מסכת בבא מציעא דף ק״ג עמוד ב׳

בזמורות הקצוצין מן הגפנים:

בקנים מפרש בגמ' קנים המעמידים את הגפנים שקורין פושי"ל:

ושניהם מספקין את הקנים החדשים בכל שנה שאין על האריס אלא לעבוד ולשמור אבל שאר דברים על שניהן וסיפא דמתניתין ליתא אלא בקבלנות דאי בחכרנות לא שייכא חלוקה:

גמ' ושניהן מעכבין לשנות מן המנהג:

האי אמר בעל הקרקע אי אפשי שתעקור דבעינא דתיתבן ארעאי שישארו בה מן הקשין ויהא לה לזבל לזריעתה לשנה הבאה:

והאי אמר אם בעל הבית אמר עקור מצי האי למימר ליה לא מצינא מיטרח שהקצירה נוחה מן העקירה:

דתינקר שתהא נקיה שאינה צריכה לזבל:

בעינא תיבנא אני צריך תבן לבהמותי ואי אפשי שתשאר בקרקע:

ואזל הוא ויהיב בריבעא תימה דהכא משמע דבעל הבית שקיל פחות מן האריס ובכל דוכתי משמע שהאריס נוטל פחות כדאמרינן במי שאחזו (גיטין דף עד:) כ"ע דלו תלת ושקלי ריבעא ואת דלי ארבעה ושקיל תילתא ולקמן בפירקין (בבא מציעא דף קי.) נמי אמרינן אריס אומר למחצה ירדתי ובעל הבית אומר לשליש הורדתיו משמע שאריס רגיל ליטול פחות ולא יותר וי"ל דהכא איירי שהאריס נותן זרע אבל בכל דוכתי איירי שבעל הבית נותן זרע או בכרמים ופרדסים שאין צריך זרע דאיכא אתרא דעבדי הכי דאריסא יהיב ביזרא ואיכא אתרא דעבדי הכי דמרי ארעא יהיב ביזרא כדאמר לעיל בסוף איזהו נשך (בבא מציעא דף עד:):

בוכרא וטפתא פר"ח חריץ ובן חריץ שכך רגילים לעשות סביבות השדה מחוץ לגדר כדאמרינן בסוף פרק בית כור (ב"ב דף קח.) ובערוך [ערך ארכבתא] פי' כפירוש הקונטרס:

בלמא פירוש שמירה כמו פיו בלום (בכורות דף מ:) פירוש סגור וכן בולם עצמו בשעת מריבה שילהי כסוי הדם (חולין דף. פט.) אבל אוצר בלוס דסוף פרק התקבל (גיטין דף סז. ושם ד"ה בלום) הוא בסמ"ך כמו עיסה בלוסה מעורב בפרק כלל גדול (שבת דף עו:) ואוצרות בלוסין בב"ר (פרשה ט):

מנכה לו מחכורו בין בחכירות בין בקבלנות איירי כדאמר בגמרא ואע"ג דתנן לקמן (בבא מציעא דף קה:) המקבל שדה מחבירו ואכלה חגב אם מכת מדינה היא מנכה לו מחכירותו ולא איירי אלא בחכירות דבקבלנות אינו מנכה לו אלא נוטל שליש או רביע כמו שהתנה כדפירש לקמן בקונטרס מ"מ הכא בסיפא מנכין לו כיון דא"ל בית השלחין דלא איבעי ליה למימר כיון דקאי בגווה מדאמר זו כדאמר בגמרא ש"מ שרוצה לומר כל זמן שתהא בית השלחין כמו שהיא עכשיו שיש בה מעין.

ואם אמר חכור לי בית השלחין זו וכו' מדאוקימנא רישא דקתני אינו מנכה לו מן חכורו כגון דיבש נהרא זוטא, אלמא סיפא אפילו יבש נהרא זוטא מנכה לו, דזה כזה אמר לו, או בדאמר לו חוכר למחכיר בקפידא קאמר ליה כל שלא יבש אפילו נהרא זוטא, ומיהו משמע דדוקא כשיבש לגמרי וצריך להביא ממרחק מן הנהר הגדול וטרחו מרובה ביותר, אבל אם יבש קצת עד שיהו אגפי השדה גבוהין על המים וצריך לדלות, אינו אלא טורח מועט ולא על כך היתה הקפדה (אלא) [על] יבשותו שעדיין בית השלחין היא, והכי איתא בירושלמי (פירקין ה"ב) וכו'. (שיטמ"ק).

זה שביארנו שמקום שנהגו לחרוש אחריו יחרוש אפילו נכש בעשבים רעים שבה בעוד שהיתה התבואה מחוברת חייב לחרוש ואינו יכול לנצל עצמו מן החרישה מפני הנכוש אלא אם כן פירש לו כן בשעת הנכוש ונתרצה לו:

המקבל או השוכר את הקרקע אין האילנות בכלל ואע"פ שלענין מקח קנה כמו שיתבאר בקבלנות ושכירות אינו כן מפני שאין צריכין עבודה ואינו טורח בהם ואפילו שכרו ביותר מן הראוי אין יכול לומר שמצד הפירות רבה במחיר ומ"מ מקום שנהגו לכלול שכירות אילנות על גב קרקע הושכרו ואפילו נכה לו בשכירות אינו יכול לומר לו שלא נכה לו אלא בשביל שלא יטול חלק בפירות:

זה שאמרנו במשנה שהאריס חולק בתבן לא נאמר אלא בסתם ובמקום שאין שם מנהג ידוע אבל מקום שנהגו בו שלא ליתן תבן לאריס אינו נותן וכל שלא נהגו בו רוב העיר אע"פ שיש יחידים נוהגים בכך מתוך עין יפה שלהם אין לו ללמוד מהם וכן הדין בשאר הדברים:

המקבל או השוכר את הקרקע בעל הקרקע חייב לעשות הדברים שהם עיקר שמירת הקרקע כגון החריץ שעושין סביבות השדה והוא הנקרא בוכרא ונתינת עפר החריץ על שפת השדה להגביהו והוא הנקרא טופייתא והבאת עפר ממקום אחר להרכיבה על זאת עד שיספיק בהגבהתה והוא הנקרא ארכבתא וכן הקנים שדרכן לנעוץ לשם כדי שיהו כל הסביבות נעולים ומ"מ מה שהוא עשוי לשמירה יתרה כגון הקוצים שאדם אורג בין הקנים אין חיובן על בעל הקרקע שלא עשאן המקבל אלא להקל עליו שלא יצטרך לטרוח בשמירתה:

המעדר שחופרין בו את הקרקע והרחת שמרים בה את העפר ממקום למקום והדלי והנאד הצריכין להשקאת השדה כל אלו בעל הקרקע חייב בהן אבל המקבל חייב בתפירת הגומא שמכנסין המים בתוכה:

דברים אלו שכתבנו אע"פ שלא כתבנום אלא במקבל יש דברים שאף השוכר והחוכר שוים בהם עם המקבל ויש דברים שלא נאמרו אלא במקבל כמו שתאמר במשנתנו שמנהג העקירה והקצירה והחרישה אף בחוכר ושוכר נאמר וענין חלוקת הזמורות והתבן לא נאמרו בחוכר שהרי הכל שלו ונותן דבר ידוע וכן יש חלוק ביניהם בהרבה דברים ואע"פ שאי אפשר להזכיר את כלן הדברים פשוטים למי שמאזניו מעוינות ואעפ"כ נבאר בכל אחת ואחת מה שיאמר בכלן ומה שלא יאמר אלא באחת מהן:

המשנה השניה וענינה במקבל או חוכר שאירע אונס הגורם פסידא בעניני הקרקע כיצד הוא הדין ואמר על זה המקבל שדה מחברו והוא בית השלחין או בית האילן יבש המעין או נקצץ האילן אינו מנכה לו מן החכירות אם אמר לו חכור לי שדה בית השלחין זה או שדה בית האילן זה יבש המעין ונקצץ האילן מנכה לו מן החכירות אמר הר"ם צריך אתה לידע אלו השלשה שמות על איזה ענין הם נופלים והם שוכר וחוכר ומקבל וזה כי השוכר הוא שוכר הקרקע שיחרוש אותו בדמים קצובים בכך וכך דינר ומקבל הוא ששוכר אותו קרקע בחלק ידוע מן הפירות שיעשה כגון שיפסוק עמו בחצי הפירות שיוציא השדה או בשליש וחוכר הוא ששוכר את הקרקע בשיעור ידוע מחטים או משאר זרעים הנזרעים והוא שיפסוק עם בעל השדה שיתן לו כך וכך מדה ממין פלוני מן הזרעים בין שתעשה הארץ הרבה או מעט ועוד כי מקבל נופל דרך כלל על השוכר ועל החוכר שכן הוא אומר במשנה מקבל ור"ל חוכר או שוכר וכאלו אומר המקבל שדה בחכירות או בשכירות ומה שאמר בזו המשנה וההלכה שלפניה מקבל זה הדין בעצמו בשוכר גם כן לטעם שפירש ואמרו השכיר לו בית השלחין או הודיענו שכונתו שיהיה כמו שהוא עכשו כל זמן שהוא ברשותו ולפיכך יפחות לו משכירותו ופי' מנכה יפחות:

אמר המאירי המקבל שדה מחברו והוא בית השלחין ואין מי הגשמים מספיקין לה ויש בה מעין שמשקין אותה ממנו ויבש המעין ופרשו בגמ' שמ"מ לא פסק הנהר שבעיר והיה אפשר לו לטרוח ולהביא על ידי כליו אינו מנכה לו מן השכירות וכן אם היו בקרקע זה אילנות ובמקום שמשכירין אילנות על גב קרקע ונקצצו אע"פ שאין ספק שהקרקע חביב בעיני האריס מצד האילנות אינו מנכה לו ומ"מ פירשו בגמרא במעין שאם יבש הנהר שבעיר הואיל ומכת מדינה הוא מנכה לו כפי מה שישומו הבית דין ואם אמר לו בית השלחין זה או בית האילן זה סתם הדברים שלא הקפיד על זה אלא מפני המעין והאילן ומנכה לו על כל פנים ואין הפרש בין עומד בתוכה לאין עומד בתוכה ומה שאמרו בגמרא דקאי בגוה לאו דוקא אלא כל שהוא מראה באצבע ואין חלוק בכל אלו בין שאמר בעל הקרקע כן למקבל בין שאמר המקבל לבעל הקרקע ואם אמר בית השלחין שיש לי במקום פלני יראה מסוגית הגמרא שאין מנכה לו שהרי פירשוה דוקא שעומד בתוכה או שמראה באצבע ומאחר שלא היה צריך להזכיר זה והזכירו ודאי לא נתכון אלא להעמידה כמות שהיא:

גמ' האי אמר בעינא דתינקר ארעאי כו' וה"ה דהוה מצי למימר הכי בבעל הקרקע דאמר בעינא תיבנא כדקאמר גבי האריס אלא דמשכח טענה דעדיפא מינה גבי בעל הקרקע וק"ל:

תוס' בד"ה מנכה לו כו' דבקבלנות אינו מנכה לו אלא נוטל שליש או רביע כו' עכ"ל הא ודאי דבחכירות נמי אם אינה מכת מדינה אינו מנכה לו מן חכורו ומתני' דהכא הא מוקמינן לה ביבש נהרא זוטא ולא הוי מכת מדינה וא"כ ע"כ הא דקתני בסיפא מנכה לו מן חכורו היינו טעמא מדקאמר בית השלחין דלא איבעי למימר כיון דקאי בגווה כו' כדמסיק לקמן אלא דבקבלנות כיון דאפילו במכת מדינה אינו מנכה לו נראה להם דוחק לכאורה לנכות אפילו בבית השלחין זו ואהא כתבו דמכל מקום הכא בסיפא כו' דכיון דקאי בגווה ואמר בית השלחין ה"ל כאלו התנה בפירוש לנכות לו ביבש המעיין ועדיף ממכת מדינה ודו"ק:

גמרא אדעתא דלא כריבנא לה. פירוש לאו אדעתא דלא כריב כלל דהא היכי אפשר שיניח החרישה מפני הניכוש. אלא הכי פירושו אדעתא דלא כריבנא לה אנא לחודאי אלא דתיתי ותסייע בהדאי קמשמע לן כיון שהמלאכה מוטלת על האריס לעשות איבעי ליה לפרושי דעליה ודאי רמיא מילתא לפרושי ולא על בעל הקרקע. הריטב"א.

אי הכי איבעי לך לפרושי כלומר היה לך לפרש לי ואז הייתי מתרצה היה מועיל אבל כל זמן שלא פירשת לי ולא נתרצה לי בפירוש אין לומר דממילא אני מתרצה וזו אחר שהיה לי להודיעך שאיני מתרצה בכך כי למה היה לי להודיעך מסתמא יש לדעת שאין אני מתרצה כיון שלא אמרתי לך. אי נמי מיירי הכא כגון שאמר לו תרצה שאנכש ואמר לו הן מהו דלהכי קאמר הן שמתרצה בניכוש לבדה בלא חרישה קא משמע לן דאמר לו אי הני שבאת לפטור עצמך מן החרישה על ידי ניכוש שהיית אומר לי אם כן היה לך לפרש בהדיא. מפי רבי. תוספות שאנץ.

דכולי עלמא מוגרי בתלתא וכו' והא דנקטיה בכולה סוגיין דבעל הבית לא מקבל אלא תילתא או ריבעא ובכל דוכתא אמרינן איפכא שהאריך נוטל רביע ושליש. הכא לא דק שאין כל המקומות והכרמים והשדות שוין והכל לפי מה שהוא. הריטב"א ז"ל.

בוכרא וטפתא וארכבתא וקני דחיזרא וכו' פירש רבינו חננאל הכל בטיט הגדר והטור התחתון שהוא נתון תחלה נקרא בוכרא והשני שעליו טפתא והשלישי ארכבתא ועל כל זה נועצין קנים ואורגים בהם מיני עצים אחרים כמו ענפי אילן רבים כדי לסגור בפני השדה יפה. ואין לשון בוכרא נופל על הטור התחתון ולא לחלק שמות לטורים כי הכל גדר אחד אבל נראה לי כי בוכרא כמו בי כריא והוא מעט חריץ שעושין סביב לשדה וטפתא הוא מעט גדר שעושין לפנים מן החריץ ועל אותו גדר מרכיבין מיני קוצים כמו היזמי והיגי ולפנים מכל זה נועצין קנים ואורגין בהם ענפי אילן רבים. וחרזא מלשון מחרוזות של דגים בחרוזין הרי זה סימן. וחרזא גופא דאריסא. כלומר כל הענינים האחרים מוטלין על בעל השדה אבל זאת האריגה מוטלת על האריס לעשותה מפני שהיא תוספת שמירה. בלומי כמו אוצר בלום לשון סגירה מגזרת עדיו לבלום. מרא וזיבולא וכו' הן בענין גנות כעידור וזיבול והשקאה. ואריסה עביד בי יאורי כמו נברכת לקבץ בו המים ומשם יספקו לערוגות. הראב"ד.

קנים המוחלקים וכו' ולאו למימר דבקנים בעלמא לא שקיל דהא ודאי הנהו פירי נינהו כזמורות אלא משום דסיפא דקתני ליה בהדי זמורות הוא דאקשינן מעיקרא קניא מאי עבידתייהו גבי הזמורות ואצטריך לאוקמה בקנים המוחלקים ולאשמעינן דשניהם מספקי אותן דלא שייך בקנים דעלמא. הריטב"א.

מאי שניהם מספקים את הקנים כלומר מה צורך עוד לומר זה פשיטא שאלמלא כן מה טעם חולקין בהן. מה טעם קאמר וכו'. כלומר והיא גופא אשמועינן דעל שניהם לספק אותן ומכריחין זה את זה. הראב"ד.

מתניתין נקצץ האילן וכו'. מסתברא דנקצץ לאו דוקא אלא הוא הדין דקש בגו זימניה ולרבותא נקט דאפילו בהא שנקצץ כל שלא היה מכת מדינה מנכה לו מחכורו. הריטב"א.

ואם אמר חכור לי בית השלחין זו וכו' מדאוקומנא רישא דקתני אינו מנכה לו מן חכורו כגון דיבש נהרא זוטא אלמא סיפא אפילו יבש נהרא זוטא מנכה לו דזה כזה אמר ליה או בדאמר ליה חוכר למחכיר בקפידא קאמר ליה כל שלא יבש אפילו נהרא זוטא. ומיהו משמע דדוקא כשיבש לגמרי וצריך להביא ממרחק מן הנהר הגדול וטרחו מרובה ביותר אבל אם יבש קצת על שיהו אגפי השדה גבוהין על המים וצריך לדלות אינו אלא טורח מועט ולא על כך היתה הקפדה אלא יבשותו שעדיין בית השלחין היא והכי איתא בירושלמי וכו' ככתוב בנמוקי יוסף. הרשב"א ז"ל.