מסכת בבא מציעא דף ק״ו עמוד ב׳

פעם ראשונה ושניה זרעה ואכלה חגב או נשדפה חוזר וזורעה שנית ואם אינו זורעה אינו מנכה לו אפילו היא מכת מדינה:

פלוגתא דרבי ורשב"ג גבי נשואה לראשון ומת לשני ומת במסכת יבמות:

מצי אמר ליה בעל הקרקע כל יומי זרע זרע ואזיל כלומר כל זמן הזריעה חזור וזרעה שמא לא הגיע זמן:

ועד אימת הוי משך זמן הזריעה:

עד זמן דכי אתא אריסא מדברא ונכנס לבית בזמן שהן רגילין ליכנס דהיינו לאחר תשע שעות ביום קרוב לסוף העשירית קיימא כימה שהוא זנב טלה להדי רישייהו בראש כל אדם דהיינו באמצע הרקיע שנראה לכל אדם כאילו הוא על ראשו והן הן ימי אדר לפי שבגלגל קבועין בו שנים עשר מזלות וזהו סידרן טש"ת סא"ב מע"ק גד"ד ולעולם ששה עולין וששה שוקעין בניסן לעולם בתחילת עלות השחר טלה מתחיל לעלות ומאזנים שוקע ושתי שעות המזל שוהה לעלות לאחר שתי שעות העולה גמר עלייתו והשוקע גמר שיקועו נמצא הששה עולים בשתים עשרה שעות ביום וששה בלילה כל ימי ניסן ראש טלה מתחיל לעלות ובאייר שור ובסיון תאומים וכן הסדר נמצא באדר מזל דגים מתחיל לעלות בבוקר סוף שתי שעות טלה מתחיל לעלות ולסוף ארבע גמר עלייתו ושור עולה לסוף שש גמר שור עלייתו ומתחיל תאומים לסוף שמנה גמר תאומים ומתחיל סרטן ונמצא ראש טלה באמצע שהרי עברו שש שעות משהתחיל ובשש שעות ראשו מגיע לאמצע שהרי מתחילת עליית המזל עד תחילת שיקועו שנים עשר שעות נמצא שמשעה שמתחיל לעלות עד שש שעות מגיע לאמצע הרקיע ולסוף שמנה שעות משעלה הוי זנבו באמצע הרקיע נמצא באדר זנב טלה בסוף שעה עשירית באמצע הרקיע הוא והכי אמרינן במסכת ברכות בפרק הרואה (ברכות דף נח:) שכימה בזנב טלה הוא:

חצי תשרי וכו' שש תקופות שהובטחו לנח ובניו קמפרש:

קציר כנגד זרע זה בתחילת גשמים זה בתחילת החמה וקיץ כנגד חורף וחורף הוא חוזקו וחורפו של סתיו וימי צינה לשון (איוב כ״ט:ד׳) כאשר הייתי בימי חרפי חוזקי ועיקרי קיץ הוא חוזקו של יבש ועל שמייבשין באותו פרק תמרים ותאנים לקציעות והן נקראין קיץ כדכתיב (שמואל ב ט״ז:ב׳) הלחם והקיץ לאכול הנערים וגו' קור הוא סופו של סתו וכן חום סופו של שמש וכן כל אחד שני חדשים י"ב חדשים לששה עתים:

מתחילת תשרי מתחיל למנות שני חדשים בכל עת:

וקיימא כימה להדי רישא פי' בקונט' דכימה זנב טלה כדאמר בברכות (דף נח:) ולא דק אלא אמרינן התם דעש זנב טלה אלא שכימה סמוכה לה ואומר הב לי בניי ומה שפי' בקונטרס דביום ראשון של אדר בסוף שעה עשירית קיימא כימה באמצע הרקיע קשה דפועלים לא אתו מדברא עד צאת הכוכבים כדפי' בריש הפועלים (לעיל בבא מציעא דף פג:) ותו דבסוף י' שעות הן עוד היום גדול ואין נראין הכוכבים ומשמע שבא ליתן סימן לאריסין להכיר שעה שיבאו מן השדה וזה דוחק לומר דה"ק כשיחשיך לילה אז רואין למפרע שבשעת הליכתן היתה כימה להדי רישייהו ונראה לפרש דאתו אריסי מדברא בתחילת הלילה וקיימא כימה להדי רישייהו היינו בתחילת שבט ואז כלה זמן הזרע והא דאמר בפ' כל הקרבנות (מנחות דף פה. ושם ד"ה וזורע) שהיו זורעים קודם הפסח ע' יום וזהו חמשה יומי בתוך שבט התם שקרקע חשובה היא שזורעין בה לצורך העומר נמשך שם ימי הזרע יותר א"נ דבתחילת שבט של חמה הוא דקיימא כימה להדי רישייהו ואין תחילת של שבט של חמה מתחיל ברוב שנים יותר מע' יום לפני הפסח.:

שדא ביה אספסתא ועבדא לא הוה צריך למימר דשדא ביה אספסתא דבלאו הכי מצי למימר אילו הוה זרע אספסתא הוה עבדא אלא מעשה הוה הכי:

תני חדא, פעם ראשונה ושניה זורעה שלישית אינו זורעה פרש"י כשזורעים ואכלה חגב כעין משנתנו, וכן משמעה לכאורה ודבר למד הוא, מדאמרינן בתרה (א"ר שמעון בן לקיש) אלא שזרעה וצמחה ואכלה חגב אבל זרעה ולא צמחה מזרע זרע לה ואזיל, ובודאי משמע דאהאי ברייתא דקתני זורעה פעם ראשונה ושניה קאי, וקאמר דההיא בשאכלה חגב, אבל זרעה ולא צמחה לא מנכה ליה עד דזרע ליה ואזיל כל זמן הזריעה, וכשזרעה ואכלה חגב אע"ג דהיא מכת מדינה לא מנכה ליה אלא אם כן זרעה שתים לרבי וג' לרשב"ג, שכן דרך בני באגי נמי לזרוע בשלהן כן, ואם זרעה שתים לרבי או ג' לרשב"ג אינו צריך לזרעה עוד, ואף על פי שעדיין לא כלה זמן הזריעה, לפי שהוחזקה זו באכילת חגב. וכן נמי משמע בירושלמי (דפרקין ה"ט) דהא דריש לקיש אברייתא קאי, דגרסינן התם תני המקבל שדה מחברו זרעה פעם ראשונה ולא צמחה כופין אותו לזרעה פעם שניה, פעם שניה ולא צמחה אין כופין אותו לזרעה פעם שלישי, אמר ר"ל הדא דתימר בשדה שאינה בדוקה אבל בשדה בדוקה כופין אותו לזרעה פעם שלישי, והיינו הברייתא השנויה כאן, אלמא ריש לקיש אברייתא קאי, ומדפריש בגמרין ואכלה חגב אלמא ברייתא אאכלה חגב קיימא כדברי רש"י ז"ל. אבל בתוספתא (פ"ט, ה"ו) משמע דברייתא לא אאכלה חגב קיימא אלא שזרעה ולא צמחה בלבד, דתניא התם, המקבל שדה מחבירו זרעה שנה ראשונה ולא צמחה כופין אותו וזורעה שנייה, שנייה ולא צמחה אין כופין אותו לזרעה שלישי, ודאמר בירושלמי במה דברים אמורים בשדה שאינה בדוקה אהא נמי קאי, דאי שדה שאינה בדוקה היא אין כופין אותו לזרוע יותר משתי שנים, דהוחזקה זו שאינה מצמחת, אבל אם היא שדה בדוקה זורע והולך כל ימי הזרע ואם לא רצה כופין אותו. ובקבלנות היא דאי בחכירות למה כופין, אם ירצה יזרע או יעמוד ונותן חכירותו, ושמא כופין בנתינת חכירותו קאמר, ואפילו אם קבלה לשנה אחת בלבד יש לומר שכופין אותו לזרוע כל ימי הזריעה, ואם לא זרעה אפילו היא מכת מדינה אינו מנכה לו, וכן אם בקבלנות רואין כמה היא ראויה לעשות, ואם זרעה כל זריעותיה עד שכלה זמן הזריעה ולא צמחה, אם מכת מדינה היא מנכה לו ואפילו לא הספיק לזרעה אלא שתי פעמים לרשב"ג או פעם אחד לרבי שלא הוחזקה זו מנכה לו מן חכורו, שהרי זרעה כל צרכו ולא פשע בה בכלום. (שיטמ"ק).

זרע פעם אחת ואכלה חגב או נשדפה ועדין הוא זמן זריעה זורעה פעם אחרת ואם אכלה חגב פעם שניה יש אומרים שאינו זורעה עוד בתרי זימני הויא חזקה ויש אומרים שזורעה פעם שלישית ואין כאן חזקה עד שלש פעמים כרשב"ג ויראה כדעת ראשון שהרי במסכת יבמות פסקו כר' בנשואין ר"ל בקטלנית ובמלקיות ר"ל בלקה ושנה וכרשב"ג בוסתות ובשור המועד ודבר זה ראוי לדמותו יותר לנשואין שהרי זה כעין מיתה הוא ועוד שכל ספק ממון קולא לנתבע:

חכר ממנו מקום שצריך להשקותו תמיד והיה הנהר עובר דרך שם ומשקין ממנו ויבש הנהר ונפסדו כל זרעים שבאותה בקעה אם היה נהר שאין דרכו ליבש או שהעבירו המלך בצד אחר הרי זה כמכת מדינה ומנכה לו וכן כל כיוצא בזה הא אם היה דרכו בכך אע"פ שנפסדה שאר הבקעה אין מנכה לו היה לו להתנות ולא התנה:

המשנה השביעית דהיא גם כן מענין החלק הראשון והכונה בה בביאור חוכר קרקע ועשתה פירות הרעות אם יכול לפרוע חכירותו מהן ואמר על זה המקבל שדה מחברו בעשרת כורים חטים לקתה נותן לו מתוכה אם היו חטים יפות לא יאמר הרי אני לוקח לך מן השוק אלא נותן לו מתוכה אמר הר"ם זה מבואר אין צריך פירוש:

אמר המאירי המקבל שדה מחברו בעשרת כורים חטים לשנה ועשת תבואה אלא שהוציאה תבואה לקויה נותן לו חכירותו מתוכה ואין יכול לומר לו קח לי חטה ברורה מן השוק ומשנה זו בחוכר שאם בקבלן היאך יאמר לו כן והלא כל אחד נוטל חלקו במה שיש שם אלא בחוכר ואע"פ שהחטים שדופות אין זקוק ליתן לו אלא מהם וכן אם היו חטים אלו ברורות הרבה אין החוכר יכול לומר לו הריני לוקח לך מן השוק אלא נותן לו מהם:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

קבל קרקע זה לעשות בה אספסתא והתנה ליתן בחכירותה כור שעורים ועשה בה אספסתא והצליחה כראוי ולסוף שלשים יום קצרה כמנהג אספסתא שנקצרת אחת לשלשים יום וחזר וזרעה שעורים ולקו אינו יכול לפרעו משעורים אלו שהרי זה אומר לו עשה קרקע שליחותו וכבר הצליח במה שהותנה ומשעשת אספסתא נתחייבת בשעורים שמן השוק ויש מפרשים שמועה זו בדרך אחרת והוא שאם חכרה במאה עמרים של אספסתא וזרעה מין אחר ואח"כ חרשה וזרעה אספסתא ולקת או שזרעה מתחלה אספסתא וחרשה ואח"כ זרעה אספסתא פעם אמרת ולקת אינו נותן מתוכה אלא נותן אספסתא טובה הואיל ושינה וכן כתבוה גדולי המחברים ואיני מבין בזריעת אספסתא פעם אחרת למה אמרו בה כן ולשטה זו יש לעיין חכרה לשתי שנים בחכירות אחד כור חטים לסוף שתי שנים ולקת בשנה שניה שהוא זמן הפרעון אם יכול לפרעו חכירות שתיהן מתוך תבואה זו אחר שחכירות אחת היא:

חכר כרם בעשרת כדי יין והחמיץ אין נותן לו מהם שהרי בשעה שבצר את הענבים יפים היו ובאותה שעה נתחייב לו ביין ומאחר שהענבים יפים היו זה שנתקלקל מזלו גרם או קלקול ענבים ומ"מ אם הקריחו הענבים או התליעו בשעת בצירה הרי הוא כשדה שלקתה בעמריה ונותן לו מתוכה ואפילו חכרה ביין ויש מפרשים דוקא שחכרה בענבים וכן כתבוה גדולי המחברים:

המשנה השמינית והכונה לבאר בה במקבל שהתנה במה יזרע אם יכול לשנות אם לאו ואמר על זה המקבל שדה מחברו לזורעה שעורים לא יזרענה חטים חטים יזרענה שעורים רשב"ג אוסר תבואה לא יזרענה קטנית קטנית יזרענה תבואה רשב"ג אוסר אמר הר"ם דיני משנה זו הם כפי שנוי הארצות ועקר זה הדבר הוא כשיפסוק עמו לחרוש שדה ולזרוע בו מין ממיני הזרעים יש לו לזרוע מה שהזיקו בקרקע מעט מאותו הדבר שפסק עמו ולא יזרע מה שהזיקו גדול ממנו ועושים בזה על פי היודעים בטבע אותו המקום בזריעה מן המתעסקים בחרישתה ובעבודתה:

בפרש"י בד"ה בחרפי חטין ושיפון הנזרעין בתחילת החורף באפלי שעורין כו' עכ"ל הרא"ם תיקן בפירוש רש"י בחומש שיהיה הגירסא כמו כאן אבל לא תיקן שם במה שפירש חורף עת זרע שעורים וקטנית החריפין עכ"ל שהוא נראה היפך משמעתין ונראה לי לפרש לפי פירושו בחומש הא בחרפי שעורים נזרעין בימי חורף דהיינו בטבת שבט עד אדר וכר"ש דעד אדר נקרא חורף ולכך נקרא חורף שזורעין בו דברים החריפין להתבשל והא באפלי הם חטין ושיפון שנזרעים בחשון וכסלו לפי שאינן חריפין להתבשל וקרא מוכח כך כי החטה והכוסמת לא נכו כי אפילות הנה ודו"ק:

גמ' מיתיבי מגבת פורים לפורים ואין מדקדקים בדבר פרש"י בפרק האומנין ואין מדקדקין לומר דיים בפחות והמותר יפול לכיס של צדקה כו':

תוס' ד"ה וקיימא כימה וכו' אומר הב לי בניי כו' פי' דעש אזיל בתר כימה ואמר הב לי בניי פי' שני ככבים שנטל הקכ"ה מעש וסתם לכימה במקום השני ככבים שנטל מכימה כשהביא את המבול והיינו דכתיב ועיש על בניה תנחם כן משמע בברכות דף נ"ט ריש העמוד ובין פרש"י שפי' שכימה הוא זנב טלה ובין פי' התוס' שפירשו שעיש זנב טלה אין חילוק בזה שהרי מ"מ כימה סמוך לה:

בא"ד ונראה לפרש דאתי אריס בתחלת הלילה כו' היינו בתחלת שבט פי' דאז מזל דלי עולה בבקר ונמשך ד' שעות על היום קודם שיעלה טלה על הארץ וטלה שוהא בעלייתו עד שיגיע ראשו לאמצע הרקיע שש שעות ואז הוא י' שעות על היום ועד שיעלה זנבו לאמצע הרקיע שהוא עוד שני שעות ואח"כ אז הוא תחלת הלילה:

לניסא זוטא מיהא חזינא קשיא פירוש קשה לשמואל דאמר לעיל דמצי למימר חזינא לניסא. וקשה מאי הקשה לשמואל מכיון שירדנו לסברא זו לחלק בין נס לנס מעתה לא תיקשי לשמואל דשמא נס דשמואל שהקדוש ברוך הוא ישמע תפלתו זוטר מניסא דגם את הארי גם את הדוב. ועוד קשה דהא אמרינן לעיל וכו' כמו שכתוב בתוספות. ויש לומר דהא דשמואל איירי כגון דאמר ליה זרע כל מה שתרצה וכו' כמו שכתוב בתוספות וקמשמע לן שמואל דאפילו על כל מינים שהייתי מתפלל עליהם אפשר שיעשה לי נס שתקבל תפלתי ודמי הא ניסא לנס דגם את הארי גם את הדוב וגו'. הרא"ש.

כתוב בתוספות ויש לומר דשמואל מיירי כגון שאמר לו זרע כל מה שתרצה וכו'. עד סוף. וכתוב בגליון ולפי זה נראה הא דקאמר בסמוך תני חדא פעם ראשונה ושניה זורעה איירי כשאמר לו מין זה זרע ולא אמר לו זרע כל מה שתרצה דהא שמואל עמד בקושיא. עד כאן.

תני חדא פעם ראשונה ושניה זורעה שלישית אינו זורעה פירש רש"י כשזורעים ואכלה חגב כעין משנתנו. וכן משמעה לכאורה ודבר למד הוא מדאמרינן בתרה אמר רבי שמעון בן לקיש לא שנו אלא שזרעה וצמחה ואכלה חגב אבל זרעה ולא צמחה מזרע זרע לה ואזיל ובודאי משמע דאהאי ברייתא דקתני זורעה פעם ראשונה ושניה קאי וקאמר דההיא בשאכלה חגב. אבל זרעה ולא צמחה לא מנכה ליה עד דזרע ליה ואזיל כל זמן הזריעה וכשזרעה ואכלה חגב אף על גב דהיא מכת מדינה לא מנכה ליה אלא אם כן זרעה שתים לרבי ושלש לרבי שמעון בן גמליאל שכן דרך בני באגי נמי לזרוע בשלהן כן ואם זרעה שתים לרבי או שלש לרבן שמעון בן גמליאל אינו צריך לזרעה עוד ואף על פי שעדיין לא כלה זמן הזריעה לפי שהוחזקה זו באכילת חגב. וכן נמי משמע בירושלמי דהא דריש לקיש אברייתא קאי דגרסינן התם תני המקבל שדה מחברו זרעה פעם ראשונה ולא צמחה כופין אותו לזרעה פעם שניה פעם שניה ולא צמחה אין כופין אותו לזרעה פעם שלישית אמר ריש לקיש הדא דתימר בשדה שאינה בדוקה אבל בשדה בדוקה כופין אותו לזרעה פעם שלישית והיינו הברייתא השנויה כאן אלמא ריש לקיש אברייתא קאי ומדפריש בגמרין ואכלה חגב אלמא ברייתא אאכלה חגב קיימא כדברי רש"י ז"ל. אבל בתוספתא משמע דברייתא לא אאכלה חגב קיימא. אלא שזרעה ולא צמחה בלבד דתניא התם המקבל שדה מחבירו זרעה שנה ראשונה ולא צמחה כופין אותו וזורשה שנייה שנייה ולא צמחה אין כופין אותו לזרעה שלישית ודאמר ריש לקיש בירושלמי במה דברים אמורים בשדה שאינה בדוקה אהא נמי קאי דאי שדה שאינה בדוקה היא אין כופין אותו לזרוע יותר משתי שנים דהוחזקה זו שאינה מצמחת אבל אם היא שדה בדוקה זורע והולך כל ימי הזרע ואם לא רצה כופין אותו. ובקבלנות היא דאי בחכירות למה כופין אם ירצה יזרע או יעמוד ונותן חכירותו ושמא כופין בנתינת חכירותו קאמר. ואפילו אם קבלה לשנה אחת בלבד יש לומר שכופין אותו לזרוע כל ימי הזריעה ואם לא זרעה אפילו היא מכת מדינה אינו מנכה לו וכן אם בקבלנות רואין כמה היא ראויה לעשות. ואם זרעה כל זריעותיה עד שכלה ומן הזריעה ולא צמחה אם מכת מדינה היא מנכה לו ואפילו לא הספיק לזרעה אלא שתי פעמים לרבי שמעון בן גמליאל או פעם אחת לרבי שלא הוחזקה זו מנכה לו מן חכורו שהרי זרעה כל צרכו ולא פשע בה בכלום. הרשב"א.

וזה לשון הרמב"ן הא דתניא פום ראשונה ושנייה וכו'. פירש רש"י כגון שזרעה וצמחה ואכלה חגב וכו' ובתוספתא מצאתיה בלשון אחרת המקבל שדה מחברו זרעה שנה ראשונה ולא צמחה כופין אותו וזורעה שנה שניה שניה ולא צמחה אין כופין אותו לזרעה שלישית. ובירושלמי תני המקבל שדה מחבירו וכו' אמר ריש לקיש הדא דתימא בשדה שאינה בדוקה וכו'. וזו היא הברייתא ששנויה בכאן בגמרין אלא שדרך בעלי הגמרא לשנות לשון הברייתות למתנינהו בלישנא קלילא ופעמים מוסיפין בהם פירוש ומימריה דריש לקיש לאו היינו מימרא דאמרי בני מערבא משמיה. ובגמרא דילן אמתניתין קאי והכי קאמר אבל זרעה ולא צמחה חייב לזרעה אף על גב דאשתדוף רובא דבאגי וזרע לה ואזיל עד דאתו אריסי מדברא ואם זרעה עד דאתו אריסי מדברא ולא צמחה מנכה לי חכורו ואפילו לא זרעה אלא שתי פעמים לרבי שמעון בן גמליאל משום דלא עבדה ארעא שליחותה ומילתא פשיטא היא בין שהיתה שנת שדפון בין שהיו שנים כתקנן שלעולם חייב לזרעה כן ואם זרעה כל זריעותיה עד שכלה זמן הזרע מנכה לו חכורו ואם לא זרעה כל הזריעות הראויות לה עד שיכלה זמן הזרע אף על פי שזרעה שלש פעמים אינו מנכה לו מן חכורו והני מילי בשוה בדוקה אפל בשדה שאינה בדוקה אם זרעה שלש פעמים או שנים לרבי קודם שכלה זמן הזרע שוב אינו זורעה. ופירוש הברייתא כך הוא המקבל שדה מחברו לשנה אחת או לשבע שנים וזרעה פעם ראשונה ושנייה בשנה ראשונה קודם שיכלה זמן הזרע או שזרעה שנה ראשונה ושנייה ולא צמחה הוחזקה שדה זו שאינה ראויה לזרע ואין כופין אותו לזרעה פעם שלישית בין היתה שנת שדפון וירקון בין שהיו שנים כתקנן. ותמהני על רבינו הגדול ז"ל למה לא כתב זו הברייתא בהלכות. ונראה שהלכה כדברי האומר וזרעה פעם שלישית וכו' כמו שכתוב בפסקי הרא"ש ובנמוקי יוסף. עד כאן.

שלישית אינו זורעה וכו' נראה לי דמלתא באנפי נפשא היא ולאו אלקתה מדינה קאי אלא אדרבה בשלא לקו אלא היא וכיון דהויא תרי זימני לא אמרינן מזליה גרם והיינו דקתני אינו זורעה לכתחלה דאי במכת מדינה מיירי מאי חזקה איכא לאו בדידה ולאו במדינה ואפילו תימא דהיינו חזקה דלא מקיים ביה לא יבושו בעת רעה וכו' מכל מקום אמאי לא יזרענה הנביא הוא שתלקה המדינה ותלקה עמה דהא במכת מדינה ליכא חזקה כלל ולא היה לו לומר אלא אם לא זרעה שלישית ולקתה מדינה פטור והיה נראה לי לומר דאף אם לקו כל שדות חוכר אותן שנים לא אמרינן שיזרענו דמזליה גרם דלאו אדעתא דהכי חכר דאי ידיע במזליה לא הוה חכר ולא מכרחינן ליה להגדיל בהפסדו וברוע מזלו. אלא שיש לומר דמזלא ליכא חזקה דבמילתא דאתי על דרך עונש ושכר ליתא ביה חזקה והוא שזרע שדות אחרות בימים אחרים וצמחו ולא לקו דלא להוי מזל קבוע בענין קבלנות למאן דאמר מזל גורם. ומכל מקום הראשון נראה לי עיקר דלא מיירי אלא בשלקתה זו ולא היתה מכת מדינה ואף לא לקו כל שדותיו של חוכר אם היו לו ורש"י לרבותא קאמר ואפילו היתה מכת מדינה והיינו לישנא דאפילו. שיטה.

מצי אמר ליה כל בי זרעא זרע וזיל ואין זו מכת מדינה ואף על פי שזרעו גם אחרים ולא צמחו גם הם לא זרעו בזמן הזרע ואם חזרו וזרעו היה צומח. הרא"ש.

עד דאתו אריסי מדברא בערב וקיימא כימה ארישייהו והוא חצי ימי החורף הראב"ד. ונשאל מורנו ה"ר יוסף טוב עלם הא דאמרינן עד דאתו אריסי מדברא וקיימא כימה להדי רישייהו היכא קיימא כימה להדי רישייהו ומה קצבה יש בדבר. והשיב וזה לשונו: תנן המקבל שדה מחברו ואכלה חגב או נשדפה אם מכת מדינה היא מנכה לו מחכורו. ואמר ריש לקיש לא שנו אלא שזרעה וצמחה דמאי אית ליה למימר לא טרחת שפיר הא מוכחא מילתא שהרי זרעה וצמחה אבל זרעה ולא צמחה כל בי זרעא ליזרע וליזיל דמצי אמר ליה בדידך קיימא דלא טרחת שפיר. ועד כמה מדחה ליה בהכי אמר רב פפא עד דאתו אריסי וכו'. ואתו אריסי מדברא בכ"ב בשבט והיכי משכחת לה כדתנן תמן אין שואלין את הגשמים אלא סמוך לגשמים רבי יהודה אומר העובר לפני התיבה ביום טוב האחרון של חג הראשון אינו מזכיר האחרון מזכיר וכו'. וילפינן מהא שתחלת זכירת גשמים בכ"א בתשרי אבל מפני תקנת עולי רגלים אין שואלין אותן אלא עד שבעה במרחשון כדתנן רבי שמעון בן גמליאל אומר בשבעה בו חמשה עשר יום אחר החג וכו'. ומכל מקום תחלת גשמי שנה מכ"א בתשרי הוא והוא זמן ממשלתה של כימה שכימה וכסיל הם שני ממונים המנהיגים את העולם כסיל בימות החמה וכימה בימות הגשמים וכל אחד ואחד מושל ששה חדשים בשנה ומנא לן דכימה מושלת בימות הגשמים כדתניא בשנת ששת מאות שנה לחיי נח בחדש השני רבי אליעזר אומר אותו היום י"ז במרחשון היה יום שמזל כימה שוקע ביום ומעיינות מתמעטים ומתוך ששינו מעשיהם שינה הקדוש ברוך הוא עליהם מעשה בראשית ונטל שני כוכבים מכימה והביא מבול לעולם. מכאן אתה למד שמזל כימה ממונה על הגשמים ושני כוכבים הוא והוא שכתוב וארובות השמים נפתחו. ומהו יום שמזל כימה שוקע כימה שוקע ביום (לחדש) וזורח ביום ולא ישטפו שכשסידר המקום ירידת גשמים לחיים על בריותיו סדרן שיהא אדם עמל ביום וחורש וזורע ביום לא ישטפו עליו גשמים ובלילה הולך ונופש והגשמים באין ומשקין זריעתו שכן מצינו בימי הורדוס בזמן שעוסקים בבנין בית המקדש ירדו להן גשמים בלילות ולמחר נשבה הרוח ונתפזרו העבים וזרחה חמה ומשכימין למלאכתן להודיע שמלאכת שמים בידיהן וכן ראוי להיות כל עת ועת אלא מתוך שמקלקלין דרכי של עולם שיהא מזל כימה שוקע ביום ועולה בלילה במרחשון וכסלו שהן קרויין זרע כדי שיוכלו לחרוש ולזרוע ביום וגשמים בלילה. ותו הא דאמרינן בהרואה שמואל רמי כתיב עושה עש כסיל וכימה וכתיב כימה וכסיל הא כיצד אלמלא חמה של כסיל אין העולם מתקיים מפני צנה של כימה ואלמלא צנה של כימה אין העולם מתקיים מפני חמה של כסיל הרי שכסיל מושל בימות החמה וכימה בימות הגשמים וכי מנית לממשלתה של כימה משמיני של עצרת שהוא יום תחלת ממשלתה של כימה משכחת לה דהוא פלג כלה בכ"ב בטבת והן שלשה חדשים אותן שלשה חדשים ניתנו לבריות לזריעה ולתקן מלאכתן בשדה ומאותו יום ולמעלה אינו ראוי לזריעה ובאין כל האריסין מן השדה ועושין צרכן בבתיהם והיא שעתא דקיימא כימה להדי רישייהו שעומדת בחצי הרקיע כעין חמה שזורחת בבקר במזרח ובחצי היום נמצאת על ראשי בני אדם בחצי הרקיע חמה לפי מניינה וכימה לפי מניינה והיינו דאמר רב פפא דלא כייפינן ליה לבעל הבית שיהא מנכה מחכירו עד דטרח אריס והדר טרח עד שעה שדרך בני אדם לבא מן הזריעה ולנוח בבתיהם והיינו דקיימא כימה להדי רישייהו. עד כאן. ויש טעיות.

כתב מורנו הרב נר"ו בתשובה סימן אלף תס"ד וזה לשונו שאלת לתרץ לך מה שהקשו התוספות על רש"י עלה דהא דאמרינן פרק המקבל אמר רב פפא עד דאתו אריסי וכו'. שנראה שהן קושיות חזקות. תשובה אנא קשיא לי נמי כיון דקושטא הוא דעש הוי זנב טלה כדאמרינן בברכות אמאי לא אמר רב פפא וקיימא עש ארישייהו. לפיכך אני אומר דנקט כימה משום דאית לה זוהרא רבא והיא מן הכוכבים הנראין ביום סמוך לערב אחר נטות השמש וחזקי הראות רואים אותם וכל שכן האריסין שהן רגילין בכך ואל תתמה כי אני ראיתי שנים שלשה כוכבים שעה אחת קודם הלילה. ומה שהקשו דפועלים לא אתו מדברא עד צאת הכוכבים. לא קשיא דדוקא פועלים דהוו שכירי יום אינן באים עד צאת הכוכבים אבל אריסי דלא הוו שכירי יום זמן ביאתם לבית הוי בשעה עשירית לפי שבאותו זמן כבר כלו ימי הזרע ולא נשאר להם עבודה בשדה עד הלילה. אי נמי נקט כימה לפי שהיא ניכרת יותר וכפי חשבון המזלות נודע דקיימא כימה ארישייהו לא שנראית ממש והוא סימן לאריסין כי באותה שעה הם נכנסים מן השדות שכבר כלה הזמן של הזרע ולא נשאר בשדות עבודה רבה כדי שיתעכב עד הלילה אבל הפועל בנל זמן אין יוצא ממלאכתו עד הלילה דכתיב ולעבודתו עדי ערב וכו'. עד כאן.