מסכת בבא קמא דף פ״ה עמוד ב׳

לרבות שוגג כמזיד בפ' שני (דף כו:):

דהוה כאיב ליה מידי וסליק שהיה לו מכה בבשרו והיתה מתרפא:

ואחווריה לבשריה הפכו למראה צרעת:

דהדקיה סגרו במסגר:

לקתה מדת הדין כלומר לא שלם לו כל צרכו דהא כי מתפח האי גברא מחולי זה שנקטע (רגלו) לא אגרא דשומר קישואין שקיל אלא דויל דוולא ושקיל אגרא יתירא ונמצא שכל ימי חליו אבד את זאת:

א"נ כי נקטעה (ידו):

אזיל בשליחותא ושקיל אגרא יתירא ואיגלאי מילתא דלאו בר שימור קישואין:

מדת הדין לא לקתה שכבר נתן לו כו' ולכשיתרפא אינו ראוי לדלות ולילך בשליחות:

רואין אותו כאילו שומר קישואין שכבר נתן לו דמי ידו או דמי רגלו שומר קישואין לא קאי ארגל דברגלו קאמר בגמרא שבת כשומר הפתח אבל קישואין אין יכול לשמור א"נ בגמ' איירי בשיבר שני רגליו דומיא דסימא את עינו דאיירי בסימא שתי עיניו דאי עינו אחת עדיין הוא ראוי לכל זה שהיה ראוי בתחילה ובתוספתא (פ"ט) נמי קתני רואין אותו כאילו הוא חיגר שומר קישואין משמע דחיגר יכול לשמור ונראה דאם היה מלמד תינוקות לא נאמר כאילו הוא שומר קישואין ובשיבר רגלו אם היה עושה מעשה מחט או נוקב מרגליות לא נאמר כאילו הוא שומר הפתח דאם כן לקתה מדת הדין אלא הכא בסתם בני אדם שאין בעלי אומנות:

דכי מתפח האי גברא כלומר. בתחילה כשהיה בריא:

חרשו נותן לו דמי כולו ע"כ לא מיירי באותו שקיטע את ידו ושיבר את רגלו וסימא עינו אלא אפילו באדם שלם דומיא דסימא עינו דלא איירי באותו שקיטע ידו ושיבר רגלו דהא בשיבר רגלו אין נותן אלא כשומר הפתח שהוא פחות מטחינת הריחים ותימה דמשמע הכא דחרש לא שוי מידי מדנותן לו דמי כולו ובפ"ק דערכין (דף ב. ושם) תנן חש"ו נידרין ונערכין ואור"ת דיש לחלק בין חרש בידי אדם לחרש בידי שמים ולר"י נראה דהכא באדם שאין בר אומנות כדפי' לעיל וכן משמע מדנקט דלי דוולא ואזיל בשליחות הלכך כשנתחרש אין שוה כלום והתם מיירי כשיש לו אומנות:

נהי דנזק וריפוי ושבת דכל חדא וחדא לא יהיב ליה תימה בשלמא נזק ושבת דין שלא יתן שכל זה בכלל דמי כולו אלא ריפוי למה פשיטא ליה שיהיה בכלל דמי כולו יותר מצער ובושת ונראה דגרס ריפוי בהדי צער ובושת ולא (הכא) בהדי נזק ושבת אך אכתי קשה דמאי קמיבעיא ליה דלמה יפטר מריפוי וצער ובושת דכל חדא וחדא בשביל שחרשו לבסוף ונותן לו דמי כולו מ"ש מקיטע ידו שאע"פ שהוא נותן נזק שהוא דמי ידו נותן ריפוי צער ובושת ועוד אטו אם חבל בחרש וכי יפטר מריפוי צער ובושת מיהו מהא דתנן לקמן (בבא קמא דף פז.) החובל בחרש חייב אין לדקדק דמצ"ל דהתם בחרש בידי שמים כדברי ר"ת או הוא בר אומנות ועוד דלעיל אשכחן דחייב ריפוי שלא במקום נזק ועוד תימה דפעמים מרויח במה שחרשו לבסוף כגון שהצער והריפוי היה עולה יותר מדמי כולו ונראה לר"י דפשיטא דמשלם צער ובושת וריפוי דכל חדא וחדא ומבעי ליה כגון שקיטע ידו יום ראשון ולא אמדוהו וביום שני שיבר רגלו ולא אמדוהו וביום השלישי חרשו מי אמרינן דחשיב כאילו עשה הכל בפעם אחת ואומדין הכל ביחד או דלמא כיון שהחבלות היו בזה אחר זה אומדין לכל אחת ריפוי וצער ובושת שלה בפני עצמה ונ"מ שאין עולה כ"כ כשאומדין הכל ביחד כמו שעולה כשאומדין כל אחת בפני עצמה:

שבת הפוחתתו בדמים מהו כגון שהכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור שמלבד שבתו שבכל יום ויום עד שיתרפא נפחתו דמיו שאין בני אדם בקיאין להכיר בידו אם סופה לחזור ולא יכניסו עצמן בספק לקנותו כבריא ושולט בשתי ידיו וסבורין שלא יתרפא עוד אבל בדבר הידוע שסופו לחזור מודה אביי שאין נותן לו אלא שבת שבכל יום ויום:

שבת רואין אותו כאילו שומר קישואין שכבר נתן לו דמי ידו ורגלו הא דקתני כשומר קישואין לאו אדמי ידיו ורגליו קאי, דבגמרא אמרו בשבר ידו כשומר קישואין ובשבר רגלו כשומר הפתח. וי"ל דכולהו קאמר שנותן לו כשומר קישואין, ומה שאמרו בגמרא בשובר את רגלו רואין אותו כשומר הפתח בששבר שתי רגליו דאז אינו יכול לילך כלל ואינו ראוי אלא לשמור הפתח, וכן משמע בתוספתא (פ"ט, ה"א) דקתני רואין אותו כאילו חגר שומר קישואים. ואמרו בתוספות דאם היה מלמד תינוקות נותן לו כמלמד ולא כשומר קשואים שהרי לאחר שיתרפא ראוי הוא למלאכתו זאת, וכן אם נוקב מרגליות ושבר את רגלו אין אומר רואין אותו כשומר את הפתח, דאם כן לקתה מדת הדין בכך.

וכי מתפח האי גברא לא אקרא שומר קשואין הוא וכו' פירשו בתוספות וכן הר"א אב"ד ז"ל כי מתפח בתחלה כשהיה בריא. ונראה שהזקיקום לומר כן מדאמרינן לא לקתה מדת הדין שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו ואי כשיתרפא קאמר אכתי לקתה מדת הדין שהרי מבטלו עכשיו מאותה מלאכה. אלא קודם שנקטעה ידו ונשברה רגלו קאמר ואמרינן דלא לקתה מדת הדין שהרי אמדוהו מה היה שוה מחמת מלאכתו ומה הוא שוה עכשיו והכל נכנס בכלל תשלומי נזק ידו ונזק רגלו. ואינו מחוור, דלשון כי נתפח לא משמע כשהיה בריא אלא לכשיבריא לאחר שחלה. ועוד, אי מתחלה כשהיה בריא קאמר מאי שנא דלי דולא ואזיל בשליחותיה דנקט יתר משאר מלאכות שהיה ראוי להן, אלא שבזו י"ל דנקט המלאכות הקטנות והגרועות שכל הבריאין ראויין לעשותן. והראב"ד ז"ל פירש ואם תאמר כי מתפח ההוא גברא לא להוי שומר קישואין אלא אף על פי שנשברה רגלו יכול הוא לדלות ולהשקות את הירק וכן אם נבקעה ידו אף על פי כן יכול הוא ללכת בשליחות וליטול שכר לא לקתה מדת הדין שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו ואמדוהו כמה היה שוה ביד וכמה הוא שוה עכשיו בלא יד וכל הלוקח אותו אינו לוקח אותו אלא כשומר קשואין שהיא רוב מלאכתו משום הכי אין לשום את שבתו עכשיו אלא כשומר קישואין. עד כאן. והר"ז הלוי פירש בענין אחר, ויש לי בו גמגומין על כן לא כתבתיו.

סימא את עינו נותן לו דמי עינו ושבת כאילו הוא מטחינו בריחיים ודוקא בשסימא שתי עיניו אבל כשסימא באחת מעיניו ראוי הוא לכל מלאכתו.

חרשו נותן לו דמי כולו כלומר שאין ראוי לכלום וכמת הוא חשוב. ויש לדקדק דהא אמרינן בפרק קמא דערכין (ב, א) דחרש גמור נערך. ותירץ רבינו תם ז"ל דההוא בחרש בידי שמים אבל נתחרש על ידי אדם חשוב כמת ואין לו דמים ובתוספות תירצו דהא בשיש לו מלאכה עדיין ראוי הוא למלאכתו דחרש אפילו שאינו שומע ואינו מדבר רומז הוא ונרמז (גיטין נט, א), ודהכא בשאין יודע לעשות מלאכה.

נהי דנזק שבת וריפוי כל חדא לא יהיב ליה תימה וריפוי למה לא יהיב ליה והלא צריך הוא רפואה לכל חדא וחדא. ועוד למה יצא רפוי בדמי נזק והלא יש ריפוי שלא במקום נזק, וכדאמרינן לעיל רפוי דהא כאיב ליה מידי ואתאי ליה סמא חריפא (ואחודיה) [ואחווריה] לבשריה דצריך לאותובי ליה סמא אחרינא לאנקיטיה גוונא דבשריה. ועוד, שאם אתה אומר כן פעמים שהחובל מרויח שחרשו לבסוף דפעמים שיהא דמי רפואתו יתירים על דמי כולו, ואפילו גרסינן רפוי בהדי צער ובושת הוא. תימה למה הוצרך לשאול דפשיטא שחייב ברפוי דכל חדא וחדא. ותרצו בתוספות דפשיטא דיהיב ליה צער ובשת וריפוי דכל חדא וחדא, ולא מבעיא אלא מי שיימינן כל חדא וחדא באפי נפשה כיון שחב לו חבלות אלו בימים מוחלקים או שיימינן כולהו בהדדי בשומא חדא כאילו חבל בו בכולן בפעם אחת, ונפקא מינה שהשומא הנעשית על כולן ביחד אינו עולה כל כך כשומא שעושים לכל אחת ואחת בפני עצמה. ובהא מיתרצא הא דאמרינן בסמוך החובל באביו ובאמו ולא עשה בהן חבורה חייב בכולן ואתינן לאוקמיה בשחרשו, ואיכא למידק בשחרשו מאי כולן והא יהיב ליה דמי כולו, ולפי פירוש זה ניחא דמכל מקום בשת ונזק וצער ורפוי שמין לו, ואף על גב דשבת נכלל בכלל נזק נקט חייב בכולן משום אחריני.

כבר בארנו במשנה שאם קטע את ידו נותן לו דמי ידו והשבת רואין אותו כאלו הוא שומר קשואים ושבר את רגלו נותן לו דמי רגלו והשבת רואין אותו כאלו הוא שומר את הפתח והיא בדמיון שמירת קשואים אלא מצד ששמירת קשואין צריך לילך בו סביבות השדה לפעמים תפש בנשברה רגלו שמירת הפתח שאינו צריך בה לזוז ממקומו וסמא את עינו נותן לו דמי עינו והשבת רואין אותו כאלו מטמינו ברחים על אחד מן הדרכים שפרשנו מעתה אם חרשו הן שהכהו על אזנו הן שאחזו ותקע בו וחרשו נותן לו בכלל שבת גדולה דמי כלו שהרי אינו מוצא מי שיקחהו לשום מלאכה כלל ויש מפרשים דוקא חרשו אחר קיטוע ושיבור וסימוי שאז אינו ראוי לכלום ואין שטת הסוגיא מוכחת כן:

קטע את ידו ולא אמדוהו לענין הנזק ואח"כ שיבר את רגלו ואף עדין לא אמדוהו ואח"כ סימא את עינו ואף עדין לא אמדוהו ואחר כך חרשו לענין נזק ושבת ורפוי אין כאן שאלה שנותן דמי כלו שהרי משחרשו אינו נמכר כלל ומשנתן דמי כלו אין לנו אומדנא לאבריו הא לענין צער ובשת שמא אתה סבור לומר שיפרע לו דמי צער ובשת על כל אחת ואחת אין הדבר כן אלא נותן לו דמי כלו והכל בכלל אמדוהו על כל אחת ואחת ולא נפרע ואח"כ חרשו הדבר בספק ואין גובין ממנו אלא דמי כלו ואם תפש הניזק דמי צער ובשת של כל אחת ואחת אין מוציאין מידו ודבר זה בחרשות הגמור ושאין לו רפואה הא חרשות שאינו גמור או שיש לו רפואה הרי הוא כשאר חבלות ואין בה דמי כלו גובה על כל אחת ואחת:

החובל בחברו ולא חסרו אבר אלא שחלה ונפל למשכב או שהכהו על ידו וצבתה או צמתה וסופה לחזור אע"פ שאם בא לימכר עכשו יש כאן פחת דמים מחשש שמא לא יתרפא יפה אין זה נזק הואיל וסופו לחזור שאין נזק אלא באבר שחסר כחו ואין סופו לחזור הא כל שסופו לחזור אינו בכלל נזק:

ולענין השבת כבר ידעת ששבת גדולה ר"ל בטול מלאכה שהיה רגיל בה מקודם הוא בכלל הנזק ומאחר שאין שם נזק אין כאן שבת גדולה ושבת קטנה והיא שמירת קשואין אין ראוי לאמרה בכאן שהרי לא נתן לו דמי ידו ודמי רגלו הא כיצד נותן דמי שבתו שבכל יום ויום מאותה מלאכה שהיה רגיל בה קודם וגדולי הפוסקים יראה להם ששמין לו כפועל בטל ומ"מ בתלמוד המערב אמרו הכהו וצמתה ידו הכהו וצמתה רגלו רואין אותו עושה סלע ביום נותן לו סלע בים מנה ביום נותן לו מנה ביום אלמא שאין שמין אותו כפועל בטל והטעם שנוח לו לעשות מלאכה כזו משיעמוד בדרך זו קצת חכמי ספרד כתבו להלכה שיש כאן דין כזה הואיל ואם ימכר עכשו דמיו פוחתין ויש להם ראיה מסוגיא שבמסכת גיטין פרק השולח מ"ב ב' בסוגית יום של רבו לרבו כמו שכתבנו שם ולא יראה כדבריהם:

המכה את אביו ואת אמו ולא עשה בהם חבורה הואיל ואין כאן חבורה אין כאן מיתה ומאחר שאין כאן מיתה חייב בכל החמשה דברים וכיצד אתה מוצא את כולן בהכאה שאין בה חבורה כגון שהיו לו חטטין בראשו וגלחו בחוזק בעל כרחו ובקע בגלוחו את החטטין וסכו בסם המונע את השער שלא לחזור הרי יש כאן נזק הואיל ואין סופן לחזור וצער מצד הבקעים ושבת כגון שהיה מרקד בבית השמחות והיה צריך להראות פאות ראשו אע"פ שאין בהם שער בנענוע ראשו כדרך הליצנים אלמלא צער החטטין שנתבקעו שמונעין אותו עתה וכן רפוי בבקיעת החטטין ובשת אין לך בשת גדולה מזו:

בד"ה לקתה מדת כו' וזה שנקטע רגלו כו' אלא דויל דוולא כו' א"נ כי נקטעה ידו אזיל כו' עכ"ל כתב מהרש"ל נראה בעיני ט"ס מ"ש ברש"י לעיל נקטעה רגלו ובסוף נקטעה ידו אלא להיפך הוא כמ"ש התוספות דאל"כ לא מיושב כלל מה שמשיב מדת הדין לא לקתה כו' עכ"ל ע"ש באורך ודאי דכן נראה מדברי התוס' אבל קשה מיהא דאנן תקשי לן הכי דהא לקתה מדת הדין במה שלא נותן לו אלא כשומר הפתח דהא אי לא היה חולה בנקטעה ידו הוה מצי אזיל בשליחות וכן בנקטעה רגלו דכי הוה מתפח מחולי זה הוה דויל דוולא וכמ"ש גם התוס' במלמד תינוקות שלא נאמר בו כאילו הוא שומר קישואין דא"כ לקתה מדת הדין ויש ליישב בדוחק דודאי בידוע שהוא בעל אומנות נאמר בו כאילו הוא היה עושה אותה מלאכה אבל בסתם בני אדם שאין ידוע בו מה מלאכה הוא עושה ואפשר שהיה בטל מכל מלאכה לא נאמר בו אלא בפחותה שבמלאכות דשייך בו אי לא היה חולה דהיינו כאילו שומר קישואין:

תוס' בד"ה נהי דנזק וריפוי כו' ועוד דלעיל אשכחן דחייב ריפוי שלא במקום נזק כו' עכ"ל לכאורה בכוונתם שהוא גם כן קושיא דלמה יפטר מריפוי וצער ובושת כיון דנותן דמי כולו דהיינו נזק דהא אשכחן דחייב בכולן שלא במקום נזק אבל אין כאן ראיה ללמוד במקום נזק משלא במקום נזק דהא איצטריך תלמודא לעיל קרא לכל חדא וחדא ונראה בכוונתם דר"ל ועוד דליכא ראיה מחובל בחרש דחייב דהיינו שלא במקום נזק דהא אשכחן דחייבה התורה ריפוי שלא במקום נזק וק"ל:

וכי מיתפח האי גברא לאו וכו' כתבו בתוספות וכן הראב"ד ז"ל פירש כי מיתפח מתחילה כשהיה בריא. ונראה שהזקיקם לומר כן מדאמרינן לא לקתה מדת הדין שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו ואי לכשיתרפא קאמר אכתי לקתה מדת הדין שהרי מבטלו עכשיו מאותה המלאכה אלא קודם שנקטעה אכתי לקתה מדת הדין ידו ונשברה רגלו קאמר ואמרינן דלא לקתה מדת הדין שהרי אמדוהו מה היה שוה מחמת מלאכתו ומה הוא שוה עכשיו והכל נכנס בכלל תשלומי נזק ידו ונזק רגלו. ואינו מחוור חדא דלשון כי מיתפח לא משמע כשהיה בריא אלא לכשיבריא לאחר שחלה ועוד אי מתחילה כשהיה בריא קאמר מאי שנא דנקט דלי דוולא ואזיל בשליחותא יותר משאר מלאכות שהיה ראוי בהן אלא שבזו יש לומר דנקט המלאכות הקטנות והגרועות שכל הבריאין ראויין לעשותם. והראב"ד ז"ל פירש וא"ת לקתה מדת הדין דלכי מיתפח האי גברא לא להוי שומר קשואים אלא אף על פי שנשברה רגלו יכול הוא לדלות ולהשקות את הירק. וכן אם נקטעה ידו אף על פי כן יכול הוא ללכת בשליחות וליטול שכר יותר משמירת קשואים לא לקתה מדת הדין שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו ואמדוהו כמה היה שוה ביד וכמה היה שוה עכשיו בלא יד וכל הלוקח אותו בלא יד אינו לוקח אותו אלא כשומר קישואין מפני כי הוא רוב מלאכתו ופוחת מדמיו עד שומר קישואין וכל מה שפוחתה זה מדמיו מוסיף זה בתשלומין משום הכי אין לנו לשום את שבתו עכשיו אלא כשומר קישואין. ע"כ. והרז"ה ז"ל פירש בענין אחר ויש לי בו מקצת גמגומין על כן לא כתבתיה. הרשב"א ז"ל.

ופירש בספר המלחמות שבת רואין אותו כאלו הוא שומר קישואין וא"ת לקתה מדת הדין כלומר אדם נוקב מרגליות יקח שכירות שומר קישואין פחות שבשכירות. מדת הדין לא לקתה שכבר נתן לו דמי ידו בשומת יד נוקב מרגליות ולא יצלח להיות נוקב מרגליות אלא לשומר קישואין שאין צריך יד אלא בקול בלבד וזה מפני שהוא חולה ואינו יכול לשמור אפילו קישואין נותן לו שכר שומר קישואין. רבינו חננאל ז"ל.

וזה לשון הרב המאירי ז"ל ואם תאמר לקתה מדת הדין שהרי לכשיתרפא יהיה ראוי למלאכה גדולה משמירת קישואין שאם נקטעה ידו הרי הולך בשליחות אילך ואילך וכו'. ומשני מדת הדין לא לקתה שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו פירוש שכבר אמדוהו בנזק כמה הוא יפה קודם חבלה וכמה הוא יפה לאחר חבלה ושומא זו שאחר חבלה היא לאחר שיתרפא ונמצא שביטולו בימי החולי ממלאכה שהיה רגיל בה קודם חבלה כבר נחשבה בכלל הנזק שהרי שומת כמה הוא יפה לאחר חבלה אינה מתחלת אלא משיתרפא והיה ראוי למלאכה ונמצא בטולו שבימי החולי נחשב בחשבון פחת שלו מחמת מלאכה שהיה רגיל בה והרי בכלל אותה מלאכה זו אחרת שאתה אומר עליה שיהא ראוי לה לכשיתרפא והיא דליית המים והליכת השליחות שהרי אי אפשר לעשות מלאכה זו עם האחרת. ומעתה אין שמין לו מתוך חליו אלא שמירת קישואין שהיה ראוי לה ואף עם עשיית אותה מלאכה שחשבה בשעת הנזק ומעתה אין שבת במקום נזק אלא בדרך זו הא שלא במקום נזק נותן לו דמי בטולו מחמת מלאכה שהוא רגיל בה. ומה שאמרו בגמרא סימא את עינו נותן לו דמי עינו ושבת רואין אותו כאלו מטחינו ברחיים אתה מפרש לדעת זו שעת עשיית מלאכה שהיה רגיל בה היה יכול להטחין את הריחיים אם ברגלו ואם בגופו או שמנהיגו על ידי חמור וגער את החמור עד שמנהיג מחמת קולו. וגדולי המפרשים פירשו שכבר נתן לו דמי ידו או דמי רגלו שבשעה שאמדוהו כמה היה שוה ביד וכמה היה שוה בלא יד אמדוהו עד שמירת קישואין שכל הלוקחו אינו לוקחו אלא לשמירת קישואין וכיוצא בו מפני שזו היא רוב מלאכתו וכו'. וכן לפירוש זה בסימא את עינו עד טחינה בריחיים וזהו עיקר הפירושים מפני שענין טחינה בריחיים מתבאר יותר לפירוש זה. ע"כ.

והרמ"ה ז"ל פירש כפירוש ראשון וז"ל בפרטיו שבת רואין כאלו הוא שומר קישואין שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו ושמעינן מינה דלא שקיל שבת כשומר קישואין אלא כשקטע את ידו או ששבר את רגלו כדקתני שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו אבל סימא את עינו לא שקיל שבת כאלו הוא שומר קישואין דמכדי רישא דמתניתין כי היכי דאיירי גבי קטע את ידו ושבר את רגלו הם הכי נמי איירי גבי סימא את עינו דקתני נזק כיצד סימא את עינו קטע את ידו וכו'. מאי שנא גבי שבת דשומר קישואין דנקט שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו ולא קתני נמי ודמי עינו אלא לאו שמע מינה דכי סימא את עינו לא יהיב ליה שבת כאלו הוא שומר קישואין אלא שבת ממלאכה הראויה לאברים הנשארים הוא דיהיב ליה כגון טחינה ברחיים וכן לכל אבר ואבר כי יהיב ליה שבת למלאכה הראויה לאברים הנשארים הוא דיהיב ליה ודוקא ממלאכה שהיה יכול לעשותה כאחת עם מלאכת האבר שאבד כיצד קטע את ידו ונתן לו דמי ידו ושבת אם תאמר נותנים לו דמי מלאכה שהיה עושה מתחילה הרי הוא בכלל דמי ידו וכבר נתן לו דמי ידו אלא שאין נותנין לו אלא דמי מלאכה הראויה לאברים הנשארים אם תאמר נתן לו דמי מלאכה הראויה לידו שניה או לרגלו אי אפשר שהרי כשהיה עושה מלאכה בידו שאבדה לא היה יכול לעשות עמה מלאכה אחרת בידו שניה ולא ברגלו ונמצאת מלאכת ידו שניה ורגלו בכלל דמי ידו שאבדה וכבר נתן לו דמי ידו אלא נותנין לו דמי מלאכת עינו שהיה יכול לעשותה עם מלאכת ידו שאבדה וזו היא שמירת קישואין. וכן אם סימא את עינו נותן לו דמי עינו ושבת רואין אותו כאלו הוא מטחינו ברחיים שהוא דמי מלאכת אחד מאבריו הנשארים שהיה יכול לעשותם עם מלאכת עינו שאבדה וכן כל כיוצא בזה. ע"כ. עוד כתב הרמ"ה ז"ל וז"ל אמר רבא קטע את ידו נותן לו דמי ידו ושבת רואין אותו כאלו הוא שומר קישואין שהיא אחת ממלאכת אבריו הנשארים שהיה יכול לעשותה עם מלאכת ידו כאחת ואם לאחר שנתן לו דמי ידו ודמי שבתו וחיתה מכת ידו חזר ושבר את רגלו נותן לו דמי רגלו ושבת רואין אותו כאלו הוא שומר את הפתח שהיא מלאכה הראויה לאיבריו הנשארים שהיה יכול לעשותה עם מלאכת רגלו לדרוך בגת ולשמור את הפתח שכנגדו אבל כשומר קישואין לא יהבינן ליה דמי שידו ורגלו קטועות אין דרכו להשכיר עצמו למלאכה שבשדות ואם לאחר שנתן לו דמי ידו ורגלו ושבתו וחיתה המכה חזר וסימא את עינו נותן לו דמי עינו ושבת רואין אותו כאילו הוא מטחינו ברחיים שהיא מלאכה הראויה לאבריו הנשארים שהיה יכול לעשותה עם מלאכת עינו כאחת לשמור את הפתח ולטחון ברחיים ואם לאחר שנתן לו כל הראוי לו חזר וחרשו נותן לו דמי כולו שהרי אינו ראוי לכולם וכמאן דקטליה דמי. ע"כ. וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל קטע את ידו אם לא היה חולה עדיין ראוי הוא לשמור קישואין שבר רגלו אחר כך שוב אינו ראוי לשמור קישואין שצריך להלך סביב הגינה אלא אם היה הגינה מוקפת חומה שאין גנב יכול להיכנס בה אלא דרך פתח ראוי זה לעמוד בפתח ולשמור. סימא את עינו אחר ששבר את ידו ואת רגלו שוב אינו ראוי לשמור הפתח שהרי לא יכיר בין אותם שבאים לקנות ירק מן הגינה ובין מי שירצה לגנוב אלא להזיק אלא ראוי הוא לצעוק לחמור הטוחן ברחיים שלא יתבטל מלסבוב שאף על פי שאינו רואה בעינו כיון ששומע מה שמצוים עליו בעלי החטים הבאים לטחון שם ואומרים עשה כן או כן והוא עושה כמצוותן. אבל אם חרשו אחר כך אינו ראוי גם להטחין החמור ברחיים שהרי אינו שומע מה שמצווה עליו בעל החטים ומשום הכי משלם לו דמי כולו שהרי אינו ראוי לכלום מלבד צער ובושת דכל אחד ואחד. ע"כ. וזה לשון הראב"ד ז"ל אמר רבא קטע את ידו נותן לו דמי ידו ושבת רואין אותו כאלו הוא שומר קישואין כי הוא ראוי לשמור שהולך סביב למקשאות ושומר. שבר את רגלו אינו ראוי לשמור מקשאים אבל הוא ראוי לישב בפתח ולשמור את הבית. סימא את עינו אינו ראוי לא לזה ולא לזה אבל ראוי הוא לטחון ברחיים. חרשו אינו ראוי לכלום מפני שהאדם קץ בו ואינו ראוי לכלום. ע"כ.

וכתב ה"ר ישעיה ז"ל וזה לשונו חרשו נותן לו דמי כולו על כרחך לא קאי אקטע ידו וסימא עינו וכו'. ולר"י נראה הכא באדם שאין בר אומנות וכו' ככתוב בתוספות דכי חרשו אינו ראוי לשום מלאכה דכן משמע מדקאמר שבר רגלו רואין אותו כאלו הוא שומר הפתח ואי ביודע אומנות הרי עדיין ראוי הוא לכמה אומניות. וההיא דערכין מיירי אבעל אומנות דאף על פי שחרשו יכול לעשות אומנות. ע"כ. וזה לשון הרב המאירי ז"ל חרשו הן שהכהו על אזנו הן שאחזו ותקע בו וחרשו נותן לו בכלל שבת גדולה דמי כולו שהרי אינו מוצא מי שיקחהו לשום מלאכה כלל. ויש מקום דוקא חרשו אחר קיטוע ושיבור וסימוי שאז אינו ראוי לכלום ואין שיטת הסוגיא מוכחת כן. ע"כ.

למיתב צער וריפוי דכל חדא וחדא הקשה ר"י מאי קא מיבעיא ליה פשיטא דמשלם כל חדא דהא אם חרשו ואחר כך פצעו מי לא מחייב למיתב צער אכל פציעה ופציעה. ואומר ר"י דהא לא מיבעיא ליה דפשיטא דחייב אכל חדא וחדא אלא מיבעיא ליה אם שמין צער ובושת לכל הפציעות בפעם אחת כאלו היו בשעה אחת או מכל פציעה לבדה כמו שהיו בשלשה ימים ונפקא מינה שאין חייב כל כך כשאומדין אותו יחד וכו'. ה"ר ישעיה ז"ל.

וכענין זה מצינו בהשואל גבי חצבא דתמרי חדא חדא מזדבני חמשים אגב אהדדי מזבני חמשים נכי חדא. תוספות שאנץ.

למיתב צער לחודיה לכל חדא וחדא תימה לר"י בשלמא נזק ושבת לא יהיב דיהיב ליה דמי כוליה והם בכלל אלא ריפוי אמאי לא חשיב לא ליתב ליה. ולפירושו ניחא דודאי ריפוי אומדין אותו בפני עצמו אבל מצער ובושת מיבעיא ליה שאין האומד שוה בפעם אחת כמו בשלשה ימים. ה"ר ישעיה ז"ל. וזה לשון הראב"ד ז"ל נפקא מינה למיתבא ליה צער ובושת דכל חדא וחדא דנהי דנזק וריפוי לא יהיב דכל חדא וחדא דהא כמאן דקטליה דמי ויהיב ליה דמי כוליה ואין ריפוי למתים אבל צער ובושת דכל חדא וחדא יהיב ליה שהרי הרבה בבושותיו ובצער (חסר מכאן).

בפרש"י בד"ה לקתה מדת הדין וכו' דהא כי מתפח וכו' מחולי זה שנקטעה ידו עכ"ל. וכמו שהגיה מהרש"ל ולפ"ז צ"ל דמ"ש בסמוך בד"ה מדת הדין וכו' ולכשיתרפא אינו ראוי לדלות ולילך בשליחות וכו' עכ"ל היינו דלצדדים קתני דבנקטעה ידו ונתרפא אינו ראוי לדלות ומרגלו אינו ראוי לילך בשליחות וא"כ אכתי קשה דלקתה מדת הדין אמאי יהבינן ליה כשומר קשואין הא אף לכשיתרפא זה שנקטעה ידו ראוי הוא לילך בשליחות וכן בנקטעה רגלו לכשיתרפא ראוי הוא לדלות מים כמו שהקשה מהרש"א ויש ליישב קצת משום דהאי אגרא דדלי דוולא ודאזיל בשליחות אינו עולה הרבה יותר משכר שמירת קישואין כיון שכל אדם ראוי לאלו המלאכות ואין בהם שום אומנות דבכה"ג איירי הכא מסתם בני אדם וא"כ זה השכר שעולה יותר דדלי דוולא ודאזיל בשליחות משכר השמירה אינו אלא שכר טורחו שטורח באלו המלאכות יותר מטורח השמירה וא"כ זה הטורח ראוי לנכות עכ"פ לזה החולה דלא יהבינן ליה אלא כפועל בטל דאינו דומה הטורח במלאכה ליושב בטל הלכך אי יהבינן ליה כשומר דהיינו פועל בטל נוטל כמעט כל הראוי לו אף דמ"מ בלא שכר טורחו נוטל מעט יותר הטורח במלאכה כבידה מבקלה והיינו דוקא לבני אדם הבריאים שראוים לכל המלאכות הכבדים הן לדלות דוולא והן לילך בשליחות אבל זה שנקטעה ידו אף לכשיתרפא מחליו וראוי לילך בשליחות מ"מ כיון שאינו ראוי לדלות דוולא ע"כ מוזיל קצת אף אי אזיל בשליחות כיון שאינו ראוי לשום מלאכה אלא לזו והוא צריך לחפש ולחזור תמיד להשכיר עצמו לשליחות דוקא וכן להיפך בנקטעה רנלו לכשיתרפא צריך להשכיר עצמו בזול לדלות דוולא תמיד כיון שאינו ראוי לילך בשליחות וא"כ כד מנכית מהאי אגרא שכר טורחו כפועל בטל ליכא שום רווחא לשכר השמירה לכך יהבו רבנן מלתא דפסיקא ליתן לו כשומר דהיינו כפועל בטל אבל למאי דקס"ד מעיקרא לשער כפי שהיה קודם שנקטע ס"ד שפיר דלקתה מדת הדין כן נ"ל ודו"ק. ועיין בבעל המאור שפי' הסוגיא כפי הגירסא שלפנינו בפרש"י ע"ש באריכות ובמלחמות ה':

גמ' א"כ לימא קרא או רפא רפא וכן לעיל דף סה ע"א וש"נ: