מסכת בבא מציעא דף קט״ו עמוד ב׳

גמ' לשאר דברים ולאו לאוסופי לאו אריחים ורכב דהא ריחים ורכב כתיב ברישא ואיצטריך כי נפש לרבות שאר כלים של אוכל נפש:

על לאו שבכללות משום לא תאכלנו כי אם צלי אש דכייל נא ומבושל ואין לוקין אלא על נא ומבושל שהן מפורשין:

אביי כרב יהודה דהיכא דעבר על הכלל ועל הפרט והן שניהן בלאו אחד לא לקי אכללא:

עד כאן לא קאמר רב יהודה התם דלא מהני כי נפש לאוסופי לאוי יתירי אריחים ורכב:

אלא משום דכי נפש דמרבי שאר דברים אי לאו דכתיב ביה לא מישתמעי ליה מריחים ורכב דה"א הנך דוקא הלכך לשאר דברים אתא ולא תישדייה נמי אהני דמפרש לאו דידהו לאטפויי לאוי:

אבל הכא אי לאו לטפויי לאוי אנא ומבושל אתא:

כי אם צלי אש למאי אתא אין לך דבר שאינו בכלל נא ומבושל חוץ מצלי דניתי לאזהורי לאו עלייהו ואי אשמעינן מצות צלי קרא אחרינא כתיב צלי אש ומצות וגו':

לימא אביי ורבא בפלוגתא דרב הונא ורב יהודה קמיפלגי וא"ת טעמא דרב יהודה הוי משום דכי נפש הוא חובל לשאר דברים הוא דאתא ולא משום לאו שבכללות כדקאמר אביי וי"ל שכן דרך הגמ' דאע"ג שכבר פירש הטעם אומר לימא דכשנאמר הלימא בבית המדרש עדיין לא נודע להם טעם המפורש אלא היה סבור דטעמא דרב יהודה משום דאין לוקין על לאו שבכללות ולרב הונא לוקין וכה"ג איכא נמי בפרק החולץ (יבמות דף לח.) גבי ספק ובני יבם שבאו לחלק בנכסי יבם דאחר שכבר פירש דטעמא של אדמון ורבנן כמו שמפרש לבסוף כשדוחה הלימא שלא נחלקו בקם דינא והדר דינא אמר אחרי כן לימא דמ"ד קם דינא כרבנן ומ"ד הדר דינא כאדמון:

אמר לך רבא אנא דאמרי אפי' לרב יהודה כו' תימה והא גבי זג וחרצן נמי נחלקו בפ' ג' מינין (נזיר דף לח:) ובפרק כל שעה (פסחים דף מא:) דרבא אמר אכל זג וחרצן לוקה ג' משום זג וחרצן ומשום כל אשר יעשה אע"ג דמכל אשר יעשה אתא לשאר דברים דמרבה בפרק ג' מינים וי"ל דמכל אשר יעשה משמע שהוא בלשון לאו יותר מכולם ולהכי מוקמינן ליה ללאו אזג וחרצן אע"ג דצריך נמי לשאר דברים א"נ כי נפש הוא חובל משמע דלא אתא אלא לשאר דברים ולא לאטפויי לאוי על ריחים ורכב דודאי אי הוה כתיב כל נפש הוא חובל כדכתיב (במדבר ו׳:ד׳) מכל אשר יעשה הוה קאי נמי אריחים ורכב וא"ת אביי מ"מ לא יוכל לדחות אזג וחרצן כמו שדוחה הכא אפלוגתא דנא ומבושל ע"כ לא קאמר רב הונא אלא משום דכי נפש הוא חובל קרא יתירא הוא ופי' בקונטרס וכי היכי דאתא לשאר דברים אתא נמי לריחים ורכב וא"כ בזג וחרצן נמי נימא לילקי ג' דכי היכי דאתא לשאר אתא נמי לזג וחרצן וי"ל דלא נפרש כפירוש הקונט' אלא הכי פי' נפש הוא חובל קרא יתירא הוא ולא צריך לשאר דברים דשמעינן להו מריחים ורכב דלא הוו ב' כתובים הבאים כאחד דהא איצטריכו לחייב עליהם משום ב' כלים ולא איצטריך כי נפש הוא חובל לשאר דברים טפי מלריחים ורכב ולהכי שדייה נמי אריחים ורכב אבל כל אשר יעשה מגפן היין לשאר דברים דוקא הוא דאתא דלא שמעינן להו מזג וחרצן ומיהו גם על פי' הקונט' לא קשה דלהכי לא הביא ההוא דזג וחרצן לפי שאינו יכול לדחות ואינו מביא אלא דבר שיכול לדחות וכן דרך הגמ' שאינו מתחיל אלא כדי להוכיח ולהראות דמהכא ליכא למשמע מינה וכי דחי נמי דרב הונא כאביי היינו במאי דקאמר אביי אכל נא ומבושל לוקה שתים ואינו לוקה משום כי אם צלי אש דכי אם צלי אש אתא לכדתניא אבל במאי דמפרש טעמא דאביי משום דאין לוקין על לאו שבכללות לא מצי סבר כרב הונא דהא כי נפש הוא חובל הוי נמי לאו שבכללות ולקי עליה לרב הונא וא"ת ואמאי איצטריך אביי הכא טעמא דאין לוקין משום כי אם צלי אש משום דהוי לאו שבכללות תיפוק ליה דאיצטריך לכדתניא וי"ל דגמ' הוא דקמפרש ומפרש ההוא טעמא אליביה משום דידע גמרא דאביי אית ליה הכי בעלמא גבי זג וחרצן ושאור ודבש א"נ אביי לדבריו דרבא קאמר וה"ק לדידי לא אתי כי אם צלי אש ללאו אלא להקישא נכתב אלא אפי' לדידך דללאו אתא אין לוקין על לאו שבכללות ומטעמא דאמר אביי אין לוקין אלאו שבכללות קאמר בסוף פרק כל שעה תרתי הוא דלא לקי חדא מיהא לקי אבל לטעמא דמפרש כאן אביי אליבא דרב הונא דכי אם צלי אש לכדתניא אפי' חדא לא לקי:

שנאמר לא יחבול ריחים ורכב וא"ת לר' יאשיה מנלן דחייב על כל אחת בפני עצמו כיון דמצריך או לחלק ולר' יונתן נמי דלא מצריך לחלק מנלן דחייב שתים משום ב' כלים כיון דבלאו אחד נאמרו דהכי אמרינן בסוף גיד הנשה (חולין דף קב: ושם ד"ה לר"י) לר' (יונתן דלא לקי אלא חדא אם אכל בשר מן החי ובשר מן הטריפה משום דתרוייהו בלאו אחד נאמרו ומיהו לר' יאשיה י"ל כיון דכתיב ורכב ולא כתיב רכב הוי כאילו כתיב או רכב וכן בנא ומבושל כתיב ממנו דמשמע אפילו באחד מהן וכן גבי שאור ודבש דאמרינן בפרק כל המנחות (מנחות דף נח: ושם ד"ה אין) דלוקה על כל אחד בפני עצמו דכתיב לא תקטירו ממנו וגבי חרצן וזג כתיב ועד דמשמע שפיר לחלק ועוד דגבי ריחים ורכב אי לא מיחייב אלא על שניהם יחד לשתוק קרא מרכב ולא לכתוב אלא ריחים דמשמע שניהם ביחד אבל קשה לר' יאשיה מנלן דחייב שתים כיון דבלאו אחד נאמרו אבל לר' יונתן דאיצטריך חילוק בכולהו חייב על כל אחד ושמא יש לומר דגם לר' יאשיה כיון דאיכא קראי בכולם לחלק חייב על כל אחד דלא דמי לבשר בשדה טריפה דליכא שום חילוק א"נ יש לומר כיון שהאיסורין מפורשין קאי לאו אכל אחד ואחד כדפי' בקונטרס בפרק בתרא דמכות (דף יח.) גבי לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וגו' דלא חשיב לאו שבכללות אפילו הוה כתיב לא תוכל לאכלם ואם אכל מכולם היה חייב על כל אחד ואחד דלא דמי לבשר בשדה טריפה ולא תאכל הנפש עם הבשר דמשמע דליכא אלא חדא מילתא אע"ג דדרשינן מניה תרי מילי כיון דכתיב בלשון איסור אחד אין חייב אלא אחת והא דמצרכי' קרא לחלק בין אלמנה שהיא גרושה לכ"ג בפרק עשרה יוחסין (קדושין עז:) היינו משום דבגוף אחד אין לחייב שתים בלא פסוק ולכך צריך יתור לחייב שתים באשה אחת וא"ת דבפ"ק דכריתות (דף ד.) אמרינן דבחלב שור וכשב ועז לא לקי אלא חדא וכן לחם קלי וכרמל וכן מעשר דגן ותירוש ויצהר לא הוי לקי אלא חדא אי לאו דאיכא קראי יתירי בפ"ק דכריתות וי"ל דזג וחרצן שני שמות נינהו וכן ריחים ורכב וכן כולם אבל חלב שור וכשב ועז שם חלב אחד הוא וכן שם לחם וכן שם מעשר אחד הוא:

אבל [הכא] כי אם צלי אש למאי אתא וא"ת והא איצטריך לכדתניא כדקאמר אביי וי"ל דרבא עביד הקישא מצלי אש דכתיב בקרא דלקמיה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו (שמות י״ב:ח׳-ט׳) וסמיך ליה אל תאכלו ממנו נא וגו' אע"ג דבברייתא פ' כל שעה (פסחים דף מא:) נקיט קרא דכי אם צלי אש לאו משום דמיניה דריש אלא ניחא ליה למנקט קרא גופיה דנא ומבושל ואביי סבר דדוקא נקט ליה ברייתא כי אם צלי אש אבל קרא אחריתי לא סמיכה הוא וא"ת והא אכתי איצטריך כי אם צלי לחי ומבושל בחמי טבריא דרבא גופיה קאמר בסוף פ' כל שעה (שם.) מאי חייב דקאמר משום כי אם צלי אש גבי מבושל בחמי טבריא וי"ל דאינו לוקה בחי ומבושל בחמי טבריא כדתניא התם יכול יהא לוקה ת"ל נא ומבושל נא ומבושל אמרתי לך ולא חי ובשמעתין ה"ק רבא כי אם צלי אש למאי אתא פי' לאיזה לאו ללקות אם לא לטפויי לאוי על נא ומבושל וא"ת הא כי נפש הוא לרב יהודה קאמר רבא דאתא לדברים אחרים ללקות עליהם ולא אמרי' ריחים ורכב אמרתי לך ולא שאר דברים וי"ל דכי נפש הוא חובל מזכיר האיסור שעושה שחובל לכך אתי לשאר דברים ללקות עליהם אבל כי אם צלי אש אינו מזכיר שם איסור ולכך לא אתי ללקות על דברים אחרים כי אם אנא ומבושל שכתב בהן לאו בהדיא השתא משמע הכא דאפילו לרבא אין לוקין אחי ומבושל בחמי טבריא מדקאמר אלא כי אם צלי אש למאי אתא וכ"ש לאביי דאמר אין לוקין על לאו שבכללות ומוקי כי אם צלי אש לכדתניא ומכאן קשה על פירוש הקונט' דפי' בפרק כל שעה (פסחים דף מא.) דההיא ברייתא דקתני נא ובשל אמרתי לך ולא חי אתא כמ"ד אין לוקין על לאו שבכללות ועוד דתיקשי מיניה לרבא דאמר לוקין ועוד פירש בקונט' אהא דקאמר התם תרתי הוא דלא לקי לאביי דאמר אין לוקין על לאו שבכללות חדא מיהא לקי ופירש על נא אינו לוקה שתים משום נא ומשום כי אם צלי אש אבל במילתא אחריתי דלא שייך אלא כי אם צלי אש כגון חי ומבושל בחמי טבריא לוקה והשתא נראין דבריו כסותרין זה את זה דהשתא ברייתא לא אתיא אפילו כאביי לכך נראה דברייתא אתיא לכ"ע ולא לקי בשום ענין אחי ומבושל בחמי טבריא כדפרישית לעיל והא דקאמר חדא מיהא לקי מפרש ר"ת תרתי לא לקי דאם התרו בו משום נא ומשום כי אם צלי אש אינו עובר אלא משום נא וכן במבושל אבל היכא דלא התרו בו אלא משום כי אם צלי אש כשאוכל נא ומבושל לוקה:

פירט בלאו זה קצת דברים וחזר וכלל כגון אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל הרי שפירט בו שני דברים ואח"כ חזר וכלל כי אם צלי אש כלומר לא תאכלו ממנו כי אם צלי אש והרי שנכללו שם כל שאינו צלי אש כגון אכלו חי או אפוי בחמה או בחמי טבריא אבל מבושל במי פירות כבר נתרבה במקומו מכפל הלשון ר"ל ובשל מבושל וכן ריחים ורכב וכי נפש הוא חובל או שפירט הרבה דברים בלאו אחד ולא חזר וכלל בהם כגון ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה וכן לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף וכן כל שאור וכל דבש לא תקטירו כל חלב וכל דם לא תאכלו לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב הרי דברים אלו חלוקים לשני פנים כל שחזר הכתוב וחלק דברים אלו במקום אחר בלאו מיוחד לכל אחד מהן [או בקצתם אין חוששין ללאו שבכללות שבו ולוקה על כל אחת מהן] והילכך מעביר בנו ובתו וקוסם ומעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים שיש מהם שנתיחד להם לאו בפני עצמו לא תנחשו לא תעוננו וכו' כלם למדים מהם ולוקין על כלם וכן חלב ודם וכל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו ואע"פ שאף זה כלל בו שור וכשב ועז שם חלב אחד הוא ואין זה לאו שבכללות אלא שלא לאסור שאר חלבים ובכריתות קורהו לאו שבכללות לענין שאינו לוקה אלא אחת וכן אפילו לא חלקו אלא בהזכרת העונש:

לא חזר וחלקן לוקה על הנפרטים מלקות אחד על כלם ועל הנכלל אינו לוקה כלום כיצד אכל נא לוקה וכן אם אכל מבושל לוקה אכל שתיהן בהתראה אחת אינו לוקה אלא אחת אכל ממנו חי אינו לוקה כלל מכח לאו הנכלל בכי אם צלי אש אלא שבטל מצות עשה שנאמר ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומ"מ גדולי הדורות ראיתי שמפרשים שעל הנפרטים לוקה על כי אחת ואחת ועל הנכלל לא כלום והם מפרשים בשמועת נא ומבשל מה שאמר רבא אין לוקין על לאו שבכללות על הנכלל לבד אבל על הנפרט ר"ל נא ומבושל חייב על כל אחת ואחת ונסעדים בהרבה ראיות כמו שנתבאר שם בע"ה ואחת מהם שלשון הסוגיא אמר אביי אכל נא לוקה שתים מבושל לוקה שתים כלומר אחת מן הפרט ר"ל אל תאכלו ממנו נא ואחת מן הכלל ר"ל כי אם צלי אש נא ומבושל לוקה שלש אחת מן הפרט בכל אחת מהן ואחת על הכלל לשניהם ורבא אמר אין לוקין על לאו שבכללות איכא דאמרי חדא מיהא לקי כלומר אחת על שניהם ר"ל על נא ומבושל ואיכא דאמרי אפי' חדא לא לקי דלא מייחד לאויה כלאו דחסימה ולפי שטת גדולי המחברים אנו פוסקים חדא מיהא לקי בנא ומבושל ומה שאמר אין לוקין על לאו שבכללות חוזר על הלאו הראשון ר"ל אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל ואם כן היה לנו לפסוק כלישנא בתרא ולומר שלא ילקה אפילו אחת אלא ודאי רבא לא בא לחלוק על נא ומבושל שלוקה שתים אבל על מה שאמר אביי שלוקה שלש והאחת מצד הכלל חלק עליו רבא לומר שאינו לוקה אלא על הנפרטים ולא על הכלל כלל ושמא תאמר ואם כן ללשון שאמר איכא דאמרי חדא מיהא לקי אם כן זהו דעת אביי כלומר חדא מיהא לקי מצד לאו הכלל פירשו רבים כן שאם אכל נא והתרוהו מצד הכלל לוקה אחת לפי הלשון הראשון ולפי הלשון השני אינו לוקה כלל ומ"מ אנו אומרים שאף לפי הלשון האחרון לוקה כמו שנבאר ומתוך הדחק פירשו חדא מיהא לקי אם אכל אחד מן הנכללים תחת לאו שבכללות כגון אפוי בחמה אע"פ שאינו לוקה עליו עם הנפרט וללשון אחרון אינו לוקה עליו כלל ומ"מ על הנפרטים אף רבא מודה שלוקה על כל אחד מהם ואף שמועה זו שבכאן מסכמת לדבריהם ומ"מ אף הם מודים שכל שנפרטו בו הרבה לאוין בלא כלל אינו לוקה אלא אחת על כלן:

צריך אתה לשאול לשטתנו ואף זו קשה מה בין אלו לאתנן ומחיר או לשאור ודבש אלא ויש מפרשים שאף באלו לוקה שתים צריך אתה לשאול לפי שטתנו ריחים ורכב מה נשתנה מנא ומבושל וכן אף לשטה האחרת מה נשתנה כי נפש הוא חובל מכי אם צלי אש יראה מפני שלאו זה היו כלן מפורשים בזכירת האחד וטעם אחד לכלן והילכך לא הוזכרו ריחים ורכב אלא ללקות על כל אחד מהן לא הוזכר כי נפש הוא חובל אלא לחייב על שאר דברים על דרך ריחים ורכב:

יש מהם שלא חזר הכתוב בהן לחלקן ומ"מ רבותינו למדו בהם מפי השמועה שמוחלקין הם והוא שאמרו בחדש שאם אכל לחם או קלי או כרמל לוקה אחת אכל משלשתם כזית מכל אחד בהתראה אחת לוקה שלש מפי השמועה למדו במסכת כריתות שלאוין מחלקין הם וכן בהקפת פאה חייב על הראש שתים ועל הזקן חמש שאור ודבש הקטיר שאור לוקה הקטיר דבש לוקה הקטיר שניהם אינו לוקה אלא אחת ואיסורן בכל שהן:

נזיר שאכל כזית ענבים וכזית זג וכזית חרצן אע"פ שנכללו במכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל כבר חזר וייחד לאוין שבו כמו שיתבאר במקומו:

לאו שפירט בו דברים וחזר וכלל כגון נא ומבושל שחזר וכלל בכל שאינו צלי אש והיה זה אוכלן נא או מבושל והתרוהו מצד הכלל ולא מצד נא ומבושל יראה שאף זה לוקה כל שכגון זה התראה היא ויראה לי שכך היא רמוזה בסוגיא זו בפרושי גדולי המפרשים וכן כל שאמרנו בנפרטים שאינו לוקה אלא אחת על כלן פירושו אפילו התרוהו על כל אחת מהן:

בבכור ומעשר שני נאמר לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך אכל מכולן חוץ לחומה לוקה על כל אחת ואחת מפי השמועה למדוה מטעם זה שהרי במצות עשה שבה נאמר ואכלת שם לפני יי' אלהיך מעשר דגנך וכו' למה חזר ופרט את כלן בלאו היה לו לכלול את כלן ולומר לא תאכלם בשעריך הא לא חזר ופרטם אלא לחייב על כל אחד ואחד בפני עצמו וכן התבאר בכריתות:

אבר מן החי ובשר מן החי שניהם נכללו בלאו לא תאכל הנפש עם הבשר ומ"מ ענין אחד הם ואין ראוי ליחס בו לאו שבכללות כלל:

בד"ה שנאמר לא יחבול כו' י"ל כיון דכתיב ורכב ולא כתיב רכב כו' עכ"ל פי' מדכתיב וי"ו ורכב בחטף קמץ ולא כתיב וי"ו ורכב בשו"א כמו אביו ואמו ועיין בתוס' דפ' כל המנחות ודו"ק:

בא"ד דלא דמי לבשר בשדה טריפה ולא תאכל הנפש עם הבשר כו' עכ"ל לכאורה האי קרא ולא תאכל הנפש וגו' אין לו מקום כאן דלא הוה קשיא להו לעיל אלא מבשר בשדה טריפה והיינו לר' יוחנן דיליף מיניה בשר מן החי ובשר מן הטריפה אבל לר"ל איכא לאקשויי הכי אקרא דלא תאכל הנפש וגו' זה אבר מן החי ובשר מן החי ואהא דקדקו הכא לומר דלא דמי לר"י לבשר בשדה טריפה ולר"ל ללא תאכל הנפש גו' דמשמע דליכא אלא חדא כו' וק"ל:

בד"ה אמר לך רבא כו' ומיהו גם על פ"ה ל"ק כו' לפי שאינו יכול לדחות כו' עכ"ל ולא ניחא להו למימר הכי לעיל לרבא דהך דזג וחרצן לא אתיא כרב יהודה ולהכי לא אייתי ליה הכא כיון שאינו יכול לדחות דזה נראה להם דוחק לרבא רק לאביי דבלאו הכי מתוך שמעתין נמי מוכח דלא ס"ל לאביי דאמר אין לוקין על לאו שבכללות כרב הונא כמ"ש התוס' לקמן ודו"ק:

בד"ה אבל כי אם צלי כו' וא"ת והא איצטריך כו' וי"ל דרבא עביד הקישא מצלי כו' עכ"ל וה"ה דה"מ להקשות כן לאביי להאי לישנא דחדא מיהא לקי משום כ"א צלי אש כפר"ת לקמן אלא דניחא להו להקשות כן בפשיטות טפי לרבא וק"ל:

בא"ד דאינו לוקה בחי ומבושל בחמי טבריא כו' עכ"ל מפירוש מהרש"ל והא דקאמר דלקי בחמי טבריא משום כ"א צלי אש אליבא דרב חסדא הוא דקאמר ושם פרשתי עכ"ל לא ראיתי שם דקאמר רבא דלקי אלא דקאמר רבא אליבא דרב חסדא מאי חייב דקאמר משום צלי אש והיינו מחייבי עשה דלגבי חי וחמי טבריא לא הוי כ"א צלי אש רק עשה ולא לקי לכ"ע אלא אנא ומבושל כמ"ש התוס' שם בהדיא וכיוצא בזה מצינו לשון חייב בחייבי לאוין ואיכא לפרושי ביה דלא לקי כנראה מדברי התוס' לעיל גבי וחייב משום שני כלים ותו לא מידי ודו"ק:

בא"ד ולא אמרינן ריחים ורכב אמרתי לך ולא שאר דברים כו' עכ"ל לפי התירוץ שכתבו התוס' לעיל דריחים ורכב לא הוו ב' כתובים דאיצטרכו לחייב עליהם משום ב' כלים לית כאן קושיא דלא שייך למימר ריחים ורכב אמרתי לך ולא כו' כיון דאיצטרכו לגופייהו ודו"ק:

לימא אביי ורבא וכו' הגירסא הפוכה בפרק שלשה מינין ומחליף אביי ורבא. אבל סמי אותה גירסא מקמי תלת הך דהכא והך דפרק כל שוה והך דכל המנחות באות מצה וכן יש כמה גרסאות הפוכות בתלמוד. ורבינו מאיר תירץ כולן שאינן הפוכות והמה בתשובות בחדושיו. הרא"ש ז"ל.

אמר לך רבא אנא דאמרי וכו' תימה אי גבי זג וחרצן נמי נחלקו וכו' ככתוב בתוספות. ויש לומר דודאי כי נפש הוא חובל לא משמע לאו כי אתא לשאר דברים שאין במשמעותו לשון לאו אלא נתינת טעם בעלמא אבל כל אשר יעשה מגפן היין כיון דבלשון לאו נאמר אף על גב דלשאר דברים אתא יש להעמידו ללאו גם לזג וחרצן. ועוד יש לפרש דיחוייא דרבא הכי אבל הכא כי אם צלי אש למאי אתא טפי שפיר מלנא ומבושל דנוקמיה ביה ונפיק הני כך יש במשמעות נא ומבושל כמו דברים אחרים. וכן יש לומר בזג וחרצן למאי אתא מכל אשר יעשה מגפן היין דנוקמיה טפי מזג וחרצן ולא דמי לריחים ורכב דמשמו טפי לשאר דברים מריחים ורכב דודאי אי הוה כתיב כל שנפש הוא חובל הוה משמע שיהיו ריחים ורכב כמו שאר דברים אבל השתא דכתיב כי נפש הוא חובל לא משמע אלא נתינת טעם לריחים ורכב ולומר שמטעם זה יש לאסור שאר כלים שעושין בהן אוכל נפש. עוד כתוב בתוספות ויש לומר דלא נפרש כפירוש הקונטרס וכו'. שאין הלשון משמע כפירושו דמשמע דיתירא הוא ולא אצטריך לשום דרשא ומשום הכי צריכין למשדייה אריחים ורכב. הרא"ש.

כתוב בתוספות בדיבור המתחיל אמר לך רבא וכו' אבל לטעמא דמפרש כאן אביי אליבא דרב הונא דכי אם צלי אש לכדתניא אפילו חדא חדא לא לקי. והא דלא דחי עד כאן לא קאמר רב הונא אלא בלאו דליתיה בכללות אבל בלי אם שלי אש מודה משום דהוי לאו שבכללות. היינו משום דכי נפש הוא חובל נמי הוי לאו שבכללות ואפילו הכי מחייב רב הונא ובודאי פליג רב הונא אאביי בלאו שבכללות. והא דקא בעי למימר דאביי כרב הונא עד כאן לא קאמר רב הונא וכו'. לא מהדר למימר דלא פליג רב הונא כלל אאביי דהא ודאי בלאו שבכללות בזג וחרצן פליגי אלא בהא דכי אם צלי אש קא מהדר למימר דמצי סבר רב הונא כאביי דלא לקי כלל משום כי אם צלי אש כמו שאומר אביי לפי אותו לשון שאומר בפרק כל שעה דחדא נמי לא לקי ואף דלא מטעמא דלאו שבכללות יפטור רב הונא ואביי יפטור מטעם וה אפילו לא יהיה מטעם אחד שפיר מיהא דחי שיוכל לסבור בזאת רב הונא כאביי מאיזה טעם שיהיה. לרבינו. משאנץ.

לשאר דברים הוא דאתא ואם תאמר לרב הונא שאר דברים מנא לן. ויש לומר אף על גב דאיתא לשאר דברים משתמעי נמי מיניה שפיר ריחים ורכב כדפירש רש"י לקמן. אי נמי יש לומר דילפינן שאר כלים מריחים ורכב ואף על גב דבמתניתין דריש ליה מכי נפש הוא חובל לסימנא בעלמא נקטיה. הרא"ש.

אבל כי אם צלי אש למאי אתא וכו' כתוב בתוספות ואם תאמר והא אכתי אצטריך כי אם צלי לחי ומבושל בחמי טבריא וכו'. תריץ התם אינו לוקה אלא נענש כשאכלו חי או מבושל בחמי טבריה כדקתני התם בברייתא יכול יהא לוקה תלמוד לומר נא ובשל נא ובשל אמרתי לך ולא חי ומכל מקום הכא קאמר למאי אתא למאי אסמכיה ללאו ליענש בחי וחמי טבריה משום לאו לא סמכו דבלאו הכי היה נענש בעשה ולאו הבא מכלל עשה עשה אלא ודאי ללקות אתא לאשמועינן מלקות הילכך מסתמא אית לן למימר היכא דאשכחן לאו בהדיא דהוי בנא ומבושל אבל חי ובחמי טבריא דלא אשכחן שום לאו בהדיא לית לן למימר דלהני סמכיה רחמנא לאו ללקות בחי ובחמי טבריה אלא בנא ומבושל כיון דכי אם צלי אש בלשון עשה אמור. ואף על גב דכל הלכא דאיכא למידרש לא מוקמי בלאו יתירי ואית לן טפי לאוקמיה לעשה יתירא מללאו מהאי טעמא דפרישית אבל כי נפש הוא חובל בלשון לאו אמור יותר ולכך אף על פי שצריך לשאר דברים אתי נמי למלקות בשאר דברים דכי נפש הוא חובל מזכיר העבירה שעושה כשהוא חובל אבל בכי אם צלי איני מוכיר שום איסור. השתא משמע דאפילו לרבא אין לוקין אחי ומבושל וכו' ומכאן קשה על פירוש הקונטרס שפירש בפסחים וכו' ככתוב בתוספת. ומיהו לא קשה כולי האי דאיכא לפרושי למאי אתא כדפרישית לעיל למאי אתא דתיתי לן שפיר טפי מאי מוקמינן ליה לנא ומבושל ולהכי מצינן למימר דלרבא לוקה על חי ומבושל בחמי טבריא משום כי אם צלי אש דאתא כי אם צלי אש לכולהו. ועוד קשה דאם כן בנזיר פרק שלשה מינין ובפרק קמא דכריתות ובתמורה כי פריך לאביי ורבא התם הוה ליה לאקשויי לרבא מההיא ברייתא דפסחים. ומהאי טעמא נמי קשה למאי דפירש התם על מאי דקאמר אביי אין לוקין על לאו שבכללות איכא דאמרי תרתי הוא דלא לקי חדא מיהא לקי דפירש היכא דאוכל נא אינו לוקה משום כי אם צלי אש אלא משום נא בלבד וכן כשאוכל מבושל אבל כשאוכל דבר שאין בו אלא משום כי אם צלי אש כגון חי וחמי טבריה לוקה ונראין בזה שדבריו סותרין זה את זה דמפרש בברייתא דהתם דאתיא כאביי דאמר אין לוקין וכו' ובתרתי לא לקי מפרש דאפילו לאביי לוקה. על כן מפרש רבינו תם תרתי לא לקי וכו' ככתוב בתוספות על סוף הדיבור. תוספות שאנץ.

אלא דכי נפש הוא חובל יתירה הוא פירש רש"י לאו דוקא אלא לומר שאינו בא למעט כלום בדין ריחים ורכב כמו כי אם צלי אש דמיעט שעה שאינו בקום אכול אלא מיותר הוא להביא שאר כלים בלאו וכמו דיתירה הוא ללאו וכתביה סתם שדייה נמי אריחים ורכב שאין להוציאם ממשמעות כי נפש. ונראה לי דלרב הונא בשאר דברים אפילו על שני כלים ממש כגון סכין של שחיטה ומחרישה אינו לוקה אלא אחת בדלא לקי בריחים ורכב אלא אחת משום כי נפש הוא חובל שאם לא כן כשחבל ריחים ורכב לילקי ארבע שתים משום ריחים ושתים משום רכב ומאי טעמא משום דכי נפש הוא חובל חד לאו וחד שם הוא למה זה דומה לאוכל כזית נבלת שור וכזית נבלת כשב שאינו ללוקה אלא אחת והכי איתא בכריתות. וכל שכן בשני כלים שעושין מעין מלאכה אחת כגון שני כלים ושתי מחרישות וכן נמי שני ריחים ושני רכב אינו לוקה בהן אלא ככלי אחד ולרב יהודה כי נפש הוא חובל לשאר דברים הוא דאתא לעשותן כריחים נכרכב ולוקה עליהם משום ריחים ומשום רכב הילכך הנך תרתי מתניאתא דתני בזוג ובצמד חייב שתים כל חדא מינייהו מסייעי לרב יהודה וכן דעת רבינו בהלכות ואין דברי רש"י נוחין בזה. הרמב"ן.