מסכת בבא מציעא דף קי״א עמוד א׳

וזה לפי שאין פעולתו עליו ולא קרינא ביה פעולתו אתך:

ואימא להו וכו' דאי לא משתלימנא לא עברנא:

אגרי להדדי כשהיה האחד צריך לפועלים חבירו פוסק עמהן ואמר להן שכרכם על בעל הבית:

הני שוקאי דסורא בעלי בתים של סורא שאין מגיעין למעות עד יום השוק:

לא עברי על שכר פועלין:

מידע ידעי דעל יומא דשוקא סמכי להגיע למעות הלכך אפילו אית ליה מעות גביה לא עבר דאדעתא דהכי איתגר ליה וכיון דמיומא קמא לא עברי תו לא עברי כדאמרינן לעיל שאינו עובר עליו אלא בקר ראשון:

אבל משום בל תשהא עובר מיום השוק ואילך:

שכיר שעות דיום שנשכר לו מן הבקר עד חצות:

אמר ליה לשמעיה זיל אגיר לי פועלים לא משום שהיה דעתו לדחות אלא היה ירא שלא יהא פנוי ליתן להם ואפילו משום בל תשהא לא היה עובר כיון שהוא עסוק במלאכה אחרת:

מתקיף לה אביי איזהו גזל כו' תימה וכי לא ידע אביי דרב ששת מוקי לה באודי ליה והדר כפריה וי"ל דסבר אביי דאית לן לאוקמי גזל דומיא דעשק וכי היכי דלא קאי וכחש אעושק לא קאי נמי אגזל אלא תחילת גזל דקרא ותחילת עושק הוא כיחש ולא דייק כדדייק רב ששת בסמוך דהכא כתיב או בגזל והכא כתיב או עשק בלא בי"ת:

או עשק כתיב לא גרסינן שעשקו כבר:

ולמה חלקן הכתוב לעבור עליו בשני לאוין לאו משום דכתיב גזל ועשק ששינה בלשון דייק אלא משום דכתיב תרי לאוין תימה בשלמא הכא חילקן כדי לעבור עליו בשני לאוין אבל גבי אשם גזילות למה נכתבו שניהם או בגזל או עשק:

בחמשה שמות פירש הראב"ד, ה' שמות בין עשה בין לא תעשה, ואינו מונה לאו כפול כי אם השמות החלוקים. ורש"י פירש, ה' לאוין ולאו דלא תעשוק כפול הוא מונה, וכלשונו מצאתיה בתוספתא (פ"י, ה"א) דתניא התם, הכובש שכר שכיר עובר בה' לאוין משום בל תעשוק ובל תגזול ובל תלין פעולת שכיר ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש. (שיטמ"ק).

כל שלא תבע השכיר את שכרו אין השוכר עובר וכן כל שתבעו ואין לו מה ליתן אינו עובר הא כל שתבעו ויש לו ואינו נותן עובר לסוף זמנו ומ"מ בני הכפרים שרובם מוחזקים שאין להם מעות עד יום השוק הנשכר עמהם דעתו ליטפל בו עד יום השוק והרי הוא כעין מי שהתנה על כך ואפילו תבעו ויש לו אינו עובר שעל דעת כן נשכר ומ"מ יש כאן בל תשהא הואיל ותבעוהו ויש לו ומיום השוק ואילך עובר וחכמי הצרפתים פירשו שאינו עובר לעולם בבל תלין הואיל ועבר בקר ראשון בלא עברה ובבל תשהא עובר מיום השוק ואילך ולא נראו לי דבריהם:

כל הכובש שכר שכיר עובר בחמשה ארבעה לאוין ועשה משום לא תעשוק ומשום לא תגזול ומשום לא תלין פעלת שכיר ומשום לא תבא עליו השמש ובעשה אחד והוא ביומו תתן שכרו ויש מוסיפין בה לאו חמישי והוא שמונין לא תעשוק שני פעמים אחד לא תעשוק את רעך האמור בכלל כל בני אדם וכמו שפרשנו בלא תגזול ואחד לא תעשוק שכר שכיר אלא שהראשונים לא מנו בה לאו כפול ואע"פ שיש בלאוין אלו שהם ביום ולא בלילה וכן שהם בלילה ולא ביום מ"מ שם שכירות אחת היא:

הגוזל המיוחד בשם גזל הוא הלוקח ממון חברו בחזקה או מידו או מרשותו ועליו נאמר לא תגזול לבד אבל מי שבא ממון חברו בידו בהיתר וכפר או כבש בחזקה ולא החזיר כגון הלואה או פקדון או שכירות הרי זה עושק ואין זה נקרא בשם גזל ומ"מ אין במין זה חלוק להיות אחד נקרא בשם גזל ואחד בשם עושק אלא בכל שבמין זה עובר על שני לאוין משום לא תגזול ומשום לא תעשוק הן שאמר לך ושוב בכונת עכוב הן שאמר יש בידי ואיני נותן לך הן שאמר נתתיו לך הן שאמר לא היו דברים מעולם ומ"מ גזל ועושק שחייבה תורה קרבן עליהם לא נאמר אלא בכפירה כגון נתתיו או לא היו דברים והודה אחר כן כמו שהתבאר במקומו:

המשנה השתים עשרה והוא מענין החלק השני ואמר על זה אחד שכר האדם ואחד שכר הבהמה ואחד שכר כלים יש בו משום ביומו תתן שכרו ויש בו משום בל תלין פעלת שכיר אימתי בזמן שתבעו אבל לא תבעו אינו עובר עליו המחהו אצל חנוני או אצל שלחני אינו עובר עליו שכיר בזמנו נשבע ונוטל עבר זמנו אינו נשבע ונוטל אם יש עדים שתבעו הרי זה נובע ונוטל גר תושב יש בו משום ביומו תתן שכרו ואין בו משום בל תלין פעלת שכיר אמר הר"ם שבועת השכיר הוא שבועת התורה ובלבד כששכר אותו בעדים אבל אם לא שכרו בעדים מיגו דיכול לומר לו לא שכרתיך נאמן לומר נתתי לך שכרך ונשבע שבועת היסת שנתן לו שכרו כמו שנבאר בשביעי ממסכת שבועות ופי' המחהו שהכניס את החנוני תחתיו לפרעו:

אמר המאירי אחד שכר האדם ואחד שכר הבהמה ואחד שכר הכלים בכלם יש בהם משום ביומו תתן שכרו ומשום לא תלין והוא הדין לשאר הלאוין ובתורת כהנים התבאר בפרשת קדושים תהיו שאף שכר קרקעות בכלל איסור זה אימתי בזמן שתבעו אבל לא תבעו אינו עובר עליו אפילו יש בידו כמו שביארנו והתבאר בגמרא שאף אם תבעו ואין לו אינו עובר וכן אם המחהו אצל חנוני או שלחני ר"ל שהעמידו אצל חנוני ליתן לו עליו בדינר פירות או אצל שלחני ליתן לו עליו בדינר פרוטות וקבל החנוני ליתן ושכיר ליטול אינו עובר עליו אע"פ שאפשר לו עדין לחזור על בעל הבית כמו שיתבאר בגמרא:

שכיר בזמנו ר"ל שתבע שכירותו בזמנו ואמר לו בעל הבית נתתי נשבע ונוטל ודבר זה מתקנת חכמים מפני שבעל הבית טריד בפועליו ויתבאר במקומו דוקא שיש לשכירותו עדים הא אם אין עדים מתוך שיכול לומר לא היו דברים יכול לומר שכרתי ונתתי:

תבעו לאחר זמנו אפילו שכרו בעדים בעל הבית נאמן ונשבע הסת שאע"פ שבעל הבית טריד בפועליו הואיל והגיע זמן חיובו מתירא הוא על לאו שבו ונזהר ואם יש עדים שתבעו בזמנו הרי זה נשבע ונוטל ופירשו בגמרא דוקא כל יום של תביעה כיצד הרי שהיה עושה עמו כל יום שני עד הערב שזמנו כל ליל שלישי נמצא כל ליל שלישי נשבע ונוטל אבל יום שלישי אינו נוטל בשבועה ואם הביא עדים שתבעו ליל שלישי נאמן בשבועה כל יום שלישי אבל לא בליל רביעי ואם הביא עדים שתבע יום שלישי נותנין לו עוד ליל רביעי אבל לא יום חמשי ואם הביא עדים שתבע ליל רביעי נותנין לו עוד יום חמשי וכן לעולם:

גר תושב והוא שקבל עליו שבע מצות אבל אוכל נבלות ועובר על שאר מצות הדומות להן יש בו משום ביומו תתן שכרו אבל אין בו משום לא תלין אבל גר צדק הרי הוא ישראל גמור ועובר עליו בכלן:

בד"ה מתקיף ליה כו' תימה וכי לא ידע אביי דרב ששת מוקי לה באודי כו' עכ"ל דאל"כ תקשה ליה לאביי לרב ששת מ"ש עושק ומ"ש גזל דלא קשיא ליה דע"כ גזל נמי בקרבן דומיא דפקדון קמיירי וק"ל:

לא צריכא דאמר להו שכרכם על בעל הבית ואי אוגרינהו סתמא נראה לומר דאינו עובר אפילו השליח כיון דלא אמר להו עלי שכרכם אלא דאמר להו באו עשו מלאכה בשדה פלוני בכך וכך שכר ליום ולא אמר מי יתן שכרם מיהו איהו פרע להו. כן נראה. ואפשר לומר דכיון דאמר להו מלאכה של פלוני הוא אינהו אפסידו אנפשייהו דלא שיילוהו שכרם על מי ולא שקלי אגרייהו אלא מבעל הבית שמלאכתן אצלו כיון שהשליח שכרם ברשות. הרמ"ך.

אמר ליה לשמעיה זיל אגיר לי פועלים לא משום שהיה דעתו לדחות וכו' ככתוב בתוספות. או שמא אין איסור כל כך בבל תשהה כמו בבל תלין הרא"ש.

הני שוקאי דסורא לא עברי משום בל תלין שהן בעלי חנויות שאין מעות מצויות אצלם אלא ביום השוק. אבל משום בל תשהה עוברים אם שכרם סתם ולא אודעינהו דאיומא דשוקא ליפרעו. ואי לית להו זוזי. תימה לי אמאי עובר משום בל תשהה. ונראה לומר דליתא להלכתא ומהאי טעמא שבקה מרנא זק"ל. הרמ"ך.

כתוב בספר המאור כתב הרב רבי אברהם רב סביר שכיר שעות דלילה גובה כל הלילה דכיון וכו'. ולי נראה וכו' עד והיינו כרב אסי דאמר אפילו לא שכרו וכו'. וכתב עליו הראב"ד וזה לשונו: אמר אברהם ואיך למדנו טעמא דשמואל מהכא ולמה גובה כל הלילה וכל היום והלא שכיר שעות דלילה הוא ויכול לפרוע שברו בלילה במה שנשאר בו ויעבור על לא תלין כמו שאמר רב ומה צורך לנו שכיר שכיר אטו שכיר שנה שכיר שבוע שלוצא בלילה ומאליו הוא נושא נפקא ליה לתנא דידן והלא כמה אשכולות וכמה כרמים בצר והרי הוא בכלל לא תעשק את רעך ולא תגזול הכתובים אצל לא תלין מעתה יעבור עליו בבקר על לא תלין. ועוד כי הדמיון אשר הוא מדמה שכיר שעות לאשכול אחד אינו דומה לו כלל כי כששאל רבי יוסי ברבי יהודה האי לא תלין אתך מאי קעביד ליה ואמר מיבעי ליה לכדרב אסי לימא ליה מיבעי ליה לשכיר שעות אלא ודאי האי לחוד והאי לחוד ושכיר שעות בכלל שכיר הוא הילכך אין לנו טעם לשמואל כי אם כאשר פירש אדוני הרב שהיום והלילה אחת הם ויש בו משום ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש. ואפשר עוד לומר כי כשיגיע לבקר יעבור משום בל תלין שהרי עדיין בקר ראשון אלא דקשיא ליה מאי דאמרינן בגמרא הני דאיתנהו ביממא ליתנהו בליליא ודאיתנהו בליליא ליתנהו ביממא. ואי קשיא לך כיון דשכיר שעות בכלל שכיר הוא למה ליה קרא יתירה לכדרב אסי. הא לא קשה דהא דרב אסין מלאכה ידועה היא וכעין קבלנות אבל שכיר שעות ודאי בכלל שכיר אחרינא הוא דלא כתיב ביה יום בתורה וטעם יפה הוא זה דאי לאו הכי רב אסי מאי אתא לאשמועינן.

מכאן אמרו כל הכובש שכר שכיר פירוש מאחר דאפילו בשכר שעות עובר אם כן בכל שכירות שבעולם הוא עובר על חמשה שמות. הר"ן.

בחמשה שמות פירש הראב"ד חמשה שמות בין עשה בין לא תעשה ואינו מונה לאו כפול כי אם השמות החלוקים. ורש"י פירש חמשה לאוין ולאו דלא תעשוק כפול הוא מונה וכלשונו מצאתיה בתוספתא דתניא התם הכובש שכר שכיר עובר בחמשה לאוין משום בל תעשוק ובל תגזול ובל תלין פעולת שכיר ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש. הרשב"א.

ונראה שרש"י גורס בחמשה שמות ועשה דהיינו ביומו תתן שכרו וכן הוא בגמרות שמכתיבת יד. גליון.

שם שכירות אחת היא לא שיהיו כולן במקום אחד אלא משום דשכירות אחת היא כלל אותם התנא בכלל אחד. הראב"ד ז"ל.

גמרא אמר לך רב תנאי היא כתב מהרש"ל דמדלא קאמרינן אלא משמע דלא הדר ביה משינויא קמא דמתניתין לצדדין קתני והטעם מבואר בתי"ט משום דמתניתין בלא"ה כרב דייקא דלצדדין קתני דאלת"ה לא הוי מציעתא דומיא דרישא וסיפא דברישא וסיפא קתני של יום ושל לילה כל חדא באפי נפשיה ובמציעתא לא הוי קתני אלא שכיר לילה ושביק ש"ש דיום אע"כ דלצדדין קתני ואיירי בתרווייהו:

שם ר"ש אומר ש"ש דיום וכו' מכאן אמרו כל הכובש שכר שכיר עובר בה' שמות הללו כו'. לכאורה לשון מכאן אמרו אינו מדוקדק. ולפע"ד יש לפרש דאדסליק מיניה קאי דמדברי ר"י ור"ש שמעינן לה דכיון דמדברי שניהם נלמד דש"ש שייך בין ביום ובין בלילה. אע"ג דלא כתיב אלא בחדא מינייהו למר מאתך ולמר מואליו הוא נושא את נפשו כדפרישית אע"כ דאפ"ה למדין הן זו מזו אי משום ג"ש דש"ש או כדפרישית דלענין עיקר איסורא אין לחלק בין של יום לשל לילה ולא הוי אלא גילוי מלתא בעלמא היכא דליכא סברא לחלק וא"כ לפ"ז שפיר קאמר דכל הכובש ש"ש עובר בה' שמות דבשכיר יום עובר אף בשמות דנאמרו בשכיר לילה וכן להיפך משא"כ בלאו הא דר"י ור"ש ה"א דשל יום חלק לגמרי משל לילה בשכיר יום עובר משום בל תעשוק ומשום בל תגזול ובל תלין דכתיבי בפרשת קדושים דאיירי בשכיר יום דוקא דשייך ביה בל תלין משא"כ בשכיר לילה אינו עובר אלא משום בל תעשוק ומשום ביומו תתן שכרו דכתיבי בפרשת כי תצא דמהיכי תיתי נאמר דשכיר לילה בבל תגזול כיון דלא כתיבי בהאי ענינא משא"כ מדר"י ור"ש דמשמע דפשיטא להו שאין לחלק בין של יום לשל לילה אלא לענין קביעת הזמן. ולענין עיקר איסוריהו למדין זו מזו או משום ג"ש דש"ש שזו מסברא כדפרישית והשתא א"ש דעובר בה' שמות כיון דלענין עיקר איסורייהו לא הוצרכנו ללאוין חלוקין בשל יום ושל לילה וע"כ דריבוי הלאוין לא נאמרו אלא להחמיר לעבור בכל השמות הללו כן נ"ל נכון:

שם איזה הוא עושק ואיזהו גזל כו' נראה ברור דאעושק ואגזל דלעיל קאי דקאמר כל הכובש ש"ש עובר בבל תעשוק ובל תגזול וע"ז מדייק שפיר מה בין עושק לגזל דכתיבי בשכיר משא"כ שאר גזל דאיירי בה כולי תלמודא שפיר איירי בגזל ממש שאומצו בזרוע (ואפ"ה מקשה הש"ס בסמוך שפיר מגזל דכתיב גבי שבועת הפקדון דכיון דעושק נמי בכלל לשון גזל הוא משמע דשבועת הפקדון נמי עלי' קאי) כמו שפי' רש"י ז"ל להדיא כאן דלמאי דבעי לחלק בגזל ועושק בש"ש גופא לשני ענינים דלכל האוקימתות בעי לאוקמי לשון גזילה דשכיר לענין היותר חמור שדומה לגזילה ממש וכן מבואר להדיא מלשון הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות גזילה ומה שהקשה עליו הה"מ מסוגיא דר"פ איזהו נשך ביארתי במקומו באריכות ע"ש:

שם אמר רב חסדא לך ושוב זהו עושק כו' מתקיף לה ר"ש איזהו עושק כו' דומיא דפקדון ואע"ג דר"ח גופא קאמר לעיל בפרק הזהב דאינו חייב קרבן עושק אלא בייחד לו כלי לעושקו אפ"ה קאמר שפיר הכא דתחלת העושק היינו בלך ושוב בלבד אלא דלענין קרבן גזירת הכתוב הוא דלא מחייב אלא בייחד לו כלי לעושקו והדר כפריה אלא דר"ש אתקיף עליה משום דמשמע ליה דלענין תחלת העושק נמי בעינן דומיא דפקדון שהיא ע"י כפירה והיינו כדמסיק הש"ס בסמוך דמדכתיב או עשק היינו שעשקו כבר וכדפירש רש"י:

תוספות בד"ה מתקיף לה אביי תימא וכי לא ידע אביי כו' עכ"ל וכתב מהרש"א ז"ל דכוונתם אהא דמקשה הש"ס בסמוך מ"ש עושק ומ"ש גזל דלא קשיא ליה כו' ע"ש. ולענ"ד דבריו דחוקין בכוונת התוספות דבלא"ה דברי התוספות פשוטין ומבוררין דע"כ מגופיה דקרא משמע להדיא דאיירי בדהדר כפריה דהא כתיב וכחש וכתיב נמי ונשבע על שקר וכ"ז לא שייך כלל בטענת יש לך בידי ואיני נותן לך דמה שבועה שייך כאן ודוקא בעושק שייך שפיר אתקפתא דר"ש לר"ח דסמיך אמסקנא מדלא כתיב או בעושק משמע שעשקו כבר משא"כ הכא לענין אתקפתא דאביי ל"ש לומר כן וע"ז מתרצין התוספות שפיר דסבר אביי דאית לן לאוקמי גזל דומיא דעושק כו' כ"ז ברור בכוונת התוספות ובחנם נדחק מהרש"א ז"ל ודו"ק:

בד"ה ולמה חלקן כו' תימא בשלמא הכא כו' אבל גבי אשם גזילות למה נכתבו שניהם כו' עכ"ל. ויש לתמוה על תמיהת התוספות דהא רבא גופא קאמר לעיל בפרק הזהב דף מ"ח דעושק דקרא היינו בנטלו וחזר והפקידו אצלו ואיירי בתרי גווני פקדון וא"כ אין זו ענין בגזל דקרא כלל ואף שכתבו התוספות שם בד"ה תשומת יד ה"נ לא היה צריך להחזיר עושק מ"מ הא מסקו שם דבשביל שום דרשא אהדריה א"כ לפ"ז ממ"נ ל"ש קושייתם כאן אמימרא דרבא דהכא ולכאורה היה נ"ל ליישב דהתוספות כאן בשמעתין קאי בשיטת ר"ת שכתב שם בפרק הזהב בד"ה נתנה לסיטון דהא דקאמר רבא קרא ומתניתא מסייע לר"ל היינו לכאורה אבל לפי האמת רבא גופא כר' יוחנן ס"ל וא"כ לר"י איירי עושק דקרא כפשטיה ומקשי התוספות הכא שפיר למה נכתבו שניהן במימרא דרבא דהכא זהו עושק וזהו גזל אלא דלפענ"ד א"א לומר כן בכוונתם שהרי כתבו התוס' בפרק א"נ דהא דמוקי רבא לא תגזול לעושק ש"ש ולעבור בב' לאוין לא מוקי לה לגזל גופא ולעבור בב' לאוין היינו משום דבגזל ליכא מכות דניתק לעשה וכתבתי שם דעושק לא מיקרי ניתק לעשה כיון דלרבא איירי עושק דקרא בנטלו וחזר והפקידו אצלו וא"כ לפ"ז משמע להדיא דרבא גופא ס"ל הכי כר"י דלר"י הוי מצי לאוקמי בגזל גופא כיון דעושק נמי ניתק לעשה כמו גזל ומה"ט גופא נמי לא מצינן לפרש כפירוש השני שכתבתי שם בפרק א"נ בכוונת התוספות דהא דעושק לא ניתק לעשה היינו משום דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוין ע"ש בחידושינו דא"כ לפ"ז פשיטא דלא מקשו התוספות הכא מידי למה נכתבו שניהן דממ"נ אי גזל דקרא דשבועת הפקדון איירי דוקא בגזל ממש א"כ שפיר נכתבו שניהן חד בגזל וחד בעושק ואי משמע להו דגזל דר"י איירי נמי בגזל שע"י עושק כדפרישית בסמוך בגמרא א"כ לפ"ז הדר ה"ל בעושק גופא תרי עשה והשיב את הגזלה או את העושק כיון דלרבא אליבא דר"י לא איירי בחזר והפקידו אצלו אלא בעושק גמור כפשטיה וא"כ אתי תרי עשה ועקרי תרי לאוין והדרא קושית התוספות דבפרק איזהו נשך לדוכתיה אמאי מוקי רבא בעושק טפי מבגזל כיון דבתרווייהו ליכא מלקות אע"כ דהתוספות דהכא נמי סברי דרבא גופא כר"ל סבירא ליה א"כ לפ"ז ממ"נ אין מקום לקושית התוס' כאן וצ"ע ליישב ובישיבה הארכתי יותר:

במשנה אחד שכר אדם ואחד שכר בהמה כו' יש בו משום ביומו כו' ויש בו משום לא תלין כו'. ולכאורה ה"ל לאקדומי קרא דבל תלין דכתיב בפרשת קדושים מקמי קרא דביומו דכתיב בפרשת כי תצא ומכ"ש למאי דמסקינן בשמעתין דתנא דמתניתין לית ליה ג"ש דש"ש ומרבה בהמה וכלים לבל תלין מדכתיב אתך אלא דאפ"ה נקט מעיקרא קרא דביומו דכתיב בשכיר לילה משום דהאי קרא דבארצך דמרבינן נמי בהמה וכלים פשיטא יותר מדרשא דאתך תדע דהא ר' יוסי ב"י לית ליה דרשא דאתך לענין בהמה וכלים ואפ"ה מודה בדרשא דבארצך לרבות בהמה וכלים מיהת לענין לאו דבל תעשוק וא"כ קתני שפיר במתני' בדרך לא זו אף זו לא מיבעיא דיש בבהמה וכלים משום ביומו תתן שכרו דהא כתיב בהאי ענינא גופא בארצך לרבויינהו וקאי אכולה ענינא דהאי פרשה אלא דאפילו בבל תלין דקס"ד דלא שייך בבהמה וכלים למאן דלית ליה דרשא דאתך ומפיק לה מדרשא אחריתא כר"י ב"י קמ"ל תנא דמתניתין דאפ"ה עובר בבל תלין משום דדרשא דאתך כולהו ש"מ והשתא לפ"ז א"ש סידור לשון המשנה דנקט בתר הכי אימתי בזמן שתבעו כו' והמחהו אצל חנוני כו' משום דכל הנך נמי מדרשא דאתך ילפינן לקמן בשמעתין ובתר הכי קתני בבא דגר תושב דכתיב בפרשת קדושים כן נ"ל ועיין בחידושי הריטב"א שכתב קצת בענין אחר:

שם גר תושב יש בו משום ביומו כו' ואין בו משום לא תלין כו'. לפי פשוטו משמע דבגר תושב אינו עובר אלא בשתבעו שכר לילה ולא בשכיר יום והיינו משום דבשכיר יום דכתיב בפרשת קדושים כתיב ביה ריעך ודריש ליה תנא דמתני' ריעך ולא גר תושב כדמסקינן בשמעתין וכ"כ הרי"ף ז"ל בחידושיו ע"ש ולכאורה אין זה אלא מגזירת הכתוב אמנם לענ"ד נראה דטעמא רבה נמי איכא שהחמירה תורה בשכיר לילה יותר משכיר יום משום דבשכיר לילה שייך טפי טעמא דקרא דכי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו שאין דרך בני אדם לעמוד בלילה אלא מי שעני ביותר ועוד היה נ"ל דהא דבשכיר יום אינו עובר בגר תושב משום בל תלין היינו משום שלא החמירה תורה על בעה"ב למטרח אזוזא בלילה אלא לגבי ישראל ולא לגבי גר תושב ולפ"ז כשהגיע יום המחרת עובר משום ביומו תתן שכרו ואפילו בשכיר יום דאתמול אלא בחידושי הריטב"א ז"ל לא כתב כן וצ"ע: