בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת בבא קמא דף ס״ח עמוד ב׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת בבא קמא דף ס״ח עמוד ב׳

    מסכת בבא קמא דף ס״ח עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 19 קטעים ממוספרים, כ־316 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    תדע שסתם גניבה מיד מתייאשין ואם מכרן גנב לאחר מיד קנה דאיכא תרתי יאוש ושינוי רשות וממאי שהרי אמרה תורה גנב ומכר משלם ד' וה' והא דלמא לא אייאוש מרה ולאו מכירה היא:

    אלא לאו משום דסתם גניבה יאוש בעלים היא אלמא מדיליף ר' אלעזר טעמא מהאי ש"מ כרב ששת ס"ל דאי שמענא ליה למרה בהדיא דלא אייאש פטור המוכר מד' וה':

    ודלמא חייביה רחמנא ואע"ג דלא אייאוש לר"א פריך דיליף מהכא יאוש לסתם גניבה:

    ודלמא דשמעיניה דאייאש בהכי משתעי קרא אבל סתם גניבה לא תילף מינה:

    גניבה בנפש הגונב נפש ומכרו אין כאן יאוש שאין אדם מתייאש על עצמו ורחמנא חייביה אע"ג דלא אהנו מעשיו:

    לאחר יאוש מאי מי ס"ל יאוש גרידא קני כרב ושלו טובח ומוכר או דלמא יאוש לא קני וכ"ש דלאחר יאוש מחייב דאהנו מעשיו:

    גנב והקדיש משלם כפל לבעלים:

    ואינו משלם ד' וה' דהא כי טבח דהקדש טבח ורעהו אמר רחמנא ישלם שנים לרעהו ולא להקדש וכיון דפטריה מכפל תו לא מחייב בטביחה ומכירה דתשלומי ארבעה וחמשה אמר רחמנא ולא שלשה וארבעה וכי מדלית כפל מינייהו הוו ליה שלשה וארבעה:

    ועוד 7 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Bava Kamma 68b · Sefaria

    תוספות

    מה טביחה דאהנו מעשיו משמע דסבר ר"א דשינוי קונה דאהנו מעשיו משמע לאפוקי מרשות בעלים דומיא דאהנו מעשיו דמכירה וקשה לפי' רשב"ם דמפרש בפ"ק (ד' יא.) אהא דאמר עולא א"ר אלעזר שמין לגנב ולגזלן דהיינו לענין פחת נבילה דהוי דנגזל משום דלא קני לה גזלן בשינוי וי"ל דדוקא בשינוי שאין הגזלן עושה בידים לא קני כגון שמתה הבהמה אבל שינוי שעושה הגזלן בידים כגון טביחה מודה ר"א דקני א"נ אהנו מעשיו דטביחה היינו שמחסרה מן הבעלים ולאו דקני ליה ולא הוי כאהנו מעשיו דמכירה.:

    מה טביחה לאלתר אף מכירה לאלתר וא"ת והא ממש לאלתר קודם ידיעת בעלים אי אפשר להיות דומיא דטביחה דה"ל יאוש שלא מדעת וקיימא לן כאביי דלא הוי יאוש וי"ל דטביחה נמי אין דרך לטבוח לאלתר עד שיבוא לביתו ובתוך כך מסתמא יודעין הבעלים:

    גניבה בנפש תוכיח וא"ת גניבה בנפש שאני דלא איתקש לטביחה וי"ל דהכא נמי לא איתקש לטביחה אלא בלא היקישא יליף לה מטביחה ולהכי קאמר ר' יוחנן דאדרבה אית לן למילף מכירה ממכירה:

    רבי יוחנן סבר חיוביה בין לפני יאוש בין לאחר יאוש תימה דלכאורה קי"ל כרבה דיאוש כדי קני וקי"ל כר' יוחנן לגבי ר"ל דחיוביה אף לאחר יאוש ואמאי חייב אחר יאוש כיון דיאוש קני שלו הוא טובח ושלו הוא מוכר וי"ל דאפשר דלא קי"ל לא כרבה ולא כר' יוחנן דכמה אמוראי נחלקו בשני אלו הדברים:

    הוא דאמר כצנועין וא"ת והא צנועים מחללין אף אחר יאוש דהא סתם גניבה הוי יאוש בעלים כרבנן דר"ש א"כ קסברי צנועין דיאוש לא קני ור"ל מודה דאין יכול להקדיש אחר היאוש דסבר יאוש. קונה וכ"ת דהוי יאוש שלא מדעת שאינם יודעים אם לקטו אם לאו הא גבי תמרי דזיקא אמרי' באלו מציאות (ב"מ ד' כב: ושם) כיון דשכיחי דנתרי חשיב יאוש מדעת וי"ל דהכא לא שכיח כולי האי שילקטו שיראים מן הבעלים ולא דמי לתמרי דזיקא וחשיב יאוש שלא מדעת ואפי' למ"ד יאוש שלא מדעת הוי יאוש איכא למימר דצנועין סברי כר"ש דאמר דסתם גניבה לא הוי יאוש בעלים וא"ת והיכי מדמי הקדש לחילול שכמו שיכול לחלל מה שביד חבירו כן יכול להקדיש והלא אע"פ שאין יכול להקדיש פירות של חבירו יכול לחלל הקדש של חבירו כדמשמע בריש האשה רבה (יבמות ד' פח.) דקאמר אי קדושת דמים משום דבידו לפדותו ואי קדושת הגוף אי דידיה כו' משמע דבקדושת דמים אין חילוק בין דידיה לחבריה וי"ל דלא דמי דהקדש מאחר שהוקדש יצא מרשות בעלים וכמו שהבעלים יכולין לפדותו כמו כן אחר אבל כרם רבעי הבעלים זכאים לאוכלה בירושלים וא"ת אכתי הרי יכול לחלל מעשר שני של חבירו דאמרינן בפרק האיש מקדש (קדושין דף נה: ושם) אין לוקחין בהמה טמאה עבדים וקרקעות ממעות מעשר שני ואם לקח יאכל כנגדן בירושלים ופריך אמאי יחזרו דמים למקומן ומשני כשברח אלמא מחללין מעות שביד המוכר וי"ל דהתם הוי כמו גזלן דאי לא ברח הוי המקח חוזר בו והוי כמו גזל ולא נתייאשו הבעלים וכצנועין דהכא אי נמי התם קנסא בעלמא וכן משמע התם מתוך הסוגיא ומיהו בפרק לולב הגזול (סוכה ד' לט. ושם) משמע שיכול אדם לחלל [דמי] פירות שביעית של חבירו שלא מדעתו דתניא אין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ יותר ממזון שלש סעודות ואם מסר אומר הרי מעות הללו מחוללין על פירות שיש לי בתוך ביתי ובא ואוכלן בתורת שביעית וי"ל דאפקינהו רבנן מרשות עם הארץ כדי שלא יהא נכשל ואוקמינהו ברשות זה שיכול לחלל דהפקר ב"ד הפקר ומיהו קשה דבפ"ק דבכורות (דף יא. ושם ד"ה הפודה) משמע דהפודה פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי ואפילו שלא מדעתו מדבעי ליה פדיונו פדוי לפודה או דלמא פדיונו פדוי לבעלים ואי מדעת בעלים דומה היה דפדיונו פדוי לבעלים ויש לומר דפטר חמור לא דמי לכרם רבעי דכיון דאסור בהנאה הוי כמו הקדש לענין זה שיכול כל אדם לפדותו ולא ממש הוי כהקדש דבהקדש פשיטא לן דפדיונו פדוי לפודה ובפטר חמור מסקינן דפדוי לבעלים ומיהו דבר תימה דהיכי מדמי הקדש כלל לחילול דלמה לא יוכל לחלל נטע רבעי ומעשר שני של חבירו שלא מדעתו כיון דזכות הוא לו דזכין לאדם שלא בפניו דהא דמבעי לן באין בין המודר (נדרים ד' לו:) התורם משלו על של חבירו צריך דעת בעלים או לאו היינו טעמא כדקאמר התם דדלמא ניחא ליה למעבד מצוה בממוניה אבל הכא וכי אין טוב להם למלקטים שיחללו אותם הבעלים ממה שיאכלו בלא חילול [וע' תוס' קדושין נו. ד"ה מתקיף]:

    Tosafot on Bava Kamma 68b · Sefaria

    רשב"א

    אמר ליה רבי יוחנן גניבה בנפש תוכיח וכו' איכא למידק מאי קושיא גניבה בנפש לא הוקשה לטביחה. ויש לומר דרבי יוחנן סברא בעלמא קאמר ליה דכיון דאשכחן גניבה דלא הוקשה לטביחה ה"נ לא הוקשה לדבר זה. אלא מה טביחה שאינו חוזרת פרט לכשהקנה לשלשים יום.

    הוא דאמר כצנועין איכא למידק מאי קמדמה הקדש לחילול והא אין אדם יכול להקדיש נכסי חבירו ואפילו הכי יכול לחלל הקדש חבירו כדמוכח בריש פרק האשה רבה (יבמות פח, א) דאמרינן התם היכי דמי אי קדושת דמים יכול לפדותו ואי קדושת הגוף אי דידיה משום דבידו לאתשולי ואי דחבריה היא גופא מנלן, אלמא משמע דבקדושת דמים אין חילוק בין דידיה לחבריה תירצו בתוספות דלא דמי דהקדש מאחר שהוקדש יצא מרשות בעלים וכמו שהבעלים יכולים לפדותו כמותן יכול אחר לפדותו אבל כרם רבעי הבעלים זכאים לאוכלה בירושלים ואפילו הכי לצנועין יכולין לחללו אף על פי שאינו ברשותן וכיון שכן אף הנגזל יכול להקדיש גזל שבבית גזלן כל שלא נתייאש ממנו. והקשו הם דהא בפרק לולב הגזול (סוכה לט, א) משמע שיכול אדם לחלל דמי פירות שביעית של חבירו שלא מדעתו דתניא התם אין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ יותר ממזון שלש סעודות ואם מסר אומר הרי מעות הללו מחוללין על פירות שיש לי ביד פלוני ובא ואוכלן בקדושת שביעית. ויש לומר דאפקרינהו רבנן מעם הארץ כדי שלא יהיה נכשל ואוקמינהו ברשות זה שיכול לחללן דהפקר בית דין הפקר. והא דמשמע נמי בפרק קמא דבכורות (יא, א) דהפודה פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי ומשמע התם אפילו בלא דעת בעלים. יש לומר דפטר חמור כיון דאסור בהנאה הוי כמו הקדש לענין זה ואף על פי שהפודה את ההקדש הוי פדוי לפודה והפודה פטר חמור פדיונו פדוי לבעלים כדמסיק התם. עוד הקשו היכי מדמה כלל הקדש לחלול נטע רבעי שהרי דין שיחלל נטע רבעי ומעשה שני של חבירו שלא מדעת הבעלים כיון דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו והא דמבעיא לן בפרק אין בין המודר (נדרים לו, ב) התורם משלו על של חבירו צריך דעת בעלים או לא היינו טעמא משום דדלמא כיון [ד]דיליה הוא ניחא ליה למעבדה אבל הכא ודאי ניחא להו להנך מלקטין שיחללו אותן הבעלים משיאכלו הם באיסור, וצריך עיון.

    Rashba on Bava Kamma 68b · Sefaria

    מאירי

    הגונב נפש עובר בלאו ואזהרה שלו מלא תגנוב האמור בעשרת הדברות וכן המוכרו ואזהרתו בכלל לא ימכרו ממכרת עבד ואין מלקות בלאוין אלו מפני שנתנין הם לאזהרת מיתת בית דין שהרי כתוב כי ימצא איש גונב נפש מאחיו מבני ישראל ודבר זה יתבאר במסכת סנהדרין בע"ה:

    גנב בהמה ולא נתיאשו הבעלים ממנה והקדישה הגנב אין שם הקדש חל עליה כלל שהרי לא קנאה ואינה שלו ואם טבח ומכר אח"כ משלם תשלומי ארבעה וחמשה נתיאשו הבעלים והקדישה הגנב הקדישו הקדש מפני שההקדש נקרא שנוי רשות ונקנית לו ביאוש ושנוי רשות ואם טבח ומכר אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה ולומר מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים מפני ששם הבעלים עליה שאומרים עולתו של פלוני כמו שיתבאר למטה:

    אע"פ שבארנו שהקדש חל עליה אם נודעה לרבים אינה מכפרת כמו שיתבאר במסכת גיטין ויש פוסקים אף בשלא נודעה לרבים מפני שכל שההקדש סייע בקנייה נעשית מצוה הבאה בעברה הא כל שהיה קנוי לו קודם ההקדש לא היה נחשב למצוה הבאה בעברה וכמו שאמרוה בפרק לולב הגזול ל' א' בשמועת הנהו אוונכרי שהקשו כי גזזינהו אינהו נמי לקנינהו בשנוי השם אלמא דכל שקנה קודם ההקדש לא הוי מצוה הבאה בעבירה:

    הקדישוה בעלים כשהיא בבית הגנב אין הקדש חל עליה כלל שכל שגנב או גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אין יכולין להקדיש זה לפי שאינה שלו וזה לפי שאינה ברשותו כמו שיתבאר ומעתה טבח הגנב או מכר אחר שהקדישה בעל הבית משלם תשלומי ארבעה וחמשה שאין אומרים כבר הקדישוה בעלים וחזרה הקרן להם הואיל והוקדש מצדם שהרי אין הקדשם הקדש:

    הרבה סוגיות אתה מוצא שיראה לך מהם שהיאוש לבדו קונה ואתה צריך להזהר בהם לפרשם עם צירוף איזה שנוי או שנוי רשות או שנוי השם והריני מביא לך אחת מהם לדוגמא ולמד סתום מן המפורש והוא שבמסכת סוכה אמרו בענין לולב הגזול שפסול קא פסיק ותני לא שנא ביום טוב ראשון ולא שנא יום שני בשלמא ראשון כתיב לכם משלכם אלא יום שני אמאי ומתרץ לה משום מצוה הבאה בעבירה ואמרו שם מנין למצוה הבאה בעבירה וכו' שנאמר והבאתם גזול וכו' אימת אלימא לפני יאוש קרבנכם אמר רחמנא משלכם ואי לאחר יאוש קנייה אלא לאו משום מצוה הבאה בעבירה ואתה צריך לפרש במה שאמר אי לאחר יאוש קנייה שאם בקרבן הוא בצירוף ההקדש שנקרא שנוי רשות כמו שבארנו ואם בלולב הוא מפני שנוי השם דמעיקרא אסא והשתא הושענא ומתוך כך הוצרך לטעם מצוה הבאה בעבירה וכן אמרו למעלה בגנב וגזלן שתרומתם תרומה ומעשרותם מעשר והקדשם הקדש באו עליה מטעם שנוי השם המצטרף עם היאוש דמעיקרא טיבלא וחולי והשתא תרומה ומעשר והקדש וכן כל כיוצא בזה:

    וכן יראה מסוגיא זו לדעת עולא שהיאוש אינו קונה וכן בחמשי של גיטין ובפרק הגוזל בתרא נראה לדעתו שקונה ותרצו הרבה מן הרבנים שלדעתו יאוש קונה חוץ מבקרבן ומדין מצוה הבאה בעברה שעיקר הדברים שאף לדעתו בכל מקום אינו קונה וההיא דהגוזל פירושה בצירוף שנוי השם דמעיקרא משכא והשתא אברזין ואע"פ שבקרבן איכא בהדיה שנוי השם דמעיקרא חולי וכו' הואיל והקנייה באה על ידי ההקדש נפסל מדין מצוה הבאה בעברה עד שיהא קנוי לו קודם ההקדש כמו שכתבנו למעלה:

    כל שגנב ועמד בדין וחייבוהו בית דין להחזיר הבהמה או לשלם את הכפל אם אמרו צא תן לו וטבח ומכר אח"כ פטור מתשלומי ארבעה וחמשה מאחר שאמרו צא תן לו נעשה גזלן עליה ואין זה גנב הא אם לא אמרו צא תן לו אלא חייב אתה ליתן לו עדין הוא גנב עליה ואם טבח ומכר אחר כן משלם תשלומי ארבעה וחמשה כמו שיתבאר ואע"פ שאמרו בסנהדרין איש פלוני אתה חייב גמר דין הוא אינו כן בחייב אתה ליתן לו או שמא התם הואיל ובדין קרוב ליגמר הוא קורהו גמר דין לענין שאסור עוד לבצוע ואף לדעת רב זביד שאמר בראשון של מציעא י"ז א' דאף חייב אתה ליתן לו הוי גמר דין ואם אמר פרעתי מהימן דוקא בחוב שנותנין לו זמן אבל לנזק שאין נותנין בו זמן היה להם לומר צא תן לו:

    Meiri on Bava Kamma 68b · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בד"ה הוא דאמר כצנועין כו' דהיכא מדמי הקדש כלל לחילול דלמה לא יוכל לחלל נטע רבעי ומעשר כו' עכ"ל פירוש אפילו הוו צנועים מחללים אחר יאוש וס"ל דיאוש גרידא קני דהוי של חבירו מ"מ יוכל לחלל דזכין לאדם כו' וק"ל:

    Chidushei Halachot on Bava Kamma 68b · Sefaria

    מהר"ם

    גמ' דאמר רבא? א תן לו טבח ומכר פטור מ"ט כיון דפסקוה למלתיה וטבח ומכר ה"ל גזלן וכו' ומשמע דר"ל דפסקוה שיחזיר הגנב לבעלים גוף הגנבה שגנב ולכך כשטבח ומכר אח"כ ה"ל גזלן וגזלן אינו משלם ד' וה' וצ"ע בר"ן שהוא מפרש דפסקוה למלתיה שישלם הגנב לבעלים בעד הדנבה כך וכך ממון ולכך כשטבח ומכר אח"כ פטור מד' וה' משום דשלו הוא טובח ושלו הוא מוכר שזהו נגד הגמ' שהרי הגמרא קאמרה טעמא אחרינא שהוא פטור מטעם שהוא גזלן ואפשר שהיה לו גירסא אחרת בגמרא אבל לפי פירושו לא יתישב קושיות הגמרא דאמאי פריך לר"ל דנימא דר"ל איירי שעמד בדין ופסקו הב"ד שיחזיר הגנב גוף הבהמה לבעלים אבל מצד הדין גם דברי הר"ן אמת הן דפשיטא הוא דאם עמד בדין ופסקו הב"ד שישלם לו הגנבה במעות פשיטא דכשטבח ומכר אח"כ דפטור מד' וה' דשלו הוא טובח ושלו הוא מוכר ואפשר שגם הר"ן לא לפרש לישנא דהגמרא כתב דבריו רק לענין דינא קאמר וק"ל:

    תוס' ד"ה גנבה בנפש תוכיח וכו' וי"ל דה"ג לא אתקש לטביחה וכו' ר"ל אע"ג דקאמרה הגמרא מה טביחה דאהנו מעשיו אינו ר"ל מטעם היקש דאין כאן שום היקש אלא ר"ל בלא היקש מסברא ילפינן מכירה מטביחה לכך קאמר ר' יוחנן גנבה בנפש תוכיח ואדרבה ילפינן מכירה ממכירה ולא בעינן דאהנו מעשיו:

    ד"ה הוא דאמר כצנועין וכו' וא"ת היכי מדמה וכו' והלא אע"פ שאין יכול להקדיש וכו'. ר"ל וה"ה לענין ברשותו נמי נימא דלעולם אינו יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו כר' יוחנן ואעפ"כ יכול לחלל דבר שאינו ברשותו כצנועין ומאי מייתי ראיה ר"ל מחילל אהקדש וי"ל דלא דמי וכו' אבל כרם רבעי הבעלים זכאין וכו' ר"ל וחילול דידיה הוה כהקדש בעלמא ואם איתא דבהקדש בעלמא אינו יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו כמו כן היה לנו לומר בנטע רבעי דאינו יכול לחללו כשאינו ברשותו אלא ודאי ס"ל לצנועין דכמו שיכולין לחלל כמו כן יכולין להקדיש דבר שאינו ברשותו דשאינו ברשותו אין לו דין דשאינו לו ודלא כרבי יוחנן וק"ל:

    בא"ד ומיהו דבר תימה וכו' דהיכי מדמה וכו' דלמה לא יכול לחלל וכו' כצ"ל:

    Maharam on Bava Kamma 68b · Sefaria

    פני יהושע

    בגמרא ודלמא אף על גב דלא אייאש ונראה לי דהא דלא מקשה הכא לרב ששת היינו משום די"ל דרב ששת חושב לסברא פשוטה בלא"ה דסתם גניבה יאוש בעלים הוא וא"כ סתמא דקרא איירי לאחר יאוש וממילא אמרינן דדוקא כה"ג חייב דאהנו מעשיו דומיא דטביחה אבל לפני יאוש פטור כיון דלית לן קרא לחיובא ומסברא נמי לא אבל לר"א דבעי למילף מהכא דסתם גניבה יאוש בעלים הוה מקשה שפיר מנ"ל לומר כן דלמא קרא איירי בכל ענין דסתם גניבה לאו יאוש בעלים ואפילו הכי חייב ודרב ששת דדומיא דטביחה לא היה חושב המקשה לעיקר כיון דלאו היקש גמור הוא:

    בפרש"י בד"ה ואינו משלם ד' וה' וכו' ורעהו אמר רחמנא וכו' וכיון דפטריה מכפל וכו' דתשלומי ד' וה' אמר רחמנא ולא ג' וד' וכו' עכ"ל. ל' רש"י אינו מדוקדק דבנדון דידן בלאו רעהו נמי לא שייך כפל כלל לגבי הקדש דהא לא גנב מידי מרשות הקדש וכגזלן ה"ל עליה וכן מאי דמסיים וכיון דפטריה מכפל ה"ל תשלומי שלשה נמי אינו מוכרח די"ל דכיון דסוף סוף משלם הגנב כפל לבעלים קרינן שפיר לגביה תשלומי ד' וה' ונ"ל דרש"י עיקרא דמלתא נקט דהא דחייב רחמנא בגנב ד' וה' לא שייך בהקדש בעלמא כיון דלא מצינן ביה כפל מדרשת רעהו וא"כ ע"כ דעיקר ד' וה' דוקא היינו בהדיוט דוקא ולא בהקדש ומש"ה פטור נמי בנדון דידן כיון דסתמא דקרא לא איירי בהקדש כן נ"ל:

    בתוספות בד"ה הוא דאמר כצנועין וא"ת והא צנועין וכו' ור"ל מודה וכו' דסבר יאוש קונה עכ"ל. וליכא למימר דר"ל לא סבר כצנועין אלא במאי דאדם יכול להקדיש אע"ג שאינו ברשותו אבל במה דסברי יאוש לא קני לא סבר כוותייהו דהא לא אשכחן שום תנא דפליג עלייהו לענין יאוש ומהיכא תיתי יחלוק ר"ל כיון דלא אשכחן תנא דפליג ובשלמא אינך אמוראי דסברי יאוש קני מצו למימר נמי כצנועין ואפילו הכי א"ש משום דאדם יכול לחלל מה שביד חבירו דזכין לאדם שלא בפניו וכמ"ש תוס' בסוף הדיבור אבל לר"ל דלית ליה האי סברא מקשו שפיר וק"ל:

    בא"ד וי"ל דאפקעינהו רבנן מרשות עם הארץ כדי שלא יהא נכשל וכו' דהפקר ב"ד הפקר עכ"ל. ולפ"ז יש לדקדק א"כ גבי צנועים נמי נימא דטעמא דידהו משום דאפקינהו רבנן מרשות הגנב ואוקמי ברשות המחלל אלא דנראה דצנועין גופייהו לא פליגי עליה דת"ק שאין אנו צריכין לעשות תקנה לגנב אלא דאינהו גופייהו היו עושין לפנים משורת הדין וא"כ לא שייך הכא לומר הפקר ב"ד הפקר שהרי לא רצו חכמים בזו התקנה וממילא אינו מועיל החילול דצנועין כלום אלא ע"כ דצנועין סברי דאדם יכול להקדיש ולחלל אף מה שאינו ברשותו ותנא קמא נמי אפשר דמודה בהכי אלא שסובר שאין לעשות שום תקנה לגנב והלעיטהו לרשע והצנועין היו עושין לפנים משורת הדין לחלל משלהם על מה שביד הגנב כיון דמועיל החילול מדינא כן נ"ל מל' התוס' ובהכי נתיישב אמאי קאמר הוא דאמר כצנועין ולא קאמר הוא דאמר כר' דוסא דמייתי בסמוך לענין לקט ולא הוי קשיין כמה קושיות שמקשו התוס' אבל לפי מ"ש א"ש דלר"ד ודאי איכא למימר דטעמא דידיה משום דאוקמי חכמים ברשותיה דבע"ה בהפקר ב"ד משום תקנתא דעניים וכדאמר אביי לקמן בסוף הסוגיא אבל בצנועים לא שייך האי טעמא כדכתיבנא ודו"ק. אמנם מל' התוס' לקמן בד"ה ה"א צנועין אית להו וכו' לא משמע כן וצ"ל דסברת התוס' עכשיו דדוקא גבי פירות שביעי' לע"ה דע"ה לא פשע מידי שייך למיעבד תקנתא משא"כ בגנב דצנועין וכן עניים דר' דוסא ולקמן יתבאר שזו היא סברת רבי יוחנן למסקנא כמו שאכתוב שם:

    בגמרא כשעמד בדין ה"ד אי דאמרי צא תן לו וכו' הא דלא ס"ד דאיירי כשאמרו חייב אתה ליתן לו צ"ל דהמקשה סבר דעכשיו דמוקי לה כשעמד בדין הדר ביה ממאי דמוקי מעיקרא מלתא דר"ל כצנועין דוקא דהא א"ש אליבא דכ"ע דכיון שעמד בדין ואמרו צא תן לו דפסקוה למילתא ודאי יכול להקדישו אע"פ שאינו ברשותו כיון דפסקוה למילתא ה"ל כפקדון דמטלטלים שיכול להקדישן המפקיד כמ"ש התוספו' לקמן בד"ה לא כתבינן אורכתא ומש"ה ס"ד דמקשה דאיירי בצא תן לו אבל אי איירי בחייב אתה ליתן לו דלא פסקוה למילתא אכתי משמע דלא מצי להקדישו כיון שאינו ברשותו אלא אליבא דצנועין דוקא והמקשה ס"ד דמילתא דר"ל אתיא אליב' דכ"ע וע"ז משני בגמר' דאיירי בחייב אתה ליתן לו ומיתוקמא כצנועין א"נ דלענין שיכול להקדיש מועיל אפילו בהאי לישנא וק"ל:

    Penei Yehoshua on Bava Kamma 68b · Sefaria

    גליון הש"ס

    גמ' ודלמא דשמעיניה דאייאש עי' לקמן דף קיד ע"א תוס' ד"ה רבה אומר:

    Gilyon HaShas on Bava Kamma 68b · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת בבא קמא, דף ס״ח, עמוד ב׳, בהיקף של כ־316 מילים ב־19 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 19 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 17 מילים

      נפתחת ב״תֵּדַע שֶׁסְּתָם גְּנֵיבָה יֵאוּשׁ בְּעָלִים הוּא –…״

    2. קטע 223 מילים

      נפתחת ב״שֶׁהֲרֵי אָמְרָה תּוֹרָה: טָבַח וּמָכַר – מְשַׁלֵּם…״

    3. קטע 36 מילים

      נפתחת ב״וְדִלְמָא אַף עַל גַּב דְּלָא אִיָּיאַשׁ!…״

    4. קטע 420 מילים

      נפתחת ב״אָמְרִי: לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ; דּוּמְיָא דִטְבִיחָה –…״

    5. קטע 516 מילים

      נפתחת ב״וְדִלְמָא דְּשַׁמְעִינֵיהּ דְּאִיָּיאַשׁ! אָמְרִי: לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ;…״

    6. קטע 619 מילים

      נפתחת ב״אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹחָנָן: גְּנֵיבָה בְּנֶפֶשׁ תּוֹכִיחַ…״

    7. קטע 711 מילים

      נפתחת ב״לְאַחַר יֵאוּשׁ מַאי? רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: חַיָּיב,…״

    8. קטע 832 מילים

      נפתחת ב״רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר חַיָּיב – חִיּוּבֵיהּ בֵּין…״

    9. קטע 919 מילים

      נפתחת ב״אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ: גָּנַב וְהִקְדִּישׁ,…״

    10. קטע 1021 מילים

      נפתחת ב״אֵימַת? אִלֵּימָא לִפְנֵי יֵאוּשׁ, מִי קָדוֹשׁ?! ״אִישׁ…״

    11. קטע 1141 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא פְּשִׁיטָא לְאַחַר יֵאוּשׁ; וְטַעְמָא דְּהִקְדִּישׁ הוּא…״

    12. קטע 1211 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן…״

    13. קטע 1327 מילים

      נפתחת ב״וּמִי קָדוֹשׁ?! וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גָּזַל וְלֹא…״

    14. קטע 1414 מילים

      נפתחת ב״דִּתְנַן: הַצְּנוּעִין מַנִּיחִין אֶת הַמָּעוֹת, וְאוֹמְרִים: כׇּל…״

    15. קטע 154 מילים

      נפתחת ב״וַהֲרֵי חָזְרָה קֶרֶן לַבְּעָלִים!…״

    16. קטע 162 מילים

      נפתחת ב״כְּשֶׁעָמַד בַּדִּין.…״

    17. קטע 1717 מילים

      נפתחת ב״הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּאָמְרִי ״צֵא תֵּן לוֹ״…״

    18. קטע 1811 מילים

      נפתחת ב״דְּאָמַר רָבָא: ״צֵא תֵּן לוֹ״, טָבַח וּמָכַר…״

    19. קטע 1915 מילים

      נפתחת ב״כֵּיוָן דְּפַסְקוּהָ לְמִילְּתֵיהּ וְטָבַח וּמָכַר – הָוֵה…״

    לשון המקור

    תֵּדַע שֶׁסְּתָם גְּנֵיבָה יֵאוּשׁ בְּעָלִים הוּא –

    שֶׁהֲרֵי אָמְרָה תּוֹרָה: טָבַח וּמָכַר – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. וְדִלְמָא לָא אִיָּיאַשׁ! אֶלָּא לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן: סְתָם גְּנֵיבָה – יֵאוּשׁ בְּעָלִים הִיא.

    וְדִלְמָא אַף עַל גַּב דְּלָא אִיָּיאַשׁ!

    אָמְרִי: לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ; דּוּמְיָא דִטְבִיחָה – מָה טְבִיחָה דְּאַהֲנוֹ מַעֲשָׂיו, אַף מְכִירָה דְּאַהֲנוֹ מַעֲשָׂיו. וְאִי לִפְנֵי יֵאוּשׁ, מַאי אַהֲנוֹ?

    וְדִלְמָא דְּשַׁמְעִינֵיהּ דְּאִיָּיאַשׁ! אָמְרִי: לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ; דּוּמְיָא דִטְבִיחָה – מָה טְבִיחָה לְאַלְתַּר, אַף מְכִירָה לְאַלְתַּר.

    אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹחָנָן: גְּנֵיבָה בְּנֶפֶשׁ תּוֹכִיחַ – שֶׁאֵין יֵאוּשׁ בְּעָלִים, וְחַיָּיב! מִכְּלָל דְּסָבַר רַבִּי יוֹחָנָן: לִפְנֵי יֵאוּשׁ חַיָּיב.

    לְאַחַר יֵאוּשׁ מַאי? רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: חַיָּיב, וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: פָּטוּר.

    רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר חַיָּיב – חִיּוּבֵיהּ בֵּין לִפְנֵי יֵאוּשׁ, בֵּין לְאַחַר יֵאוּשׁ. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר פָּטוּר – חִיּוּבֵיהּ לִפְנֵי יֵאוּשׁ הוּא, אֲבָל לְאַחַר יֵאוּשׁ – קָנָה, וְשֶׁלּוֹ הוּא טוֹבֵחַ וְשֶׁלּוֹ הוּא מוֹכֵר.

    אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ: גָּנַב וְהִקְדִּישׁ, וְאַחַר כָּךְ טָבַח – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל, וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה.

    אֵימַת? אִלֵּימָא לִפְנֵי יֵאוּשׁ, מִי קָדוֹשׁ?! ״אִישׁ כִּי יַקְדִּשׁ אֶת בֵּיתוֹ קֹדֶשׁ״ אָמַר רַחֲמָנָא – מָה בֵּיתוֹ שֶׁלּוֹ, אַף כֹּל שֶׁלּוֹ!

    אֶלָּא פְּשִׁיטָא לְאַחַר יֵאוּשׁ; וְטַעְמָא דְּהִקְדִּישׁ הוּא דְּאֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה, דְּכִי קָא טָבַח – דְּהֶקְדֵּשׁ קָא טָבַח, אֲבָל לֹא הִקְדִּישׁ – טָבַח מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ יֵאוּשׁ קוֹנֶה, אַמַּאי מְשַׁלֵּם? שֶׁלּוֹ הוּא טוֹבֵחַ, שֶׁלּוֹ הוּא מוֹכֵר!

    אֲמַר לֵיהּ: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁהִקְדִּישׁוּהוּ בְּעָלִים בְּיַד גַּנָּב.

    וּמִי קָדוֹשׁ?! וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גָּזַל וְלֹא נִתְיָיאֲשׁוּ הַבְּעָלִים – שְׁנֵיהֶן אֵינָן יְכוֹלִין לְהַקְדִּישׁ, זֶה לְפִי שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, וְזֶה לְפִי שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ! אָמְרִי: הוּא דְּאָמַר – כִּצְנוּעִין,

    דִּתְנַן: הַצְּנוּעִין מַנִּיחִין אֶת הַמָּעוֹת, וְאוֹמְרִים: כׇּל הַנִּלְקָט מִזֶּה, יְהֵא מְחוּלָּל עַל הַמָּעוֹת הָאֵלּוּ.

    וַהֲרֵי חָזְרָה קֶרֶן לַבְּעָלִים!

    כְּשֶׁעָמַד בַּדִּין.

    הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּאָמְרִי ״צֵא תֵּן לוֹ״ – מַאי אִירְיָא הִקְדִּישׁ? אֲפִילּוּ לֹא הִקְדִּישׁ נָמֵי לָא לִיחַיְּיבֵיהּ!

    דְּאָמַר רָבָא: ״צֵא תֵּן לוֹ״, טָבַח וּמָכַר – פָּטוּר. מַאי טַעְמָא?

    כֵּיוָן דְּפַסְקוּהָ לְמִילְּתֵיהּ וְטָבַח וּמָכַר – הָוֵה לֵיהּ גַּזְלָן, וְגַזְלָן אֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה.