מסכת בבא קמא דף נ״ט עמוד ב׳

מסאני אוכמי מנהג אבלים:

כופרא בתמרים כבוסר בענבים:

דמי כופרא אינו כלום לימכר עכשיו:

והא הוו תמרי לאחר זמן:

בששים עם הקרקע דהכל בכלל שהקונה קרקע בפירותיה נותן עיניו קצת בשבח של אחר זמן:

דן רב מעשה עבד:

פסק הלכתא כלומר לימד לתלמידים שהלכה כר"ש הלכה פסוקה לדורות:

לא חתמה לו שדה המיוחדת לכתובה:

הוה סיים מסאני אוכמי משמע שלא היו רגילין במנעלים שחורין וכן משמע בסדר תעניות אלו (תענית כב. ושם) דקאמר אדהכי אתא ההוא גברא דסיים מסאני אוכמי ולא רמי חוטי כדי שלא יכירו בו שהוא יהודי ותימה דבפ"ק דביצה (דף טו.) תנן אין משלחין מנעל לבן ביו"ט מפני שצריך ביצת הגיר להשחירו משמע שלא היו נועלים אלא שחור ואומר ר"ת דהמנעל ודאי היה שחור אבל הרצועות היו לבנות ומסאני אוכמי דהכא ודמסכת תענית היינו המנעל והרצועות הכל היה שחור והיינו דאמרינן בפרק בן סורר (סנהדרין דף עד: ושם) בשעת השמד אפי' לשנויי ערקתא דמסאני אסור שהרצועות היו משונות משל נכרים ואבילות דאליעזר היה כזה שהיה לבוש שחורים ומתכסה שחורים והיה רוצה שאפי' הרצועות יהיו שחורים שלא יהא עליו כלל צד לבנונית מפני חיבתה של ירושלים:

כתב לראשון ולא חתמה לו כו' בסוף מי שהיה נשוי (כתובות דף צה. ושם.) מפרש רב אשי דאפילו ר"מ לא קאמר אלא בשני לקוחות דאם איתא דנחת רוח עבדה מקמא אבעי לה למעבד אבל בלוקח אחד אפילו ר"מ מודה וא"ת דבפ' הניזקין (גיטין נח. ושם) גבי לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל אמר רב לא שנו אלא דא"ל לך חזק וקני אבל בשטר קנה ואלקח מן האיש וחזר ולקח מהאשה קאי כדמוכח בסוגיא ואור"י שיש לחלק בין כתבה בשטר עצמו של בעל לכתבה שטר בפני עצמו ועוד אומר ר"י דאפילו בשטר של בעל איירי התם אלא שכתבה שהיא עצמה מכרה ללקוחות אבל חתמה לו דהכא היינו שמחלה שעבוד כתובתה שיש לה על שדה זו וכן משמע לשון חתמה כלומר שנתרצית במקח ולא מחתה בו וה"ר אלעזר משנ"ץ פי' דטעמא דרב התם דבשטר קונה משום דס"ל אחריות טעות סופר הוא והוי כאילו קבל עליה אחריות אבל אם פירש בלא אחריות לא קנה אפי' בשטר ושמואל דאמר עד שתכתוב לו אחריות משום דקסבר אחריות לאו טעות סופר הוא דפליגי בהכי בפ"ק דבבא מציעא (דף יד.) דשמואל קאמר בהדיא דשעבוד צריך לימלך ורב נמי אמר התם נמצא שאינו שלו רב אמר יש לו מעות ויש לו שבח ומשמע דפשיטא ליה דאפי' לא פירש לו את השבח קאמר רב דיש לו שבח והיינו משום דאית ליה דאחריות טעות סופר הוא:

ופסק הלכה כר"ש דאמר אכלה פירות גמורין כו' פי' ר"ח דמהכא פשיטא לן בפרק נערה בכתובות (דף נא. ושם.) דכל העומד לגזוז כגזוז דמי לענין בעל חוב דלא טריף להו אע"ג דפלוגתא לענין שבועה בפרק שבועת הדיינין (שבועות דף מג. ושם) בענבים העומדים ליבצר אי כבצורות דמיין אי לא:

המגדיש בתוך שדה חבירו וכו' אצטריך למיתנייא או למסתמא דלא כרבי או לאשמועינן דאפילו רבי מודה בהא כדמפרש בגמרא:

לבתה הרוח כולן פטורין פר"י דברוח מצויה איירי כדמשמע בגמ' דסתם ליבוי דרוח מיירי ברוח מצויה מדפריך עלה דברייתא וליהוי כזורה ורוח מסייעתו ואי ברוח שאין מצויה הא לא הוה ליה לאסוקי אדעתיה וא"ת כיון דמתלבה ברוח מצויה יתחייב האחרון של הנחת עצים [ואור] דבכל דוכתי אשכחן שמתחייב לענין אש בשיכול להזיק ברוח מצויה כגון אבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו וכופף קמת חבירו בפני הדליקה דמטיא ליה ברוח מצויה ואין לחלק משום דבהנהו אין מחוסר אלא הולכת האש בעלמא ע"י רוח מצויה אבל כאן מחוסר ליבוי ואין שם אש עליו ולא קרינא ביה המבעיר את הבערה דהא בפ"ק (דף ט:) אמר גחלת כמה דשביק ליה מעמיא עמיא ואזלא אע"פ שמתנדנדת בטלטולו מעמיא עמיא ואזלא הא אם דרכה להתלבות ע"י נדנודו של חרש המטלטלה היה המוסר לו חייב הכא נמי יהיה האחרון חייב אע"פ שמחוסר ליבוי וי"ל דלבתו הרוח דמתני' קאי אבא אחר וליבה דהשתא הוי ליבה וליבתה הרוח כברייתא דגמ' וכן משמע לישנא דכולן ובאין בליבויו כדי ללבות ולא ברוח בפני עצמו כדי ללבות כמו שאפרש בגמ' ובחנם דחק לפרש דליבתו הרוח היינו ליבה וליבתו הרוח אלא נראה לפרש דליבתו הרוח היינו שליבתה הרוח בפני עצמה ברוח שאין מצויה וליבה וליבתו הרוח בגמ' בין מצויה בין אין מצויה וכגון שקודם ליבוי כבר בא הרוח שליבתו לבסוף איזה רוח שיהיה דמאחר שבא כבר כך לי שאינו מצויה כמצויה וכן משמע מתוך תירוצו של רבא שתירץ כגון שליבה ברוח מצויה וליבתו הרוח ברוח שאינה מצויה מכלל דמעיקרא ס"ד שמעיקרא בא הרוח שלבסוף ליבה וכן משמע בירושלמי דמתניתין איירי ברוח שאינה מצויה דגרסינן התם ליבתו הרוח כולן פטורין תמן אמרינן ברוח של אנוסים אבל ברוח שהעולם מתנהג בו חייב ר' יוחנן ור"ל תרוייהו אמרי אפי' ברוח שהעולם מתנהג בו שפעמים הוא בא ופעמים אין בא:

קא מסיים מסאני אוכמי וקאי בשוקאי הכא משמע דלא מסיימי ישראלין מסאני אוכמי והכי נמי משמע במסכת תענית דגרסינן התם אדהכי אתא ההוא גברא דהוה סאים מסאני אוכמי ולא רמי חוטי כדי שלא יכירו בו שהוא יהודי ואיכא למידק דבפרק קמא דביצה תנן אין משלחין מנעל לבן בי"ט מפני שצריך ביצת הגיר להשחירו משמע שלא היו נועלין אלא שחור ותירץ ר"ת שהעכו"ם היו נועלין שחור ורצועותיו שחורות וישראל מנעלו שחור ורצועותיו לבנות וברצועות לבד היו נבדלים והיינו ערקתא דמסאני דאמרינן בשלהי פרק בן סורר ומורה דבשעת השמד אין שומעין להן ור' אלעזר זעירא חביבא ליה ירושלים שלא רצה ללבוש שום לבן.

כתב לראשון ולא חתמה לו לשני וחתמה לו אבדה כתובתה ואיכא למידק דאלו בפרק מי שהיה נשוי אמר רב אשי דלא אמר ר' מאיר אלא בשני לקוחות דאמרי לה אי נחת רוח עשיתי לבעלי ואלו לרב משמע דכל שחתמה אבדה כתובתה מדאמר רב בפרק הניזקין גבי לקח מסקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל דיכול לומר נחת רוח עשיתי לסקריקון. אמר רב לא שנו אלא דא"ל לך חזק וקני אבל בשטר קני ואקשינן עלה מן לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחה בטל ופריק דהתם נמי דאמרה ליה לך חזק וקני אלמא לרב כל בשטר אפילו גבי אשה אבדה כתובתה דמקחה קיים. ובתוס' אמרו דחתמה לו דאמר ר' מאיר לא שמכרה עמו בשטר אלא שמחלה שעבודה והיינו דקתני וחתמה לו אבל אם מכרו שניהם שהיא עצמה מוכרת ללקוחות ס"ל לרב יוסף דאף בלוקח אחד הפסידה כתובתה לר' מאיר. וההיא דבפרק הנזיקין דפליגי בה רב ושמואל כתבתיה בארוכה בפרק הניזקין בס"ד.

המגדיש בתוך שדה חברו וכו' אע"פ ששנינו בפרק הפרה הכניס פירותיו לחצר ב"ה שהיא כיוצא במשנה זו ממש הכא אצטריך למתנייה או לאפוקי מדר' דאמר בכולן עד שיקבל עליו ב"ה לשמור או לאשמועינן דינא דנטר בי דרי דלכ"ע הו"ל כמ"ד עול ואנטר לך כדאיתא בגמרא.

מתניתין אחד הביא את האור ואחד הביא את העצים המביא את העצים חייב. מסתברא דפירושא דמתניתין הכי המביא את העצים חייב שהראשון לא היה במעשיו כלום אבל האחרון עושה את הכל והוא שהלכה האש ברוח מצויה וא"נ ברוח שאינה מצויה אם היתה כבר קודם שהביא העצים הא לאחר מכן פטור דלא הו"ל לאסוקי אדעתיה. אחד הביא את העצים ואחד הביא את האש המביא את האש חייב על הדרך שפירשנו.

בא אחד ולבה כלומר שלא היתה מתלבה מעצמה וליבה זה והלכה בלבויו הוא חייב ובעל האש והעצים פטורין שאין מעשיהם כלום בלתי המלבה.

לבתו הרוח כלומר רוח שאינה מצויה כולן פטורין והוא שבא הרוח לאחר מעשיהן וכולן דקאמר אפילו המלבה וכגון שלא היה בלבויו כדי ללבות וכדתניא בברייתא דמתניתין בגמרא. וגרסינן בירושלמי לבתו הרוח כולן פטורין תמן אמרן ברוח של אונסין היא מתנינין אבל ברוח שהעולם מתנהג בו חייב.

ר' יוחנן ור"ל תרוייהו אמרי אפילו ברוח שהעולם מתנהג בו שפעמים הוא בא ופעמים אינו בא ונ"ל דרוח שהעולם מתנהג בו לאו רוח מצויה היא דברוח מצויה לעולם חייב מביא אש או העצים אלא רוח שהעולם מתנהג בו לעתים ולאפוקי ממ"ד תמן דאינם פטורין אלא בשלבתו הרוח של אונסין שהיא רוח סערה שאין העולם מתנהג בו שאינה נושבת אלא לעתים רחוקות ולפיכך פטורין דלא הוו להו לאסוקי אדעתייהו כלל כשהביאו האש והעצים או שלבה מי שלבה אבל ברוח שהוא חזק יותר ממה שהוא מצוי תדיר שהוא רוח היום חייב שהיה לו לחוש שמא יבא שפעמים שהוא בנוהג שבעולם ואתו ר' יוחנן ור"ל למימר כל שנשבה הרוח לאחר מעשיהם אם הוא יותר מרוח המצויה תדיר פטורין דלא הוה להו לאסוקי אדעתייהו שפעמים אינו בא אבל ברוח מצויה כולן מודים שהן חייבין דהיינו אשו והיינו אבנו וסכינו שהניחן בראש גגו ונפלה ברוח מצויה.

לעולם יהא אדם נזהר שלא להראות עצמו מתיהר ביותר ממה שאין ראוי לו הנזכר בסוגיא זו מעשה אלעזר זעירא הוה סיים מסאני אוכמי וקאי בשוקא דנהרדעא אשכחוה דבי ריש גלותא אמרו ליה מאי האי דסיימת מסאני אוכמי אמר להו דקא מאבילנאה על ירושלים אמרו ליה ומי חשיבת את להיאבולי על ירושלים סבור גברא יהירא הוא וחבשוהו עד דחזו דגברא רבא הוא ושבקוהו ולגוף השמועה שאלו בתוספות שבזו מוכיח שלא היו רגילים במנעל שחור וכן בפרק סדר תעניות אמרו אדהכי אתא ההוא גברא דהוה סיים מסאני אוכמי ולא רמי חוטי כלומר כדי שלא יכירו בו שהוא יהודי ואם כן מהו שאמרו בראשון של יום טוב אין משלחין מנעל לבן ביום טוב מפני שצריך ביצת הגיר להשחירו דמשמע שלא היו נועלין אלא שחור ותירצו אחרוני הרבנים שנוהגים היו במנעל שחור אלא שהרצועות היו לבנות ונבדלים היו מן האומות ברצועות לבד והוא שאמרו בפרק סורר דבשעת השמד אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא לא צייתינן להו וזו שבכאן ושבסדר תעניות אף הרצועות היו שחורות ויש מתרצין שיש לחלק בין שחור לאוכם והוא שבמסכת סוטה ט"ו ב' אמרו נתאכמו במקום נתפחמו כלומר שחורות כפחם ואינו מצהיב כלל והוא פחות וגרוע ראוי לאבלות או לבני אדם העסוקים בעבודת קרקע אבל מנעל שחור הוא מתוקן יפה ומצהיל:

הבעל שמכר נכסיו ולא נשאר לו מקום להגבות לאשתו כתובתה ואחר כך חתמה האשה ללוקח הן באותו שטר הן בשטר מיוחד שהיא מסכמת לאותה מכירה ודין ודברים אין לה עמו וקנו מידה הרי זו טורפת מ"מ נחת רוח הוא שעשתה לבעלה בין שדה שכתב לה בכתבתה בין ייחדו לכתבתה אף באפותיקי מפורש בין הכניסו לה שום משלו בין כל צד שבנכסי צאן ברזל כמו שיתבאר בפרק חזקת הבתים ומ"מ אם כתב לאחד ולא חתמה לו ונתבטל המכר וחזר ומכרו לאחר וחתמה לו אינה יכולה לומר עוד כן שהרי כשלא רצתה לא חששה לנחת רוח:

יש מי שאומר שאם היו לו שני שדות ומכר האחד ולא רצתה לחתום ומכר השני וחתמה שאבדה כתובתה מן השני ומן הראשון אין צריך לומר שהרי הניח לה מקום אלא שמן השני אינה יכולה לטעון נחת רוח הואיל ולא חששה בזה על הראשון ואף גדולי המחברים כתבו כן ולא יראה לי כן שאין הראשון מתעקש לפרוע על שאינה חותמת שאין מקפיד כל כך אחר שהוא מניח מקום ואין כאן אלא חשש אם נשרפו בני חורין שחוזרת על המשועבדים או שמא יהא השדה הנשאר נמצא שאינו שלו כמו שיתבאר במקומו ואין כאן מריבה כל כך אבל האחרון אין הלוקח פורע עד שתחתום ויש כאן מריבה:

נכסי מלוג לעולם אינן בדין זה שאין נחת רוח במה שהוא שלה וכל שחתמה לו קיים הוא:

לקח מן האשה וחזר ולקח מן האיש אף זו אין בה דין נחת רוח אף בנכסי צאן ברזל שהרי היא מכרה והוא אינו אלא כמסכים על ידה ומ"מ יראה לי שכל שבשטר אחד אין דנין בו תחלה וסוף וכן מצאתי לקדמונינו שבנרבונה שכתבוה בלקוטיהם ובחמישי של גיטין יתבאר שלא אמרו בלקח מן האיש תחלה שלא עשה כלום בנכסי צאן ברזל אלא בשלא קבלה אחריות הא אם קבלה אחריות אינה בדין נחת רוח וגדולי המפרשים כתבו שאם קנו מידה הואיל וסתם קנין לכתיבה עומד וסתם שטר אחריות הוא אינו בדין נחת רוח אלא אם כן התנה בפירוש שאין לו עליה אחריות ומ"מ בזו יראה לי דוקא בשקבלה אחריות בפירוש על הדרך שכתבנו בפרק הנזקין ובפרק חזקת הבתים בענין לקח מן הסקריקון ואף לקצת מפרשים ראיתי שכתבו שלא אמרו בלקה מן האשה תחלה שמועיל אלא שמכרה בלא פיוס הבעל דומיא דלקה מבעל הבית וחזר ולקח מסקריקון האמור בחמישי של גיטין אבל כל שבפיוס הבעל אינו כלום והדברים נראין וכן יש מי שאומר שאם נתנו לה המעות גמרה ומקנייה ומ"מ דוקא בכדי שוויין כמו שפירשנו בענין מכירת האונס בבבא בתרא וכן יש מפרשים דוקא בשנתנו לה על מנת שאין לבעל רשות בהם ושהודה הבעל כן וחכמי הדורות שלפנינו חולקין אף בזו ולעולם אף מעות אינן קונות בזו:

כל שהניח לה מקום לגבות הימנו אין בראשון דין נחת רוח הואיל ולא היה אפותיקי מפורש שהרי מ"מ אפשר לה לחזור על זה:

ונמצאו ששה דברים שאין בהם דין נחת רוח והם הניח מקום ואחריות וכתב לראשון ולא חתמה ולקח מן האשה תחלה ומעות ונכסי מלוג והרבה מפרשים חולקין בקצתם והם אחריות שלא נכתב בפירוש ומעות ואם חתמה לו משנתגרשה אין צריך לומר שאינה יכולה לטעון דין נחת רוח כמו שבארנו בעשירי של כתבות אלא שזו אינה צריכה למנות:

המשנה השלישית והכונה לבאר בה ענין החלק השלישי ואמר על זה המגדיש לתוך שדה חברו שלא ברשות ואכלתו בהמתו של בעל שדה פטור ואם הזיק בהם בעל השדה חייב ואם הגדיש ברשות בעל השדה חייב אמר הר"ם כיון שיאמר שומר השדות בבקעה לשום אדם שיגדיש בתוך השדה ויתן לו רשות הרי הוא כאלו קבל עליו לשמור ולפיכך יהיה השומר חייב ואע"פ שלא אמר לו אני אשמור:

הוה סיים מסאני אוכמי משמע שלא היו רגילין במנעלים שחורים וכו' כמו שכתוב בתוספות. ויש מתרצין שיש לחלק בין שחור לאוכם והוא שבמסכת סוטה אמרו נתאכמו במקום אתפחמו כלומר שחורות כפחם ואינו מצהיב כלל והוא פחות וגרוע ראוי לאבלות או לבני אדם העסוקים בעבודת קרקע אבל מנעלים שחורים הם מתוקנים יפה ומצהיל. הרב המאירי ז"ל.

והא לא תמרי שקל מינייהו תימה תיקשי לעיל דאמר בענבים עומדין ליבצר והא לאו ענבים שקל מינייהו. וי"ל דלעיל מיירי ששמין אגב קרקע ובששים כדפירשתי אבל הכא קאמרי ליה דמי תמרי תלושים ולכך קפריך להו. תלמיד הר"פ ז"ל. הני מילי מידי דצריך לשדה דאכתי לא נגמרה פריו וכיון שהוא כן ויכולין לעבור עליהם כמה הרפתקי שלא יגמרו דינא הוא דלא לכחוש מזיק אבל פירות שאינם צריכין לשדה שכבר נגמרה מלאכתן דינא הוא דלכחוש מזיק ומשום הכי נישום בפני עצמו שלא להכחיש את הניזק ויהא חוטא נשכר אבל רבנן לא מפלגי בין דגמר בישולן בין שלא נגמרו דכל מידי אף על פי שכוונתו להזיק אין לנו להכחיש את המזיק. והכי חזינן בגמרא בההוא גברא דקץ קשבא מחבריה וכו' דשמו ליה בששים אף על פי שכוונתו להזיק. ה"ר יהונתן ז"ל.

דן רב כרבי מאיר ופסק הלכה כרבי שמעון קשה לי מאי שייכי הנך מילי אהדדי ולמה הזכירם ביחד והיה לו לקבוע כל אחד במקומו הראוי לו הלכתא כרבי שמעון בכאן ודן כרבי מאיר בכתובות או במקום אחר. ושמא יש לומר משום דקיימא לן בעירובין רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה ורבי שמעון ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי ומשמע ליה לרב בהנך מילי לפסוק כרבי מאיר וכרבי שמעון נגד הכלל הילכך נקטינהו ביחד לומר לך באלו פסק רב כרבי מאיר וכרבי שמעון ואף על פי שאין כן בשאר מקומות. שיטה.

דן רב כרבי מאיר מאי דעבד רב כיחידאה חשיב הרא"ה ז"ל.

כתב לראשון ולא חתמה לו כתוב בתוספות וה"ר אליעזר משינץ פירש דטעמא דרב התם דבשטר קונה וכו' ולא משום שטר לחודיה אומר שאבדה אלא משום דהוי כאלו קבלה עליה אחריות וכו' דשמעינן להו דפליגי בהכי בפרק קמא דבבא מציעא דשמואל אמר בהדיא דשעבוד צריך להמלך ורב נמי קאמר התם נמצאת שאינה שלו רב אמר יש לו מעות ויש לו שבח ושמואל אמר שבח אין לו וקא בעי ושמואל פירש לו את השבח מהו טעמא דשמואל דלא פריש ליה שבחא וכו' אבל לרב לא בעי מידי משמע דפשיטא ליה דאפילו לא פירש לו את השבח יש לו שבח משום דרב איירי נמי בלא פידש הוא דקא בעי לשמואל דוקא איירי בלא פירש או אפילו בפירוש ומדקאמר רב יש לו שבח אפילו בלא פירש שמע מינה דאית ליה אחריות טעות סופר הוא. וכי תימא הני מילי בנמצאת שאינה שלו דאפילו ליומיה לא היתה לו שצריך להחזיר הכל לגבי קרן הוא דשייך לחלק אבל גבי שבח כיון דנמצאת שאינה שלו יש לו אף על פי שלא פירש הוא הדין בב"ח וטרפה. תוספות שאנץ.

א"ה צ' כתב לראשון ולא חתמה לו וכו' יש מי שאומר שאם היו לו שתי שדות ומכר האחת ולא רצתה לחתום ומכר השניה וחתמה שאבדה כתובתה מן השני ומן הראשון אין צריך לומר שהרי הניח לה מקום לגבות אלא שמן השני אינה יכולה לטעון נחת רוח הואיל ולא חששה בזו על הראשון. ואף גדולי המחברים כתבו כן. ולא יראה לי כן שאין הראשון מתעקש מלפרוע על שאינה חותמת שאינו מקפיד כל כך אחר שהוא מניח מקום ואין כאן אלא חשש אם נשרפו בני חורין שחוזרת על המשועבדים או שמא תהא שדה הנשארת נמצאת שאינה שלו כמו שיתבאר במקומו ואין כאן מריבה כל כך אבל האחרון אין הלוקח פורע עד שתחתום ויש כאן מריבה. הרב המאירי ז"ל. וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל כתב לראשון ולא חתמה לו בשדה המיוחדת לכתובה מיירי דקיימא לן שאין כח לבעל למכרה בלא רשות האשה דכיון שקדם שעבודה על אותה שדה היא מוציאה אותה מיד הלקוחות אבל אם מכרה היא תחילה ואחר כך מכר הבעל שוב אין יכולה להוציאה מיד הלקוחות אליבא דדברי הכל ואם מכר האיש תחילה ואחר כך מכרה היא אליבא דדברי הכל היא מוציאה מיד הלקוחות דמצי אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי. והשתא פליגי רבי מאיר ורבי יהודה אם מכר הבעל אותה שדה המיוחדת בכתובה לראובן ולא חתמה לו ולא רצתה להודות לו בפני עדים המכירה ונתבטל המקח ולמחר חזר הבעל ומכר אותו קרקע עצמו לשמעון וחתמה לו והסכימה במכירה וזכה שמעון במקחו ולאחר זמן מת הבעל ולא נשאר לו שום קרקע בעולם שתגבה ממנו כתובתה אבדה כתובתה דברי רבי מאיר דסבירא ליה לרבי מאיר דלא מציא אמרה נחת רוח עשיתי כשהודיתי במכירתו לשמעון דמצי לוקח שני לומר לה אם איתא דנחת רוח עבדת מקמא אי בעי לך למעבד כלומר כשרצה למכרה לראובן היה לך להודות במכירתו וכיון דלא עבדת איגלאי מילתא למפרע שלא היית יראה מבעלך וברצון לבך מכרת לשמעון ומחלת שעבוד כתובתך מעל אותו קרקע וכיון שאין לו קרקע אחר אבדה כתובתך לגמרי. ורבי יהודה פליג ואמר דאפילו בכי האי גוונא מציא אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי דכיון שראיתיו שכעס עלי בפעם ראשונה שבטלתי מקחו שמכרו לראובן וראיתי שמכרה פעם שנית לשמעון לא יכולתי לסבול כעסו והודיתי במכירתו אך לא לרצון נפשי ולא מחלתי זכות שעבוד כתובתי כשיגרשני או כשימות. ויש לפרש אותה בשתי שדות ומכר הראשונה לראובן ולא חתמה לו וכשמכר השדה השניה לשמעון חתמה לו אבדה כתובתה דמראשון לא מציא לגבות ממנו דמצי למימר הנחתי לך מקום לגבות ומשני נמי לא דאם איתא דנחת רוח עבדת מקמא איבעי לך למעבד. ואם תאמר כיון דשתי שדות היו למה היה לוקח ראשון רוצה בחתימת האשה הא מצי למימר לה הנחתי לך מקום וכו'. יש לומר לפי שהיה חושש דילמא פסיד בני חורי וקיימא לן אשתדוף בני חורי שאינם כלל בעולם טריף ממשעבדי. ע"כ.

נכסי מלוג לעולם אינן בדין זה שאין נחת רוח במה שהוא נחלתה וכל שחתמה לו קיים הוא. לקח מן האשה וחזר ולקח מן האיש אף זו אין בה דין נחת רוח אף בנכסי צאן ברזל. ומכל מקום יראה לי שכל שבשטר אחד אין דנין בו תחילה וסוף. וכן מצאתי לקדמוננו שבנרבונה שכתבוה כן בליקוטיהם. ובה' של גיטין יתבאר שלא אמרו ולקח מן האיש תחילה שלא עשה כלום בנכסי צאן ברזל אלא בשלא קבלה עליה אחריות הא אם קבלה עליה אחריות אינה בדין. וגדולי המפרשים כתבו שאם קנו מידה הואיל וסתם קנין לכתיבה עומד וסתם שטר אחריות הוא אינה בדין נחת רוח אלא אם כן התנה בפירוש שאין לו עליה אחריות. ומכל מקום יראה לי בזו דדוקא מי שקבלה אחריות בפירוש על דרך שכתבנו בפרק הניזקין ובפרק חזקת הבתים בענין לקח מן הסקריקון. ואף מקצת מפרשים ראיתי שכתבו שלא אמרו בלקח מן האשה תחילה שמועיל אלא שמכרה בלא פיוס הבעל דומיא דלקח מן בעל הבית וחזרו ולקח מן סקריקון האמור בה' של גיטין אבל כל שבפיוס הבעל אינו כלום והדברים זרים. וכן יש מי שאומר שאם נתנו לה המעות גמרה ומקניא. ומכל מקום דוקא בכדי שווין כמו שפירשנו בענין מכירת האונס בבבא בתרא. וכן יש מפרשים דוקא בשנתנו לה על מנת שאין לבעל רשות בהם ושהודה הבעל כן. וחכמי הדורות שלפנינו חולקים אף בזו ולעולם אף מעות אינם קונות בזו. כל שהניח לה מקום לגבות ממנו אין בראשון דין נחת רוח הואיל ולא היה אפותיקי מפורש שהרי מכל מקום אפשר לה לחזור על זה ונמצאו ששה דברים שאין בהם דין נחת רוח והם הניח מקום ואחריות כתב לראשון ולא חתמה, ולקח מן האשה תחילה, ומעות ונכסי מלוג. והרבה מפרשים חולקים בקצתם והם אחריות שלא נכתב בפירוש ומעות ואי חתמה לו משנתגרשה אין צריך לומר שאינה יכולה לטעון דין נחת רוח כמו שכתבנו בי' של כתובות אלא שזו אינה צריכה למנות. הרב המאירי ז"ל.

המגדיש בתוך שדה חבירו וכו' ואף על פי ששנינו בפרק הפרה הכניס פירותיו בחצר חבירו שהיא כיוצא במשנה זו הכתוב איצטריך למתנייה כמו שכתבו התוספות וכו'. הרשב"א ז"ל.

בגמרא אליעזר זעירא וכו' אמר להו האי מאן דקץ כופרא מאי משלם א"ל משלם דמי כופרא וכו' א"ל בששים אמרו ליה מאן אמר כוותיך. וקשה ואינהו דאמרי מעיקרא משלם דמי כופרא מאן קאי כוותייהו דשום תנא לא סבר הכי ויש ליישב קצת ע"פ הסברא שכתבתי לעיל די"ל דהא דקי"ל ששמין ע"ג השדה היינו לתועלת המזיק אם אינו רוצה לשלם דמיהן כגון שגוף הפרי שוה יותר אבל אם רוצה לשלם כמו ששוה הפרי עכשיו לא מחמרינן עליו יותר דלא גרע מגזלן שמשלם כשעת הגזילה ואם כן מעיקרא הוי סברי הכי הני דבי ריש גלותא דתנא דמתני' נמי מודה בהא וכן משמע קצת מלשון התנא דברייתא דלעיל דקתני אין אומרים ישלם דמיהן משמע דאם רוצה לשלם דמיהן שמין לו כל זה י"ל למאי דהוי ס"ד מעיקרא אבל למסקנא כולהו תנאי מודו דלעולם שמין ע"ג השדה ובששים וק"ל:

בתוספות בד"ה המגדיש וכו' איצטריך למיתני או למסתמא דלא כרבי וכו' עכ"ל כוונתם דאע"ג דכבר שנינו בפרק הפרה לגמרי כל הני בבי דמתני' במשנה דהקדר וכו' הכניס פירותיו לחצר בע"ה וכו' ע"ז כתבו דאפ"ה איצטריך למתני' הכא למסתמא דלא כר' והיינו לפי סברת המקשה דלא סלקא אדעתיה לחלק בין ההיא דהכא לדהתם ומה שכתבו או לאשמעינן דאפי' ר' מודה היינו למסקנת התרצן וק"ל:

בד"ה ליבתה הרוח כולם פטורים וכו' וכן משמע בירושלמי וכו' תמן אמרינן ברוח של אונסין וכו' עכ"ל. וכצ"ל ופירושו רוח סערה דלא שכיח אבל ברוח שהעולם מתנהג בו היינו סתם רוח שאינה מצויה חייב ור"י ורבי שמעון סברי דאפילו בכה"ג פטור כיון שאינה מצויה תדיר לא הו"ל לאסוקי אדעתיה ומייתי התוספ' ראיה מר"י ור' עקיבא דקיי"ל הלכתא כוותייהו וק"ל:

אָמַר לְהוּ גַּבְרָא רַבָּה אֲנָּא. הקשה מהרש"א ז"ל והלא בנדרים (נדרים סב.) היה מצטער רבי טרפון על שהציל עצמו בכתרה של תורה, ואיך אלעזר זעירא לא חש להא הכא ותירץ דחבשוהו עד שישאלו עליו ומה דבעו למנדע הודיע להם? ונראה תירוץ זה דוחק גדול דהסברא להפך למה הקדים להציל עצמו שעה אחת קודם מן החבישה בכתרה של תורה ימתין עד שידעו הם? ולי אנא עבדא נראה לתרץ בס"ד כי הם אמרו לו אתה לובש זה בשביל יוהרא וגונב דעת הבריות בזה כדי שיכבדו אותך בכבוד תלמיד חכם ואין אתה חכם, ובשביל השגת הכבוד אתה לובש זה ולכך חבשוהו לייסר אותו על כך. ולכן לנקות עצמו מן החשד הגדול הזה השיב להם ודאי אני כונתי בשביל ירושלים ואין כונתי כדי שיכבדוני יען כי אני ידוע לכל דגברא רבא אנא ונוהגים בי כבוד ואינני צריך להשיג הכבוד מלבישת מנעלים אלו ואין כונתי בשביל יוהרא כאשר חשבתם והוא היה מוכרח להגיד זאת משום והייתם נקיים. והא דאמר להו ' גַּבְרָא רַבָּה אֲנָּא ' ולא אמר להו 'חכם אנא' אמר כן מדרך הענוה שלא רצה להתכבד בכתרה של תורה לומר על עצמו בפירוש שהוא חכם אלא 'גברא רבא' דמשמע שהוא עשיר ונכבד דנקרא גם כן גברא רבא ואפשר נמי דאמר בלשון זה משום דהוא קרו ליה זעירא ולכך אמר להו 'אֲנָּא גַּבְרָא רַבָּה' ולא זעירא על דרך מה שאמר החכם האזובי בשירו [קערת כסף לרבי יוסף האזובי] 'שְׁמִי אֵזוֹב אֲבָל מִלַּי אֲרָזִים' וגם הוא דבר דבריו ברמז.

אָמַר לְהוּ אוֹ אַתּוּן בָּעוּ מִינָאִי מִלְּתָא, אוֹ אֲנָא אִיבָּעִי מִינַיְכוּ מִלְּתָא. יש להקשות למה הקדים אופן זה שהם ישאלו ממנו דבר הלכה וישיב להם, והיה לו לומר תכף ומיד לפניהם שש ושבע הלכות הן בדרך שאלה הן בדרך הלכה פסוקה ובזה ניכר שהוא תלמיד חכם? ונראה לי בס"ד דאם יעשה כן אפילו אם יאמר לפניהם עשרים הלכות ויותר יאמרו אין מזה הוכחה שאתה גברא רבא כי יזדמן אדם המוני פשוט ישמע בימיו עשרה או עשרים הלכות ויחזור עליהם כמה פעמים עד שיהיו שגורים בפיו כמו פסוקים של פרשה ושל תהלים ובשביל עשרה או עשרים הלכות שהיו שגורים בפיו ושמורים אצלו אינו נקרא תלמיד חכם וגברא רבא כי בשאר הלכות ודברי תורה הוא עם הארץ גמור! לכן התחכם להניח הבחירה בידם באומרו שהם ישאלו ממנו בכל מקום שירצו והוא ישיב כהלכה ובזה נודע שהוא חכם גדול ובקי בכל ששה סדרי משנה דהא מבטיח שישיב כהלכה לכל שאלה שישאלו ממנו ואם רק הוא יודע הלכות עשר או עשרים ובשאר דברים הוא עם הארץ וכי הוא יודע שישאלו ממנו באותם הלכות שהוא יודעם דוקא ושמא ישאלו ממנו במקומות אחרים שאין יודע מהם כלום על כן מוכרח לומר שהוא גברא רבא דבקי בכל ששה סדרי משנה. ובזה יובן הטעם ששאלם בדין הַכּוּפְרָא שדינו בְּשִׁשִּׁים לרמוז להם שהוא בקי בשש סדרים של תורה שבעל פה כי ידוע דתורה שבעל פה מכונית בשם 'ארץ' ומכונית בשם 'ים' דכתיב וּרְחָבָה מִנִּי יָם (איוב יא, ט) ותיבת שִׁשִּׁים תחלקנה ותהיה 'שש ים' רצונו לומר שש סדרים של ים שהיא תורה שבעל פה. והא דעשה השאלה ב' קָץ כּוּפְרָא ' שהוא תמר ולא באילן אחר דבכולהו פירות של האילנות שייכה שאלה זו, נראה לי בס"ד דודאי אם היה נותן קנס ממון בעבור זאת לא היו חובשים כי כן דרכם ליקח ממון קנס לקופה של צדקה מכל אדם שעושה דבר שאינו הגון. ועל זה קשא למה הציל עצמו בכתרה של תורה שהגיד שהוא גברא רבא היה לו לתת קנס ממון וינצל? אך הוא היה עני ואין לו יכולת ליתן קנס ואם ילוה לפי שעה מאחרים אין לו לשלם להם אחר כך ולכן הוכרח לגלות על עצמו שהוא תלמיד חכם כדי שיפטרוהו כי לא חבשו אותו אלא בעבור שיתן קנס ואם לא היה נותן לא היו פוטרים אותו, ולכן אמר שאלה זו על התמר שאין גזעו מחליף לומר אל תאשמו אותי על אשר הצלתי עצמי בכתרה של תורה ולא הצלתי עצמי בממון כי אצלי חסרון הממון לא יתמלא דלגבי דידי אין גזעו מחליף ואם אלוה מאחרים ואתן לכם לא הייתי יכול לפרוע להם אחרי זה. גם נתחכם לומר להם שאלה זו שהיא הלכה פסוקה בבית דין של שמואל כדי שאחר כך מוכרח שישאלו משמואל לומר לו פלוני כך וכך אמר בשמך? ואז שמואל יגיד להם שהוא גברא רבא כי שמואל יודעו ומכירו ולא יאמרו אחר כך אין ראיה מהלכה אחת שהיה יודע ובודאי שהם הגידו המעשה כמו שהיא וקראו אותו בשמו אֶלְעָזָר זְעִירָא ולהכי אמר לו שמואל 'שַׁפִּיר קָאָמַר לְכוּ' נמצא ידע מי הוא זה ובודאי הגיד להם בפירוש שהוא גברא רבא כיון ששמע מהם הענין איך נפל הדבר הזה והשאלה הזאת.