מסכת בבא קמא דף נ״ב עמוד א׳

משכוכית לקמיה מפרש דבר המושך כל העדר אחריו:

ה"ד אי במשיכה שהכישה במקל ורצתה לפניו שכן דרך בהמה דקה:

ליקני במשיכה למה לי מסירת משכוכית:

אי במסירה קני להו שהיה רה"ר או חצר שאינה של שניהן שאין משיכה קונה שם דאין משיכה אלא בסמטא או בחצר של שניהן בהמוכר את הספינה בבבא בתרא (דף עו:):

קרקשתא גרסינן זוג שמקרקש בה לפני העדר והולך כולו אחריו:

עיזא דאזלא בריש עדרא יש לבעל העדר עז חריף ודרך העזים להלך בראש והעדר הולך אחריהם:

עביד לנגדא סמותא לעז המושכת מנקר עיניה ונכשלת ונופלת בבורות והעדר אחריה כך כשהמקום נפרע משונאי ישראל ממנה להן פרנסים שאינן מהוגנין:

מתני' כסהו הראשון כשנשתמש בו:

כיון דמסר לו מפתח קנה ה"ד [אי] בכספא כו' רשב"ם מפרש בפ' חזקת הבתים (ב"ב ד' נב: ושם ד"ה נעל) גבי נעל וגדר כל שהוא בנכסי הגר דנעל היינו שקבע מנעול בדלת לנעלו דהוי בנין אבל סגר הדלת בנכסי הגר אין חזקה דאין זה אלא כמבריח ארי מנכסי חבירו ואע"ג דגבי שכירות הבתים אמר בריש מסכת פסחים (דף ד. ושם) דכשמסר לו מפתחות הוי בחזקת השוכר לבדוק וה"ה לקנותו ה"מ מוכר ומשכיר בית לחבירו אבל בנכסי הגר מאן מסר ליה דליקני וקשה לר"י דהכא משמע בהדיא דמסירת מפתח לא קני אלא הוי כאומר לך חזק וקני ודוקא גבי חמץ הוא דתלוי במסירת מפתח דמי שמפתח בידו עליו לבדוק כיון שהוא יכול ליכנס בזה הבית לבדוק ומה שפי' דלא קני בנעילת דלת אין נראה דבגיטין בפרק הזורק (גיטין דף עז:) אומר גבי גט דתיזיל איהי ותיחוד ותפתח אלמא נעילה לחוד קניא שלא היה יכול לעשות שום מנעול דשבת היה ואע"פ שאסור לקנות בשבת בשכיב מרע שרי שלא תטרוף דעתו כדאמרי' בפרק מי שמת (ב"ב דף קנו: ושם) ובחזקת הבתים (שם דף נז.) נמי מוכח גבי ההוא דתנן אלו דברים שיש להם חזקה ואלו שאין להם חזקה ופריך הגמרא מ"ש רישא ומ"ש סיפא ומשני אמר רבא כל שאילו בנכסי הגר קנה בנכסי חבירו קנה בנכסי הגר לא קנה בנכסי חבירו לא קנה א"כ הא דקתני סיפא הכניס תרנגולין לתוך הבית הרי זו חזקה בנכסי הגר נמי קנה והיינו טעמא דקנה דמסתמא כשנתן שם תרנגולין נעל דלת כדי לשמרם אלמא בנעילת דלת סגי ואין לדמות נעילת דלת למבריח ארי דדוקא נתן צרור דסכר מיניה מיא הוא דאמרי' בחזקת הבתים (ב"ב דף נג.) דהוי כמבריח ארי אבל נעל שנעל דלת בפני כל אדם ואין מניח אדם ליכנס מוכחא מילתא שהבית שלו וקני בנעילה לחודה והא דאמר התם הבונה פלטרין בנכסי הגר ובא אחר והעמיד להם דלתות קנה אורחא דמילתא נקט שאותו שמעמיד דלתות רגיל לנעלם וה"ה נעל ולא העמיד:

בכדי שידע כלומר שהקול יצא שהבור מגולה דמסתמא שמע ושמואל אמר בשמיעה בעלמא לא מחייב דאין סומך אשמיעה עד שיודיעוהו ורבי יוחנן אמר עד שיודיעוהו וישכור פועלים ויכרות ארזים וה"ה השני שנותנין לו שיעור זה אלא דלא בעינן שיודיעוהו שכבר ידע ושמואל סבר דמיד יש לו להושיב שם שומרים שלא יפול שום דבר בבור:

ואתו שוורים ונפלו ביה פ"ה דאי נפלו בו גמלים לא מיבעיא לן דחייב דהא לגבי גמלים פושע הוא וכן משמע הלשון ויש ליתן טעם בדבר דאפילו לא שכיחי גמלים כלל יש לחוש שמא יבאו גמלים ויפלו אבל אין לחוש שירעו גמלים ויפלו אחרי כן שוורים:

וכן המוכר בית לחברו וקונהו בחזקה שלא בפניו אינו מועיל אלא אם כן אמר לו לך חזק וקני ואם מסר לו מפתח הרי הוא כמי שאמר לו לך חזיק וקני הא מסירת מפתח אינה קניה כלל ולא אמרו לענין בדיקת חמץ שמי שהמפתח בידו חייב לבדוק אלא שהבדיקה נגררת אחר כניסת הבית ואין קניית הבית מסורה אלא למי שהמפתח בידו:

בהמה בין גסה בין דקה נקנית במשיכה בקצת מקומות כמו שבארנו ומ"מ צריך שתהא משיכה זו בפניו או שיאמר לו לך משוך וקני ואם מסר לו המשכוכית והוא עז המהלכת בראש העדר שתולין לה זוג בצוארה והצאן נמשכת אחריה קנה אף במשיכה שלא בפניו ואף בשלא אמר לו לך משוך וקני:

בד"ה כיון דמסר לו כו' גבי גט דתיזיל איהי ותיחוד ותפתח אלמא נעילה לחוד קניא כו' עכ"ל אע"ג דרשב"ם מפליג בין דעת אחרת מקנה ובין נכסי הגר היינו לענין מסירת המפתח אבל לענין נעילת דלת דהוי מבריח ארי אין נראה לחלק כמו בנתן צרור וסכר מיא ודו"ק כמו שפירש רשב"ם בהדיא שם דה"ה לקונה דבר מחבירו ע"ש:

בא"ד והעמיד להן דלתות קנה כו' והתם מיירי בנעל דאי לא נעל אמאי קנה הא ליבני בעלמא הוא דאפיך כו' ומשמע דוקא העמיד דלתות כו' כצ"ל מתוספות דפ' ח"ה וע"ש וק"ל:

ד"ה כיון דמסר לו מפתח וכו' וקשה לר"י וכו' ודוקא גבי חמץ הוא דתלי במסירת המפתח וכו' כצ"ל:

ד"ה בכדי שידע וכו' ושמואל סבר דמיד יש לו להושיב שומרים וכו' והא דנקטי התוס' שמואל ולא נקטי ורב סבר וכו' משום דאיכא למימר לרב נמי ס"ל עד שישכור פועלים ויכרות עצים ולא פליג ארבי יוחנן אלא במה דס"ל שאין צריך שיודיעוהו אבל אשמואל ליכא למימר הכי דא"כ מאי איכא בינייהו בינו ובין רבי יוחנן וק"ל:

ד"ה ושכיחי גמלים וכו' אבל קשה לר"י וכו' אבל בבעי' דידן הוא פושע לענין שוורים כי מרעי גמלים לכסוי כצ"ל:

בא"ד ומ"מ מגו ודאי איכא רוצה לומר בלא הותלע דהבעיא אי אמרינן מגו דהוי פושע לגבי גמלים דאי הוה אתו גמלים הוי נפלי ביה השתא דלא אתו גמלים אלא ששוורים נפלו ביה בסבת שהתליע שאם לא התליע לא הוו נפלו ביה שראוי היה לגבי שוורים אפ"ה אמרינן נמי דהוה פושע לגבי שוורים או לא וא"ת א"כ לפי זה מאי פשוט ממתני' דקתני לא כסהו כראוי חייב ופריך ה"ד וכו' אלא לאו דשכיחי גמלים והתליע מתוכו וכו' דלמא בענין דלא היה נפחת הכסוי לגמרי ע"י העברת גמלים אלא אי הוה אתו גמלים ארעוה ואם כן הוה נמי פושע מתחלה לגבי שוורים ולכך חייב וי"ל דס"ל להגמרא דזה לא הוה איצטריך ליה לתנא לאשמועינן דתחלתו בפשיעה וסופו באונס הוא וכבר שמעינן ליה במקום אחר:

בא"ד ובמסקנא כשפשט הגמרא אין חושש בזה החילוק וא"ת א"כ מפני מה לא פשיט ממתני' דתנן שור חש"ו חייב כמו שהקשו התוס' על הבעיין ולמה פשיט מן הברייתא. וי"ל משום דעיקר פירוש דמתניתין לא שמעינן אלא מברייתא זו כדלקמן משום דמתניתין איכא לפרושה בפנים אחרים כדלקמן והתוס' שהקשו על הבעיין הכי הוה קשיא להו דהבעיין שלא הוה ידע הברייתא זו ואפ"ה הוה ידע ששור פקח פטור א"כ ע"כ ממתני' הוה ידע ליה והיה מפרש המתני' נקט שור חש"ו דוקא אבל פקח פטור א"כ תפשוט ליה ממתני' וכו' וק"ל:

כיון שמסר לו מפתח כתוב בתוספות שלא היה יכול לעשות שום מנעול מכל מקום אמירה לגוי במלאכה דאורייתא לא היינו מתירין בשביל שכיב מרע. הר"א מגרמישא ז"ל.

כדדרש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא כלומר זה הגלילי היה אמורא של רב חסדא ורב חסדא היה דורש לו פסוקים של מוסר לפי שהיו בדור פרנסים שלא היו מנהיגין את העם כהוגן כדכתיב מושל ומקשיב וגו' וזה האמורא היה משמיעו לרבים והוסיף האמורא משלו בדרשא זה המשל כשהרועה רוצה להנקם מן העזים המקציפות אותו בכל עת עביד להו לנגודא סמיותא לוקח העז הסומא שבעדר ותולה לה זוג בצוארה וכו'. ה"ר יהונתן ז"ל.

ח"מ ת"ו מתניתין נפל לפניו מקול הכריה חייב כתב רש"י בלישנא קמא בעל הבור ואפילו שור שהוא פקח וכו'. ובלישנא אחרינא כתב דאף על גב דאיכא למימר כורה גרם לו וכו'. ונראה לי שההפרש שיש בין לישנא קמא ללישנא בתרא הוא זה דללישנא קמא קאי חיובא אפילו על שור פקח ואשמועינן הכא דחייב משום דשור פקח בעלמא פטור ודכתב רש"י ז"ל. וללישנא בתרא קאי חיובא על שור שוטה ואיצטריך לאשמועינן דחייבין משום דאיכא למימר כורה גרם לו וכו'. ובגמרא תופס רש"י לשון ראשון עיקר. שיטה. וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל נפל לפניו מקול הכריה חייב. פירש הקונטרס דקמשמע לן דאפילו פקח ביום חייב שהרי מקול הכריה נבעת ונפל. ולא נהירא דבגמרא שקיל וטרי על מתניתין דבסמוך דשור חרש שוטה וקטן ואמאי לא פשיט מהכא דפקח ביום חייב מדקתני מקול הכריה לפירוש רש"י. לכן נראה כפירוש הקונטרס בפירוש שני שפירש דאיצטריך מקול הכריה לאשמועינן דלא תימא דמפטר משום דכורה גרם ליה. וכן משמע בגמרא וכגון שאותו הכורה אינו בעל הבור דאי הוה בעל הבור ממה נפשך חייב ומאי קא משמע לן וגם מיירי שלא חפר הבור דהא מיירי בבור ברשות הרבים כדמוכח בגמרא ואין שליח לדבר עבירה להתחייב המשלח. ע"כ.

וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל לקמן בגמרא על הא דאמרינן לפניו לפניו ממש וכו'. ומקול הכרייה דנקט רבותא אשמועינן דלא אמרינן כרייה גרם לו ויפטר בעל הבור. ובקונטרס פירש דנקט מקול הכרייה לחייב בו שור פקח דקול הכרייה גרם לו שלא ידע להתבונן. ע"כ.

בכדי שידע פירש הקונטרס שיבא גם הראשון ויראנו מגולה. ושמואל אמר אף על פי שלא ראהו כיון שהודיעוהו שהוא מגולה חייב. ולא נהירא דאליבא דרב למה לא יועיל הודעה שיודיעוהו בודאי שהוא מגולה. לכן נראה דבכדי שידע היינו שיצא הקול שהוא מגולה וכו' ככתוב בתוספות. תלמיד הר"פ ז"ל. עוד קשה לפירוש רש"י דלא שייך לשון בכדי דקאמר כיון שצריך שיבא ויראנו מגולה והכי הוי ליה למימר עד שידע. שיטה. וה"ר יהוסף הלוי ז"ל אבן מיגש כתב בתשובת שאלה וז"ל מאי דאמר בכדי שידע הוא מחייב את הראשון שידע בעצמו כשיבקר אותו לראות אם נשאר מכוסה כמו שהניחו או נתגלה ויכסה אותו שנית ואם נתעכב מלבקרו לדעת רב חייב והאומר בכדי שיודיעוהו סבירא ליה שמעת שכיסה אותו מחייב לבקר אותו לראות אם נתגלה אם לאו אבל בחזקת מכוסה ישאר אצלו כמו שהניחו ואין עליו אשם במה שלא ביקר ואינו חייב בכיפויו אלא אם כן נזדמן שהודיעוהו אחרים שכבר נתגלה אז אם נתעכב מלחזור לו ולכסותו יהיה חייב. ע"כ. הועתק מלשון ערבי. וזה לשון הרא"ה ז"ל וראשון עד אימת מפוטר כלומר שיהא החיוב כולו על זה השני. בכדי שידע כלומר כיון ששמע מבני אדם שכיסוי זה נתרועע ונפל חייב לבא לחבירו לסייעו לכסותו. ושמואל אמר בכדי שיודיעוהו פירוש אף על פי ששמע כן מבני אדם אינו מתחייב בכך שבמשמע ודאי שגם כן שמע שבא חבירו כבר והוא סבור שכיון שהוא כיסהו פעם אחת שחבירו בא לכסותו הוא לבדו פעם אחרת וכיון שכן אינו מתחייב עד שיודיעוהו בשליחות ששולח בעדו לבא לסייעו והשתא ודאי רמיא חיובא אתרווייהו ואי משום דכסייה קמא לחודיה נהי נמי דמחייב ליה האי שני דמי חצי ההוצאה כיודד ברשות דכיון שותפין הן נחשביה כיורד ברשות אבל ודאי לאחר שנתגלה חיוב שמירתן מוטלת על שניהם ואף על פי שהשני מצאו תחילה מגולה מכיון שבא והודיעו והתרה בראשון אבל מודה שמואל שאם כסוהו שניהם כאחד ולאחר הזמן בא השני ומצאו מגולה שזה המוצא חייב בשמירתו לגמרי מעכשיו וחייב בכדי שידע. ורבי יוחנן אמר בכדי שיודיעוהו וישכור פועלים ויכרות ארזים ויכסנו דאינו מתחייב עד שיודיעוהו בשליחות חבירו ואחר כך שהה בכדי שהיה יכול לשכור פועלים ולכרות ארזים ולבתר דשהה כולי האי רמיא חיובא נמי עליו והשתא מחייבי ביה תרווייהו. ומודה רבי יוחנן בכסוהו שניהם כאחת ונתגלה שכל אחד מתחייב בו בכדי שיודע לאלתר דלא אמר הכי רבי יוחנן נמי אלא בשביל שהראשון כסהו לבדו תחילה והוא הדין שאם מצאו הראשון עצמו תחילה מגולה שהשני מתחייב עליו בכדי שידע לאלתר. כן נראה לי לפרש. והלכתא כרבי יוחנן. ע"כ.

וישכור פועלים ויכרות ארזים ויכסנו פירש הקונטרס אבל לשני לא יהבינן ליה שיעור כולי האי דמיד היה לו להושיב שומרים אצל הבור. ולא נהירא דכיון שהודיעוהו לראשון שהוא מגולה למה יהיה לו שהות יותר מן השני. לכן נראה דודאי לרבי יוחנן גם לשני נמי יהבינן ליה האי שיעורא ואין חילוק בין ראשון לשני אלא לענין כדי שיודיעוהו דלראשון צריך שהות נמי להודיעו מה שאין כן לשני שהרי כבר ירע שעבר עליו. אבל להנך אמוראי בין לראשון ובין לשני לא יהבינן שיעורא דיכרות ארזים ויכסנו. תלמיד הר"פ ז"ל.

וכתב הרשב"א ז"ל וז"ל רבי יוחנן אמר כדי שיודיעוהו וישכור פועלים וכו' ואם הוא שם עד שילך וישכור ויכרות ארזים. ורב ושמואל סבירי להו דאין נותנין שהות שילך וישכור אלא מיד שידע או שיודיעוהו צריך להעמיד שומר. ירושלמי. רבה בר בינא רבי יוסי בשם רבי יוחנן נותנין לו שהות כדי להביא ארזים מלבנון אית בה לקולא ואית בה לחומרא פעמים שהם סמוכין ללבנון פעמים שהם רחוקים מלבנון. ע"כ.

ואתו שוורים ונפלו ביה כתוב בתוספות ויש ליתן טעם בדבר דאפילו לא שכיח גמלים כלל וכו'. מכח הסברא דמפרשים התוספות לחוד לא די דאם כן היכי קאמרי התוספות בסמוך בשלהי דיבור המתחיל ושכיחי גמלים כדמוכח בבעיא קמייתא אדרבה לבעיא בתרייתא הסברא יותר. אלא נראה מדפריך ואי דלא שכיחי גמלים אנוס הוא משמע דוקא כעין הבעיא מדלא קאמר אפילו נפלו גמלים אנוס. הר"א מגרמישא ז"ל.

בתוספות בד"ה כיון שמסר לו מפתח וכו' רשב"ם מפ' בפ' ח"ה וכו' וקשה לר"י דהכא משמע בהדיא דמסירת מפתח לא קנה וכו' ומה שפירש דבנעילת דלת וכו' אין נראה דבגיטין פרק הזורק וכו' עכ"ל. ובאמת יפלא הדבר איך נשווי להרשב"ם טועה בשני הלכות פסוקות ועוד דבגיטין בההיא דתיחוד ותפתח מפ' בגמרא בהדיא כההיא דתנן נעל גדר ופרץ ועוד דגם רש"י פי' בפסחים דמסירת מפתח מטעם קנין הוא ונראה ליישב משום דבלא"ה ל' הרשב"ם אינו מיושב דבתחילה כתב דסגר הדלת בנכסי הגר אינו חזקה משום דה"ל מבריח ארי וא"כ מאי איריא נכסי גר בכל דיני קנין נמי ועוד דאח"ז כתב ואע"ג דגבי שכירות אמרינן בפסחים דמסירת המפתח קונה וכו' זה הל' ואף ע"ג משמע שבא להקשות על מ"ש תחילה דסגר הדלת לא מהני והא ליתא דהאי טעמא לחוד משום מבריח ארי ומסירת מפתח טעמא לחוד משום דמאן מסר ליה וא"ל דכוונת הרשב"ם במ"ש ואע"ג הוא ענין אחר דלא נפרש דנעל היינו בכה"ג במסירת המפתח דלישנא לא משמע הכי מכ"ז נראה דהרשב"ם נמי מודה דמסירת מפתח לחוד לא קנה בכל מקום אלא לענין דאצ"ל לך חזק וקני והטעם משום דבעינן שיעשה מעשה בגוף הקרקע וסובר נמי דנעילת דלת לחוד בלא מסירת המפתח נמי לא קנה משום דה"ל מבריח ארי שנתכוון למצוה בעלמא כמ"ש הפוסקים אלא דסובר דתרתי כהדדי ודאי מהני דכיון שהמוכר מסר לו מפתח כדי לנועלו ולפותחו והוי כא"ל לך חזק וקני אלא שעדיין לא עשה הלוקח שום מעשה בגוף הקרקע אבל משעשה מעשה עם המפתח בגוף הבית ונעל הבית קני מיד דלא דמי תו למבריח ארי כיון שנעשה ע"י מסירת המפתח שהמוכר גילה בדעתו להקנות בזה הענין גופא במסירת המפתח כדי לנעול או לפתוח והוי כא"ל לך חזק וקני והוא עשה כן ולמה לא יועיל דעיקר טעמא דמבריח ארי היינו משום שאינו נראה שמכוון לקנותו בזה אלא למצוה בעלמא אבל משנעשה ע"י מסירת המפתח מיד ליד נראה היטב שכוונתו לקנותו ואדרבה יותר יש לו להועיל משאר חזקה כיון שהמוכר גילה דעתו להקנותו בזה הענין וסברא זו נראה נכונה וברורה שהרי אף החולקים על הרשב"ם מודו דבנעל בלא מפתח לא קנה מה"ט גופא דלא מוכחא מילתא ולכך הוצרכו שינעול עם המפתח וא"כ בהא לחוד חלק הרשב"ם לומר דאפי' בכה"ג לא מוכחא מילתא דמ"מ דמי למבריח ארי אלא דוקא שהמוכר ימסור לו המפתח מיד ליד והוא ינעול בו דאז מוכחא מלתא טובא כיון דכא"ל לך חזק וקני דמי ולכך כתב דבנכסי הגר דאין כאן מסירת מפתח מיד ליד לא קנה בסגירת הדלת אפי' ע"י המפתח. נמצא דלפ"ז נתיישבו כל הסוגיות לפרשב"ם דבפסחים אמרי' שפיר דמשמסר לו המפתח על השוכר לבדוק דכיון דמסירת המפתח הוא כלך חזק וקני ומעשה החזקה אינו מחוסר שהרי מיד כשילך השוכר לפתוח החדר עם המפתח כדי לבודקו יהיה נקנה לו מיד כדין נעל וכדעת הפוסקים דפתיחת החדר נמי מהני כמו נעל ופרץ וההיא סוגיא דגיטין נמי משמע דתרתי הוי התם מסירת המפתח ומעשה דנעל לכן מהני שפיר אבל הכא בסוגיא דידן דקאמר ריב"ל כיון שמסר לו המפתח קנה משמע ליה למקשה דבמסירה לחוד קנה בלא שום מעשה וע"ז מקשי ה"ד וכו' אי בחזקה וכו' דמסירת המפתח ודאי אין לו להועיל במקום חזקה כיון שלא עשה מעשה בגוף הבית וע"ז משני דריב"ל לא איירי מזה אלא דבעינן נמי חזקה בהדי מסירת המפתח והיינו שינעול עם המפתח או שאר עניני חזקה כדין המועיל בו ומסירת המפתח אינו אלא במקום לך חזק וקני זה נ"ל ברור בכוונת הרשב"ם בעז"ה ודו"ק. וזה כוונת הרשב"ם בפח"ה דבתחילה כתב דבסגירת הדלת לא קני דה"ל מבריח ארי וע"ז כתב ואע"ג דבפסחים אמרינן דכשמסר המפתח קונה ונהי דאיירי שנעל אח"כ דלמא ה"נ דכוותיה איירי שנעל ע"י מסירת המפתח על זה כתב דבנכסי גר לא שייך לומר כן דמאן מסר ליה:

בגמרא וראשון עד אימת מיפטר וכו' ופרש"י היכא דבא השני ונשתמש בו וכו'. ויש לדקדק אי לא בא השני וראהו מגולה או בבור של יחיד לגמרי שכסהו כראוי ונמצא מגולה אי יהבינן ליה נמי כל הני שיעורים דאמר או דלמא דדוקא בכה"ג אמרינן דיהבינן ליה שיעוריה לראשון כיון שהניזק אינו מפסיד בכך אלא שהדין בין הראשון לשני ובזה אמרינן שפיר דיותר יש לחייב לזה שיודע בגילוי שהוא פושע גמור משנחייב לזה שלא ידע עדיין אבל כל היכא דלא שייך למרמי חיובא אאידך לעולם חייב בעל הבור אף אם לא ידע שנתגלה דעליה דידיה רמיא תמיד לילך אל הבור אם עומד עדיין בכסויו והא דכתיב ולא יכסנו משמע אם כסהו פטור היינו כל זמן שעומד בכסוי דהיא גופא חידוש הוא דהא אי לאו דכתביה רחמנא ה"א דכורה לא סגי ליה בכסוי עד דטאים ליה וקמ"ל דסגי בכסוי מיהו היכא שחזר ונתגלה אפילו באונס י"ל דחייב כיון שתחילת הכריה היתה בפשיעה. ולכאורה נראה להביא ראיה ממאי דפריך בסמוך כסהו כראוי היכי נפיל ולא מוקי לה בכה"ג שנתגלה עצמו ע"י מי שאינו בר חיובא שלא נודע מי הוא והוא בתוך השיעור שבכדי שידעו אלא ודאי דבכה"ג משמע ליה לתלמודא דחייב וא"ל דאדרבא בכה"ג מילתא דפשיטא היא דפטור ולכך לא מוקי לה הכי דמאי קמ"ל דהא ליתא דהא דמשני שהתליע מתוכו נראה יותר פשוט דהא דייקינן עלה בסמוך פשיטא ומשנינן דסד"א דאיבעי ליה למיזל ולמינקט וא"כ כ"ש דס"ד דאיבעי ליה למיזל גרידא ולעמוד מרחוק לראות אם עומד בכיסוי שזהו יותר מצוי דעבדי אינשי דלא מעלו דאזלי התם ומגלו ליה וא"כ מדלא מוקי מתני' בכה"ג והוי שפיר דומיא דרישא דאיירי נמי מכסהו ונתגלה אע"כ דחייב בכה"ג מטעמא דכתיבנא ואף למאי דמסקינן בהתליע מתוכו דפטור היינו משום דלא מחייבינן ליה למיזל תמיד ולמינקש אבל מהליכה גרידא אפשר דאינו ניצל אי ליתא למרמי חיובא אאינש אחרינא ודבר זה צ"ע ותימא שלא נזכר בפוסקים ומדקדוק לשון רש"י שדקדק לכתוב וראשון עד אימת מפטר היכא דבא השני וכו' וכן בסמוך בכדי שידע שיבא גם ראשון אח"כ וכו' הואיל ושניהם יודעים וכן בסמוך ושמואל אמר וכו' חייב בחלקו ולא רמיא כולה אשני וכו' עכ"ל. מכל הני לישני משמע דלא שייך כלל לפטור הראשון משום חסרון ידיעתו אלא היכא דאיכא למרמי אשני אבל היכא שאין לו שותף לעולם חייב משום דתחילתו בפשיעה שכרה באיסור וצ"ע ודוק ועיין מ"ש עוד בזה בסמוך בל' התוס'. ומדקדוק לשון הפוסקים יש להביא ראיה לשני הצדדים אבל מצאתי מבואר בתוס' ז"ל כסהו והלך לו אע"פ שנתגלה לאחר מכאן פטור:

בתוספות בד"ה בכדי שידע וכו' כלומר שהקול יצא וכו' דמסתמא שמע וכו' עכ"ל. לכאורה יפלא היאך נוציא ממון מטעמא דמסתמא שמע אבל לפמ"ש בסמוך דלאו אפוקי ממונא הוא דמדינא אף אם ידענו בודאי שלא שמע חייב לשלם לניזק משום דאיבעי ליה למיזל ולמינקש אלא הא דפטרינן ליה היינו משום דרמינן חיובא אשני שפשע יותר וא"כ הו"ל כאילו הראשון מוציא מיד השני משום שזה ידע וזה לא ידע אבל כל היכא דמשמע לן דמסתמא נודע לראשון גם כן לית לן למירמי חיובא אשני מספק ולפטור הראשון לגמרי ועוד דכיון שכבר יצא הקול ודאי הראשון פושע גמור מתחלתו שזה זמן ארוך שלא הלך לבורו לראות אם עומד בכיסויו וכדכתיבנא ודו"ק:

בא"ד ושמואל אמר בשמיעה בעלמא לא מחייב ור"י אמר וכו' וה"ה השני שנותנים לו שיעור זה וכו' עכ"ל. מבואר ברא"ש דהטעם משום דכיון דכסהו כראוי אנוסין הם במה שנתגלה אח"כ ע"ש ולפי מ"ש בסמוך דלרב דמחייב לראשון בקול בעלמא היינו משום שעיקר החיוב הוא דאיבעי ליה למיזל ולמינדע ומה שלא ידע בזמן ארוך היא גופא פשיעה מקרי אם כן לא שייך למיקרייהו אנוסין שהרי פושעים הם מתחילתו כיון שכרו הבור באיסור וכל זמן שאין הכיסוי שלהם מונח על הבור חייבים בנזקו ומשום הכי לא קשיא להו להתוס' אמלתא דרב אמאי לא יהיב שיעוריה דכריתת ארזים כיון שאין החיוב מצד הגילוי אלא משום שנסתלק הכיסוי שלהם וחייבים על מעשה הכריה כדמעיקרא ואף אם א"א לכסותו עוד אפ"ה חייבים אבל לשמואל דאמר בכדי שיודיעוהו משמע דלאו על מעשה הראשון בא החיוב שכרהו באיסור דא"כ בכדי שידע סגי אע"כ שאין החיוב אלא מצד שראוהו מגולה ובזה אנוסים הם על מה שנתגלה לכך קשה להו שפיר עליה דשמואל אמאי לא יהיב שיעוריה דכריתת ארזים וע"ז כתבו דשמואל סובר שיש להם להושיב שומרים ודו"ק: