מסכת בבא קמא דף נ״ד עמוד א׳

לחלק דלא תימא אינו חייב עד שיפול שם שור וחמור ביחד:

ונפל לשון יחיד:

ונפל טובא משמע [כמו ועשה בצלאל ואהליאב] (שמות ל״ו:א׳) ובא האות והמופת (דברים י״ג:ג׳) ובא הארי ואת הדוב (שמואל א י״ז:ל״ד):

מידי אחרינא לא ושאר מילי מנלן:

אף כל בעלי חיים לרבנן קמתרץ לה ולר' יהודה אתא או ורבי אף שאר מטלטלין:

עופות אין מטמאין במגע ובמשא:

א"כ דלא רבי אלא מאי דדמי ליה לפרטא משני צדדין:

לכתוב רחמנא חד פרט או שור או חמור ודרשינן כל כעין הפרט ומדכתב אידך אם אינו ענין לדבר שנבלתו מטמאה דהא אתי בכללא תנהו ענין לעופות דדמו לפרטא בחד צד דהוה בעלי חיים ואיכא למפרך השתא דתרוייהו צריכי מהיכא ממעט אדם אלא מהך מלתא דעופות מקשי ואזיל עד דמפיק ליה מכוליה טעמא:

או מבעי ליה לחלק האי סוגיא כר' יאשיה דמצריך או לחלק בכל דוכתין אבל לרבי יונתן אין צריך או לחלק ותימה א"כ סוגיא זו דלא כהלכתא דבפ' השואל (ב"מ דף צה:) מוקי אביי כרבי יאשיה ורבא כרבי יונתן וקי"ל כרבא לגבי דאביי ובפ' אותו ואת בנו (חולין דף עח:) גבי פלוגתא דחוששין לזרע האב משמע דתליא בפלוגתא דרבי יונתן ור' יאשיה נמי יש לתמוה למה אין אנו פוסקין כמ"ד כר' יונתן מכח מילתיה דרבא בפרק השואל:

הוה אמינא קרב לגבי מזבח אין תימה למה לא ילפינן הכא שור שור משבת ובמסקנא נמי דמרבינן עופות מדכתיב ישיב לבעליו כל דאית ליה בעלים ל"ל נילף משור שור או חמור חמור משבת כמו חסימה ופריקה לקמן וממילא אמעיט אדם דליכא למילף משבת כדאמרינן לקמן (בבא קמא נד ע"ב) גבי כלאים להנחה הקשתיו ולא לדבר אחר וכן גבי תשלומי כפל והשבת אבידה מה צריך ריבוי לקמן נילף משבת ומיהו להפרשה דהר סיני ניחא דלא שייך למילף משבת דעדיין לא נאמרו עשרת הדברות וי"ל דבמקום ששייך לדרוש בכלל ופרט לא ילפינן שור שור משבת וכן כל הני דהוה דרשינן בכלל ופרט דתשלומי כפל דרשינן ליה בהדיא במרובה (לקמן בבא קמא דף סג.) אי לאו רבויא דכל וכן יש לפרש בהשבת אבידה אבל בכל אחריני י"ל דלא מדריש בכלל ופרט וכלל:

קרב לגבי מזבח בפ"ק דקדושין (דף יז.) גבי הענקה דכתיב צאן גורן ויקב לא ממעט כל דבר שאין קרב לגבי מזבח משום דבכלל גורן הוי כמה דברים שאין קריבים לגבי מזבח אבל בפ"ק דחולין (דף כה:) צ"ע דכתיב כל מעשה עזים תתחטאו דאמר עזים למעוטי עופות ואמאי לא ממעטינן כל דבר שאין קרב לגבי מזבח ומיהו לההוא לישנא דאמר לקמן כל ריבויא הוא לא קשה מהתם:

בין לרבי יהודה דמרבה כלים כלים בני מיתה נינהו וא"ת ומאי פריך כ"ש משום דלאו בני מיתה נינהו צריכי ריבויא לרבי יהודה וי"ל דלר' יהודה נמי הוה ממעט כלים מחמור אי לאו ריבויא ולהכי פריך בין לרבנן דממעטי להו כלים מחמור ובין לרבי יהודה דמרבה להו כלים מאו לאפוקי ממיעוט דחמור הא לאו בני מיתה נינהו:

בין לרבנן בין לר' יהודה כלים בני הבלא נינהו אפילו למאן דאית ליה בפ' המניח (לעיל בבא קמא דף כט.) דלרבי יהודה מפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה פטור וא"כ לא מחייב רבי יהודה אלא בבור ברשותו ובבור ברשותו אצטריך שפיר למיפטר כלים בחבטה דחבטה דידיה הוא מ"מ פריך שפיר דבהיזק הבל משתעי קרא מדדריש רב ונפל עד שיפול דרך נפילה וחבטה היכא דהוי דידיה אתיא בק"ו ובהבל דמשתעי ביה קרא אית לן לאשכוחי ריבויא דכלים לר"י ומיהו אין נראה שידרוש ר' יהודה אפילו לרב עד שיפול דרך נפילה דכיון דלא מחייב אלא בבור ברשותו אין לו לדורשו כמו ששמואל אין דורשו משום דבכל מקום שיתחייב בהבל מתחייב בחבטה:

חמור דבור לר' יהודה כו' והא דלא קאמר נמי גם לב"ה דבריש הגוזל קמא לקמן (בבא קמא דף צד.) דלא חשיב אלא הנך דדמו דהוו בעלי חיים הקשה הר"ר משה מפונטייז"א ואימא דחמור אתא למעט שטרות ואור"י דלמאן דלא דאין דינא דגרמי אפי' הוא עצמו פטור ולמאן דדאין דינא דגרמי נמי לא מחייב אלא מדרבנן כדמוכח. בפרק הכונס (לקמן בבא קמא דף סב.) דמיבעיא ליה אי עשו תקנת נגזל במסור או לא ואי דינא דגרמי דאורייתא למה לא עשו תקנת נגזל במסור כמו בנגזל:

שה דאבידה לדברי הכל קשיא וא"ת לגופיה אצטריך למהוי פרט וכלל ונעשה כלל מוסיף על הפרט ואתרבו כל מילי דשור וחמור ושלמה אצטריך כל חד וחד למילתיה כדדריש בפ' אלו מציאות (ב"מ דף כז.) ואי לא שה דמייתר הוה משיירי חד מינייהו לפרט וכלל ולא הוה דרשינן ביה מידי וי"ל דבכל מקום שיש פרט וכלל רגיל רבינו שמואל ליתן טעם למה לי לפרט כיון דאתרבי כל מילי ומפרש דשמא יש דברים שלא היה מתרבי מהכלל אם לא שקדמו פרט להיות כלל מוסיף עליו ולרבות כל דבר והכא קים ליה לבעל הש"ס דמאבידה סתם הוה שמעינן שפיר כל אבידה כאילו יש פרט וכלל שאין למעט שום אבידה מבנין אב או מק"ו או בשום ענין וא"צ כאן פרט כדי שלא למעט מן הכלל שום דבר על ידי שום דין א"נ לכל אבידה כתיב והוי לכל ריבויא לרבות כל אבידה כאילו יש פרט וכלל אף על גב דדרשינן מיניה בע"ז (דף כו:) לרבות המומר מכל מקום איכא למדרש נמי כל אבידה דאתרוייהו קאי ריבויא אאבידה ואאחיך ומרבינן כל אבידה דכל אחד ולכאחיך:

הא דאקשינן לר' יהודה דמרבה להו לכלים בני מיתה נינהו איכא למידק מאי קאמר אדרבה משום דלאו בני מיתה נינהו והוה אמינא שלא דבר הכתוב אלא בבני מיתה כתב רחמנא או לרבות את הכלים ועוד קשיא לי דהא דקאמר בין לרבנן דממעטי כלים בין לר' יהודה דמרבה להו כלים בני מיתה נינהו נראית כקושיות הפוכות דהא דאקשינן לרבנן היינו לומר למה הוצרך הכתוב למעטן דהלא אמעוט מוהמת יהיה לו דלאו בני מיתה נינהו ושלא חייב הכתוב אלא כעין שור וחמור מדכתיב והמת יהיה לו והא דאקשינן לר' יהודה לכאורה משמע דקשיא ליה למה הוצרך לרבותן דהא לאו בני מיתה נינהו ולא מיעט הכתוב משור וחמור אלא דכותייהו דבני מיתה נינהו כגון אדם אבל כל השאר בכלל חיוב הוא דאי אמרת לר' יהודה קשיא היאך נתרבו שהרי מיעטן והמת יהיה לו אדרבה נימא מדכתיב שור למעט הייתי אומר שמיעט את הכל כמו שמיעט את האדם הוצרך הכתוב לרבות את הכלים ואי משום והמת אצטריך כדי שלא תמעט כל שאר בני מיתה כאדם ובתוס' ראיתי פירוש דחוק דה"ק בין לרבנן דממעטו להו לכלים מחמור בין לר' יהודה דמרבה להו מאו לאפוקי ממיעוטא דחמור כדאמרן הא לאו הני בני מיתה נינהו למה לי חמור למעוטי ע"כ ולא נתיישב לי פירושן.

גירסת קצת הספרים לרב דאמר בור שחייבו תורה להבלו ולא לחבטו בין לרבנן בין לר' יהודה כלים בני הבלא נינהו. ולפי גירסא זו אתי שפיר לרבי יוחנן דאמר בפרק המניח דמפקיר נזקיו שלא מחמת אונס לכ"ע חייב ואפילו לר' יהודה דהשתא משכחת ליה לר' יהודה דמחייב אפילו בבור בר"ה דלא מתחייב ביה רב אלא להבלו אלא למ"ד התם לר' יהודה אפילו במפקיר נזקיו דעלמא פטור הא לא מחייב אלא בבור ברשותו ובור ברשותו אפילו רב מחייב בין בהבלו בין בחבטו כדאמר רב חסדא לעיל ואם כן מאי קא בעי הכא לרב אליבא דר' יהודה וי"ל דמ"מ בור שדברה התורה הבל נמי איכא לכ"ע והיכי משכחת לה בכלים וא"נ קושטא דמלתא כר' יוחנן דאמר דר' יהודה לא פטר אלא במפקיר נזקיו דמחמת אונס והגירסא הנכונה דלא גרסינן בין לרבנן בין לר' יהודה אלא הכי גרסינן ולרב דאמר בור שחייבה תורה להבלו ולא לחבטו כלים בני הבלא נינהו כלומר וא"כ למה הוצרך הכתוב למעטן ומיהו לכשתמצא לומר דר' יהודה מחייב אפילו בבור ברה"ר לדידיה נמי בעיא היאך נתרבו.

משכחת לה בכלים חדשים דפקעו והוא הדין דהוה מצי למימר בשכלו מחמת הבלו של בור ובין בחדשים ובין בישנים וכמו שאמרו בירושלמי שכתבתי למעלה.

אמר רבא חמור דבור לר' יהודה ושה דאבדה לדברי הכל קשיא הקשו בתוס' לימא דחמור אתא למעוטי שטרות ותירץ דלמאן דלא דאין דינא דגרמא אפילו הוא עצמו פטור ולמאן דדאין דינא דגרמי נמי לא מחייב אלא מדרבנן כדמוכח לקמן בסוף פרק הכונס דמיבעיא ליה אי עשו תקנת נגזל במסור או לא ואי דינא דגרמי דאורייתא למה לא יעשו תקנה במסור כמו בנגזל.

בהמה וחיה נבלתם מטמאה במגע ובמשא אבל עוף טהור אין נבלתו מטמאה במגע ובמשא אלא שמטמאה בגדים בבית הבליעה ונבלת עוף טמא אין מטמאה אף בבית הבליעה אלא שהיא מטמאה על צדדים ידועים כמו שיתבאר במקומו:

בעלי חיים הקרבים על גבי מזבח אינם אלא חמשה מינין והם שלשה בבהמה הבקר והצאן והעז אם זכרים אם נקבות ובעוף שני מינין תורים ובני יונה אבל לענין קדושת בכור כל שבבהמה טהורה קדוש בבכורה וכן האדם ואין בבהמה טמאה קדוש בבכורה אלא פטר חמור בלבד:

בד"ה ה"א קרב לגבי כו' ל"ל נילף משור שור או חמור חמור משבת כו' עכ"ל אבל קשה דא"כ תרי פרטי שור וחמור ל"ל דמחד פרטא נמי הוה ילפינן משבת כמו בחסימה ופריקה ולמאן דאית ליה משום שביתת כלים בשבת ניחא דאיצטריך הכא חד פרטא למעט כלים אבל למאי דק"ל כב"ה דלית להו שביתת כלים בשבת ממילא אימעיט נמי כלים ורש"י בחומש תמוה בזה שהניח תלמוד ערוך וכתב כקושיית התוס' דילפינן בבור שור שור משבת וכבר תמה עליו הרא"ם ויש ליישב פירושו לשיטתנו למאן דאית ליה שביתת כלים דאיצטריך אידך פרטא למעט כלים וקושטא הוא למאי דמסיק דילפינן שור או חמור משבת גבי פריקה וחסימה ה"נ דילפינן הכא שור שור משבת וכן פרש"י בהדיא בחומש לפום הך דרשה דיליף בבור שור שור משבת דחמור ממעט כלים והיינו ע"כ למאן דאית ליה שביתת כלים אבל למאן דלית ליה שביתת כלים ע"כ דלא ילפינן שור שור משבת דא"כ חמור ל"ל הוצרך תלמודא למימר אליביה דכסף ישיב לבעליו לרבות כל דבר מיהו לר"י דחמור קשיא אליביה ודאי דלמאן דלית ליה נמי שביתת כלים שפיר מצינן למילף שור שור משבת ובהכי ניחא דלא קאמר לר"י נמי דאו קשיא דמהיכא תיתי למעט כלים דבכלל דבר שיש לו בעלים הוא ולא ממעטינן משור אלא אדם וב"ח דכוותיה אלא אי ילפינן שור שור משבת ניחא דאיצטריך או לרבות כלים דאי לאו הכי ממילא הוה אימעוט כלים למאן דלית ליה שביתת כלים ותו לא מידי ודו"ק:

בד"ה קרב לגבי כו' כל ריבויא הוא ל"ק מהתם עכ"ל ואע"ג דהתם מכל מרבינן נמי עופות הכא דאיכא נמי פרטא דעזים ממעטינן מיהת עופות דלא דמי בכל צדדא וק"ל:

בד"ה חמור דבור לר"י כו' דלמאן דלא דאין דינא דגרמי אפילו הוא עצמו פטור כו' עכ"ל והא דאיצטריך ליה למעוטי שטרות גבי [כפל] עיין בתוספות בר"פ מרובה ודו"ק:

גמ' ולרב דאמר בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו וכו' כלים בני הבלא נינהו צריך להתיישב ולתרץ קושיא זו לא שייכא בהאי שינויא דמשני השתא אלא אמר קרא והמת יהיה כל דבר מיתה דקושיא זו היה יכול להקשות תכף אמאי דמשני לעיל דחמור ולא כלים ולרב דאמר בור שחייבו עליו תורה להבלו וכו' למה לי מיעוטא כלים בלי הבלא נינהו וק"ל אלא שאין להאריך:

תוס' ד"ה קרב לגבי מזבח וכו' אבל בפ"ק דחולין צ"ע וכו' ומיהו לההוא לישנא דאמר לקמן וכו'. ר"ל דלקמן בשמעתין בדף זה עמוד ב' אמר לחד שינויא גבי שבת דכתיב וכל בהמתך דכל ריבוייא הוא ולא כללא ומרבינן מיניה כל מילי אפי' עופות משום דלית לן התם שום מיעוטא לסתור הרבוי דשור וחמור דכתיב גבי שבת מוקמינן ליה לג"ש למילף מיניה לחסימה ולפריקה וכו' אבל בפסוק דכל מעשה עזים דכתיב עזים מיעוטא הוא מוקמי' הריבוי שבא לרבות כל מילי דבהמה אע"ג דלא קרב לגבי מזבח ומיעוטא דעזים אתי למעט עופות וק"ל:

ד"ה ובין לרבי יהודה דמרבה כלים וכו' כ"ש דמשום דלאו בני מיתה נינהו צריכא ריבוייא לרבי יהודה וכו' אע"ג דרש"י הרגיש בקושיא זו ופירש ורבי יהודה היכי מצי קרא לרבוינהו וכו' לא נראה להתוס' פירושו מספיק דלא שייך למפרך היכי מצי קרא לרבויינהו כיון דגזרת הכתוב הוא כך רבויינהו דלחייב עלייהו אע"ג שאינן בני מיתה וק"ל:

בא"ד וי"ל דלרבי יהודה נמי הוי ממעט כלים מחמור אי לאו ריבוייא וכו'. ר"ל דמשמע לה להגמ' מסוגיא דהא דאיצטריך לרבי יהודה או לרבות כלים לא משום דהוה ס"ד למעטינהו מטעם שאינן בני מיתה אלא מטעם דהוה ממעטינן להו ממיעוטא דחמור והוה דרשינן חמור ולא כלים דלא פליגי רבנן ורבי יהודה אלא בהא דמר מוקי או לרבות כלים ומר מוקי לי' לחלק אבל גם רבי יהודה מודה לרבנן דאי לאו או הוה נמי דריש חמור ולא כלים דבמשמעות הדרוש דחמור ולא כלים לא פליגי ולהכי פריך הגמרא שפיר בין לרבנן בין לרבי יהודה כו' וק"ל:

או איבעי ליה לחלק האי סוגיא אתיא כרבי יאשיה וא"ת אם כן סוגיא זו וכו' כמו שכתוב בתוספות. ור"מ תירץ דהכא אפילו רבי יונתן מודה דאי לא הוה או לחלק הוה גמרינן שור וחמור דהכא משור והמור דחרישה מה להלן יחדיו אף כאן יחדיו. הרא"ש ז"ל.

וה"ר ישעיה ז"ל כתב וז"ל תימה דכל סוגיא דהכא בין לרבנן בין לרבי יהודה כרבי יאשיה סבירא להו ואנן כרבי יונתן קיימא לן דבפרק השואל אמרינן דאביי כרבי יאשיה וכו'. ובפרק הזרוע אמרינן דכתיב אם שור אם שה ונתן לכהן הזרוע וגו' ודריש אם לחלק כרבי יאשיה. ויש לומר דבמנחות פרק שתי מדות דריש מן הבקר ומן הצאן ומן לחלק לענין נסכין ומסיק תלמודא דאפילו לרבי יונתן איצטריך מן לחלק לכל אחד נסכים דאף על גב דמשמע כל אחד בפני עצמו סלקא דעתך אמינא היכא דעבוד בקר וצאן יחד לא יביא לשניהם נסכים אלא כשיעור אחד להכי כתב מן לומר שיביא שני נסכים. וכן יש לומר כאן דאיצטריך קרא לחלק אף לרבי יונתן אף על גב דמשמע כל אחד בפני עצמו היכא דנפלו שניהם אימא לא לחייב אלא אחד מינייהו. וכן במתנות כהונה הוה אמינא היכא דשחט שנים לא לחייב ליתן מתנות אלא חד מינייהו. ע"כ.

אימא ונפל כלל קצת קשה דעל כרחך צריך לכתוב ונפל משום פרטא דהיינו שור וחמור דאי לא היכי לכתוב ואם כן היכי חשיב ונפל בכללא. ושמא יש לומר דמכל מקום כיון דונפל כל דבר הנופל במשמע חשיב ליה בכללא ואף על גב דאיצטריך ליה לפרטא. ודכוותא בתלמוד בדוכתי אחריני. שיטה.

הוה אמינא קרב לגבי מזבח אין וכו' תימה למה לא ילפינן הכא שור שור משבת כמו גבי חסימה לקמן. וכן אי לא כתיב אלא חמור נילף חמור חמור משבת כמו גבי פריקה לקמן. ולקמן נמי דמרבינן עופות מדכתיב ישיב לבעליו כל דאית ליה בעלים למה ליה תיפוק ליה בשור שור משבת. וכי תימא משום דאיצטריך לשור ולא אדם חמור ולא כלים השתא נמי ממעט שפיר כמו לגבי כלאים דאמרינן להנחה הקשתיו וכו'. וגבי הפרשת הר סיני למה לי אם לרבות את העופות תיפוק ליה בהמה מבהמתך כדילפינן שור משורך. וי"ל וכו' ככתוב בתוספות. תוספות שאנץ. וה"ר ישעיה ז"ל כתב לקמן וז"ל ישיב לבעליו כל דאית ליה בעלים. תימה לילף שור שור משבת וכן להפרשת הר סיני וכן לתשלומי כפל וכן להשבת אבדה. ואומר ר"י דכל הני אי יליף שור שור משבת לא הוה מרבינן אלא בעלי חיים וכל הני שייכי אף בשאינן בעלי חיים ולהכי איצטריך ריבויא. אבל כל הני דיליף שור שור משבת לא שייכא אלא בבעלי חיים והפרשת הר סיני אף על גב דלא שייך אלא בבעלי חיים תירץ ר"י דלא אתי משור שור מסיני דאין דנין גזרה שוה משור דלפני מתן תורה לשור דלאחר מתן תורה. ע"כ.

אבל הרא"ה כתב לקמן להפרשת הר סיני וכו' לא אמרינן דיליף בהמה בהמה משבת דלאו יתירה הוא. ע"כ. ותלמיד הר"פ ז"ל כתב לקמן בתירוץ ר"י וז"ל ואם לרבות העופות. תימה אמאי לא ילפינן בהמה מבהמתך דשבת. וליכא למימר דבהמה מבהמתך לא ילפינן דהא ריש פרק כיצד ושלח בעירה אמרינן ויליף משבת כדפרישנא לעיל. וי"ל דלא שייך למילף משבת לפי שעדיין לא נאמרו עשרת הדברות. ע"כ.

קרב לגבי המזבח וכו' תימה דבפרק קמא דקידושין גבי הענקה וכו'. וכי תימא כיון דכתיב אשר ברכך סברא הוא לרבות כל דבר שבא לכלל ברכה אם כן היכי קאמר דאי כתב רחמנא צאן הוה אמינא בעלי חיים אין גדולי קרקע לא. ולאו פירכא היא דבכלל גורן וכו' ככתוב בתוספות. תוספות שאנץ.

הא דאקשי בין לרבי יהודה דמרבה להו לכלים כלים בני מיתה נינהו איכא למידק מאי קאמר אדרבה משום דלאו בני מיתה נינהו והוה אמינא שלא דבר הכתוב אלא בבני מיתה כתב רחמנא או לרבות את הכלים. ועוד קשיא לי דהא דקאמר בין לרבנן דממעטי כלים בין לרבי יהודה דמרבה להו כלים כלים בני מיתה נינהו נראות כקושיות הפוכות דהא דאקשינן לרבנן היינו לומר למה הוצרך הכתוב למעטן דממילא איתמעיט והמת יהיה לו דלאו בני מיתה נינהו שלא חייב הכתוב אלא כעין שור וחמור מדכתיב והמת יהיה לו. והא דאקשינן לרבי יהודה לכאורה משמע דקשיא ליה למה הוצרך לרבות דהא לאו בני מיתה נינהו ולא מיעט הכתוב משור והמור אלא כדכוותייהו דבני מיתה נינהו כגון אדם אבל כל השאר בכלל חיוב הוא דאי אמרת לרבי יהודה קשיא היאך נתרבו שהרי מיעטן והמת יהיה לו אדרבה נימא מדכתיב שור למעט הייתי אומר שמיעט את הכל כמו שמיעט את האדם הוצרך הכתוב לרבות את הכלים ואי משום והמת איצטריך כדי שלא תמעט כל שאר בני מיתה באדם. ובתוספות ראיתי פירוש דחוק ולא נתיישב לי פירושן. הרשב"א ז"ל. והר"מ תירץ דהכי פריך מה צריך קרא לרבי יהודה לרבות את הכלים הא כיון דלאו בני מיתה נינהו אם כן ממעטי מוהמת יהיה לו וממעטי נמי מחמור ולא כלים ואם כן הוה ליה מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. הרא"ש ז"ל. עוד תירץ תלמיד הר"פ ז"ל וז"ל דהכי קאמר כיון דכלים לאו בני מיתה נינהו אם כן טפי הוה ליה לרבי יהודה לרבויי אדם דבר מיתה הוא מלרבויא כלים דאלו בני מיתה נינהו שמיעטם הכתוב מוהמת יהיה לו. ע"כ.

בין לרבנן בין לרבי יהודה כלים בני הבלא נינהו כך היא גירסת קצת הספרים. ולפי גירסא זו אתי שפיר לרבי יוחנן דאמר בפרק המניח דמפקיר נזקיו שלא מחמת אונס לכולי עלמא חייב ואפילו לרבי יהודה אבל למאן דאמר התם דלרבי יהודה מפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה וכו' כמו שכתוב בתוספות עד אית לן לאשכוחי ריבויא דכלים. ר"י. ואי נמי קושטא דמילתא כרבי יוחנן דאמר דרבי יהודה לא פטר אלא במפקיר נזקיו דמחמת אונס. והגירסא הנכונה דלא גרסינן בין לרבנן בין לרבי יהודה אלא הכי גרסינן ולרב דאמר בור שחייבה תורה להבלו ולא לחבטו כלים בני הבלא נינהו כלומר למה הוצרך הכתוב למעטן. ומיהו לכשתמצא לומר דרבי יהודה חייב אפילו בבור ברשות הרבים לדידיה נמי בעי האיך נתרבו. הרשב"א ז"ל. וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל כלים לאו בני הבלא נינהו. תימה תיפוק ליה מחופר בור ברשותו דהתם מודה רב דמחייב נמי אחבטא דחבטא דידיה הוא. וי"ל דמכל מקום קא בעי משום בור ברשות הרבים דבדידיה נמי משתעי קרא ורב מחייבה בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד כדפירש לקמן. ומיהו קשה מאי בעי לרבי יהודה והלא בפרק המניח אמר אביי דפליגי רבי מאיר ורבי יהודה במפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה ואם כן מאי בעי לרבי יהודה והלא לרבי יהודה חיובא דבור ליתיה רק בבור ברשותו. ותירצו בתוספות דמכל מקום משתעי קרא בהיזק דהבל גם בבור ברשותו כדדריש עד שיפול בדרך נפילה וחבט אתי בק"ו כיון דדידיה הוא הבור ואם כן בהבל דמשתעי קרא אית ליה לאשכוחי ריבויא דכלים דקאמר רבי יהודה. ולא נהירא דהא בסמוך מוכח תלמודא דכי דרשינן ונפל עד שיפול דרך נפילה דאתא למעוטי היזק דחבט כדאמרינן לעיל מכאן אמרו לאחריו מקול הכרייה פטור ואם כן רבי יהודה לית ליה האי דרשא דונפל עד שיפול בדרך נפילה כיון דלרבי יהודה בור דמשתעי ביה קרא הוא בור ברשותו. ושמא יש לומר דתלמודא דפריך הכא לרבי יהודה נמי היינו דוקא לרבי יוחנן דאמר לעיל בפרק המניח מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס פטר רבי יהודה אבל לאחר נפילת פשיעה מחייב רבי יהודה דבור ברשות הרבים נמי מחייב רבי יהודה. ע"כ. וכן תירץ ה"ר ישעיה ז"ל דבעי לשנויי הכא אפילו למאן דאמר התם בחדא פליגי אבל מפקיר נזקיו אף רבי יהודה מחייב. ע"כ. עוד כתב תלמיד הר"פ ז"ל וז"ל כלים בני הבלא נינהו. תימא דלרבי יהודה ניחא שפיר משום דלאו בני הבלא נינהו ולא נפקא ממשמעותיה דקרא אתי לרבויינהו והכא ליכא לשנויי כדלעיל. לכך נראה דכיון דבור שחייבה תורה להבלו ולא לחבטו ודרשינן ליה מונפל כדפרישנא לעיל אם כן על כרחך ליכא לרבויי כלים אחר שמיעטם הכתוב בהדיא כיון דלאו בני הבלא נינהו דאי דרשינן ליה לרבויי כלים אם כן גלי קרא דמחייב נמי אחבט. ובענין זה נמי איכא לשנויי קושיא דלעיל גבי כלים בני מיתה נינהו. כך נראה למורי רבי שיחיה. ע"כ.

בתוספות בד"ה או מיבעי ליה לחלק וכו' האי סוגיא כרבי יאשיה וכו' ותימה דא"כ סוגיא זו דלא כהלכתא עכ"ל. ולולי תמיהתם היה אפשר לומר דאפי' כרבי יאשיה מיתוקמה הכא ואפ"ה איצטריך או לחלק משום דסד"א דנילף שור וחמור מכלאים דאיירי בתרי מיני דוקא ולא הוי ילפינן שור ולא אדם חמור ולא כלים אלא דעיקר שור וחמור לא אתי אלא ללמוד מכלאים וצ"ע:

בגמרא ור' יהודה לחלק מונפל וכו' אין להקשות אמאי לא קאמר דר"י סובר לחלק לא בעי קרא דס"ל כר' יונתן כמ"ש התוס' משום דבפ' הכונס גבי טמון משמע להדיא דר"י סבר התם דאו מיבעי לחלק וא"כ ע"כ לא סבר כר' יונתן:

תוס' בד"ה ה"א קרב לגבי מזבח אין תימא למה לא ילפינן שור שור משבת כו' עכ"ל. והקשה מהרש"א דאי ס"ד לילף משבת א"כ תרי פרטי ל"ל ותירץ דחד אתי למילף משבת ואידך למעוטי כלים למאן דאית ליה שביתת כלים דאורייתא וכו' ע"ש שהאריך בזה ואף שדבריו בנויים על קו השכל אך אין עולים יפה לפי' הסוגיא דמשמע דכלים לא שייך כלל למילף משבת לא לרבות ולא למעט משום דהאי דרשה דשור שור משבת לאו ג"ש גמורה היא אלא גילוי מלתא בעלמא דכל היכא דכתיב שור או חמור כל בעלי חיים במשמע אבל כלים לא שייכא בהאי כללא ובשבת גופא אף למאן דאית ליה שביתת כלים לא כתיבי בהאי קרא כלל דכל בהמתך אלא מובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו דכתיב בפרשת משפטים נפקא ועוד דבלא"ה איצטריך חמור למעוטי כלים אף אי לית לן למילף משבת כי היכי דלא נילף משאר נזקין דבכולהו חייב על הכלים ועוד דבשור קרן נמי משמע דילפינן שור שור משבת כמ"ש תוס' י"ט וכן הובא בילקוט פ' משפטים ואפ"ה מרבינן כל מילי אפי' כלים שהוזקו ע"י קרן השור והיינו ע"כ משום דנזקין מלתא דתלי בסברא הוא וכל והיכא דאשכחן דחייב הכתוב במין אחד ה"ה לכל מילי והא דאיצטריך בקרן דשור למילף משבת היינו דלא תימא דקרא דוקא כתיב לכך אמרינן דלאו דוקא הוא דילפינן משבת וכיון שזכינו דלאו דוקא ממילא איתרבו כל מילי אם לא היכא דממעיט בפירוש וא"כ ה"ה בבור כיון דאמרינן דשור וחמור לאו דוקא הוא ממילא אף כלים בכלל לכך איצטריך למעט בפי' וא"כ כתבו תוספות שפיר ומה שכתבו דאדם ממילא אימעט היינו משום דבאדם לא שייך לומר כן דהא אדרבא בכל הנזקין פטור על האדם ואפילו בשור גופא יצא לידון בדבר חדש לחייב בכופר משא"כ בשאר נזקין ובזה נתיישב מה שלא הקשו התוס' כן מיד למה שהקשו ואימא שור וחמור אין מידי אחרינא לא אלא ודאי דשם לא שייך לומר כן דודאי מדחזינן דכתיב תרי פרטי מה ראית לומר דחד אתי למילף משבת ואידך למעוטי כלים אדרבא יותר יש לומר דקראי דוקא כתיבי מדכתיבי תרי פרטי משמע דוקא להני ולעולם לא ילפינן משבת אלא היכא דכתיב חדא מלבד בכלים דלא סגי בלא תרי פרטי אבל היכא דסגי בחדא וכתב תרתי משמע שפיר דאתי לגלויי דלא נילף מיניה לאינך אלא מאי דגלי גלי שזו סוגיא פשוטה בכל דוכתא כה"ג אבל הכא דמקשה בגמ' אי כתב חד פרט דשור ה"א קרב לגבי מזבח אין ע"ז מקשו שפיר איך אפשר לומר כן אדרבה אי לא הוי כתיב אלא חד פרט הוי מרבינן לכולהו משבת וכן מקשו התוס' על המסקנא דאמאי איצטריך כסף ישיב לבעליו כיון דמכלל ופרט שפיר הוי ילפינן דשור וחמור לאו דוקא אלא כל הבהמות בכלל אלא דהוי קשיא עופות מנ"ל ובהא שפיר אית לן למילף משבת דכיון דקראי לאו דוקא כתיבי ממילא כל בעלי חיים בכלל משום דלעולם אית לן למימר חדא מתרתי או דקראי דוקא כתיבי היכא דמשמע משמעותא דקרא למימר הכי או למילף משבת דכל בעלי חיים בכלל ודו"ק:

בא"ד וכן גבי תשלומי כפל והשבת אבידה מה צריך ריבוי לקמן וכו' היינו דקשיא להו על מה שאמרו במשנה לקמן בפירקין אחד שורו וכו' לנפילת הבור ולתשלומי כפל ולהשבת אבידה ומפרש בגמרא כל חד מקראי וע"ז קשיא להו לתוס' אמאי לא מייתי כולהו משבת כיון דקושטא דמלתא הכי הוא דילפינן משבת דכל היכא דכ' שור או חמור כל בעלי חיים במשמע והאי לאו מילף הוא אלא גילוי מלתא בעלמא ובזה נתיישב מה שהקשה בעל תוי"ט ע"ש אבל איברא דלא קשיא להו לתוס' אגופיה דקרא דאמאי איצטריך על כל דבר פשע וכן לכל אבידת אחיך ולא ילפינן הכל משבת דהא ע"כ צריכי הני קראי למידי דלאו בעלי חיים וכן כל הני פרטי דכתיבי בכל חד דרשינן להו לקמן במרובה ובפ' אלו מציאות אע"כ כדכתיבנא וק"ל:

בא"ד וי"ל דבמקום ששייך לדרוש בכלל ופרט לא ילפינן משבת וכו' עכ"ל ולכאורה קשה דהא במסקנא דשמעתין משמע דהדר ביה מכלל ופרט כדפירש רש"י והוא מוכרח וא"כ ע"כ דלא חשיב כלל ופרט דאל"כ תקשה למאי איצטריך וא"כ הדרא קושיית התוס' לדוכתא כיון דהדר וכו' ולא חשיב ליה כלל ופרט אמאי איצטריך כסף ישיב לבעליו ולא ילפינן משבת אבל לפמ"ש א"ש דודאי אם נאמר דליכא הכא כלל ופרט מכ"ש דלא קשה קושית התוס' דלשתוק מכסף ישיב לבעליו ונילף משבת דאכתי לא נילף משבת אלא נימא מדכתיבי תרי פרטי דקראי דוקא כתיבי דהכי משמע טפי פשטא דקרא כדכתיבנא אלא שעיקר קושית התוס' היתה על המסקנא דלא ניהדר ביה מכלל ופרט אלא נילף מכלל ופרט לאתויי כל בהמות ואח"כ נילף משבת לאתויי עופות כיון דקראי לאו דוקא כתיבי וע"ז משני תוס' שפיר דאי לא הדר ביה מכללא ופרטא לא הוי שייך תו למילף לעופות משבת דכל היכא דאיכא כללא ופרטא לא ילפינן משבת כלל וא"כ אכתי עופות מנ"ל להכי איצטריך למימר מקרא דכסף ישיב לבעליו ולמיהדר ביה מכללא ופרטא כן נראה לי מל' התוספות ודו"ק:

וע"פ דברינו אלה נ"ל ליישב מה שכ' רש"י בחומש גבי בור דילפינן שור שור משבת והקשה רבינו אליהו מזרחי שהוא נגד הסוגי' שמפורש דילפינן מכסף ישיב לבעליו והאריך שם והביאו מהרש"א ולפמ"ש א"ש דקרא כסף ישיב לבעליו לא איצטריך אלא כי היכא דלא נילף מכללא ופרטא למעט עופות ולסתור הכלל דכ"מ שנאמר שור כל ב"ח במשמע כמ"ש התוס' אבל לבתר דכתיב כסף ישיב לבעליו וגלי לן דהאי כללא ופרטא לאו מלתא היא הדרינן לכללן למילף משבת דכ"מ שנ' שור כל ב"ח במשמע לכך נקט רש"י האי דרשה משבת ושביק לדרשה דכסף וכו' משום דהאי שור שור משבת לאו דרשה היא אלא פשטא דקרא בהכי איירי דכל ב"ח בכלל שור הם היכא דליכא למימר דוקא כתיבי ובסמוך אכתוב עוד מזה ודוק שכן נכון ליישב לשון רש"י:

בפרש"י בד"ה לכתוב רחמנא חד פרט וכו' תנהו ענין לעופות דדמי לפרטא בחד צד דהוי ב"ח ואיכא למפרך וכו' מהיכא ממעט אדם עכ"ל. פי' דמכללא ופרטא ודאי לא שייך למעט אדם דהא דמי נמי לפרט בחד צד כמו עופות שהוא ב"ח אבל מכלים לא קשיא להו מהיכא ממעטי דמכללא ופרטא גופא ממעטי דלא דמו בשום צד וק"ל:

בד"ה כלים בני מיתה נינהו וכו' ור' יהודא היכי מצי לרבינהו הא לא קרינן בי' והמת יהיה לו עכ"ל. נ"ל לפרושי דקשה לר"י מאי חזית דקרא והמת יהיה לו רבויא הוא לומר דכל מידי דשייך בי' מיתה חייב לעולם ויש לך מידי דלאו בר מיתה וחייב מ"מ כגון כלים מריבוי' דאו ובאמת זה לאו כלל גמור הוא דהא אדם דבר מיתה הוא ואפ"ה פטור וא"כ האי קרא דוהמת יהי' לו לאו דוקא הוא משני צדדים יותר יש לומר להיפך דקרא והמת יהי' לו מיעוט' הוא למעט כלים ועוד דטפי משמע והמת יהי' למיעוטא מדלא כתיב והנופל יהיה לו דהוי משמע ריבוי כל דבר נפילה וה"ק דוקא מידי דשייך בו מיתה יש בו חיוב לפעמים אבל במידי דלא שייכי מיתה כגון כלים וכדומה לעולם פטור ויש לך ששייך מיתה ואפ"ה פטור כגון אדם דממעיט משור ולא אדם לכך איצטריך או לרבויי עופות כי היכא דלייתר והמת יהי' לו למעוטי כלים ובזה נתיישב קושית תוס' לפרש"י:

תוס' ד"ה חמור וכו' דהוו בעלי חיים עיין מנחות דף יד ע"ב: