דף ביאור
מסכת בבא קמא דף נ״ו עמוד א׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת בבא קמא דף נ״ו עמוד א׳
מסכת בבא קמא דף נ״ו עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 24 קטעים ממוספרים, כ־441 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
בכותל רעוע דלא אפסדיה דלמסתר קאי:
דמטי ליה כשכפפה הגיע בה הדליקה:
ברוח מצויה הרי בידים הבעיר ובדיני אדם ניחייב:
ברוח שאינה מצויה דמידי דלא סלקא אדעתיה היא:
טמון איתמר שכיסה קמת חבירו בסדינין כשראה דליקה אצלה והוא לא שלח את הבערה ושוייה טמון וגרם להפסיד את הניזק ולפטור את המבעיר דפטור על טמון באש:
לנפשיה להוציא ממון מחבירו לעצמו:
ממונא בעי לשלומי אותו ממון שהוציא חייב להחזיר:
לחבריה שכר עדי שקר להוציא מנה מראובן לשמעון:
ועוד 21 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Bava Kamma 56a · Sefaria
תוספות
אילימא דמטיא ליה ברוח מצויה בדיני אדם נמי ליחייב וא"ת כיון שאין חילוק בין מקרב דבר אצל האש ובין מקרב האש אצל הדבר אמאי אמרינן בפרק כל הנשרפין (סנהדרין דף עז. ושם) כפתו במקום שסוף חמה או צינה לבא פטור ליחייב למ"ד אשו משום חציו וכן כפתו לפני ארי וי"ל דודאי אי כפתו והביאו במקום שסוף חמה או צינה לבא או ארי חייב אבל התם מיירי שכפתו במקום שהיה ולא הזיזו ממקומו ולא הוי מצמצם הואיל והחמה והצינה והארי אין עליו בשעת כפיתה וההיא דאתקיל עליה בדקא דמיא אפילו כפתו והביאו שם ואח"כ אתקיל פטור דדמי לזורק חץ ותריס בידו ואפילו קדם הוא ונטלו פטור וא"ת ההיא דהשיך בו את הנחש דפטור למ"ד מעצמו הוא מכיש אמאי פטור לפי מה שפירש בשמעתין דפי פרה (דף כג:) ששם ידו לתוך פיו והשיך ליחייב משום אשו דודאי הנחש יזיק האדם וי"ל דשאני התם שאין הארס עדיין בעולם:
ממונא בעי לשלומי וכי תימא פטור מדיני אדם משום דלא ידעי' שהם עדי שקר מ"מ כיון שאם היינו יודעין שהם עדות שקר משלם אין שייך למיתני פטור מדיני אדם:
אלא לחבריה כגון שאין לחבריה מה לשלם או שהלך למדינת הים או כגון שאין אנו יודעים שהם עדי שקר ודוקא שוכר אבל אמר פטור מדיני שמים דסבור שלא ישמעו לו דאין נראה לומר דנקט שוכר לאשמועינן דאפי' שוכר פטור מדיני אדם שאין זה שום חידוש ולקמן לא עביד צריכותא אלא מדיני שמים ועוד. דבפירקין תנן (דף נט:) השולח את הבערה ביד חש"ו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים שלח ביד פקח הפקח חייב משמע דשולח פטור אף מדיני שמים:
פשיטא אם לא יגיד וכו' וא"ת ה"מ כשעבר על שבועתו כדכתיב ושמעה קול אלה וי"ל דה"ק קרא כשעובר בדבר שאם לא יגיד היה נושא עון אז יביא קרבן שבועה אבל בלא שבועה נמי איכא נשיאות עון כדמוכח במתני' באחד דיני ממונות (סנהדרין דף לז:) ודוקא בב"ד דכשאומרים אין אנו יודעים להעיד שוב אינם יכולין להעיד דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד והיינו אם לא יגיד דקרא אבל חוץ לב"ד אין לחוש שיכול לחזור ולהעיד:
העושה מלאכה במי חטאת עד שלא נתן האפר כדתניא במס' פרה (פ"ד מ"ד) פרה נפסלת במלאכה עד שתעשה אפר והמלאכה פוסלת במים עד שישים האפר לתוכה ובספרי יליף מקרא יכול אף קדשן ת"ל למשמרת למי נדה ולא שכבר מי נדה:
פטור מדיני אדם בפ' הניזקין (גיטין נג.) פריך מיניה למ"ד היזק שאין ניכר שמיה היזק:
אבל הני אצטריך ליה וא"ת הנותן סם המות נמי חידוש הוא למיתני כדאמרינן לעיל (בבא קמא דף מז:) דאפילו סם המות דלא עבידא דאכלה חייב בדיני שמים ושמא אין כל כך חידוש:
כסויי כסיתיה וא"ת גלוי וידוע למקום למה נתכוין אם לטובה אם לרעה וי"ל דאפי' במתכוין לטובה שלא ימהר לשרוף ויוכל להציל בעל הבית בתוך כך מ"מ בדיני שמים חייב דאיבעי ליה לאזדהורי ולאסוקי אדעתיה שלא יבא לו הפסד בכך:
ועוד 1 קטעי פירוש על דף זה.
Tosafot on Bava Kamma 56a · Sefaria
רשב"א
אלימא בכותל בריא בדיני אדם נמי ליחייב לאו חייב בבהמה קאמר דגרמא בעלמא הוא וכדקתני במתניתין או שפרצוה לסטים פטורין ומשמע פטורין בין שהזיקה בין שהוזקה דגרמא היא ותנן הוציאוה חייבין ואוקימנא בשהכישוה אלא בדיני אדם לחייב על הכותל קאמר ואיכא למידק מאי קשיא ליה דלמא פטור על הבהמה קאמר י"ל כל שחייב כלל בדיני אדם על מה שפרץ לא הו"ל למיתני סתם פטור וא"ת א"כ כי אוקימנא בכותל רעוע אי פטור וחייב על הכותל קאמר בכותל רעוע אמאי חייב בדיני שמים והלא הבעלים חייבים לסותרו כדי שלא יפול על בנ"א ועוד אי אכותל למה לי למימר בפני בהמת חברו י"ל דה"ק הפורץ גדר רעוע בפני בהמת חברו פטור בין על הכותל בין על הבהמה מדיני אדם ומיהו חייב על הבהמה מדיני שמים ולא היה לו לפרוץ עד שיודע לבעלים וישמרו את בהמתן והא דאמרינן לקמן מהו דתימא כיון דלמסתריה קאי כדי שלא יפול על בני אדם הוה אמינא כל הקודם זכה ואינו צריך לחוש אפילו על הבהמה קמ"ל דחייב בדיני שמים על הבהמה.
היכי דמי אי דמטיא ברוח מצויה אפילו בדיני אדם נמי חייב איכא למידק דהכא משמע דמקרב קמה אצל האש כמקרב האש אצל הקמה ואלו בפרק הנשרפין אמרינן כפתו במקום שסוף חמה לבא סוף צנה לבא פטור וכן כפתו לפני ארי ותי' בתוס' דהתם נמי אלו כפתו והביאו למקום שסוף חמה לבא חייב אלא התם בשלא הזיזו ממקומו אלא שכפתו במקום שהוא כדי שלא יכול לברוח ומצמצם נמי לא הוו שלא אמרו מצמצם אלא כשהוא בתוך האש בתוך המים והוא מצמצמו שם ואיננו מניח לו לעלות אבל כפתו במקום שסוף חמה לבא שאין עדיין החמה שם או שאין הארי עליו אין זה מצמצם והא דאמרינן בפרק כיצד הרגל בשהשיך בו את הנחש פטור למ"ד ארס נחש מעצמו הוא מקיא ומפרשים לה אפילו לקח יד חברו והכניסה לתוך פי הנחש ואמאי והלא קרב ידו לארס לא היא דשאני התם דבאותה שעה לא היה הארס בעולם והתם בין שקרב לו את הנחש בין שקרב ידו לנחש פטור והא דפטרי' בפרק הנשרפין כפתו ואשקול עליה בדקא דמיא לא שנא כפתו במקומו ולא שנא כפתו והזיזו וקרבו למיא ואח"כ אשקול עליה בדקא דמיא פטור דההיא דמיא לזרק חץ ותריס בידו אפילו קדם ונטלו פטור כדאיתא התם.
אלא לחבריה וכגון שהלך חברו למדינת הים או שאין לו מה לשלם אפ"ה הוא פטור מדיני אדם.
אי בתרי מדאורייתא נמי מחייב כלומר לא היה צריך לומר בזו ר' יהושע דמחייב בדיני שמים דפשיטא שהתורה חייבתו דכתיב אם לא יגיד ונשא עונו ותי' ההוא בנשבע וכפר כתיב דחייב בקרבן כדכתיב ושמעה קול אלה. י"ל דקרא הכי קאמר כשעובר בדבר שאם לא היה מגיד נושא עון או שמע קול אלה חייב קרבן ואין תירוץ זה מחוור בעיני דמנא ליה דהכי קאמר קרא דמקשה כל כך בפשיטות דאורייתא נמי חייב ומסתברא דממילא שמעינן לה דההיא בששמע קול אלה אע"פ שלא ענה אמן היא ואפ"ה בשלא הגיד איכא נשיאות חטא ואם איתא דכשלא שמע קול אלה וכופר בעדותו בב"ד ליכא נשיאות חטא ולא חייבתו תורה להעיד למה מביא קרבן על שמיעת קול בלבד אטו מי שאומר לחברו משביע אני עליך שתאמר כן וכן שראית ולא הגיד מי מחייב וקרובים שאינם מעידין לו אינם חייבים מפני שאין בעדותן כלום ואין חייבין להעידו ואף הכשרים כיוצא בהם לא היו חייבים כל שלא ענו אמן כנ"ל.
מה שאמרו חייב בדיני שמים. היינו שכפר בב"ד אבל שלא בב"ד אף מדיני שמים פטור שהרי יכול לחזור ולהעידו בב"ד אע"פ שכפר בחוץ וכדאיתא התם בשבועות.
אלא בחד כלומר בחד שאינו מחייב בעדותו ממש ממון בעד אחד בעלמא אבל עד אחד המחייב ממון בעדותו ממש כעד דנסכא דר' אבא חייב נמי מדאורייתא כבי תרי.
העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת פירוש במי חטאת קודם שנתן לתוכן את האפר ובפרת חטאת קודם שנעשית אפר כמו ששנינו במסכת פרה פרה פסולה במלאכה עד שלא תעשה אפר והמלאכה פוסלת במים עד שיטילו את האפר והא דאמרינן דפטור מדיני אדם כמ"ד היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק כדאיתא בפרק הניזקין.
אבל הני אצטריכי ליה הקשו בתוס' אמאי לא אמר נמי הנותן סם המות בפני בהמת חברו דאף היא הוי חדוש כדאמרינן בפרק הפרה דאמר לא הוה לה למיכל ובעינן למימר אף בדלא עבידא דאכלה ואפ"ה חייב בדיני שמים והם תירצו דשמא אינו כל כך חדוש ויש ספרים דמייתי ליה הכא בהנך דקאמר ותו ליכא וכך היא בפר"ח ז"ל.
ועוד 1 קטעי פירוש על דף זה.
Rashba on Bava Kamma 56a · Sefaria
מאירי
הפורץ גדר לפני בהמת חברו אם כותל רעוע הוא אע"פ שעומד לסתור חייב הוא בדיני שמים ומ"מ פטור מדיני אדם שהרי לכך הוא עומד ואם כותל בריא הוא חייב על הכותל אף בידי אדם ומ"מ על הבהמה אם יצאה ונאבדה או יצאה והזיקה ונתחייבו בעלים בנזקיה פטור שאין זה אלא גרמא בעלמא ומה שהקשו בכאן אי בכותל בריא אף בדיני אדם נמי ליחייב פירושו על הכותל:
גדולי המחברים פירשו דבר זה על הנזק ולא על הכותל שאם על הכותל אפילו הוא רעוע חייב בדמי רעוע אף בידי אדם ואם תפרש שהוא עומד לסתירה ויש כאן מצוה אם כן אף בדיני שמים אין כאן חיוב אלא שיראה לי הואיל ומ"מ מתכוין הוא להזיק ולא למצוה חייב בדיני שמים ומ"מ הם מחזקים את דבריהם משאר צדדים והוא שאם בכותל בריא אתה מחייבו על הכותל לבד ולא על הבהמה או נזקיה למה אמרו הפורץ גדר לפני בהמת חברו היה לו לומר הפורץ גדר חברו וכן למה גלגלוה על ענין כונס צאן לדיר ויצאה והזיקה אלא לענין הבהמה נאמר ולענין נזקיה שאם היה הכותל בריא ופרץ לפניה חייב הפורץ בנזקיה אף בדיני אדם ואם רעוע הוא הואיל ופשעו הבעלים פטור הפורץ וחייב הבעלים שהרי תחלתו בפשיעה הוא ומ"מ בדיני שמים חייב שאפשר היה שלא תפול ולא תזיק:
וחכמי הדורות שלפנינו הקשו על דבריהם ממה שאמרו במשנה הוציאוה ליסטים הרי לסטים חייבים הא פרצוה ולא הוציאו לסטים פטורים אלא שהם תרצו שהלסטים כונתם לגנוב וכל שלא נתקיימה מחשבתם לא נתחייבו בנזקיה אבל הפורץ גדר אין כונתו אלא להזיק והרי נתקיימה מחשבתו ולפיכך חייב ויש לחזק דבריהם שדבר זה הוא בכלל דינא דגרמי ולא בכלל גרמא בנזקים והוא שכבר ידעת שהרבה מפרשים טרחו ליישב מה הפרש בין דינא דגרמי שהוא חייב ובין גרמא בנזקים שהוא פטור עד שפרשו שכל שכונתו להזיק ושעל ידו לבד נעשה ההזק הוא דינא דגרמי כגון שורף שטרותיו של חברו ומוחל שטר חוב אחר שמכרו וכל שאין כונתו להזיק או שכונתו להזיק אלא שיש מסייע לאותו הנזק הוא גרמא בנזקין ופטור כגון מה שאמרו בפרק לא יחפור ב"ב כ"ב ב' מרחיקין את הסלם מן השובך ארבע אמות כדי שלא תקפוץ הנמייה ואם לא הרחיק את הסלם אין כונתו להזיק וכן משסה כלבו של חברו בחברו שאע"פ שכונתו להזיק כח אחר מעורב בו וכן אתה מפרש את כלם על פי כלל זה ואף בזו אנו אומרים לדעת גדולי המחברים שגרמא זו הואיל וכונתו להזיק ושעל ידו לבד הנזק בא הרי הוא בכלל דינא דגרמי וחייב על הנזק וכותל רעוע הרי פשע חברו וגרמא עם פשיעת חברו פטור:
הכופף קמתו של חברו בפני הדליקה ומקרבה להדלקה והודלק בה האש ונשרפה אם עד שלא נכפפה לא היתה דלקה שולטת בה ברוח מצויה ועכשו שנכפפה שולטת בה ברוח מצויה חייב בדיני אדם ואם עד שלא נכפפה לא היתה שולטת בה אף ברוח שאינה מצויה ועכשו שולטת בה ברוח שאינה מצויה ומ"מ ברוח מצויה מיהא אינה שולטת בה ובאה רוח שאינה מצויה והאחיזה בו את האור פטור מדיני אדם שהרי רוח שאינה מצויה סייעתו ולא עוד אלא שזה כמקצת אונס ומ"מ חייב בדיני שמים:
היתה דלקה מתפשטת ובאה וטמן קמתו של חברו ונעשית טמון באש ונפטר בעל הדלקה מתשלומיה הרי יכול לומר שלטובה נתכון שלא יבער האש כל כך ונמצא שאין כאן כונה להזיק ופטור מדיני אדם ומ"מ חייב בדיני שמים אם היתה כונתו להפקיע את התשלומין:
השוכר עדי שקר להעיד אם לצורך עצמו עד שגבה מפיהם ממון חייב להחזירו אף בדיני אדם ודוקא בשהודה שאם על פי אותם עדים אין נאמנין שהרי אין אדם משים עצמו רשע אלא בשהודה ועדים בהזמה אם לא הוציאו מוציאין מידם ואם הוציאו אין מוציאין וגדולי המחברים כתבו שאף אם שלם מוציאין מידם וכן אם הלקו לוקים נראה שאינם סוברים כאשר זמם ולא כאשר עשה אלא בהרגו שאין אחיו קיים ויש חולקים במלקות כמו שבארנו בראשון של מכות ונשוב לדברינו והוא שאם לצורך חברו שכרם עד שגבה חברו ממון על פיהם ואין לחברו ממון כדי להוציאו ממנו אם אין חברו מודה בכך פטור מדיני אדם שהרי לא על ידו לבד נעשה ההיזק ועוד שאין שליח לדבר עברה וחייב בדיני שמים:
היודע עדות לחברו ואינו מעיד בין שהם שנים שכבישת עדותם מפסדת ממון בין שהוא אחד שכבישת עדותו מפקעת שבועה פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים שאף גרמא אין כאן הואיל ואין כאן מעשה ומה שאמרו בסוגיא אי בתרי באם לא יגיד קאי לאו למימרא דליחייב בידי אדם דמה ענין לחייב את האדם במניעת דבור אלא כך פירושו באם לא יגיד קאי ופשיטא דחייב בידי שמים ואף ברוב ספרים גורסים בה בהדיא פשיטא ושמא תאמר והלא במחיצת הכרם שנפרצה ב"ב ב' ב' אם נתיאש בעל הכרם ולא גדרה חייב באחריותה יראה לי בו שמ"מ יש כאן מעשה שלו והוא שגפניו מתפשטים מתוך גדולם ומקדשים את התבואה וחכמי הדורות שלפנינו תירצו בה שמאחר שנודע בודאי שהאיסור בא על ידי כך הרי הוא כגורם בידים:
מי חטאת הוא אחר שנתערב אפר הפרה בתוכן הא קודם שנתערב האפר בהן אין נקראין מי חטאת אלא מי המלוי ולענין מלאכה מי המלוי חמורים ממי חטאת שמי המלוי פוסלת בהן אף מלאכה אחרת ר"ל שכל שנתעסק במלאכה בעוד שהוא ממלא את המים נפסלו ואלו מי חטאת אין זה פוסל בו הא מלאכת עצמן מ"מ פוסלת בו ואין צריך לומר מלאכה שבגופן כגון שהיו המים בכלי שיש בו שנתות וידע כמה עולים המים כשנותנין בתוכם ליטרא בשר ועד איזה שנת הם מגיעים והכניס זה את הבשר לתוכו כדי להבחין אם יש ליטרא בבשר שלו אלא אף מלאכה שאינה בגופן פוסלת בו כגון ששקל כנגדן כגון שהיה נודע לו כמה ליטראות מים באותו כלי שמי החטאת לתוכו עם הכלי והניחן בכף עם הכלי ושם הבשר בכף שניה הואיל ועשאן משקולת פסלן ויש מפרשים בגופן מה שפירשנו בכנגדן ומפרשין בכנגדן ששקל כנגדן אבן שלא לצורך וחזר ושקל כנגד האבן דבר אחר הצריך לן אלא שבכנגדן אינו פוסל אלא בהיסח הדעת ומ"מ יש מפרשים שכל ששקל בכנגדן דבר אחר פסולין אף בלא היסח הדעת אבל אם כיוון לשקול את המים בדבר אחר אם הסיח דעתו פסולין ואם לאו כשרים וכן נראה דעת גדולי המחברים אלא שסוגיא זו אינה הולכת על שיטתם וכבר הרגישו בזה גדולי המגיהים:
ועוד 10 קטעי פירוש על דף זה.
Meiri on Bava Kamma 56a · Sefaria
מהר"ם
ד"ה אילימא דמטיא ליה ברוח מצויה וכו' וההיא דאשקול עליה בדקא וכו' התוס' קצרו במקום שהיה להם להאריך דלא פטר התם אלא כשמת בכח שני אבל בכח ראשון הוי כאלו המיתו בידים ולכך מדמהו לזורק חץ ותריס בידו אפילו קדם הוא ונטלו פטור דטעמא דפטור התם הוי משום דבשעת זריקת החץ לא היתה ראוי להמיתו משום התריס שהיה בידו א"כ אמאי קא מחייבת אנטילת התריס מידו בההיא שעתא לא היה אלא גרמא בעלמא ולכך פטור ה"נ באשקיל עליה בדקא דמיא ולא היה ראוי למות בכח ראשון אלא בכח שני שפירש כפתו והביאו לשם ופטור דאמה מחייבת ליה אי אשעת הבאה והנחה בההיא שעתא לא היה ראוי למות דהא עדיין לא היו המים כאן ואי אשעת מריצת המים דאשקיל עליה אה"כ בההיא שעתא לא הוה אלא גרמא בעלמא כיון דלא מת אלא בכח שני וק"ל:
ד"ה אלא לחבריה כגון שאין לחבריה מה לשלם וכו' דאל"כ למה לא יחזיר חבריה מה שקבל מהנתבע שלא כדין מאחר שנתברר דעדי שקר הן ולכך תירץ שאין לחבריה מה לשלם וכו' או שאין אנו יודעים ולא נתברר שהן עדי שקר וכי תימה מאי אתא לאשמועינן דפטור פשיטא דהיאך יתחייב מאחר שאין אנו יודעים שהם עדי שקר וי"ל דאתא לאשמועינן דאפ"ה חייב בדיני שמים וק"ל:
ד"ה פשיטא אם לא יגיד וכו' וי"ל דה"ק קרא וכו' והמשך דברי התוס' כך הם כשעובר שבועה בדבר שאפילו בלא שבועה היה נשיאות עון אז כשהשביעוהו שיגיד ועבר על שבועתו חייב קרבן שבועה אבל כשעבר על השבועה בענין שלא היה בו נשיאות עון בלא שבועה אז אפילו שעבר על השבועה אינו חייב קרבן ואח"כ מפרש ובאיזה אופן הוא דבר שיש בו נשיאות עון בלא שבועה היינו דוקא כשאומר בב"ד וכו' ואז אם הב"ד השביעוהו על העדות ועבר על שבועתו חייב קרבן שבועה אבל חוץ לב"ד אפילו אמרו אין אנו יודעים אין כאן נשיאות עון שהרי הוא יכול לחזור ולהעיד ולכך ג"כ אפילו שהשביעוהו חוץ לב"ד על העדות ועבר על השבועה ואמר שאינו יודע אינו חייב קרבן שבועה:
ד"ה בההיא הנאה וכו' והכי מוקי לה סוגיא דאלו מציאות כי נראה דרבה קבלה מרב יוסף וכו' וה"פ ההיא דאלו מציאות וכו'. כונת התוס' בזה הוא משום דהכי איתא התם פרק אלו מציאות (בבא מציעא דף ל"א) דפריך אברייתא זו דקתני אין לי אלא לביתו וכו' ה"ד אי דמנטרא פשיטא אי דלא מנטרא אמאי לעולם דמנטרא והא קמ"ל דלא בעינן דעת בעלים כדר' אליעזר והשתא אי הלכה כרבה קשיא תרתי מסוגית המקשה דפריך אי דמנטרא וכו' אי דלא מנטרא אמאי דמשמע דבעי שמירה כמו ביתו דהיינו כשומר שכר וגם תקשה מהמסקנא דמוקי לה כרבי אליעזר כדמוקי לה הכא לרב יוסף ותרי קושיות הללו מתרצין התוס' הא דמוקי לה כר' אליעזר לא קשיא דרבה נמי קבלה מרב יוסף וכו' וסוגית לשון המקשה נמי לא קשיא דה"פ אי דמנטר לרב כדאית ליה וכו' כך נ"ל המשך דברי התוס' ראל"כ תרי שינויי דתוס' למה לי:
בא"ד וא"כ באלו מציאות גבי מה יהא בדמים וכו' פי' דשם גבי מצא אבדה תנן דבר שאין עושה ואוכל ימכר מה יהא בדמים ר' טרפון אומר ישתמש בהן לפיכך אם אבדו חייב באחריותן וכו' ר"ע אומר לא ישתמש לפיכך וכו' ופריך בגמרא אבל לא נשתמש בהן אם אבדו פטור לימא תהוי תיובתא דרב יוסף וכו' א"ל רב יוסף בגנבה ואבדה כ"ע לא פליגי דחייב כי פליגי באונסים דשואל ר"ט סבר שרו רבנן לאשתמושי בגויה והוי ליה שואל עליהו ור"ע וכו' וא"כ צ"ל דלרב יוסף משום היתר תשמיש נעשה שואל ולרבה לא הוי אלא שומר שכר ואם כן אתי רב נחמן דפרק המפקיד כרבה ואין לומר דהתם מודה רב נחמן וכו' דאין זו סברא דמשום שני סברות וכו' לא יעשה בשביל כך שואל ר"ל אי אמרת בשביל היתר תשמיש לחוד לא נעשה שואל א"כ אין סברא לומר דמשום שיש עוד שם דבר שכירות דבשבילו נעשה שומר שכר כגון פרוטה דרב יוסף נימא דבשביל זה נעשה עתה שנתוסף עליה הנאת היתר תשמיש שואל זה אין סברא מידי דהוה שנותן לו שכר כפול וכי בשביל כך נעשה שואל אלא ודאי מ"ד דנעשה שואל צ"ל דמשום היתר תשמיש לחוד נעשה שואל מטעם דבשעת היתר תשמיש נעשה שואל המעות מהבעלים להשתמש בהן וא"כ שמע מינה דרב נחמן לא ס"ל כר"י אלא כרבה:
Maharam on Bava Kamma 56a · Sefaria
שיטה מקובצת
היכי דמי אילימא דמטיא ליה ברוח מצויה דעד שלא נכפפה לא היתה דלקה שולטת בה ברוח מצויה ועכשיו שנכפפה שולטת בה ברוח מצויה בדיני אדם נמי ליחייב. אלא דמטיא ברוח שאינה מצויה פירוש דעד שלא נכפפה לא היתה שולטת בה אף ברוח שאינה מצויה ועכשיו שולטת בה ברוח שאינה מצויה ומכל מקום ברוח מצויה אינה שולטת בו ובאה רוח שאינה מצויה והאחיזה בו את האור פטור מדיני אדם שהרי רוח שאינה מצויה סייעתה. ולא עוד שזה כמקצת אונס ומכל מקום חייב בדיני שמים. הרב המאירי ז"ל.
אילימא דמטיא ליה ברוח מצויה בדיני אדם נמי ליחייב וכו' מקשו בתוספות כיון דמחייבינן בדמטיא ליה ברוח מצויה שמעינן מינה דכי מקרב הקמה אצל האש דינו כמקרב האש אצל הקמה וכיון דכן תמיהא מילתא הא דאמר במסכת סנהדרין כפתו בחמה ומת וכו' ואמאי לא הוי ככופף קמתו של חבירו לפני הדליקה ומטיא ליה ברוח מצויה דמחייב. ותירצו דהתם שלא שנהו ממקומו אלא שכפתו באותו מקום עצמו שהיה עומד וכיון שכן לא קרבו כלל אצל הנזק אלא דהוה ליה מצמצם שלא הניחו לברוח ומצמצם לא מיחייב אלא בשכבר הגיע כגון כפתו בחמה או בצינה שכבר היתה שם החמה או הצנה אבל בשעדיין לא הגיע הסוף כגון סוף חמה סוף צנה לבא בהא ודאי מצמצם פטור הילכך מי שהיה במקום שחמה וצנה לא סופן לבא ובא אחד ונטלו משם והביאו במקום שסוף חמה סוף צנה לבא וכפתו חייב. ומיהו אכתי קשה דיני מיתה אדיני נזיקין דאלו גבי נזיקין אמרינן בבבא בתרא מרחיקין את הסולם מן השובך ארבע אמות כדי שלא תקפוץ הנמייה ומשמע התם דאי בהדי דמנח ליה קפצה גיריה נינהו ומחייב לשלומי ואפילו כי אתיא לבתר הכי נמי חשבינן ליה גירי דידיה כיון דכי אתיא וקפצה לאלתר הויא היזיקא דגיריה וכיון דכן אף על גב דבהא לא מחייב לשלומי מחייב ודאי לסלוקי. ואלו גבי מיתה אמרינן בסנהדרין השיך בו את הנחש רבי יהודה מחייב וחכמים פוטרין ואמר רב אחא בר יעקב כשתמצא לומר לדברי רבי יהודה ארס נחש בין שניו הוא עומד לפיכך משיך בסייף ונחש פטור לדברי חכמים ארס נחש מעצמו הוא מקיא לפיכך נחש בסקילה ומשיך פטור והשתא ודאי תמיהא מילתא דבהא ליפטר משיך ואלו גבי נמייה היכא דבהדי דמנח לה קפצה מחייב לשלומי. ונראה לי דהפרש איכא בין חיוב מיתה לחיוב נזיקין דנזיקין מחייב על גרמתו כיון דהוי גיריה ומיתה ליכא לחיובי על גרמתו אפילו היכא דהוי גיריה אלא במזיק בגופו או בכחו ואשו למאן דאמר משום חציו וחציו ממש כחו גמור חשבינן ליה אבל בעלמא לא. ומסתברא נמי דאבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו דחשבינן להו תולדה דאש ליכא למחשבינהו חציו אלא ממונו ובנפל גדר שלא מחמת דליקה דשורו הוא דלא טפה באנפיה. תדע דהתם בסנהדרין משמע דזורק את האבן ובחזרתה נפלה לצדדין והרגה חייב דכיון דנפלה לצדדין אכתי מכחו הוא אלא דכח כחוש הוא אבל נפלה כדרכה בחזרתה פטור דנסתלק כחו ואף על גב דבנזקין בכי האי גוונא חייב. הילכך משיך דפטרינן לעיל לרבנן דוקא ממיתה אבל בנזקין חייב דודאי חשיב גיריה. ומיהו משסה כלב בחבירו פטור אפילו לענין נזקין דהתם אינו מקרב הכלב אצלו כלל אלא דמשסה בו בלחוד והוי ליה גרמא בעלמא. ואף על גב דהתם בסנהדרין אמרינן איפכא גבי מצמצם דבמיתה חייב ופטור בנזקין שאני מצמצם דמדינא לעולם היה פטור דלא כלום קא עביד שאינו מניח לו לילך ממקום שהיה שם אלא דרחמנא חייביה א"ה לענין מיתה כיון דהוי בגופו ממש של מזיק ופטריה לענין נזיקין אף על גב דהוי בגופו של מזיק כיון דהוי גרמא. הרא"ה ז"ל.
ח"מ ר"ז והשוכר עדי שקר וכו' אבל השוכר עדי שקר להעיד על דבר אמת בין לנפשיה בין לחבריה אינו חייב אפילו בדיני שמים אלא שעובר על מה שכתוב בתורה מדבר שקר תרחק. הרא"ה ז"ל. אלא לחבריה ולכך פטור מדיני אדם ומכל מקום חייב בדיני שמים דמיירי כגון דלא מצי לאשתלומי מחבריה כגון שאין לו מה לשלם או שהלך למדינת הים או מחמת שאין אנו יודעים שהם עדי שקר ולא נתברר הדבר. ובכהאי גוונא נמי שייך למתני פטור מדיני אדם אשוכר דהוי פטור מדיני אדם. אי נמי דידעינן שהם עידי שקר. ודוקא נקט שוכר אבל אומר וכו' ככתוב בתוספות. תלמיד הרב ר' פרץ ז"ל. וכתב הרב המאירי ז"ל וז"ל השוכר עידי שקר להעיד אם לצורך עצמו עד שגבה מפיהם ממון חייב להחזירו אף בדיני אדם. ודוקא בשהודה שאם על פי אותם עדים אין נאמנין שהרי אין אדם משים עצמו רשע אלא כשהודה ועדים בהזמה אם לא הוציאו מוציאין ואם הוציאו אין מוציאין. וגדולי המחברים כתבו שאף אם שלם מוציאין מידם וכן אם הלקו לוקין. נראה שאינם סוברים כאשר זמם ולא כאשר עשה אלא בהרגו שאין אחיו קיים. ויש חולקים במלקות כמו שביארנו בראשון של מקום. ונשוב לדברינו שאם לצורך חבירו שכרם עד שגבה ממון על פיהם ואין לחבירו ממון כדי להוציאו ממנו או שאין חבירו מודה פטור מדיני אדם שהרי לא על ידו לבד נעשה ההיזק. ועוד שאין שליח לדבר עבירה וחייב בדיני שמים. ע"כ. כל שכתבנו עליו כאן שהוא חייב בדיני שמים פירושו שהוא חייב בהשבון הא לענין איסור אף מה שהוא פטור בו מדיני שמים איסור מיהא קא עביד אלא שלענין השבה נאמרה. ומכאן כתבו גדולי הדורות שכל שנאמר עליו חייב בדיני שמים פסול הוא לעדות עד שישיב. והדברים נראין שמאחר שהוא חייב להשיב תורת גזלה חלה עליו עד שישיב. הרב המאירי ז"ל.
פשיטא דאורייתא הוא אם לא יגיד ונשא עונו על מה שתירצו בתוספות יש לומר דמנא ליה דהכי קאמר קרא דמקשה בפשיטות דאורייתא נמי מחייב. ומסתברא דממילא שמעינן לה דההיא בששמע קול אלה אף על פי שלא ענה אמן הוא ואי הכי כשלא הגיד איכא נשיאות חטא ואם איתא דבשלא שמע קול אלה וכופר בעדותו בבית דין ליכא נשיאות חטא ולא חייבתו תורה להעיד למה מביא קרבן על שמיעת קול בלבד אטו מי שאומר לחבירו משביע אני עליך שתאמר כן וכן שראית ולא הגיד מי מחייב וקרובין שאינם מעידים לו אינם חייבין מפני שאין בעדותם כלום ואין חייבין להעידו ואף הכשרים וכיוצא בהם אם לא היו חייבים להעיד כל שלא ענו אמן. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
אלא בחד כלומר בחד שאינו מחייב בעדותו ממש ממון בעד אחד דעלמא אבל עד אחד המחייב ממון בעדותו ממש כעד דנסכא דרבי אבא חייב נמי מדאורייתא כבי תרי. תלמיד הר"פ ז"ל. וכתב הרב המאירי ז"ל וז"ל היודע עדות לחבירו ואינו מעיד בין שהם שנים שכבישת עדותם מפסדת ממון בין שהוא אחד שכבישת עדותו מפקעת שבועה פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים שאף גרמא אין כאן הואיל ואין כאן מעשה. ומה שאמרו בסוגיא אי בתרי באם לא יגיד קאי לאו למימרא דליחייב בדיני אדם דמה ענין לחייב את האדם במניעת דיבור אלא כך פירושו באם לא יגיד קאי ופשיטא דחייב בדיני שמים. ואף ברוב ספרים גורסים בה בהדיא פשיטא. ושמא תאמר והלא במחיצת הכרם שנפרצה אם נתיאש בעל הכרם ולא גדרה חייב באחריותה. יראה לי בו שמכל מקום יש כאן מעשה שלו והוא שגפניו מתפשטין מתוך גידולם ומקדשים התבואה. וחכמי הדורות שלפנינו תירצו בה שמאחר שנודע בודאי שהאיסור בא על ידי כך הרי הוא כגורם בידים. ע"כ.
העושה מלאכה במי חטאת מי חטאת הוא אחר שנתערב אפר הפרה בתוכה הא קודם שנתערב אפר בהם אין נקראין מי חטאת אלא מי המילוי. ולענין מלאכה מי המילוי חמורין ממי חטאת שמי המילוי פוסלת בהם אף מלאכה אחרת רצה לומר שכל שנתעסק במלאכה בעוד שהוא ממלא את המים נפסלו ואלו מי חטאת אין זה פוסל בו הא מלאכת עצמן מכל מקום פוסלות בו ואין צריך לומר מלאכה שבגופן כגון שהיו המים בכלי שיש בו שנתות וידע כמה עולין המים כשנותנין בתוכם ליטרא בשר ועד אי זה שנת הם מגיעים והכניס זה את הבשר לתוכו כדי להבחין אם יש ליטרא בבשר שלו אלא אף מלאכה שאינה בגופן פוסלת בו כגון ששקל כנגדן כגון שהיה נודע לו כמה ליטראות מים באותו כלי שמי חטאת לתוכו עם הכלי והניחן בכף עם הכלי ושם הבשר בכף שניה הואיל ועשאן משקולת פסלן. ויש מפרשים בגופן מה שפירשנו בכנגדם ומפרשים בכנגדם ששקל כנגדם אבן שלא לצורך וחזר ושקל כנגד האבן דבר אחר הצריך לו אלא שבכנגדן אינו פוסל אלא בהיסח הדעת. ומכל מקום יש מפרשים שכל ששקל כנגדם דבר אחר פסולין אף בלא היסח הדעת אבל אם כיון לשקול את המים בדבר אחר אם הסיח דעתו פסולין ואם לאו כשרים. וכן נראה דעת גדולי המחברים אלא שסוגיא זו אינה הולכת על שיטתם וכבר הרגישו בה גדולי המגיהין. העושה מלאכה במי חטאת בין בגופן בין בכנגדן וכן העושה מלאכה בפרת חטאת הואיל והיזק שאינו ניכר הוא דינו כדין גרמא ופטור מדיני אדם שהרי אין כוונתו להזיק וחייב בדיני שמים. גדולי המחברים כתבו שהעושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת במזיד חייב לשלם בשוגג פטור אבל אם הכניס פרה למרבק כדי שתינק ותדוש וכן הסיח דעתו ממי חטאת פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ואף על פי שזו באה כדעת האומר במסכת גיטין היזק שאינו ניכר שמיה היזק ואף הם פסקו שאינו היזק אפשר שהם עושים אותה כמזיד אף על פי שאין כוונתם להזיק ומתורת קנס וכן עיקר. המבעית את חבירו ונבעת לקולו אחר שלא הכהו ולא נגע בו פשיעתו מסייעתו שהיה לו להתחזק בעצמו ומתוך כך פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. וכן הרבה נכללו בדין זה כמו שאמרו בכאן מיהא טובא איכא כגון ליבה וליבתו הרוח; שסה בו כלב ונחש; הרחקת סולם מן השובך; נפילת הפשתן הנזכר בפרק לא יחפור; נתיאש ולא גדרה; סלק את הכרים האמור בפרק כיצד הרגל; הבאיש מריחו האמור למעלה; הוזקה באכילה; נפל מקול הכריה; והרבה כיוצא באלו שהוא גרמא ופטור אלא שיש מהם שפטור אף בדיני שמים והוא שאין כוונתו כלל להזיק כי הוא יודע תעלומות לב ויש גרמות שהוא חייב בהם על פי הכלל כגון שורף שטר חבירו והמוחלו אחר מכירה; שף מטבע של חבירו; והמראה את של חבירו ומפסידו; המראה דינר לשולחני ואינו בקי בו; וכל שעושה עצמו בקי ואינו בקי הרי הוא מכוון להזיק ולבדו הוא עושה; וכן מסלק את הכרים לכלי הנופל מן הגג לדעת קצת כמו שביארנו בפרק כיצד הרגל; וכן מחיצת הכרם שנפרצה שאם נתיאש ולא גדרה חייב באחריותו. ודן את הדין אם קבלוהו עליהם וטעה אין כאן דינא דגרמי אפילו בהדיוט ואם קבלוהו עליהם כוותיה מיהא אין כאן דיני דגרמי ופטור אלא אם כן נשא ונתן ביד מפני שאין בהם כוונה להזיק ובמסכת סנהדרין יתבאר. ויש בענינים אלה כללים אחרים לקצת מפרשים ואולי נרמז עליהם במקום אחר בעזרת השם. הרב המאירי ז"ל.
והאיכא נשברה כדו קצת קשה דמהך לא קשיא כל כך דפלוגתא היא ושמא הך דלא חשיב ליה לעיל בברייתא גבי ארבעה דברים וכו' משום דסבירא ליה כרבי מאיר דמחייב אף בדיני אדם ולא סבירא ליה כחכמים דפטרי מדיני אדם ומחייבי בדיני שמים. ושמא יש לומר דחכמים דרבי מאיר היינו רבי יהודה דבר פלוגתיה הוא. וכן מוכח לעיל בהדיא פרק המניח וברייתא דלעיל רבי יהודה קתני לה ומקשה מדידיה לדידיה. והנוסחא ברוב ספרים רבי יהודה אלא שיש קצת ספרים דגרסי רבי יהושע ואינו נראה. שיטה.
אבל הני איצטריכו ליה וא"ת הנותן סם המות לפני בהמת חבירו איכא רבותא כדאמרינן לעיל אפילו סם המות דלא עבידא דאכלה חייב בדיני שמים. יש לומר דמכל מקום אין זה חידוש כל כך ולעיל רצה לומר דהוי רבותא לאשמועינן סם המות דחייב בדיני שמים טפי מבשאר פירות אבל ודאי בין בשאר פירות בין בסם המות לא הוי רבותא דחייב בדיני שמים. כך נראה למורי שיחיה. תלמיד הר"פ ז"ל. ויש ספרים דמייתי ליה הכא בהנך דקאמר ותו ליכא וכך הוא בפירוש רבינו חננאל ז"ל. הרשב"א ז"ל.
ועוד 5 קטעי פירוש על דף זה.
Shita Mekubetzet on Bava Kamma 56a · Sefaria
פני יהושע
בגמרא אילימא לנפשיה ממונא בעי שלומי ובדיני אדם נמי ליחייב ויש להקשות אמאי לא מוקי לה שפיר לנפשיה וכגון שהוא מודה שהעדים העידו שקר אלא שאומר שאע"פ כן הענין אמת וא"כ אין צריך לשלם הממון דהפה שאסר הוא הפה שהתיר ובדיני שמים ודאי חייב משום מדבר שקר תרחק ויש ליישב כתירוץ התוספות כיון שאילו היה ידוע לב"ד שהעדות עידי שקר היה חייב לשלם לא שייך לומר פטור מדיני אדם ונראה שהתוספות בעצמם כיוונו לזה כמו שיתבאר אח"ז מצאתי בנמוקי יוסף שכ"כ בשם הרא"ה אלא שהב"י בטוח"מ סי' ל"ב וכן הרמ"א בהג"ה בש"ע שם משמע שפי' דברי הנ"י בשוכר להעיד לחבירו וצ"ע עוד מצאתי שם בש"ך שהביא בשם הרש"ל בס' יש"ש דבכה"ג שהבע"ד מודה ששכר עדים שקרים אע"פ שהוא אמר שהענין אמת מ"מ חייב להחזיר אלא שיש לחלק וצ"ע בל' הרש"ל דמל' הש"ע לא משמע כן והכי מסתברא:
בתוספות בד"ה ממונא בעי לשלומי וכ"ת פטור מדיני אדם משום דלא ידעינן שהם עידי שקר כו' עכ"ל. נראה דאין לפרש דברי תוס' כפשטן דלא ידעינן כלל אם הם עידי שקר דא"כ מאי רבותא ל"ל לומר ד' דברים פטור מדיני אדם דבכ"מ שאין עדים נמי פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים אע"כ נראה דכוונת תוס' לומר דלא ידעינן שהם עידי שקר כ"א עפ"י הודאת בע"ד אלא שהוא אומר שהענין אמת וכמ"ש בסמוך:
בד"ה אלא לחבריה כגון שאין לחבריה מה לשלם כו' וה"ה דצ"ל דאיירי שלהעדים נמי אין להם מה לשלם דאל"כ החיוב מוטל עליהם ואפילו בהודאת עצמם נאמנים על עצמם לענין שמחויבים לשלם ומ"ש או כגון שאין אנו יודעים כו' פי' שהבע"ד עצמו והעדים אין מודים בכך אבל מ"מ אנו יודעים שהעידו שקר ע"פ הודאת השוכר וזה מוכרח כמ"ש בסמוך ומיהו נראה דכל מה שכתבו התוס' כאן היינו כדי ליישב הא דנקט פטור מדיני אדם אבל בדיני שמים ודאי חייב השוכר אע"ג שהלוה מוציא את ממונו מן הבע"ד או מן העדים דמ"מ איסור' דעבד עבד וזה מוכרח מדהביאו ראיה בסמוך משילח את הבערה ביד פיקח והתם ע"כ הניזק גובה דמי ניזקו מן הפיקח אפ"ה משמע מדבריהם שהיה לחייבו בדיני שמים אי לאו שיש לחלק בין שוכר לאומר אבל הש"ך בח"מ סי' ל"ב בשם הריטב"א לא כ"כ עי"ש וצ"ע:
בא"ד ודוקא שוכר אבל אמר פטור מד"ש שסבור שלא ישמעו לו כו' עכ"ל. וקשה דהא בפ' האיש מקדש דף מ"ג משמע להדיא דכ"ע מודו דאפי' באומר חייב בד"ש גבי האומר לשלוחו צא והרוג את הנפש דמקשה התם בפשיטות מכלל דת"ק בד"ש נמי לא מחייב וראיתי שהש"ך בח"מ סימן ל"ב הרגיש בקושיא זו ולא תירץ כלום וכן הקשה אסוגיא דקדושין שם דאמרינן דהנחש היה ראוי לפטור מטעמא דדברי הרב כו' אף על גב דהתם ד"ש הוי ע"ש בש"ך ולא תי' כלום ולע"ד נראה ליישב הא דאמרינן בקדושין דהשולח חייב בד"ש היינו היכא שהשליח עשה המעשה בצווי של המשלח שעיקר המעשה מיוחד להמשלח שחפץ בזה הענין ולולי צווי המשלח לא היה השליח רוצה לעשות זה המעשה ומדין שלוחו של אדם כמותו אתינן עליה דנהי דבדיני אדם פטרינן ליה מטעמא דדברי הרב וכו' מ"מ יש לחייבו בד"ש כיון שעיקר המעשה מיוחד אליו כגון בענין יואב בהריגת אוריה שלא עשה יואב אלא לקיים צווי דוד המלך וע"כ לא גרע מעשה יואב לדוד כמו שוכר הנ"ל כי דבר המלך אליו נחוץ ובודאי היה רוצה דוד שיואב יעשה הדבר בשליחותו ולא יתעצל לכך פשיטא ליה לתלמודא דחייב דוד בדיני שמים וכן האומר לשלוחו הרוג את הנפש שהמשלח עיקר בענין זה ורוצה שהשליח יעשה זה בשליחותו ולולי שליחותו לא עלה על דעת השליח לעשותו אלא לקיים צווי המשלח עשה כן לכך חייב בד"ש מדין שלוחו של אדם כמותו משא"כ בנדון דידן באומר לחבירו להעיד עדות שקר להוציא מראובן לשמעון דלא שייך כאן כלל דין שלוחו של אדם כמותו דלאו שלוחו הוא וכן העדים ודאי אינן עושין לקיים רצון האומר בלבד אלא בלא"ה נמי היו עושין לרצון הבע"ד וזה האומר מעשה סרסורי עבירה בעלמא הוא דעבד ואיהו בעצמו נמי אינו שלוחו של הבע"ד נמצא שעיקר מעשה אינו מיוחד אליו אלא להעדים עצמן לכך כתבו תוספות בפשיטות דאומר פטור ואפי' בשוכר סד"א דפטור מהלין טעמי קמ"ל דחייב דבשוכר הוי כמו שליח אח"ז עיינתי בספר חוות יאיר בשאלה קס"ו שהאריך בזה והעלה דדיני שמים דהכא היינו דינא רבא ובקידושין לא איירי אלא בדינא זוטא ובאמת יש לפ' כן אבל לפי הסברא שכתבתי דמעשה דיואב לא גרע משוכר דהכא ואפ"ה פטור מדינא רבא לחכמים דפליגי אשמאי הזקן וא"כ היה צ"ל דהסוגיא דהכא לא אתיא אלא כשמאי הזקן וזה דוחק לכך נ"ל כדפרישית. ומכ"ש דבמעשה דנחש נמי לא ק"מ דלא שייך נמי כלל לומר ששא"כ דחוה ודאי לא אכלה כדי לקיים רצון הנחש אלא מנפשה היא דקאכלה והנחש לא עשה רק מעשה הסתה בעלמא ועיקר המעשה מיוחד לחוה בלבד והנחש לא נהנה בגוף האכילה לכך היה מהראוי לפוטרו אי לאו משום חומרא דמסית שאין טוענין לו וכן במסית גופא דעבודת כוכבים ומעשה דעץ הדעת ודאי היה חמור מעבודת כוכבים מדלא אשכחן בשום מסית לעבירה דליחייב אלא בהנך. ובלא"ה קשיא לי טובא על הרב הש"ך דמאי קשיא ליה ממעשה דנחש לחייבו בד"ש מטעם שליח לדבר עבירה דהא אמרינן שם בהדיא בפרק האיש מקדש אפי' למ"ד ששא"כ מודה באומר לחבירו צא ואכול את החלב שהמשלח פטור שלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב וא"כ כ"ש דלא שייך לחייב במעשה דעץ הדעת דמידי דאכילה הוא וחוה נהנית ולא הנחש ועוד שלא עשה אלא אמירה בעלמא ולא שליחות א"כ פשיטא שהיה לו לפטור אי לאו משום חומרא דמסית וחומר עבירה כדכתיבנא ודברי הש"ך צ"ע ודו"ק ונראה שהש"ך נחית ג"כ לזה החילוק שכתבתי בין היכא שאומר בתורת שליחות ובין היכא שאומר דרך הסתה בעלמא ולזה מייתי שפיר ראיה דאין לחייב בנדון דהכא בשוכר לחבירו שאינו אלא דרך הסתה מההיא דנחש דע"כ לא קאמר בגמרא דפטור המשלח באומר אכול חלב אלא בדרך שליחות אבל אי ס"ד דבמעשה הסתה לחוד חייב לא שייך לחלק בכך דבאכילת חלב לא שייך שליחות שהלה נהנה ואין השליחות מיוחד אליו כמ"ש ודוק היטב:
בא"ד ועוד דבפירקין תנן השולח את הבערה כו' משמע דשליח פטור אף מדיני שמים עכ"ל. לכאורה יש לתמוה דפשטא דמילתא משמע דההיא דשולח את הבערה לא איירי ששלחו להדליק בשל חבירו דומיא דרישא דשלחו ביד חש"ו דמשמע לעיל בפ"ק גבי חומר בשור מבאש כו' דאיירי שמסרו לחש"ו בתורת שמירה ומר מוקי לה בגחלת ומר בשלהבת ומ"מ עיקרא דמילתא משמע דלא איירי כלל שמסרו כדי להבעיר בשל חבירו וא"כ בסיפא דשלחו ביד פיקח אי מיירי נמי בכה"ג מאי חייב בד"ש שייך כאן כיון שמסרו לבן דעת בתורת שמירה ובדוחק יש ליישב דאיירי נמי במסרו כדי להבעיר בשל חבירו ואפ"ה שייך כל הסוגיא דמסר לו גחלת או שלהבת כו' כיון שאינו מוסר לו דבר המזיק עצמו ואדרבה בכל שעה הולך וכבה וע"י צבתא דחרש היא הדליקה ואין להאריך שזה מוכרח דבפ' האיש מקדש מקשה הש"ס להדיא משולח את הבערה דליחייב שולח ומשני אין שליח לדבר עבירה וק"ל:
בפרש"י בד"ה אלא בחד כו' ודילמא לא הוי משתבע כו' כאן לא שייך להקשות אמאי פסיק ותני חייב בד"ש דקמי שמיא גליא אי הוי משתבע הלה או לא דמ"מ כיון שזה עצמו שיודע להעיד אינו יודע אם ישבע הלה או לא ונמצא דלא איכפת ליה בהזיקו של חבירו חייב בדיני שמים שנתכוין להזיק:
בד"ה פטור מדיני אדם דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק וכולהו הני תיובתא מתני' נינהו עכ"ל. נראה דכוונתו ליישב דלא תקשי מאי מקשה בפשיטות דילמא סבר רבי יהושע כמ"ד היזק שאינו ניכר שמיה היזק ובדיני אדם נמי חייב ע"ז כתב רש"י דמתני' היא וא"כ ע"כ דמ"ד היזק שאינו ניכר שמיה היזק צריך לתרץ דלא תקשי ברייתא אליביה וכדמשני באמת בפ' הניזקין כגון שהכניסה לרבקה שתינק ותדוש וא"כ מקשה שפיר דמ"מ אשכחן מיהת דשייך פטור מד"א וחייב בדיני שמים כן יש ליישב כוונת התוס' וק"ל:
בד"ה ר' מאיר מחייב בהזיקן פלוגתייהו מיפרשא בהמניח בנתקל פושע ובמפקיר נזקיו עכ"ל. ונראה דנפ"מ הכא בסוגיא דשמעתין דלא תקשה מאי מקשה בפשיטות דליחשוב נמי הא דלמא ס"ל כר"מ דאפי' בד"א נמי חייב ואף ע"ג דאמרינן התם מודה ר"מ לחכמים במעלה קנקניו ונפלו ברוח שאינה מצויה דפטור אפ"ה לא שייך להקשות דהתם בד"ש נמי פטור משום דאנוס גמור הוא כדפרישית שם להדיא אבל לפמ"ש רש"י דמפרש בהמניח דפליגי בנתקל פושע ובמפקיר נזקיו והיינו ע"כ משום דברייתא איירי נמי כשהזיק לאחר נפילה אלא שזה הפקיר נזקיו לאחר הנפילה וא"כ האי בבא דמעלה קנקנו דמודה ר"מ דפטור משמע נמי דאיירי שהזיקו לאחר נפילה וכמו שפירשו התוס' שם להדיא עי"ש וא"כ בכה"ג שפיר מצינו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים לדברי הכל דהוה ליה לסלק הזיקו ולא להפקיר ודו"ק:
Penei Yehoshua on Bava Kamma 56a · Sefaria
גליון הש"ס
רש"י ד"ה אם לא יגיד וכו' ועוד קי"ל תמוה לי הא באמת היכא דעד אחד מועיל בעדותו לחייב ממון חייב קרבן שבועה כדאמרי' בשבועות רפ"ד הכל מודים בעד סוטה וכו' ובתוס' ריש סוטה ד"ה כל הקשו באמת אמאי לא אמרינן דוהוא עד היינו ב' דוקא. וע"ש מה שתירצו אבל לרש"י דכ"כ לקושטא דמילתא דוהוא עד היינו ב' דוקא צ"ע:
ד"ה פטור וכו' דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק קשה למ"ש רש"י תחלה העושה מלאכה ששקל בהן משקלות ובזה אף למ"ד דשמיה היזק פטור ע"ש בגיטין וצ"ע:
Gilyon HaShas on Bava Kamma 56a · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת בבא קמא, דף נ״ו, עמוד א׳, בהיקף של כ־441 מילים ב־24 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 24 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 12 מילים
נפתחת ב״בְּכוֹתֶל רָעוּעַ.…״
- קטע 224 מילים
נפתחת ב״אָמַר מָר: הַכּוֹפֵף קָמָתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ בִּפְנֵי…״
- קטע 39 מילים
נפתחת ב״וְרַב אָשֵׁי אָמַר: טָמוּן אִתְּמַר, מִשּׁוּם דְּשַׁוְּיַהּ…״
- קטע 419 מילים
נפתחת ב״אָמַר מָר: הַשּׂוֹכֵר עֵדֵי שֶׁקֶר. הֵיכִי דָמֵי?…״
- קטע 521 מילים
נפתחת ב״וְהַיּוֹדֵעַ עֵדוּת לַחֲבֵירוֹ וְאֵינוֹ מֵעִיד לוֹ. בְּמַאי…״
- קטע 62 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא בְּחַד.…״
- קטע 722 מילים
נפתחת ב״וְתוּ לֵיכָּא? וְהָאִיכָּא (סִימָן: הָעוֹשֶׂה, בְּסַם, וּשְׁלִיחַ,…״
- קטע 814 מילים
נפתחת ב״וְהָאִיכָּא הַנּוֹתֵן סַם הַמָּוֶת בִּפְנֵי בֶּהֱמַת חֲבֵירוֹ…״
- קטע 915 מילים
נפתחת ב״וְהָאִיכָּא הַשּׁוֹלֵחַ אֶת הַבְּעֵרָה בְּיַד חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה…״
- קטע 1011 מילים
נפתחת ב״וְהָאִיכָּא הַמַּבְעִית אֶת חֲבֵירוֹ – פָּטוּר מִדִּינֵי…״
- קטע 1124 מילים
נפתחת ב״וְהָאִיכָּא נִשְׁבְּרָה כַּדּוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְלֹא סִילְּקָהּ,…״
- קטע 1218 מילים
נפתחת ב״אִין, מִיהָא אִיכָּא טוּבָא; וְהָנֵי אִצְטְרִיכָא לֵיהּ…״
- קטע 1321 מילים
נפתחת ב״הַפּוֹרֵץ גָּדֵר בִּפְנֵי בֶּהֱמַת חֲבֵירוֹ – מַהוּ…״
- קטע 1424 מילים
נפתחת ב״הַכּוֹפֵף קָמָתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ נָמֵי – מַהוּ…״
- קטע 1521 מילים
נפתחת ב״וּלְרַב אָשֵׁי – דְּאָמַר נָמֵי טָמוּן אִיתְּמַר,…״
- קטע 1623 מילים
נפתחת ב״וְהַשּׂוֹכֵר עֵדֵי שֶׁקֶר נָמֵי – מַהוּ דְּתֵימָא,…״
- קטע 1731 מילים
נפתחת ב״וְהַיּוֹדֵעַ עֵדוּת לַחֲבֵירוֹ וְאֵינוֹ מֵעִיד לוֹ, נָמֵי…״
- קטע 1810 מילים
נפתחת ב״נִפְרְצָה בַּלַּיְלָה אוֹ שֶׁפְּרָצוּהָ לִסְטִים כּוּ׳. אָמַר…״
- קטע 1933 מילים
נפתחת ב״אֲבָל לֹא חָתְרָה מַאי, חַיָּיב?! הֵיכִי דָמֵי?…״
- קטע 2020 מילים
נפתחת ב״הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר: תְּחִילָּתוֹ בִּפְשִׁיעָה וְסוֹפוֹ בְּאוֹנֶס…״
- קטע 2128 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא מַתְנִיתִין בְּכוֹתֶל בָּרִיא, וַאֲפִילּוּ לֹא חָתְרָה.…״
- קטע 2227 מילים
נפתחת ב״לָא מִבַּעְיָא הֵיכָא דְּלָא חָתְרָה – דְּכוּלַּהּ…״
- קטע 2317 מילים
נפתחת ב״מַאי טַעְמָא? דַּאֲמַר לֵיהּ: מִידָּע יָדְעַתְּ דְּכֵיוָן…״
- קטע 245 מילים
נפתחת ב״הוֹצִיאוּהָ לִסְטִים – לִסְטִים חַיָּיבִין.…״
לשון המקור
בְּכוֹתֶל רָעוּעַ.
אָמַר מָר: הַכּוֹפֵף קָמָתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ בִּפְנֵי הַדְּלֵיקָה. הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דְּמָטְיָא לֵיהּ בְּרוּחַ מְצוּיָה, בְּדִינֵי אָדָם נָמֵי נִחַיַּיב! אֶלָּא דְּמָטְיָא בְּרוּחַ שֶׁאֵינָהּ מְצוּיָה.
וְרַב אָשֵׁי אָמַר: טָמוּן אִתְּמַר, מִשּׁוּם דְּשַׁוְּיַהּ טָמוּן בָּאֵשׁ.
אָמַר מָר: הַשּׂוֹכֵר עֵדֵי שֶׁקֶר. הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא לְנַפְשֵׁיהּ – מָמוֹנָא בָּעֵי שַׁלּוֹמֵי, וּבְדִינֵי אָדָם נָמֵי נִיחַיַּיב! אֶלָּא לְחַבְרֵיהּ.
וְהַיּוֹדֵעַ עֵדוּת לַחֲבֵירוֹ וְאֵינוֹ מֵעִיד לוֹ. בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא בְּבֵי תְרֵי – פְּשִׁיטָא! דְּאוֹרָיְיתָא הוּא – ״אִם לוֹא יַגִּיד, וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ״!
אֶלָּא בְּחַד.
וְתוּ לֵיכָּא? וְהָאִיכָּא (סִימָן: הָעוֹשֶׂה, בְּסַם, וּשְׁלִיחַ, חֲבֵירוֹ, נִשְׁבַּר.) הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּמֵי חַטָּאת וּבְפָרַת חַטָּאת – פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם, וְחַיָּיב בְּדִינֵי שָׁמַיִם!
וְהָאִיכָּא הַנּוֹתֵן סַם הַמָּוֶת בִּפְנֵי בֶּהֱמַת חֲבֵירוֹ – פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם, וְחַיָּיב בְּדִינֵי שָׁמַיִם!
וְהָאִיכָּא הַשּׁוֹלֵחַ אֶת הַבְּעֵרָה בְּיַד חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן – פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם, וְחַיָּיב בְּדִינֵי שָׁמַיִם!
וְהָאִיכָּא הַמַּבְעִית אֶת חֲבֵירוֹ – פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם, וְחַיָּיב בְּדִינֵי שָׁמַיִם!
וְהָאִיכָּא נִשְׁבְּרָה כַּדּוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְלֹא סִילְּקָהּ, נָפְלָה גְּמַלּוֹ וְלֹא הֶעֱמִידָהּ – רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּיב בְּהֶזֵּיקָן, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: פָּטוּר בְּדִינֵי אָדָם, וְחַיָּיב בְּדִינֵי שָׁמַיִם!
אִין, מִיהָא אִיכָּא טוּבָא; וְהָנֵי אִצְטְרִיכָא לֵיהּ – מַהוּ דְּתֵימָא בְּדִינֵי שָׁמַיִם נָמֵי לָא לִיחַיַּיב, קָא מַשְׁמַע לַן.
הַפּוֹרֵץ גָּדֵר בִּפְנֵי בֶּהֱמַת חֲבֵירוֹ – מַהוּ דְּתֵימָא: כֵּיוָן דִּלְמִסְתְּרֵיהּ קָאֵי, מָה עָבֵיד? בְּדִינֵי שָׁמַיִם נָמֵי לָא לִיחַיַּיב; קָא מַשְׁמַע לַן.
הַכּוֹפֵף קָמָתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ נָמֵי – מַהוּ דְּתֵימָא, לֵימָא: מִי הֲוָה יָדַעְנָא דְּאָתְיָא רוּחַ שֶׁאֵינָהּ מְצוּיָה? וּבְדִינֵי שָׁמַיִם נָמֵי לָא לִיחַיַּיב; קָא מַשְׁמַע לַן.
וּלְרַב אָשֵׁי – דְּאָמַר נָמֵי טָמוּן אִיתְּמַר, מַהוּ דְּתֵימָא: ״אֲנָא כַּסּוֹיֵי כַּסִּיתֵיהּ נִיהֲלָךְ״, וּבְדִינֵי שָׁמַיִם נָמֵי לָא לִיחַיַּיב; קָא מַשְׁמַע לַן.
וְהַשּׂוֹכֵר עֵדֵי שֶׁקֶר נָמֵי – מַהוּ דְּתֵימָא, לֵימָא: דִּבְרֵי הָרַב וְדִבְרֵי הַתַּלְמִיד, דִּבְרֵי מִי שׁוֹמְעִין? וּבְדִינֵי שָׁמַיִם נָמֵי לָא לִיחַיַּיב; קָא מַשְׁמַע לַן.
וְהַיּוֹדֵעַ עֵדוּת לַחֲבֵירוֹ וְאֵינוֹ מֵעִיד לוֹ, נָמֵי – מַהוּ דְּתֵימָא: ״מִי יֵימַר דְּכִי הֲוָה אָתֵינָא מַסְהֵדְינָא לֵיהּ הֲוָה מוֹדֵה, דִּלְמָא הֲוָה מִשְׁתְּבַע לְשִׁקְרָא״, וּבְדִינֵי שָׁמַיִם נָמֵי לָא לִיחַיַּיב; קָא מַשְׁמַע לַן.
נִפְרְצָה בַּלַּיְלָה אוֹ שֶׁפְּרָצוּהָ לִסְטִים כּוּ׳. אָמַר רַבָּה: וְהוּא שֶׁחָתְרָה.
אֲבָל לֹא חָתְרָה מַאי, חַיָּיב?! הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא בְּכוֹתֶל בָּרִיא – כִּי לֹא חָתְרָה אַמַּאי חַיָּיב? מַאי הֲוָה לֵיהּ לְמֶעְבַּד? אֶלָּא בְּכוֹתֶל רָעוּעַ – כִּי חָתְרָה אַמַּאי פָּטוּר? תְּחִלָּתוֹ בִּפְשִׁיעָה וְסוֹפוֹ בְּאוֹנֶס הוּא!
הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר: תְּחִילָּתוֹ בִּפְשִׁיעָה וְסוֹפוֹ בְּאוֹנֶס פָּטוּר; אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: תְּחִילָּתוֹ בִּפְשִׁיעָה וְסוֹפוֹ בְּאוֹנֶס חַיָּיב – מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?
אֶלָּא מַתְנִיתִין בְּכוֹתֶל בָּרִיא, וַאֲפִילּוּ לֹא חָתְרָה. וְכִי אִיתְּמַר דְּרַבָּה – אַסֵּיפָא אִיתְּמַר: הַנִּיחָה בַּחַמָּה, אוֹ שֶׁמְּסָרָהּ לְחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, וְיָצְתָה וְהִזִּיקָה – חַיָּיב. אָמַר רַבָּה: וַאֲפִילּוּ חָתְרָה.
לָא מִבַּעְיָא הֵיכָא דְּלָא חָתְרָה – דְּכוּלַּהּ בִּפְשִׁיעָה הוּא, אֶלָּא אֲפִילּוּ חָתְרָה נָמֵי. מַהוּ דְּתֵימָא: הָוְיָא לַהּ תְּחִילָּתוֹ בִּפְשִׁיעָה וְסוֹפוֹ בְּאוֹנֶס; קָא מַשְׁמַע לַן דְּכוּלַּהּ פְּשִׁיעָה הִיא,
מַאי טַעְמָא? דַּאֲמַר לֵיהּ: מִידָּע יָדְעַתְּ דְּכֵיוָן דִּשְׁבַקְתַּהּ בְּחַמָּה – כֹּל טַצְדְּקָא דְּאִית לַהּ לְמִיעְבַּד עָבְדָא וְנָפְקָא.
הוֹצִיאוּהָ לִסְטִים – לִסְטִים חַיָּיבִין.