דף ביאור
מסכת בבא קמא דף ע״א עמוד ב׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת בבא קמא דף ע״א עמוד ב׳
מסכת בבא קמא דף ע״א עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 19 קטעים ממוספרים, כ־360 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
להכי פטרי רבנן דשחיטה שאינה ראויה היא וכדברי ר' שמעון:
כיון דשחיט בה פורתא איתסרא משום זבחי מתים דקא סלקא דעתך ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ומתחילתה נאסרה משום זבחי מתים ולענין תשלומין ד' וה' וטבחו כולו בעינן כדאמרינן לקמן כי גמר לה לאו דמריה קטבח שכבר איבדה ממנו קודם שחיטה ונאסרה עליו והוה ליה כמו שהשליכה לאור קודם שחיטה דמשלם קרן וכפל ותו לא:
בגמר זביחה הוא עובדה לע"ז הוא עובד בגמר זביחה ולא בתחילה:
שמסרו בעליו לשומר קודם שהזיק והזיק בבית שומר כו':
דר' יעקב בשילהי שור שנגח ד' וה':
מוחזר ואומר לו הרי שלך לפניך נמצאת שאע"פ שאינו שוה כלום גורם לממון הוא דכל זמן שהוא קיים שומר פטור את עצמו בו ואם יאבד ישלם דמיו:
קדשים שחייב באחריותן גנב שגנב קדשים מבית בעלים אם קיבלם בעליו עליו באחריות כגון דאמר הרי עלי עולה והפריש זו:
חייב לשלם כפל דאע"ג דלאו דידיה הוה אלא דהקדש כיון דגורם לממון הוא דאי מית בידו בעי לשלומי כדידיה דמיא:
ועוד 4 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Bava Kamma 71b · Sefaria
תוספות
אלא למ"ד דרבנן אמאי פטרי רבנן הוה מצי למימר דלא דרשי או ותחת לרבות את השליח אלא דלא ניחא ליה למימר דפליגי בשליח ואם תאמר והא משמע לקמן דאפי' בדרבנן פטרינן שחיטה שאין ראויה דהא בעי למימר אליבא דמתני' דקסבר ר' יוחנן דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא וקתני רבי שמעון פוטר בשני אלו וי"ל דעל כרחך לא בעי למימר דלאו דאורייתא אלא לת"ק דבפרק כיסוי הדם (חולין דף פה: ושם) דייקינן בהדיא דסבר רבי שמעון חולין שנשחטו בעזררה דאורייתא מדתנן בפרק בתרא דתמורה (דף לג:) רבי שמעון אומר חולין שנשחטו בעזרה ישרפו וכן חיה וכי דייק התם ממתניתין דתמורה הוא הדין דהוה מצי למידק ממתניתין דקתני רבי שמעון פוטר בשני אלו:
איסורי הנאה ולא דמריה קשחיט וא"ת ולמה לי טעמא דלא דמריה קשחיט תיפוק ליה דאין זה טביחה דמחתך בעפר בעלמא הוא כדאמרינן בהשוחט (שם) גבי השוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז חייב שלשה חטאות ופריך אשחוטי חוץ לא ליחייב מחתך בעפר הוא דאסרה בשחיטה פורתא לע"ז ויש לומר דהתם נמי לא פריך אלא משום דבעי ראויה לפתח אהל מועד וכיון דנאסרה בשחיטה פורתא תו לא חזי לפתח אהל מועד ואם תאמר ומה בכך דלאו דמרה קטבח הא כל טובח נמי לאו דמריה קטבח דמכי שחט בה פורתא קנייה בשינוי מעשה ויש לומר דלא חשיב שינוי מעשה לקנות בכך ואם תאמר ומ"ט דרבי מאיר דנחייב הכא והא בפרק כיסוי הדם (חולין דף פה. ושם) מפרש טעמא דר' מאיר דלא בעי שחיטה ראויה משום דגמר שחיטה משחוטי חוץ דדנין שחיטה משחיטה ואין דנין שחיטה מטביחה מטבוח טבח והכן אבל הכא דכתיב וטבחו אדרבה אית לן למילף טפי טביחה מטביחה ממאי דנילף טביחה משחיטה וי"ל דהכא איכא למימר דנין שחיטה דעבירה משחיטה דעבירה שאסור לו לגנוב ולשחוט משחוטי חוץ ואין דנין טביחה מטבוח טבח והכן שהיא שחיטת היתר והא דלא משני הכי בפרק כיסוי הדם (שם) משום דבשוחט אותו ואת בנו פעמים ששוחט את הטריפה קודם שהוא (שוחט השנית) שחיטת היתר ועי"ל דדנין דבר הנאמר בסיני מדבר הנאמר בסיני אבל וטבוח טבח לא נאמר בסיני והא דלא משני התם הכי משום דאית ליה שינויי אחריני ומיהו קשה בריש פ"ב דיבמות (דף יז:) אמר דנין אחים מאחים ואין דנין אחים מאחיך אע"ג דשנים עשר עבדיך אחים אנחנו לא נאמר בסיני וי"ל כיון דילפינן כבר בחד דוכתא דשמה שחיטה כגון באותו ואת בנו משום דהוי שחיטה משחיטה קסבר רבי מאיר יש לנו לומר בכל מקום ולהכי בתשלומי ארבעה וחמשה נמי שמה שחיטה וליכא למימר דאדרבה נילף בתשלומי ארבעה וחמשה טביחה מטביחה דשחיטה שאין ראויה לא שמה שחיטה ונימא הוא הדין באותו ואת בנו דהא כיון דאיכא למימר הכי והכי סברא דדנין דבר הנאמר בסיני מדבר הנאמר בסיני:
כיון ששחט בה פורתא אסרה ואפילו למ"ד אין לשחיטה אלא בסוף נאסרת בפורתא קמא שהאיסור תלוי במעשה ולא בשחיטה כדקאמרינן בהשוחט (חולין דף מ.) אע"ג שאמר המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה ואההוא פורתא לא מחייב בתשלומי ד' וה' ואפילו למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף כדאמרינן לקמן דבעינן וטבחו כוליה באיסורא:
וסבר לה כרבי שמעון דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי תימה דל"ל למימר דסבר כרבי שמעון לימא דר' מאיר לטעמיה דדאין דינא דגרמי דכל שכן דמחייב בדבר הגורם לממון דהא אמר בהגוזל קמא (לקמן בבא קמא דף צח:) אימור דאמר ר' שמעון דכממון דמי דבר שעיקרו ממון דבר שאין עיקרו ממון כגון שורף שטרותיו של חבירו מי שמעת ליה אם כן רבי מאיר דמחייב בשורף שטרותיו כדאמרינן התם (לקמן בבא קמא דף צח: ושם) דמאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי שטרא מעליא כ"ש דמחייב בדבר הגורם לממון וי"ל דאיכא נמי סברא למימר איפכא דע"כ לא מחייב רבי מאיר אלא בדינא דגרמי כגון בשורף שטרות של חבירו וכיוצא בו שראוי השטר לכל העולם למכור ולגבות בו וכן במסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו ראויה התבואה לכל העולם אבל דבר הגורם לממון כמו שור הנסקל וקדשים שחייב באחריותן אינו ראוי אלא לזה שיפטר בו עצמו לא יחייב רבי מאיר להכי קאמר דסבר לה כרבי שמעון וי"מ דלהכי קאמר דסבר לה כרבי שמעון משום דרבי שמעון קאמר בהדיא דחייב ארבעה וחמשה בדבר הגורם לממון אבל ממאי דמחייב רבי מאיר בדינא דגרמי אין להוכיח שיחייב ארבעה וחמשה בדבר הגורם לממון וריב"א מפרש דבדינא דגרמי לא מחייב רבי. מאיר אלא מדרבנן כדמוכח בסוף הכונס (לעיל בבא קמא דף סב.) [ע' תוס' לעיל (בבא קמא נד.) ד"ה חמור]:
מכלל דבכולה מתניתין מודה קצת קשה דמה דיוק הוא זה:
טבח והודה לאחד מהם מהו אליבא דמ"ד (לקמן בבא קמא דף עה.) מודה בקנס ואחר כך באו עדים פטור מיבעי ליה דע"כ כשיש עדים בדבר מיירי דאי באין עדים בהודאה לא יתחייב בשום ענין:
Tosafot on Bava Kamma 71b · Sefaria
רשב"א
כיון דשחט בה פורתא לע"א אסרה והא אתיא כמאן דאמר בפרק השוחט (חולין מ, ב) אדם אוסר דבר שאינו שלו דאי כמאן דאמר אין אדם אוסר לא אסרה, וכי אוקמה בגמרא זביחה הוא עובדה הוא הדין דהוי מצי למימר דמתניתין כמאן דאמר אין אדם אוסר אלא משום דמקשה משמע דסבירא ליה כמאן דאמר אוסר ניחא ליה לשנוייה ליה אפילו למאי דסבירא ליה, ועוד דקיימא לן כמא דאמר אדם אוסר. ומיהו איכא למידק דהא אמרינן בפרק השוטח (שם מא, א) דהני מילי באינו ישראל אבל בישראל לצעורי קא מכוין, ונראה דהיכי דגנבו לא שייך למימר הכי דהא סבר שלא ידעו הבעלים ולא שייך לצעורי במאי דסבר דלא ידע, ובתוספות תירצו דכיון ששוחט על ידי שליח סבר הוא השליח ששלו היא ושוחט לע"א ממש כמו שאמר לו זה.
סבר לה כר' שמעון דאמר דבר הגורם לממון כממון דמא איכא למידק למה ליה למימר סבר לה כר' שמעון לימא רבי מאיר לטעמיה דאית ליה דינא דגרמי ומשמע בפרק הגוזל (לקמן בבא קמא צח, ב) דאפילו לר' שמעון דמחייב בדבר הגורם לממון פוטר שורף שטרותיו של חבירו אלמא משמע דמאן דדאין דינא דגרמי כל שכן דאית ליה דדבר הגורם לממון. ויש לומר דאפשר היה לומר דלאו ממון גמור לשלם ארבעה וחמשה אבל מאן דאית ליה דבר הגורם לממון כממון דמי ממון גמור הוא לשלם אפילו ארבעה וחמשה, וכבר כתבתי בארוכה בפרק אלו נערות בסייעתא דשמיא.
אמר ליה חמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר ואותביה רבא ממנתיתין דגנב משל אביו דמשמע ליה לרבא אפילו בשלא עמד בדין מדתני סיפא גנב ואחר כך מת אביו ולא פליג ותנא ברישא במה דברים אמורים וכו' ומסקנא דמתניתין בשלא עמד בדין וסיפא מדלא קרינן ביה וטבחו כולו באיסורא. ואיכא למידק דהכא משמע שאדם מוריש קנס לבניו ובפרק נערה שנתפתתה (כתובות מב, ב) אמרינן שאין אדם מוריש קנס לבניו. ויש לומר דרבה דאמרה התם סבר שאין מוריש ושה קנס ורבא ורב נחמן דהכא סבירא להו דדוקא קנס הבת הוא דאין אדם מוריש לבניו אבל שאר קנסות מוריש ואפילו לא עמד עמו בדין וטעמא דמלתא משום דאין הבת עצמה לאב להורישה לבניו וכדמארינן (שם מג, א) והתנחלתם אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם וכיון דאין הבת שלו שיהיה יכול להורישה אף קנסה כל שאל זכה בהן בחייו אינו יכול להורישן לבניו אבל שאר קנסות כיון שגוף הדבר שמשלמין עליו את הקנס כשור ושה הוא של אב לגמרי להורישו לבניו אף קנסא מוריש לבניו, וכבר הארכתי בזה יותר בריש פרק נערה שנתפתתה בסייעתא דשמיא.
אי הכי אדתני סיפא גנב משל אביו ומת ואחר כך טבחו וכו' לפלוג ולתני בדידה. ולאו למימרא דאי אמרינן [ואפילו] חמשה [חצאי] בקר אמר רחמנא ניחא ליה כולה מתניתא לרבא דהא לבתר דהדר ביה וא"ל [ואפילו] חמשה חצאי בקר אקשינן ליה ומאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, אלא רבא מתניתין קשיתיה ולא אשכח לה פתרי דלכשתמצא לומר חמשה ולא חמשה חצאי קשיא ליה רישא אמאי חייב וניחא ליה סיפא דפטור ולכשתמצא לומר אפילו חמשה חצאי בקר ניחא ליה רישא וקשיא ליה סיפא ובעא מיניה מרב נחמן דלמא משכח בה טעמא לפרוקי רישא וסיפא ורב נחמן מעיקרא דחקיה ליה סיפא לומר דפטור ולפיכך אהדר ליה מעיקר דחמשה ולא חמשה חצאין כסיפא ורישא בשעמד בדין והוצרך לדחוק ולומר דאיידי דנסיב רישא גנב משל אביו סיפא נמי גנב משל אביו ולבסוף אשכח פרוקא לסיפא דטבחו כולו באסורא בעינן וליכא ורישא דאיכא טבחו כולו באסורא אף על גב דלא עמד בדין חייב במנתא דאחוה.
Rashba on Bava Kamma 71b · Sefaria
מאירי
השוחט לעבודה זרה מכיון שהתחיל לשחוט לשמה נאסרה ונתחייב מיתה ובשוגג נתחייב חטאת ואם לא כוון לכך אלא בגמר שחיטה לא נתחייב מיתה אלא בגמר שחיטה וכבר כתבנו ענין זה במסכת חולין:
הגונב בהמה של הקדש פטור אפילו בקדשים שהוא חייב באחריותן שנמצא גורם לו ממון שהוא חייב לשלם פטור שדבר הגורם לממון אינו כממון כמו שיתבאר בפרק הגוזל:
מי שגנב שור של שני שותפין וקדם והודה לאחד מהם חייב בחלק חברו ולא נפקע חלק חברו בארבעה וחמשה אע"פ שנפקע חלקו של זה שכבר בארנו במשנה חמשה בקר אמר רחמנא ואפילו חמשה חצאי בקר:
Meiri on Bava Kamma 71b · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
בד"ה איסורי הנאה כו' פעמים ששוחט את הטריפה קודם שהיא שחיטת היתר עכ"ל מה שיש לדקדק בזה כתבנו בחידושינו בפרק כיסוי הדם ע"ש:
בד"ה מכלל דבכולה מתני' מודה ק"ק דמה דיוק הוא זה עכ"ל ר"ל דליכא לדיוקי הכי מדלא קתני ר"ש פוטר בשלשה אלו כיון דלא שייכא הך פלוגתא דטבח ביוה"כ להני תרתי דפוטר ר"ש מטעם שחיטה שאינה ראויה ובהך דטבח ביוה"כ דלוקה ומשלם כבר פליגי בה בפ"ק דמכות וק"ל:
בפרש"י בד"ה חייב לשלם כפל דאע"ג כו' עכ"ל כדי נקט כפל דעיקר מלתיה דר"ש בקדשים שחייב באחריות לענין ד' וה' מיתנייא ואהכי מייתינן לה הכא וק"ל:
Chidushei Halachot on Bava Kamma 71b · Sefaria
שיטה מקובצת
כיון דשחט בה פורתא אסרה מכאן יש לדקדק דתקרובת עבודה זרה דאורייתא דאי לרבנן לא הוה אמרינן לאו דידיה קא טבח דהא לקמן דייק תלמודא דאם חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא דפטור מארבעה וחמשה אבל אי דרבנן מחייב ולא אמרינן לאו דידיה קא טבח. אמנם יש לחלק באיסורין דרבנן דעבודה זרה דחמיר איסוריה אלמוה רבנן לאסור תקרובת באיסורא דאורייתא והיינו דקאמר לאו דידיה קא טבח. וכן מצינו שחלקו חכמים באיסוריהן גבי המקדש משש שעות ולמעלה פירוש מסוף שש שעות אפילו בחטי קודדנייאתא דחמץ נוקשה הוא אין חוששין לקידושיו משום דשעות דאורייתא וחמץ דרבנן אבל קודם שש מקודשת אף על גב דאיכא איסורא דרבנן הואיל דשעות וחמץ תרווייהו דרבנן. אבל יש לדקדק מהא דפרק השוחט דקאמר השוחט בשבת בחוץ לעבורה זרה חייב שלש חטאות ופריך שוחט לעבודה זרה מכי שחיט בה פורתא אסרה אידך מחתך בעפר הוא פירוש ולא ליחייב משום שחוטי חוץ ואי תקרובת עבודה זרה דרבנן האיך יפקעו איסור כרת וחיוב חטאת. וי"ל איסור תקרובת דאורייתא ואיסורי הנאה דרבנן. ואי קשיא הא איסור תקרובת מויאכלו זבחי מתים נפקא דקאמר מה זבחי מתים אסור בהנאה אף תקרובת אסור בהנאה ומהיכא תיתי למעט איסור הנאה אי דרשא היא ליקשיה אף לאיסור הנאה ואי אסמכתא היא איסור אכילה מנא לן. וי"ל דדייק מויאכלו לאכילה הקשתיו למת ולא להנאה. ה"ר ישעיה ז"ל. עיין תוספות להלן דיבור המתחיל דאי סלקא דעתך דאורייתא וכו'.
וסבר לה כרבי שמעון דאמר דבר הגורם וכו' תימה לימא רבי מאיר לטעמיה דדאין דינא דגרמי וכו'. ויש לומר שאין הענינים שוין דרבי שמעון מחייב בדבר הגורם לממון יותר משורף שטרותיו של חבירו דאין גופן ממון אבל לרבי מאיר הוה אמינא דאף על גב דשורף שטרותיו וכו' חייב היינו משום שמזיק בידים אבל בגורם לא הוה מחייב להכי קאמר וסבר לה כרבי שמעון. ה"ר ישעיה ז"ל. והרשב"א ז"ל פירש וז"ל וי"ל דאפשר היה לומר דלאו ממון גמור הוא לשלם ארבעה וחמשה אבל למאן דאית ליה דבר הגורם לממון כממון דמי ממון גמור הוא ומשלם אפילו ארבעה וחמשה וכבר כתבתיה בפרק אלו נערות בסייעתא דשמיא. ע"כ.
עיין לקמן פרק הגוזל קמא בדיבור המתחיל אמר רב דימי בר חנניא הא דרבה מחלוקת וכו'. בתשובת הרשב"א ז"ל ובלשון הראב"ד ז"ל הסמוך לה שם.
וכן פירש הרמ"ה ז"ל בפרטיו וז"ל הכא במאי עסקינן כגון שמסרו לשומר שמסרו בעליו לשומר בהמותיו והזיק בי שומר והמית בבית שומר ונגמר דינו בי שומר וגנבו גנב מבית שומר וטבחו לטעמא דרבי מאיר חייב דסבר לה כרבי יעקב דאמר אף משנגמר דינו אם החזירן וכו'. וסבר לה כרבי שמעון דאמר דבר הגורם לממון איהו גופיה כממון דמי ואשתכח דממונא מעלייא קא טבח (תבע) מיניה אבל לרבנן דסבירי להו דמשנגמר דינו אם החזירו שומר לבית בעליו אינו מוחזר אשתכח דלאו מידי אפסדיה לשומר ופטור וכל שכן לרבנן דפליגי עליה דרבי שמעון וסבירי להו דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי דפטור וקיימא לן כרבנן ואי משום דינא דגרמי לא מיבעיא לרבנן דסבירי להו דאם החזירו שומר משנגמר דינו אינו מוחזר דפטור אלא אפילו לרבי יעקב דאמר מוחזר לא משלם ליה גנב לשומר אלא קרן אבל תשלומי ארבעה וחמשה לא משלם אלא לטעמא דרבי שמעון דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי והוה ליה כמאן דהוי האי תורא ממונא דשומר אבל למאן דאמר לאו כממון דמי לא משלם אלא קרן ודוקא לטעמיה דרבי יעקב דאשתכח דאפסדיה ממונא לשומר אבל לרבנן דפליגי עליה דרבי יעקב אפילו קרן נמי לא משלם דהא לא אפסדיה ולא מידי וקיימא לן כרבנן. ע"כ.
כרבי שמעון דאמר דבר הגורם וכו' מיהו לא סבירא ליה כרבי שמעון בשחיטה שאינה ראויה דלרבי שמעון כיון דשחיטה שאינה ראויה היא לא מחייב ארבעה וחמשה. ומי מצית לאוקמה למתניתין כרבי מאיר ולא כרבי שמעון והא קתני וכו' וכיון דבכולה מתניתין מודה קשיא לן שוחט ביום הכפורים אף על גב דמיתה ליכא מלקות מיהא איכא ורבי שמעון לא סבירא ליה לוקה ומשלם דלא אשכחן תנא דסבירא ליה הכי אלא רבי מאיר לחודיה. הראב"ד ז"ל.
הכא במאי עסקינן כגון שעמד אביו בדין וכו' משמע דאי הוה אמרינן חמשה בקר אמר רחמנא ואפילו חמשה חצאי בקר הוה מתוקמא שפיר דשמעתיה איכא למידק דמפרש טעמא בסיפא וכו' כמו שכתוב בתוספות לקמן. תוספות שאנץ.
אי הכי אדתני סיפא גנב וכו' לאו למימר דאי אמרינן ואפילו חמשה חצאי בקר הוה ניחא כולה מתניתא דהא לבתר דהדר ביה ואמר ליה ואפילו חמשה חצאי בקר אקשי ליה מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא אלא רבא מתניתא קשיתיה ולא אשכח ליה פירוקא דלכשתמצא לומר ולא חמשה חצאי בקר וקשיא ליה דרב נחמן דלמא אשכח טעמא לפרוקי רישא וסיפא ורב נחמן מעיקרא דחקיה לומר דפטור והוצרך לדחוק ולומר איידי וכו' ולבסוף אשכח פירוקא רויחא לסיפא דטבחו כולו באיסורא בעינן ורישא דאיכא טבחו כולו באיסורא אף על גב דלא עמד בדין חייב במיתה דאחוה. הרשב"א ז"ל.
אכלי בשרא דתורא פירוש לא שמשתי יפה בענין הבקר. הראב"ד ז"ל.
Shita Mekubetzet on Bava Kamma 71b · Sefaria
פני יהושע
תוספות בד"ה איסורי הנאה וכו' וא"ת ומה בכך דלאו דמריה וכו' וי"ל דלא חשיב שינוי וכו' וא"ת ומ"ט דר"מ דמחייב הכא וכו' עכ"ל. לכאורה יפלא מאי ענין קושיא זו לכאן אלא בתחילת הסוגי דמוקמינן דפטרי רבנן משום שחיטה שאינה ראויה ה"ל לאקשויי מ"ט דר"מ דמחייב ונ"ל ליישב דלעיל היה אפשר לומר דטעמא דר"מ משום דק"ל קושיית התוספות אמאי מחייב רחמנא בשוחט ד' וה' הא מכי שחיט בה פורתא קנייה בשינוי ולאו דמריה קטבח ומדחייביה רחמנא ע"כ משמע ליה דעיקר חיובא אהאי פורתא קמא וכסברת ר"ה בריה דרבא לקמן דף ע"ב וא"כ מהאי טעמא גופא לית לן למימר דבעינן שחיטה ראויה המתרת באכילה דכיון דעיקר חיובא אפורתא קמא דמשם ואילך לאו דמריה קא טבח ממילא משמע אפילו לא שחט כלל אלא מיעוט קמא אפ"ה מחייב ואף על גב דהאי מיעוט אינו מתיר באכילה וה"ל שחיטה שאינה ראויה אפ"ה חייב לכך מחייב נמי ר"מ בכל הנך אבל עכשיו שכתבו התוספות דלא חשיב שינוי וכו' וזה מוכרח מדמקשה הגמ' בפשיטות כיון דשחט פורתא אסרה ואידך לאו דמריה קטבח מכלל שזו הסברא פשוטה דאפילו ר"מ מודה דוטבחו כולה בעינן כדמסיק רב אשי לקמן ואפ"ה חייב בכל טובח דעלמא משום דלא קני בשינוי עד סוף השחיטה וא"כ לעולם שחיטה ראויה בעינן המתרת באכילה א"כ מקשו שפיר מ"ט דר"מ דמחייב בשחיטה שאינה ראויה ודו"ק:
תוספות ד"ה מכלל דבכולה מתניתין מודה ק"ק דמה דיוק הוא זה עכ"ל ועיין מ"ש מהרש"א ז"ל בכוונתן. לע"ד דבריו דחוקי' אלא דבפשיטות יש לפרש כוונת התוספות דקשיא להו מה דיוק הוא זה דילמא אה"נ דנהי דפליג ר"ש אסיפא דפוטר מטעם שחיטה שאינה ראויה אפ"ה שפיר מצינן למימר דבכולה מתניתין מודה משום דר"ש גופא כר"מ ס"ל דלוקה ומשלם אית ליה מת ומשלם לית ליה כן נ"ל ברור בכוונת התוספות. ולע"ד נראה דר' זביד מקשה שפיר לרב כהנא מי מצית לאוקמא כר"מ ולא כר"ש דכוונתו בזה משום דנראה לי דהא דבעינן למימר דר"מ לוקה ומשלם אית ליה מת ומשלם לית ליה אף על גב דמסברא אית לן למימר דמלקות ותשלומין ומיתה ותשלומין הא בהא תליא דהא תרווייהו מכדי רשעתו ילפינן להו ועוד דהא איכא ג"ש דרשע רשע ומכה מכה אע"כ דטעמא דר"מ דלוקה ומשלם היינו משום דיליף ממוציא שם רע כדאיתא בפ"ק דמכות ואפ"ה מת ומשלם לית ליה דיליף לה מקרא דכתיב אם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש דהיינו אסון ממש שנתכוין לבעלה והרג את האשה דנתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב וכתיב בתרי' ואם לא יהיה אסון ענש יענש והיינו לדמי ולדות דמינה ילפינן דבדאיכא אסון והיינו במיתת האשה פטור מן התשלומין כדאיתא בהנשרפין דף ע"ט ע"ש. נמצא דלפ"ז ע"כ דר"ש לית ליה הך מילתא דהא שמעינן ליה התם בהנשרפין להדיא דנתכוין להרוג א"ז והרג א"ז פטור והא דכתיב אם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש לר"ש היינו ממון נמצא דלפ"ז לא שייך לחלק כלל לר"ש בין מיתה וממון למלקות וממון והיינו דמקשה מכלל דבכולה מתניתין מודה והיינו במאי דמחלק במתני' דהכא בין יה"כ לשבת כן נ"ל נכון בעזה"י. ונמצא דלפ"ז הך קושי' דרב זביד קושיא אלימתא היא והא דדחי ליה וקאמר לא מכלל דמודה בטבח ומכר לרפואה ולכלבים דיחויא בעלמא הוא וא"כ מזה ג"כ סיוע לשיטת הרא"ש דלמסקנא משמע דליתא להך אוקימתא דמתניתין אע"כ דמתניתין נמי בטובח ע"י אחר איירי ומשום שחיטה שאינה ראויה כדפרישית והכי דייק להדיא לישנא דגמרא דקאמר ומי מצית לאוקמא מתניתין כר"מ ולא כר"ש דהאי לישנא משמע דאיכא לאוקמי מתניתין באוקימתא אחריתי והיינו כר"ש דאית ליה שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה ודוק היטב ועיין בכל זה בחידושינו בכתובות פרק אלו נערות באוקימתא דרבה:
שם הב"ע כשעמד בדין אין להקשות א"כ מאי למימרא די"ל דאגב אורחי קמ"ל דקנס הוי ממון להורישו לבניו דאף על גב דלענין קנס דמפותה סובר ר"ש בפרק נערה שאין האב יכול להוריש אא"כ בא הממון לידו אמרינן התם למסקנא דבשאר קנסא מודה ר"ש דכשעמד בדין יכול להורישו לבניו ועיין בסמוך בתוספות:
Penei Yehoshua on Bava Kamma 71b · Sefaria
גליון הש"ס
גמ' ואפילו חמשה חצאי בקר עיין לעיל דף מ ע"א תוספות ד"ה כופר שלם:
Gilyon HaShas on Bava Kamma 71b · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת בבא קמא, דף ע״א, עמוד ב׳, בהיקף של כ־360 מילים ב־19 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 19 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 110 מילים
נפתחת ב״לְהָכִי פָּטְרִי רַבָּנַן; אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר דְּרַבָּנַן,…״
- קטע 26 מילים
נפתחת ב״אַשְּׁאָרָא – אַעֲבוֹדָה זָרָה וְשׁוֹר הַנִּסְקָל.…״
- קטע 38 מילים
נפתחת ב״וְרַבִּי מֵאִיר – אַמַּאי מְחַיֵּיב שׁוֹחֵט לַעֲבוֹדָה…״
- קטע 419 מילים
נפתחת ב״כֵּיוָן דִּשְׁחַט בַּהּ פּוּרְתָּא – אַסְרַהּ; אִידַּךְ…״
- קטע 57 מילים
נפתחת ב״אָמַר רָבָא: בְּאוֹמֵר בִּגְמַר זְבִיחָה הוּא עוֹבְדָהּ.…״
- קטע 614 מילים
נפתחת ב״שׁוֹר הַנִּסְקָל – אִיסּוּרֵי הֲנָאָה נִינְהוּ; לָאו…״
- קטע 729 מילים
נפתחת ב״אָמַר רָבָא: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן…״
- קטע 814 מילים
נפתחת ב״סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יַעֲקֹב – דְּאָמַר: אַף…״
- קטע 911 מילים
נפתחת ב״וְסָבַר לַהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן – דְּאָמַר: דָּבָר…״
- קטע 1016 מילים
נפתחת ב״דִּתְנַן, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: קֳדָשִׁים שֶׁחַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן…״
- קטע 1130 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב כָּהֲנָא, אַמְרִיתָא לִשְׁמַעְתָּא קַמֵּיהּ דְּרַב…״
- קטע 129 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ: לָא; מִכְּלָל דְּמוֹדֵה בְּטָבַח וּמָכַר…״
- קטע 1321 מילים
נפתחת ב״גָּנַב מִשֶּׁל אָבִיו וְטָבַח וּמָכַר וְכוּ׳. בְּעָא…״
- קטע 1431 מילים
נפתחת ב״״חֲמִשָּׁה בָּקָר״ אָמַר רַחֲמָנָא – וְלֹא חֲמִשָּׁה…״
- קטע 1532 מילים
נפתחת ב״אֵיתִיבֵיהּ: גָּנַב מִשֶּׁל אָבִיו, וְטָבַח וּמָכַר, וְאַחַר…״
- קטע 1610 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן…״
- קטע 1747 מילים
נפתחת ב״אֲבָל לֹא עָמַד בַּדִּין, מַאי – אֵינוֹ…״
- קטע 1828 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ: הָכִי נָמֵי; אַיְּידֵי דְּנָסֵיב רֵישָׁא:…״
- קטע 1918 מילים
נפתחת ב״לְצַפְרָא אֲמַר לֵיהּ: ״חֲמִשָּׁה בָּקָר״ אָמַר רַחֲמָנָא…״
חכמים הנזכרים בדף
- רב כהנא [השני] · אמוראים · דור ראשון לאמוראים
תלמיד מובהק של רב ולמד תורה גם משמואל.
מקור: מסכת בבא קמא דף ע״א עמוד ב׳ · קטע 11 — “אָמַר רַב כָּהֲנָא, אַמְרִיתָא לִשְׁמַעְתָּא קַמֵּיהּ דְּרַב זְבִיד מִנְּהַרְדְּעָא:…”
לשון המקור
לְהָכִי פָּטְרִי רַבָּנַן; אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר דְּרַבָּנַן, אַמַּאי פָּטְרִי רַבָּנַן?
אַשְּׁאָרָא – אַעֲבוֹדָה זָרָה וְשׁוֹר הַנִּסְקָל.
וְרַבִּי מֵאִיר – אַמַּאי מְחַיֵּיב שׁוֹחֵט לַעֲבוֹדָה זָרָה?
כֵּיוָן דִּשְׁחַט בַּהּ פּוּרְתָּא – אַסְרַהּ; אִידַּךְ – אִיסּוּרֵי הֲנָאָה הוּא, וְלָא דְּמָרַיהּ קָא טָבַח (וְלָא דִּידֵיהּ קָא טָבַח)!
אָמַר רָבָא: בְּאוֹמֵר בִּגְמַר זְבִיחָה הוּא עוֹבְדָהּ.
שׁוֹר הַנִּסְקָל – אִיסּוּרֵי הֲנָאָה נִינְהוּ; לָאו דְּמָרֵיהּ קָא טָבַח, וְלָאו דִּידֵיהּ קָא טָבַח!
אָמַר רָבָא: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁמְּסָרוֹ לְשׁוֹמֵר; וְהִזִּיק בְּבֵית שׁוֹמֵר, וְהוּעַד בְּבֵית שׁוֹמֵר, וְנִגְמַר דִּינוֹ בְּבֵית שׁוֹמֵר. וְרַבִּי מֵאִיר סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יַעֲקֹב, וְסָבַר לַהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן;
סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יַעֲקֹב – דְּאָמַר: אַף מִשֶּׁנִּגְמַר דִּינוֹ, הֶחְזִירוֹ שׁוֹמֵר לַבְּעָלִים – מוּחְזָר.
וְסָבַר לַהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן – דְּאָמַר: דָּבָר הַגּוֹרֵם לְמָמוֹן, כְּמָמוֹן דָּמֵי.
דִּתְנַן, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: קֳדָשִׁים שֶׁחַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן – חַיָּיב; אַלְמָא דָּבָר הַגּוֹרֵם לְמָמוֹן – כְּמָמוֹן דָּמֵי.
אָמַר רַב כָּהֲנָא, אַמְרִיתָא לִשְׁמַעְתָּא קַמֵּיהּ דְּרַב זְבִיד מִנְּהַרְדְּעָא: מִי מָצֵית מוֹקְמַתְּ מַתְנִיתִין כְּרַבִּי מֵאִיר, וְלָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? וְהָא קָתָנֵי סֵיפָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר בִּשְׁנֵי אֵלּוּ; מִכְּלָל דִּבְכוּלַּהּ מַתְנִיתִין מוֹדֵה!
אֲמַר לֵיהּ: לָא; מִכְּלָל דְּמוֹדֵה בְּטָבַח וּמָכַר לִרְפוּאָה וְלִכְלָבִים.
גָּנַב מִשֶּׁל אָבִיו וְטָבַח וּמָכַר וְכוּ׳. בְּעָא מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן: גָּנַב שׁוֹר שֶׁל שְׁנֵי שׁוּתָּפִין, וּטְבָחוֹ, וְהוֹדָה לְאֶחָד מֵהֶן, מַהוּ?
״חֲמִשָּׁה בָּקָר״ אָמַר רַחֲמָנָא – וְלֹא חֲמִשָּׁה חֲצָאֵי בָקָר; אוֹ דִּלְמָא, ״חֲמִשָּׁה בָּקָר״ אָמַר רַחֲמָנָא – וַאֲפִילּוּ חֲמִשָּׁה חֲצָאֵי בָקָר? אֲמַר לֵיהּ: ״חֲמִשָּׁה בָּקָר״ אָמַר רַחֲמָנָא – וְלֹא חֲמִשָּׁה חֲצָאֵי בָקָר.
אֵיתִיבֵיהּ: גָּנַב מִשֶּׁל אָבִיו, וְטָבַח וּמָכַר, וְאַחַר כָּךְ מֵת אָבִיו – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. וְהָא הָכָא, כֵּיוָן דְּמֵת אָבִיו – כְּמוֹ שֶׁקָּדַם וְהוֹדָה לְאֶחָד מֵהֶן דָּמֵי, וְקָתָנֵי: מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה!
אֲמַר לֵיהּ: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁעָמַד אָבִיו בַּדִּין.
אֲבָל לֹא עָמַד בַּדִּין, מַאי – אֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה? אִי הָכִי, אַדְּתָנֵי סֵיפָא: גָּנַב מִשֶּׁל אָבִיו, וָמֵת, וְאַחַר כָּךְ טָבַח וּמָכַר – אֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה; נִיפְלוֹג בְּדִידֵיהּ: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – כְּשֶׁעָמַד בַּדִּין, אֲבָל לֹא עָמַד בַּדִּין – אֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה!
אֲמַר לֵיהּ: הָכִי נָמֵי; אַיְּידֵי דְּנָסֵיב רֵישָׁא: גָּנַב מִשֶּׁל אָבִיו, וְטָבַח וּמָכַר, וְאַחַר כָּךְ מֵת אָבִיו; נָסֵיב סֵיפָא נָמֵי: גָּנַב מִשֶּׁל אָבִיו, וּמֵת אָבִיו, וְאַחַר כָּךְ טָבַח וּמָכַר.
לְצַפְרָא אֲמַר לֵיהּ: ״חֲמִשָּׁה בָּקָר״ אָמַר רַחֲמָנָא – וַאֲפִילּוּ חֲמִשָּׁה חֲצָאֵי בָּקָר. וְהַאי דְּלָא אֲמַרִי לָךְ בְּאוּרְתָּא –