דף ביאור
מסכת בבא מציעא דף ק״ט עמוד ב׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת בבא מציעא דף ק״ט עמוד ב׳
מסכת בבא מציעא דף ק״ט עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 10 קטעים ממוספרים, כ־292 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
א"ל אנא פלגא בשבחא קאמינא כדרך שאר שתלים שאינן מסתלקין:
השתא קבעי למיתב מנתא לאריסא כלומר כיון דמיסתלק לו בלא זמנו אמאי שקיל פלגא בשבחא עד האידנא הוה שקיל בעל הבית פלגא בפירות וזה היה עושה בה כל עבודתו כמשפט אריסין:
השתא קבעי למיתב מנתא לאריסא עכשיו זה יטול כל המגיע לו וילך ועל בעל הבית ליטול עבודת הכרם ויצטרך לתתה לאריסא ודרך אריס שיורד לכרם נטוע ליטול שליש בפירות נמצא בעל הבית מפסיד שליש ממחציתו בכל שנה:
ריבעא דשבחא לקמן מפרש ואזיל:
סבר רב אשי למימר ריבעא דתרי תילתא המגיעין לבעל הבית משתוציא השליש שיצטרך ליתן לאריס שיורד לה דהוא דנקא בכל שבח הכרם כגון אם השבח ששה דינרים יוציא מהן שליש שעתיד ליתן לאריס נותרו ארבעה דינרים מהן יטול השתל דינר והיינו ריבעא במאי דמטא לבעל הבית דהוא דנקא דשבחא כוליה:
דנקא שתות:
דאמר רב מניומי באתרא דשקיל שתלא פלגא בפירות ועושה עבודה לעולם:
ואריסא תילתא אריס היורד לתוך הכרם גמורה ועובדה נוטל שליש בפירות:
ועוד 16 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Bava Metzia 109b · Sefaria
תוספות
וספר מתא כמותרין ועומדין פי' בקונטרס משום דשבשתא כיון דעל על לכך חשיב פסידא דלא הדר וליתא דרבא גופיה אית ליה בפ' לא יחפור (ב"ב דף כא. ושם) דשבשתא ממילא נפקא אלא להכי קרי ליה הכא פסידא דלא הדר לפי שבאותה שעה שלימדו שיבושים נתבטל לו לימוד של אמת:
רבא אמר קרנא הוי וא"ת והא קופא סבא פלגא ודוחק לומר דפליג רבא אדרב מניומי וי"ל דקופא סבא פלגא משום דשתלא שקיל אפילו בגוף הקרקע פלגא וכי מסתלק בלא זמניה הוא דשקיל ריבעא משום דעליו לשלם אפילו מה שהבעל יצטרך ליתן לאריס שישמור חלקו שהיה מוטל על השתלא לשמור וכן שטפה נהרא ריבעא דאדעתא דהכי נחית שאם יסתלק בלא זימניה באיזה ענין שיסתלק שלא יקח אלא ריבעא ובקופא סבא שאין עוד מה לשמור שקיל פלגא אבל הכא המלוה אין לו בגוף כלום אלא בפירות:
מה נקצץ בזמנו דאין דרך לקצוץ שלא בזמנו ולהפסיד פירות ועוד דאמרינן בפרק לא יחפור (ב"ב דף כו.) האי דיקלא דטעון קבא אסור למיקציה ואית דגרסי איפכא יבש בזמנו ואין נראה לר"י:
לא מה יבש שלא בזמנו יבש משמע שלא בזמנו מדלא קתני הזקין ואע"ג דהזקין נמי משמע שלא בזמנו כדאמרינן בסמוך אימא והזקינו הזקינו משמע בין בזמנו בין שלא בזמנו אבל יבש לא משמע אלא שלא בזמנו:
אף נקצץ שלא בזמנו וא"ת ואמאי איצטריך למימר אף נקצץ שלא בזמנו והא מעיקרא לא פריך אלא מיבש דהוה דומיא דנקצץ אבל מנקצץ בזמנו לא פריך משום דאיכא למימר דנקצץ בזמנו היינו לאחר שיבש שלא בזמנו והשתא דשני ליה מיבש תו לא קשיא ליה לאביי וי"ל דמעיקרא נמי קשיא ליה מנקצץ דנקצץ משמע סתמא אחר שיבש בזמנו כמו שדרכו והא דקאמר מה נקצץ בזמנו אף יבש בזמנו משום שרוצה להקשות משניהם אי נמי לא איצטריך אלא לאפוקי דלא נידוק איפכא נקצץ דומיא דיבש כדמשני בתר הכי:
נפלו לה זיתים זקנים ימכרו וילקח בהן קרקע ובעל אוכל פירות אבל לא יקצוץ עצים אלמא קרנא הוי וקשה לאביי דאמר עצים פרי הוי במקום שאין פרי אחר ותימה דמאי פריך דהתם ע"כ מיירי שעושין קצת פירות מדפליג התם רבי יהודה ואמר לא תמכור מפני שבח בית אביה ומוקי ליה התם בשדה שאינה שלה ואי ליכא פירות כלל מה שבח בית אביה יש הלא בעל השדה לא יניחם לעמוד שם יותר אחר שנתייבשו והבעל יקוץ אותם לעצים וכן משמע נמי מעיקרא דבעי לאוקמי פלוגתייהו בנפלו לה זיתים בשדה שלה ופליגי אבל בשדה שאינה שלה דברי הכל ימכרם ופריך והא עבדים ושפחות זקנים דהוי כנפלו בשדה שאינה שלה ופליגי והנהו עבדים ושפחות ע"כ כשעושין קצת מלאכה דאי לאו הכי מה מכירה שייך בהם דמי יקנה וה"נ מיירי דאיכא בזיתים קצת פירי ולכך הוו קרנא אפילו לאביי ולפי שאין עושין אלא פירות מועטין ילקח בהן קרקע ויאכל פירות וזהו טובת שניהם אבל בשמעתין דליכא פרי אז העצים מיקרו פרי לאביי וי"ל דמ"מ מוכח שפיר דקרנא הוי אפילו כשיבש לגמרי ולהכי קאמר תנא קמא ילקח בהן קרקע אפילו מעתה שעושין קצת פירות לטובתו של בעל ופליג ארשב"ג דאמר לא תמכור משום שבח בית אביה ולא חיישינן לטובת הבעל כל זמן שעושין קצת פירות עד שתייבש לגמרי ואז ילקח בהן קרקע אבל לאביי דאמר פרי הוי וכשייבש לגמרי נוטל בעל הבית הכל אם כן אין זה טובת הבעל מה שלקח בהן קרקע ואוכל פירות משלו כי טוב לו יותר להמתין מעט עד שתייבש לגמרי ויהא הכל שלו:
Tosafot on Bava Metzia 109b · Sefaria
רשב"א
האי שתלא דבעי לאסתלוקי וכו' ומיהו שתלא לא מצי למימר ניפלוג הכרם ואני אטול ואעבד דמנתא דידי מאי דבעינא וישארו לך תלתא חלקים, פלגא לדידך כדחזי לך ושליש שתתן לאריס שתוריד בה, משום דכולהו חלקים משועבדין זה לזה. ואפילו לא ירצה לחלק אלא שיוריד אריס תחתיו, לאו כל כמיני, דמצי אמר לי' בעל הבית לא ניחא לי לאפושי אריסי בארעא דסמכי אהדדי אריסי דידי ודידך ומפסדו לי. כך כתבו הרשב"א והרנב"ר ז"ל [ל' נמוק"י].
Rashba on Bava Metzia 109b · Sefaria
מאירי
שתל שרצה להסתלק מעצמו ולא היה בעל הבית מסלקו אינו נוטל בשבח כלום שהרי בעל הבית צריך להוריד אריס במקומו למחצה ונמצא מפסיד בכל שיטול זה המסתלק ומ"מ אם היה המנהג ליטול השתל חצי פירות והאריס שליש פירות הרי בעל הקרקע מוריד אריס ונוטל בעל הבית מחצה כמו שהיה נוטל מתחלה ולא יפסיד מחלקו כלום והאריס נוטל שליש ונשאר שתות וזה השתות נותן לשתל כיצד הרי שהוציאה בשנים עשר ששה לשתל וששה לבעל הקרקע ונסתלק השתל ברצונו ומוריד בעל הקרקע אריס לשליש נוטל בעל הקרקע ששה ואריס ארבעה ונשארו שנים שהם רביע לאחר שנטל שלישו של אריס או שתות לכל וינתנו לשתל ויש אומרים שהשתל נוטל רביע הכל והם שלשה ואריס ארבעה ובעל הבית חמשה ומפסיד בעל הבית חצי השתות:
שתל זה שהזקינו גפניו עד שצריכים לקצצן נוטל חלקו בהם כשאר הפירות או הזמורות הואיל ודרכן בכך על דעת כן ירד אבל אם שטפה נהר ובאו לחלוק בעצים הרי הוא כשתל המסתלק שלא מחמת סלוק הבעלים ואינו נוטל אלא הרביע על הדרך שביארנו:
גאוני הראשונים שבספרד פרשו שמועה זו בדרך אחרת שאם הזקינו הגפנים ורוצה השתל לעקור ולנטוע את החדשים נוטל בהן החצי אבל אם שטפן נהר ועקרן והוא רוצה להחזירם הואיל והקרקע עבודה טרחו מועט ולכך נוטל רביע ודיו:
מי שמשכן לחברו משכונה בנכיתה כרם נטוע לעשר שנים והזקינו גפניה לחמש שנים ואינן ראויות לעשות פרי בין שהזקינו בזמנן בין בתוך זמנן אין המקבל את המשכון רשאי ליטול את העצים ולדון בהם דין פירות אלא הרי הן קרן גמור ואין זה רשאי לירד בו אלא יקצצו וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות עד סוף הזמן וכן אם היו שם אילנות ויבשו או נקצצו ובעל הקרקע מ"מ אף הוא אסור בהם שהרי משועבד הוא לבעל המשכון וכבר ביארנוה בפרק האמנין:
האשה שנפלו לה זיתים וגפנים בשדה אחרת ואין לה בקרקע כלום אם אין עושין כראוי להם ימכרו וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות וכן נפלו לה אף בשדה שלה והזקינו עד שלא עשו ימכרו וילקח בהם קרקע ובעל אוכל פירות ואינו יכול לטעון אף הם בעצמם פירות הם אחר שהשדה קיים שאף האילנות עצמן קרן גמור הם:
Meiri on Bava Metzia 109b · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
בפרש"י בד"ה מנתא דידי מאי דבעינא כו' ואם באת לקנותו והרי כו' לשקול מיניה וביה שוה חצי דינר כו' עכ"ל ק"ק אטו בשופטני עסקינן כיון דכל השבח אינו אלא ששה דינרים למה יקנה הריבעה מן השתלא בעד דינר וחצי ויצטרך עוד ליתן ממנו חצי דינר לאריס והרי מפסיד ההוא חצי דינר דהריבעה אינו שוה אלא דינר וחצי כמו שהוא נותן לשתלא ואפשר לומר שהוא מוסיף בדמים כדי דלא לאפושי אריסי בארעיה ומה"ט כתב בעל המלחמת ה' לקיים דברי הרי"ף שפסק כרב אשי דלא מצי למימר מנתא דילי מאי דבעינא עבידנא דהבעל הבית יאמר לו דאריסי ואריסך סמכי אהדדי ומפסדי לי כו' עכ"ל ועוד האריך ע"ש:
תוס' בד"ה אף נקצץ כו' וא"ת ואמאי איצטריך כו' א"נ לא איצטריך אלא לאפוקי דלא נידוק איפכא נקצץ דומיא דיבש כו' עכ"ל ויש לדקדק בדבריהם דמעיקרא מאי קושיא דאימא דקושטא הוא דמנקצץ לא פריך מידי מיהו איצטריך המתרץ למימר אף נקצץ שלא בזמנו כי היכי דלא נידוק יבש בזמנו דומיא דנקצץ בזמנו כדפריך המקשה ויש לומר כיון דלפום הך סברא נקצץ בזמנו סתמא היינו אחר שיבש שלא בזמנו הוא אם כן למ"ל למיתני כלל לדברי המתרץ נקצץ שלא בזמנו כיון דאפילו בזמנו נמי דינא הכי אבל למאי דקשיא ליה נמי מנקצץ בזמנו דסתמא אחר שיבש בזמנו הוא ניחא לדברי המתרץ דתני דוקא נקצץ שלא בזמנו ודו"ק:
בד"ה נפלו לה זיתים כו' מדפליג התם רבי יהודה ואמר כו' ומוקי לה התם בשדה שאינה שלה כו' עכ"ל כצ"ל והמקשה דהכא ודאי דידע נמי אוקימתא דהתם אלא דלא אסיק אדעתיה למימר דמהאי טעמא מקרי כליא קרנא אי נמי המתרץ נמי לא ה"ל למימר משום דקא כליא קרנא אלא כיון דאוקמינא לה בשדה שאינה שלה ע"כ בעושין קצת פירות והוי קרנא אפי' לאביי ודו"ק:
Chidushei Halachot on Bava Metzia 109b · Sefaria
מהר"ם
רש"י ד"ה מנתא דידי' כו' הוא סוף הדבור ואין בעל הבית מפסיד כלום כו' עד סוף הדבור הכל ט"ס הוא:
Maharam on Bava Metzia 109b · Sefaria
שיטה מקובצת
וסופר מתא כלומר סופר של דיינים שכותב הכתובות ושטרי מכירות שאם יחסר אחד מן התנאים שהוזכרו שם ולא זכרם בכתב שוב לא יהו נאמנים העדים דלא אתי על פה ומרע לשטרא. ויש גורסים ספר מתא אותו אומן שמגלח במספרים ואם יגלח יותר מדאי לא יוכל לשלם הבשת שמתבייש המתגלח בשום ענין. ה"ר יהונתן.
וזה לשון הרא"ש וספר מתא. פירש רש"י בפרק השואל מספר בתספורת בני העיר. ולא נהירא דהא בפרק לא יחפור דקאמר ולא ישבירנה לסופר יהודי ומוקי לה בספר מתא אלמא ספר מתא משמע סופר והיינו פסידא דלא הדר שאם טועה בשטר אין לו תשלומין והתם פירש רש"י ספר מתא מלמד תינוקות העיר ואי אפשר לפרש כן דאם כן היינו מקרי דרדקי דהכא. עד כאן.
הא דסלקיה רבינא לרוניא דאפסיד שבחא יהיב ליה מאי דנפיש על מאי דאפסיד. ונסחאות יש שכתוב ויהיב ליה שבחיה והיינו שבחא דנפיש על תשלים ההפסד. הרשב"א.
וזה לשון הראב"ד הא דרוניא דאפסיד וסלקיה רבינא ויהב ליה שבחיה מאי דלא אפסיד יהב ליה. ויש לומר דכל שבחיה נמי יהב לפנים משורת הדין מיהו כפי מה שפירש בגמרא כי היכי דלא ליפסיד בעל הבית. והא לא אתרי בי ואמאי מסלק לי לא צריכת התראה דשתלא טבחא ואומנא ומיקרי דרדקי דפשע בינוקי כמותרין ועומדין דמו ומסלקין אותו בלא התראה. כללא דמילתא כל פסידא דלא הדר וכו'. פירוש פסידא דלא הדר ובריא לענין סלוקי לא בעי התראה אלא מסלקינן ליה ומעברינן ליה ואין צריך לומר שמשלם. והנה כלהו פסידא דלא הדר נינהו מיקרי דרדקי שמכה אותם יותר מדאי. שתלא דמוכר גופני והם מתים. טבחא פשוט הוא. אומנא שמוציא דם יותר מדאי כל אלה הזיקן ברור.
מקרי דרדקי שתלא וכו' פירש רש"י טעמא דמקרי דרדקי פסידא דלא הדר משום שבשתא דעאל עאל. ואיכא למידק עליה דהא רבא גופיה הוא דאמר בפרק לא יחפור שבשתא ממילא נפקא. ויש לומר דהתם בשבשתא דעיילא ממילא כגון דאינהו משתבשי מנפשייהו אבל רבייהו מגמר גמירן וההיא שבשתא כי היכי דעיילא ממילא הכי נמי נפקא ממילא אבל כי מגמיר לוי רבייהו בטעותא קבעו בנפשייהו שיבושי דגמרי מרבייהו ותו לא נפק. ועוד דכי גמיר רבייהו שמעי מיניה זימנא אחריתי או מחברייהו ונפקא אבל כי איהו מגמר להו שבשתא מאן מפיק לה. ואחרים פירשו דהכא כגון פשע בינוקי דמחי להו טפי. אי נמי דאי לא צייתי ליה לא איפכת ליה פסידא דלא הדר הוא דלא גמרי להו. הר"ן. אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי לימא ליה הנח לי את חלקי ואעבוד אותה או אני אניחה ותקח אתה תשעה חלקים ואני שלשה ותתן לאריס שלשה דהוא תילתא בהדי מנתך נמצא שתלא נוטל ריבוא ממש. הראב"ד. וזה לשון רבינו חננאל: ואקשי רב אחא בריה דרב יוסף לרב אשי הכי וניחא ליה שתלא למארי ארעא סב מנתא דידך והב דידי מאי דבעינא עבידנא כלומר יתכן שאמצא אני אריס בפחות משליש. עד כאן.
אמר ליה כי מטית לשחיטת קדשים תא אקשי לי פירש רש"י דקבלה מיניה ושבחה דאתקפתא מעלייתא היא. ולא מחוורא הכי דאדרבה לאו אתקפתא היא דהיכי מצי למימר ליה מאי דבעינא עבידנא דהא אם ירצה לחלוק עמו מעכשיו אין שומעין לו שאם רצה זה ליטול ערוגה אחת בשבחו לימא ליה איני רוצה לחלוק אלא כשיתלשו הפירות דאי מטי פסידא במנתא דידי שקילנא מההיא ערוגה דילך דפירי להדדי משתעבדי ולא מצינו אריס חולק בפירות אף על פי שאומר אני אעביד חלקי וחלקך ואם לא יחלוקו מעכשיו היאך יאמר מאי דבעינא עבידנא הרי זה יכול לומר אם היה הבל משותף בין אריסי ואריסך סמכי אהדדי ומפסדו לי ועוד דלא ניחא ליה לאפושי אריסי בארעיה ואי אית ליה אריסא לההוא פלגא דידיה אינו רוצה שיכנס הלה לתוך שלו וכל שכן אחר שיכול לומר אין לי חשבון עם כל אדם אלא עמך ואין לי עסק עם פלוני וכי יכול האריס למנות אריס תחתיו הילכך אי אפשר לו אלא למכרם לזה. ועוד כי מזבין ליה במי לאיניש אחרינא שם הוא הלוקח חלק אריסותו ואם יטעון זה שמא אמצא אריס בפחות משליש או אמכור ביותר מכן אין שומעין לו הואיל וזה נתן כדי דמיו כדאמרינן אין לך אלא דמי עצים בלבד. ועוד שלא מצינו חכם שאומר לחבירו שיקשה לו אלא כל החכמים מקפידים בכך ורבי יוחנן עניש כמה תלמידים משום דאקשו ליה ואף על גב דמשבח ליה לריש לקיש בתר דקטליה ורב כהנא קביל עליה דלא לאותביה ואיכא נמי דמצלו בהכי רחמנא ליצלן מכיסופא דשימי. ועוד דהוה ליה למימר כי מטינא לשחיטת קדשים תא אקשי לי דכי מטי איהו התם היכי מקשי ליה אי קאי איהו במסכתא אחריתי והקושיות וההויות יותר מועילות בסדר נזיקין ובדיני ממונות מסדר קדשים אף על פי שהוא חמור והכל צריכים שם לגמרא. ועיקר הפירוש כדברי רבינו חננאל שפירש דדחויי מדחי ליה ואמר ליה עדיין לא שנית כל התלמוד ולא ידעת דרכו וכשתגיע לסדר קדשים ושנית הכל תא אקשי לי שיתברר לך טעמו וכן פירשה רבינו האיי גאון בתשובת שאלה וכן פסק רבינו הגדול בהלכות. ומה שהקשה רש"י אי הכי היכי אמרינן מעיקרא סבר רב אשי למימר אינה קושיא לפי שרב אחא קודם גמר דבריו של רב אשי הקשה לו כשראהו שרצה לומר כן ולפיכך אמרו סבר ולאו משום דמסקנא לאו הכי. וכיוצא בה בפרק זה בורר בהנהו קבוראי דקברו נפשא ביום טוב ראשון ושמתינהו רב פפא ופסלינהו סבר רב הונא בריה דרב יהושע לאכשורינהו וכו'. ומצינו סברוה דמסקנא נמי הכי בפרק המוכר את הבית סברוה דכולי עלמא אית להו דנהרדעי. ובנדרים פרק קמא סברוה מאי לחולין אוכל לך לא חולין ליהוו אלא קרבן ומסקנא נמי הכי הוא ואחרים יש בתלמוד. הרמב"ן. וכן הסכימו הרשב"א והר"ן. וכן כתב הרמ"ך וזה לשונו: שתלא דקביל ארעא לזמן ידוע ובעי לאסתלוקי בגו זימניה מותביה אריסא בארעא ושקיל אריסא כולי אגריה ממנתא דחזיא לשתלא ושארא שקיל שתלא באגריה על מאי דשתל מקמיה דאסתלק ושקיל מרי ארעא כל מנתיה משלם. ואי אשכח אריסא דנחית לבציר מתילתא כל מאי דמנכי ליה נמי שקיל שתלא ושארא שקלי בעל הבית ואריסא מיהו לא לשקול בעל הבית בציר מפלגא. עד כאן.
גופא אמר רב מניומי בריה דרב ניחומי האי שתלא וכו' אף על פי שלא חדש דבר קאמר גופא משום דבעי מימר אתריתי דרב מניומי ודכוותא בפרק הגוזל קמא גבי אמר רבא אשם שהחזירו בלילה שהחזירו חצאין לא יצא. הרא"ש.
קופא סבא לפלגא פירוש קופא קורא כדאמרינן בברכות קפודקיא כשורא קיימא בריש עשרה. ק"פ כשורא דקיימא י"א בראש עשרה כי עומד בראש העשרה. והטעם אם מסתלק השתלא כשהתליעה קורת האילן והדלית בזמנו מסתלק ונוטל חצי השבח וחצי העצים אבל אם שטפה נהר והכחישו האילנות והוא מסתלק אינו נוטל אלא ריבעא. הראב"ד. ויש טעות במה שכתוב לעיל בברכות וכו'.
ועוד 10 קטעי פירוש על דף זה.
Shita Mekubetzet on Bava Metzia 109b · Sefaria
גליון הש"ס
גמ' גופא א"ר מניומי בשיטה מקובצת כ' בשם הרא"ש אע"פ שלא חידש בה דבר קאמר גופא משום דבעי מימר בה וכה"ג איתא בהגוזל קמא דף קי ע"א:
Gilyon HaShas on Bava Metzia 109b · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת בבא מציעא, דף ק״ט, עמוד ב׳, בהיקף של כ־292 מילים ב־10 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 10 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 117 מילים
נפתחת ב״וְסָפַר מָתָא – כּוּלָּן כְּמוּתְרִין וְעוֹמְדִין דָּמֵי.…״
- קטע 258 מילים
נפתחת ב״הָהוּא שַׁתָּלָא, דַּאֲמַר לְהוּ: הַבוּ לִי שְׁבָחַאי…״
- קטע 336 מילים
נפתחת ב״סְבַר רַב אָשֵׁי לְמֵימַר ״רִיבְעָא״ דְּהוּא דַּנְקָא.…״
- קטע 421 מילים
נפתחת ב״אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא רִיבְעָא דְּהוּא דַּנְקָא –…״
- קטע 533 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף…״
- קטע 643 מילים
נפתחת ב״גּוּפָא, אָמַר רַב מִנְיוֹמֵי בְּרֵיהּ דְּרַב נְחוּמִי:…״
- קטע 724 מילים
נפתחת ב״הָהוּא גַּבְרָא דְּמַשְׁכֵּין פַּרְדֵּיסָא לְחַבְרֵיהּ לַעֲשַׂר שְׁנִין,…״
- קטע 839 מילים
נפתחת ב״מֵיתִיבִי: יָבַשׁ הָאִילָן אוֹ נִקְצַץ, שְׁנֵיהֶם אֲסוּרִים…״
- קטע 913 מילים
נפתחת ב״לָא: נִקְצַץ דּוּמְיָא דְּיָבַשׁ, מָה יָבַשׁ בְּלֹא…״
- קטע 108 מילים
נפתחת ב״תָּא שְׁמַע: נָפְלוּ לָהּ גְּפָנִים וְזֵיתִים זְקֵנִים…״
חכמים הנזכרים בדף
- רב אחא · אמוראים · דור רביעי לאמוראים
מהעיר לוד היה דיין בעירו.
מקור: מסכת בבא מציעא דף ק״ט עמוד ב׳ · קטע 5 — “אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף לְרַב אָשֵׁי,…”
- אביי [הכהן] · אמוראים · דור רביעי לאמוראים
דור רביעי לאמוראים ונקרא שמו נחמני על שם סבו.
מקור: מסכת בבא מציעא דף ק״ט עמוד ב׳ · קטע 7 — “…וְקַשׁ לַחֲמֵשׁ שְׁנִין. אַבָּיֵי אָמַר: פֵּירָא הָוֵי. רָבָא אָמַר:…”
לשון המקור
וְסָפַר מָתָא – כּוּלָּן כְּמוּתְרִין וְעוֹמְדִין דָּמֵי. כְּלָלָא דְּמִילְּתָא: כֹּל פְּסֵידָא דְּלָא הָדַר – כְּמוּתְרִין וְעוֹמְדִין דָּמֵי.
הָהוּא שַׁתָּלָא, דַּאֲמַר לְהוּ: הַבוּ לִי שְׁבָחַאי דְּבָעֵינָא לְמִיסַּק לְאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא בַּר שְׁמוּאֵל. אֲמַר לְהוּ: הַבוּ לֵיהּ שְׁבָחֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: אִיהוּ אַשְׁבַּח, אַרְעָא לָא אַשְׁבַּח! אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא פַּלְגָא דִּשְׁבָחָא קָאָמֵינָא לָךְ. אֲמַר לֵיהּ: עַד הָאִידָּנָא הֲוָה שָׁקֵיל בַּעַל הַבַּיִת פַּלְגָא וְשַׁתָּלָא פַּלְגָא. הַשְׁתָּא בָּעֵי לְמִיתַּב מְנָתָא לַאֲרִיסָא! אֲמַר לֵיהּ: רִיבְעָא דִשְׁבָחָא קָאָמֵינָא.
סְבַר רַב אָשֵׁי לְמֵימַר ״רִיבְעָא״ דְּהוּא דַּנְקָא. דְּאָמַר רַב מִנְיוֹמֵי בְּרֵיהּ דְּרַב נְחוּמִי: בְּאַתְרָא דְּשָׁקֵיל שַׁתָּלָא פַּלְגָא וַאֲרִיסָא תִּילְתָּא, הַאי שַׁתָּלָא דְּבָעֵי לְאִסְתַּלּוֹקֵי – יָהֲבִינַן לֵיהּ שְׁבָחָא וּמְסַלְּקִינַן לֵיהּ כִּי הֵיכִי דְּלָא נִמְטְיֵיהּ הֶפְסֵד לְבַעַל הַבַּיִת.
אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא רִיבְעָא דְּהוּא דַּנְקָא – שַׁפִּיר, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ רִיבְעָא מַמָּשׁ, קָא מָטֵי לֵיהּ פְּסֵידָא לְבַעַל הַבַּיִת פַּלְגָא דַּנְקָא!
אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף לְרַב אָשֵׁי, וְלֵימָא לֵיהּ: אַנְתְּ מְנָתָא דִּילָךְ – הַב לֵיהּ לַאֲרִיסָא, וַאֲנָא מְנָתָא דִּילִי מַאי דְּבָעֵינָא עָבֵידְנָא בֵּיהּ. אָמַר: כִּי מָטֵית לִשְׁחִיטַת קֳדָשִׁים, תָּא וְאַקְשִׁי לִי.
גּוּפָא, אָמַר רַב מִנְיוֹמֵי בְּרֵיהּ דְּרַב נְחוּמִי: בְּאַתְרָא דְּשָׁקֵיל שַׁתָּלָא פַּלְגָא וַאֲרִיסָא תִּילְתָּא, הַאי שַׁתָּלָא דְּבָעֵי אִיסְתַּלּוֹקֵי – יָהֲבִינַן לֵיהּ שְׁבָחֵיהּ וּמְסַלְּקִינַן לֵיהּ כִּי הֵיכִי דְּלָא לִיפְסוֹד בַּעַל הַבַּיִת. אָמַר רַב מִנְיוֹמֵי בְּרֵיהּ דְּרַב נְחוּמִי: קוֹפָא סָבָא – פַּלְגָא. שַׁטְפַהּ נַהֲרָא – רִיבְעָא.
הָהוּא גַּבְרָא דְּמַשְׁכֵּין פַּרְדֵּיסָא לְחַבְרֵיהּ לַעֲשַׂר שְׁנִין, וְקַשׁ לַחֲמֵשׁ שְׁנִין. אַבָּיֵי אָמַר: פֵּירָא הָוֵי. רָבָא אָמַר: קַרְנָא הָוֵי, וְיִלָּקַח בּוֹ קַרְקַע, וְהוּא אוֹכֵל פֵּירוֹת.
מֵיתִיבִי: יָבַשׁ הָאִילָן אוֹ נִקְצַץ, שְׁנֵיהֶם אֲסוּרִים בּוֹ. כֵּיצַד יַעֲשׂוּ? יִמָּכְרוּ לְעֵצִים, וְיִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע, וְהוּא אוֹכֵל פֵּירוֹת. מַאי לָאו, יָבַשׁ דּוּמְיָא דְּנִקְצַץ: מָה נִקְצַץ בִּזְמַנּוֹ, אַף יָבַשׁ בִּזְמַנּוֹ, וְקָתָנֵי: יִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהוּא אוֹכֵל פֵּירוֹת. אַלְמָא קַרְנָא הָוֵי!
לָא: נִקְצַץ דּוּמְיָא דְּיָבַשׁ, מָה יָבַשׁ בְּלֹא זְמַנּוֹ – אַף נִקְצַץ בְּלֹא זְמַנּוֹ.
תָּא שְׁמַע: נָפְלוּ לָהּ גְּפָנִים וְזֵיתִים זְקֵנִים –