מסכת בבא קמא דף כ״ו עמוד א׳

חצי נזק קאמר דתחייב כי קרן דהא מקרן מייתי לה וקרא דבשדה אחר לחיובי ביה ברשות הניזק נזק שלם אתא דהכי משמע בשדה אחר נזק שלם:

כספו של זה קרן:

ישלם מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם לגמרי משמע:

אמר קרא יחצון דקרא יתירא הוא דנכתוב וחצו את כספו וגם את המת אלא לדרשא אתא דאף ברשות הרבים נמי חייב:

ויהא אדם חייב בכופר כגון במזיד ולא אתרו ביה דליתיה בר קטלא ולא בר גלות:

ומה שור שאינו חייב בחבלה:

ארבעה דברים צער ריפוי שבת ובושת אלא נזק לחודיה:

חייב כופר היכא דקטליה:

מידי כוליה ניזקא קאמרינן וא"ת וביער ע"כ לגמרי אתא לפטור דנזק שלם מהי תיתי לאו פירכא היא דאי לאו בשדה אחר ממילא חייבת נזק שלם ברשות הרבים בלא קל וחומר:

ולא תהא שן ורגל כו' וא"ת הא אמר כספו של זה ולא כספו של אחר וי"ל דאין למעט מכספו אלא חצי נזק שמשתלם מגופו דכספו של זה חצי נזק מגופו ולא של אחר וכאן אם היה בחצר הניזק חצי נזק הוה משתלם מן העלייה אבל לעיל אי הוי מחייב שן ורגל ברה"ר הוה משתלם מגופו כמו קרן וא"ת היכי גמר הכא מקרן מה לקרן דין הוא שאפילו בחצר הניזק לא משלם אלא חצי נזק שכן אין משתלם מן העלייה ויש לומר צרורות יוכיחו שמשתלם מן העלייה לרב פפא (לעיל בבא קמא ג: ואין משלם אלא חצי נזק וא"ת אי שן ורגל בחצר הניזק חצי נזק אמאי איצטריך כספו של זה ולא כספו של אחר דהשתא ק"ו דלעיל ליכא וי"ל דאי לאו כספו הוה שבקינן ק"ו דהכא דמיקל בתשלומין והוה עבדינן קל וחומר דלעיל דמחמיר בתשלומין:

ויהא אדם חייב בכופר מלא תקחו כופר לנפש רוצח לא נפקא דההיא (אמר) דאיצטריך דלא תשקול מיניה ממונא למפטריה כדאמרינן בפרק אלו נערות (כתובות דף לז:) והכא איירי שיהרג וישלם כופר כמו השור ומדתנא דבי חזקיה (שם דף לה.) לא נפקא אלא לפטור בשוגג בלא מתכוין כמו במזיד במתכוין שזה כזה אבל כופר באדם כל זמן דלא אשכחן דפטור בשום מקום לא מצינן למילף מיניה כלל:

אינו דין שחייב בד' דברים וא"ת מה לאדם שכן מועד מתחילתו וי"ל דנזקי אדם מנזקי אדם יליף:

עליו ולא על האדם בפרק החובל (לקמן בבא קמא דף פג:) דריש לנפש רוצח אי אתה לוקח כופר אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים ופריך והאי מבעי ליה דאמר רחמנא לא תעביד ביה תרתי דלא תשקול מיניה ממונא ונקטליה לאו בכופר דהכא איירי דא"כ הוה ליה לשנויי ההוא מעליו ולא על האדם נפקא אלא איירי בממון אחר בהדי מיתה וטעי גמרא כדטעי באלו נערות (כתובות דף לז:) דקבעי גבי דרשה דלא יהיה אסון לא תקחו כופר לנפש רוצח למה לי כלומר דמלא יהיה אסון נפקא אלמא ס"ד דמיירי בממון אחר בהדי מיתה:

רגל שדרסה כו' הוא הדין בשן דחיה דאורחה הוה מצי למבעי אבל בור ואש ממעטה מעליו כמו אדם:

או דלמא קרן כוונתו להזיק תימה מאי מספקא ליה פשיטא דקרן חמירא מהאי טעמא דליכא למימר דמקרן בק"ו יליף שאין מועד מתחילתו דהשתא לא שייך למפרך [כדפרישית] במתניתין דאדם יוכיח שמועד מתחילתו ופטור מכופר ועוד היכי בעי למילף מקרן שכן חייבת ברשות הרבים:

לאו משום דסבר לה כרבי יוסי הגלילי וא"ת אפי' בלא רבי יוסי הגלילי מק"ו גמר ומה שן ורגל דפטורין ברה"ר חייבין בחצר הניזק כופר שלם קרן לא כ"ש וי"ל דאם היה כופר חלוק מדין נזק מדפטר ברה"ר לא הוה שייך למידן ק"ו:

ר' אומר שלשה לוגין רבנן סברי דון מינה ומינה מה מנחה מתנדבין אף שמן מתנדבין ומינה מה מנחה בלוג אף שמן בלוג. ור' סבר דון מינה ואוקים באתרה מה מנחה מתנדבין אף שמן מתנדבין ואוקים באתרה כנסכין מה נסכין ג' לוגין אף שמן נמי ג' לוגין ובפרק שבועת העדות (דף לא ע"ב) אסקו חלוקה זו חלוקת ר"מ ורבנן. וכן פי' שמועה זו הניחא לר' דאמר דון מינה ואוקים באתרה כלומר שתלמוד מפץ במת שהוא טמא ממפץ בשרץ. ועמוד במקומך ככל טמאות המת כל כלי לפי ענינו אם נגע במת או בכלי שנגע במת אותו הכלי טומאתו ז' ואם נגע במגע שלישי טומאת ערב. אלא לרבנן דאמרי דון מינה ומינה וכך פירושו תלמד מפץ במת ממפץ בשרץ מה שרץ טמא אף במת טמא ומה שרץ טומאת ערב אף במת טומאת ערב מאי איכא למימר ופריק (רבא) הכי אמר רבא טומאת מפץ במת ז' מהכא וכבסתם בגדיכם ביום השביעי כל טמאות שאתם מטמאין במת לא יהיו פחותים מז' וקיימא לן מפץ אין לו טהרה במקוה וטהרתן כדתנינן בתוספתא דכלים (בבב"מ פי"א) מפץ שעשאו לקורות אע"פ שמשתמש בו טהור. היה טמא ועשאו לקורות טמא עד שיקבענו במסמר ובסיפא שנו מאימתי טהרתו ב"ש אומר משיחבל וב"ה אומר משיתחבר דברי ר' מאיר וכו' נמצא חבולו או חבורו מטהרו כגון כלי חרס שאין לו טהרה במקוה שבירתו מטהרתו. חזרנו לדקדק על דברי משנתנו ותהא שן ורגל חייבות ברה"ר מק"ו ופרקי' כספו של קרן ולא זולתו ולא תהא (שן ורגל) חייבת ברה"ר כלל. ופריק ר' יוחנן [יחצון] אין חצי נזק חלוק ויהא אדם חייב בכופר ופרקי' עליו ולא על אדם ויהא שור חייב בד' דברים ופרקי' אמר קרא איש בעמיתו ולא השור.

השור אינו חייב אלא נזק בלבד איבעיא להו רגל שדרסה על גבי תינוק בחצר הניזק והרגתו מהו שתשלם כופר.

ת"ש הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות ונגחו לבעל הבית ומת השור בסקילה ובעליו בין תם ובין מועד משלם כופר שלם דברי ר' טרפון ואמרי' כופר שלם בתם לר' טרפון מנא ליה לאו דסבר לה ר' טרפון כר' יוסי הגלילי דסבר תם משלם חצי כופר ודיו ק"ו מרגל ומה רגל שברה"ר פטורה מן הכופר. ברשות הניזק משלם נזק שלם. קרן דברה"ר חצי כופר אינו דין לשלם בחצר הניזק כופר שלם. ודברי ר' יוסי הגלילי דתם משלם חצי כופר לא אשכחנן בהדיא ודייקי' מדבריו בפ' שור שנגח ד' וה' שוורים בעל השור נקי ר' יוסי הגלילי אומר נקי מדמי וולדות מכלל שאם נגח והמית זולתי וולדות חייב ואי אפשר לחייבו כופר שלם דאם כן היינו מועד והאי בעל השור נקי בתם הוא דכתיב.

ובא ר' שימי ודחה האי סברא דלדברי הכל ליכא כופר ברגל ואמר ר"ט מייתי לה בק"ו [מניזקין דרגל] וה"ק ומה רגל שברה"ר פטורה בניזקין ברשות הניזק נזק שלם קרן שברה"ר חצי נזק אינו דין שברשות הניזק כופר שלם ולא תיפשוט דאיכא כופר ברגל יש ספרין כתו' בהן ולפרוך מה לנזקין שכן ישנו באש ויש שכתוב בהן מה לנזקין דרגל שכן ישנו בבור וטעמא חדא בתרוייהו ואנו מפרשין האחת והוא הדין ללשון אחרת. פי' אם מנזקין דרגל גמר ר' טרפון הכופר יש לדבריו פירכא מה לנזקין דרגל שהם חייבין ברשות הניזק נזק שלם שכן אותם הנזקין ישנן בנזק שלם בבור ואין בבור דין כופר דכתיב ונפל שמה שור ודרשינן שור ולא אדם (חמור) שאם יפול אדם בבור וימות אין על בעל הבור כלום דרחמנא פטריה וכשם שאין כופר בבור כך אין כופר שלם בקרן ברשות הניזק ואמרי' מנזקי כלים מייתי לה ר' טרפון והכי קאמר ומה רגל שברה"ר פטורה בנזקי כלים ברשות הניזק חייבת בנזקי כלים נזק שלם קרן שברה"ר חצי כופר ברה"ר כופר שלם. ומקשי' תוב איכא למיפרך מה לנזקי כלים שכן ישנן באש ואין כופר באש וכשם שאין כופר באש [כך אין כופר שלם בקרן] בחצר הניזק וה"מ בתם אבל במועד לא גרע חצר הניזק מרה"ר שחייב כופר שלם. ופרק' מטמון מייתי לה שפטור באש כדתנן המדליק את הגדיש והיו בו כלים וכו' כרבנן דפטרי אטמון והכי קאמר ומה רגל שפטורה בטמון ברה"ר ברשות הניזק אם היו לו פירות טמונין בביתו ודרסה אותן והזיקם [משלם] נזק שלם קרן שברשות הרבים חצי כופר אינו דין שמשלם ברשות הניזק כופר שלם. ומקשינן תוב מה לטמון שכן ישנו בבור ואע"פ שאינו חייב לטמון באש חייב בטמון בבור ואין בבור כופר. איזה טמון חייב בבור י'ש מ'י ש'אומר' עובר במעי פרה שאם נפלה פרה מעוברת בבור משלם הפרה ועוברה. ו'קשי'א ו'ה'א ק'יימא ל'ן דעובר ירך אמו הוא ולדברי הכל פחות מבן ט' מתכשר בשחיטת אמו ו'כמ'ה ר'איו'ת ז'ולת'י ז'ו מו'כיחו'ת ל'דחו'ת ז'ה ה'פי'. ו'יש מ'י ש'אומ'רים הבור עצמו אם הוא טמון כדתנן לא כסהו כראוי ונפל לתוכו שור או חמור ומתחייב הנה אע"פ שהבור אם הוזק בו שור חייב נזק שלם ואין בו כופר. ופירק מנזקי כלים טמונים מה' לה' ש'הן בבור. הכלים גלוים פטור דקיימא לן שור ולא אדם חמור ולא כלים טמונים מיבעיא ובאש נמי כלים טמונים פטור דמייתו להו מקמה מה קמה בגלוי אף כל בגלוי. והכי קאמר ומה רגל שפטורה ברשות הרבים בכלים טמונים ברשות הניזק נזק שלם קרן שברה"ר חצי כופר ברשות הניזק אינו דין שישלם כופר שלם.

איכא למיפרך מה לנזקי כלים טמונים שכן ישנן באדם כדתנן אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בין ער בין ישן וכו' ואין כופר באדם כדאמרינן לעילא ונדחת הא דרב שימי ואסק' דר' טרפון מכופר דרגל גמר והכי קאמר ומה רגל שברה"ר פטור ברשות הניזק כופר שלם לדברי הכל קרן שברה"ר חצי כופר אינו דין שברשות הניזק כופר שלם ואיפשיטה בעיין דרגל שדרסה על תינוק בחצר הניזק והרגתו חייב כופר שלם:

אמר קרא וחצו את כספו כספו של זה ולא כספו של אחר קשיא לי לידרוש ק"ו לשלם חצי נזק ברשות הרבים וחצו את כספו לשלם מגופו ולא מן העליה דקרא להכי הוא דאתא וחצו את כספו ולא מן העליה. וי"ל דאם איתא דמייתי שן ורגל לחצי נזק ברשות הרבים מק"ו דקרן לא ליכתוב רחמנא כספו דלמעוטי תשלומין מן העליה לא אצטריך דאמרינן דיו לבא מן הדין להיות כנדון.

יהא אדם חייב בכופר מקל וחומר יש מי שפירש שיהא חייב מיתה ותשלומין כשור ויש מי שפירש אם המית שלא בכונה ולפי תירוץ זה בעיא זו אליבא דר' יוחנן דאמר בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה דשור שנגח בלא כונה משלם את הכופר ודלא כרבה דאמר פטור כל שלא בכונה והדין שהרג בעדות מיוחדת וא"נ בעדים בלא התראה. ואכתי קשיא לי לידרוש מק"ו לשלם חצי נזק ברשות הרבים וחצו את כספו של זה דהיינו מגופו ולא מכספו של אחר אלא מן העליה ואיכא למידק נימא ליה מדחזקיה נפקא דאמר מה מכה בהמה לא חלקת בה כו' לפוטרו ממון אלא לחייבו ממון אף מכה אדם לא תחלוק בו בין מתכוין לשאין מתכוין לחייבו ממון ונ"ל דאי דחי ליה הכי אכתי הוה מקשה ליה הניחא לחזקיה אלא לרבי ולרבנן דלא סבירא להו כחזקיה כדאיתא בסנהדרין בפרק אלו הן הנשרפין מאי איכא למימר. א"נ לכשתמצי לומר דאדם משלם כופר מק"ו אף נדרוש הקישא דמכה נפש בהמה ומכה אדם להקישן לגמרי להיות זה כזה כלומר מה מכה בהמה לא חלקת לפוטרו אלא לחייבו אף מכה אדם לא תחלקו בו לפוטרו אלא לחייבו. ואי משום כדי רשעתו מוקמינן ליה למלקות וממון כנ"ל.

לאו משום דסבר לה כר' יוסי דאמר תם משלם חצי כופר תימה למה תלה ר"ט בר"י הגלילי דאף לר"י הגלילי לא אשכחן ליה בהדיא דאמר הכין אלא מכלל מה שאמר ובעל השור נקי נקי מדמי ולדות ולא אמר נקי מכופר והיא גופא לאו הוכחה גמורה היא וכמו שכתבנו בפ"ק גבי פלוגתא דחצי נזק קנסא או ממונא וכיון שכן דאשכחן לר' טרפון דאמר בהדיא דהתם משלם כופר ולא אשכחן לר' יוסי דאית ליה כופר בתם כלל למה תלה מי שאמרה בהדיא במי שלא אמרה בהדיא והול"ל כופר שלם ברשות הניזק למה ליה לאו משום דסבר ליה תם משלם חצי כופר וכו' וצ"ע.

אלמא איכא כופר ברגל ש"מ ואיכא למידק דהא פליגי בה אביי ורבא בפרק שור שנגח ד' וה' גבי שור האיצטדין גבי נוגח משלם את הכופר ופליגי בפירוש ההיא ברייתא אביי ורבא ואמרי במאי קא מיפלגי ברגל שדרסה על גבי התינוק בחצר הניזק לאביי משלם כופר לרבא לא משלם כופר ואביי ורבא קי"ל כרבא לבר מיע"ל קג"ם וי"ל דהתם לא פליגי אלא אליבא דההיא ברייתא אבל תרוייהו ס"ל דיש כופר ברגל מהא דר' טרפון וכמסקנא דהכא.

אדם מועד לעולם בין ער בין ישן ירושלמי מתניתין כשהיו שניהם ישנים אבל אם היה ישן א' ובא חברו וישן אצלו זה שבא לו לישן אצלו הוא המועד דכתיב פצע תחת פצע כלומר דמיותר הוא דאי לשלם את הנזק במתכוין להזיק הא כתיב כאשר יתן מום בעמיתו כן ינתן בו ואיכא למידק כיון דמהאי קרא דרשינן לשלם את השוגג כמזיד ומינה נמי דרשינן לשלם צער במקום נזק היאך אפשר לומר דבשוגג אינו משלם את הצער דא"כ אין השוגג כמזיד תירצו בתוס' דכל כמה דאפשר למפטר את השוגג פטרינן ומוקמינן שוגג דמרבינן מהאי קרא בנזק דוקא דאיירי ביה עיקר קרא ולא בצער. והראב"ד ז"ל תירץ דכיון דשאר דברים של חובל דהיינו שבת ורפוי בעי' או צד פשיעה גמורה או מתכוין מהאי דבעינן דומיא דכי יריבון אנשים צער נמי לא מפלגי מנייהו ואין תירוצו מחוור כל הצורך בעיני דהא ע"כ כולהו ד' דברים ליתנייהו בחד גוונא דהא בושת לא מתחייב אלא במתכוין דוקא לבייש כדדרשינן לקמן מוהחזיקה במבושיו והתירוץ הראשון נראה עיקר.

כתב הראב"ד ז"ל למה הוצרך הכתוב כל הני עין תחת עין שן תחת שן וכו' וכו' כויה תחת כויה ודי היה לכתוב האחד וממנו היינו למדין שיש נזק וארבעה דברים במקום נזק ותירץ דכל אחד לגופיה אצטריך כדי לשום הנזק לפי מה שהוא שאם לא כ' אלא האחד היינו שמין כל הניזקין בו בין גדולים בין קטנים ולכך נכתבו כל אלו שיש בהם גדולים וקטנים ובינונים כדי שישומו אותם לפי מה שהם.

כבר ביארנו שהשן והרגל פטורין ברשות הרבים וברשות הניזק חייבים נזק שלם והקרן בין ברשות הרבים בין ברשות הניזק חצי בזק ושאדם שהמית את האדם אף במקום שאין שם חיוב מיתה עליו כגון שאין שם התראה אינו בדין כופר ושקרן המועדת חייבת בכופר ושאר נזקין אין חייבות בכופר ומ"מ רגל ברשות הנזק חייבת בכופר אם המיתה את האדם ואף בפעם ראשונה שהרגל מועדת להזיק כדרך הלוכה ברשות הניזק והוא הדין בשן שאכלה תינוק בחצר הניזק כגון חיה שדרכה בכך ואע"פ ובפרק ארבעה וחמשה נחלקו אביי ורבא ברגל שדרסה על גבי תינוק ולרבא אינו משלם כופר וידוע בכל מחלקת אביי ורבא שהלכה כרבא בזו לא בדעת עצמם נחלקו אלא בפירוש הברייתא אבל לדידיה לא סבירא ליה ומ"מ בשאר הנזקים אינו כן כמו שהתבאר אבל הקרן אינה משלמת כופר אלא אחר ההעדה ואפילו ברשות הניזק ר"ל שנכנס לחצרו של בעל הבית שלא ברשות ונגחו לבעל הבית ומת:

המשנה השמינית והכונה לבאר בה ענין נזקי האדם שבארנו בפרק הקודם שהוא אחד מהחמשה מועדים לשלם נזק שלם ואמר על זה אדם מועד לעולם בין בשוגג בין במזיד בין ער בין ישן סמא את עין חברו ושבר את הכלים משלם נזק שלם אמר הר"ם כשאדם ישן ובא אחד וישן בצדו השני הוא המועד לראשון ואם הזיק השני לראשון חייב ואם הזיק הראשון שהיה ישן בתחלה לאותו שבא ושכב לצדו פטור ואם שכבו שניהם ביחד כל מי שיזיק מהם לחברו חייב לפי ששניהם מועדין זה לזה:

אמר המאירי אדם מועד לעולם לשלם נזק שלם בכל נזקיו בין שוגג בין מזיד בין ער בין ישן והוא הדין לשכור וישן זה הוא כגון אם שבר כלים הסמוכים לו כנגד מרגלותיו דרך פשוט ידיו ורגליו או הזיק אדם אחר ופרשו בתלמוד המערב דוקא בשהיו שניהם שם כאחד אבל ישן האחד וחברו בא וישן אצלו אותו שבא לישן הוא החייב ומשם אתה למד כן לכלים שאינו חייב אלא אם היה שם הכלי בשעה שהתחיל לישן הא אם הונח שם אחר שישן פטור:

סימא את עין חברו ושיבר את הכלים משלם נזק שלם ומ"מ בארבעה דברים פטור כל שהוא שוגג כמו שיתבאר בגמרא:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

תוספות בד"ה ולא תהא שן כו' וכאן אם היה בחצר הניזק ח"נ הוה משתלם מן העלייה כו' עכ"ל דליכא למילף נמי מהאי ק"ו שלא ישתלם אלא מגופו דהא מיטב שדהו כתיב בשן ורגל וק"ל:

בא"ד וי"ל דאי לאו כספו כו' והוה עבדינן ק"ו דלעיל דמחמיר בתשלומין עכ"ל וכן צ"ל לקמן דפריך ולא תהא קרן ברה"ר חייב כו' דא"כ אמאי איצטריך ישלם תשלומין מעליא דהא השתא קל וחומר שלא תהא שן ורגל חייבת אלא חצי נזק כו' ליכא די"ל דאי לאו ישלם הוה שבקינן האי ק"ו דפטור לגמרי קרן ברה"ר והוה עבדינן ק"ו דלעיל מיהו ההוא ק"ו אינו מחמיר טפי דאם הוא מחמיר בקרן ברה"ר הוא מיקל טפי בשן ורגל ברשות הניזק וצ"ל דלאו דוקא נקטי התוס' דמחמיר ודו"ק:

שם בתוספות עליו ולא על האדם כו' וטעי תלמודא כדטעי באלו נערות כו' עכ"ל ר"ל המקשה דפרק החובל טעי והוה סבר דאיירי קרא דנפש רוצח בממון אחר בהדי מיתה וה"נ טעי המקשה בפרק אלו נערות ולא הוה ידע מסקנא דאילו נערות דמסיק דאיירי דלא תשקול מיניה ממון ונפטריה וק"ל:

בד"ה ויהא אדם חייב כו' אלא לפטור בשוגג בלא מתכוין כמו במזיד במתכוין כו' עכ"ל דברים מעורבבים חזינא הכא:

בד"ה אינו דין שחייב כו' וי"ל דנזקי אדם מנזקי אדם יליף עכ"ל פירוש דהכי יליף ומה כופר שהקילו בו לגבי אדם החמיר בו לגבי שור ד' דברים שהחמיר בו לגבי אדם אינו דין שנחמיר בו לגבי שור דהשתא לא שייך למפרך מה לאדם כו' ולא דמיא למה שכתבו במתני' ואין לומר מרשות לרשות גמרינן ומה רה"ר כו' דמ"מ שייך למפרך כו' ע"ש דיש לחלק ודו"ק:

בד"ה או דלמא קרן כו' לא שייך למפרך כדפרישית במתני' כו' עכ"ל כצ"ל ר"ל כדפרישית במתני' דפירכא כזו שאינה אלא סברא בעלמא מכניסין אותה בתוך הק"ו וק"ל:

בד"ה לאו משום דסבר לה כר"י כו' וא"ת אפילו בלא כו' קרן לא כ"ש כו' עכ"ל ר"ל קרן דחייב נזק ברה"ר אינו דין שחייב כופר שלם ברשות הניזק וקשה דאדם יוכיח שהוא חייב נזק ברה"ר ופטור מכופר ברשות הניזק וצ"ע:

גמרא ולא תהא שן ורגל חייבת ברשות הניזק אלא חצי נזק וכו' מקשין העולם והא מדאיצטריך הלכתא גמירא לנזק צרורות שאינה משלמת כי אם חצי נזק מכלל דשן ורגל נזק שלם משלם ומצאתי בגליון תוס' ישנים שהקשה קושיא זו ומתרץ בזה הלשון ושמא לא נאמרה הלכה אלא דצרורות משלם חצי נזק ממה שהרגל משלם א"נ האי ק"ו אליביה דסומכוס דאמר צרורות משלם נזק שלם עכ"ל ויש מתרצין דע"כ דהא דבעי הגמ' למילף ק"ו דשן ורגל אינו משלם ברשות הניזק אלא חצי נזק היינו דוקא בפעם ראשון ושני אבל בשלישית לא דלא גרע מקרן דמועד משלם נזק שלם וא"כ נוכל לומר דהלכתא אתי דצרורות אפי' בפעם שלישית אינו משלם אלא חצי נזק:

תוס' ד"ה אינו דין שחייב בד' דברים וא"ת מה לאדם שכן מועד מתחלתו וי"ל דנזקי אדם מנזקי אדם יליף ותירץ זה דהתוס' צריך ישוב וכבר צווחו ביה קמאי דקמאי ונראה לפרש דרוצה לומר דלא ילפינן שור מאדם אלא ילפינן נזקי אדם מהדדי דהיינו כופר וארבע דברים תרוייהו מקרו נזקי אדם דהא כשהוזק אדם בין מיתה בין חבלה קרוי נזק וארבעה דברים וכופר ילפינן מהדדי בק"ו והכי ילפינן ומה כופר שאינו באדם ישנו בשור ארבעה דברים שישנן באדם אינו דין שישנן בשור והשתא ליכא למפרך מה לאדם וכו' דהק"ו הוא ארבעה דברים מכופר וק"ל כנ"ל:

אמר קרא וחצו את כספו של זה וכו' קשה לי לדרוש קל וחומר לשלם חצי נזק ברשות הרבים וחצו את כספו לשלם מגופו ולא מן העליה דקרא להכי הוא דאתא וחצו את כספו ולא מן העליה. וי"ל דאם איתא דמייתי שן ורגל לחצי נזק ברשות הרבים מקל וחומר דקרן לא לכתוב רחמנא כספו דלמעוטי תשלומין מן העליה לא איצטריך דאמרינן דיו לבא מן הדין להיות כנדון. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

אמר קרא וחצו את כספו וכו' תימא אם כן למה לי ובער בשדה אחר למעוטי רשות הרבים תיפוק לי מכספו של זה דמשמע דשן ורגל פטורין אף מחצי נזק ברשות הרבים. ויש לומר כדפירשתי דאי הוה אמינא מקרא מלא דבר הכתוב כספו של זה לא הוה דרשינן דאיצטריך לומר מגופו משלם ולא מן העליה. תלמיד הר"פ ז"ל.

ולא תהא שן ורגל וכו' דעת התוספות דמעיקרא כשאמרנו תהא שן ורגל חייב ברשות הרבים רצה לומר שתהא שן ורגל כקרן לגמרי וישלם מגופו דאם לא כן איכא למיפרך מה לקרן שמשלם מגופו תאמר בשן ורגל שמשלם מן העליה אבל עכשיו שאנו אומרים ולא תהא שן ורגל לאו לגמרי קאמר. ובגליון תוספות פירש דאפילו השתא בהאי קל וחומר בעי למימר שתהא שן ורגל כקרן לכל מילי ותהא מגופו כקרן. וקשה דלפי זה הפירוש חזרה קושית התוספות שהקשו הא אמרינן כספו של זה וכו' ולא נוכל לתרץ כמו שמתרצים התוספות שהרי גם עכשיו לפי זה הפירוש שן ורגל יהיו מגופן כקרן. וי"ל דשן ורגל לא דמו לקרן דקרן משלם מגופו לעולם ולא שייך בו תשלום מיטב כלל אבל שן ורגל לפי דעת זה אם המזיק רוצה לסלקו בקרקע יתן לו מיטב. וזה החילוק שאנו מחלקין בין קרן ושן ורגל היינו למאן דאמר יוחלט השור לניזק אבל למאן דאמר יושם השור אז אין חילוק ביניהם הילכך צריך לומר שזהו דוקא למאן דאמר יוחלט. ע"כ גליונות. ותלמידי הר"י ז"ל תירצו דשמא נוקי דרשא דכספו של זה ולא כספו של אחר ברשות הרבים. ע"כ. וכן כתב תלמיד הר"פ ז"ל וז"ל וחצו את כספו דמשמע חצי נזק מוקמינן ליה ברשות הרבים דלא אמרינן חצי נזק אבל היכא שאני יכול למילף מקל וחומר בחצר הניזק ילפינן ליה. ע"כ. וא"ת היכי מצינן למימר דשן ורגל לא משלמי אלא חצי נזק והא מדאיצטריך הלכתא דצרורות חצי נזק מכלל דשן ורגל נזק שלם. ואין לתרץ דההלכתא באה היכא דהועדו הצרורות שאפילו הכי אינו משלם כי אם חצי נזק דאם כן יאמר ההלכתא אין העדאה בצרורות. ואין לומר דאיצטריך אם הועד הרגל דצרורות דידיה לא הועדו דזה אינו חידוש ולא צריך הלכתא להכי כי אם הועד לרגל למה יהא מועד להתיז צרורות. וכן אין לתרץ דההלכתא באה כדי שנאמר צרורות יוכיחו ושן לא יהיה משלם נזק שלם מכח זה דאי לאו ההלכתא הוה פרכינן מה לקרן שכן מגופו והשתא דאתיא הלכתא אמרינן צרורות יוכיחו דאם כן יאמר ההלכתא אשן ולא אצרורות על כן מתרץ הגליון של תוספות דצרורות משלם חצי מה שהרגל משלם. וא"ת אם כן איכא למיפרך מה לצרורות וקרן ששניהם אינן משלמין חצי נזק מן העליה. ואומר הר"י ז"ל דצריכין אנו לומר היכא דהועד הרגל אז הצרורות משלמין נמי חצי נזק אפילו בפעם ראשונה שלהם. מיהו עדיין קשה דנימא דין הוא שמשלם רק חצי נזק בצרורות משום דאם לא הועד הרגל אז היו משלמין רק רביע מן העליה. ושמא אין חילוק רק כיון שמשלם מן העליה ואפילו הכי משלם מעט אף אני אביא שן. ע"כ לשון תלמידי הר"י ז"ל. ובגליון תוספות תירצו עוד דהיינו אליבא דסומכוס דצרורות משלם נזק שלם וכל שן ורגל משלם נזק שלם ומכח קל וחומר אמרינן דשן ורגל וצרורות ישלמו חצי נזק. וכפי שיטת התוספות קשה לפי זה מה לקרן שכן מגופו דאין לתרץ צרורות יוכיחו. וי"ל אם תמצי לומר דכחו לאו ככחו כגופו דמי יוכיח שהוא חצי נזק ומשלם מן העליה. וקשה אם כן הדרא קושיא לדוכתא שהרי אין חילוק בין שן ורגל ובין הלכתא דצרורות דהיינו כח כחו לסומכוס דהכל משלמין חצי נזק דלפי זאת הסברא סומכוס מוקי הלכתא דצרורות לכח כחו דהוי חצי נזק ואם כן הדרא קושיא לדוכתא ונימא מדאיצטריך הלכתא דכח כחו וכו'. וי"ל דאיצטריך הלכתא דצרורות דאי לאו הלכתא הוה אמינא דכח כחו פטור אתי הלכתא לומר דחייב חצי נזק. וקשה והרי הלכתא לא אתא אלא להקל והשתא אתא הלכתא להחמיר. וי"ל דהכי קאמר דשן ורגל על ידי העדאה משלמין נזק שלם וכח כחו לא יועיל בו העדאה מכח הילכתא. גליון.

ואומר הר"י דצריך ההלכתא דאם הועד הכח שגם כח כחו יהיה מועד כי שניהם שוין בהתזה. ע"כ. עוד כתוב בגליון תוספות ואי כח כחו ככחו דמי ליכא קל וחומר וישלם לאו יתירה הוא וכן צריך לומר בלאו הכי פירוש לרבא דסבירא ליה דצרורות משלם מגופו אם כן הקל וחומר האמצעי שאומר דשן ורגל משלם חצי נזק בחצר הניזק אינו יכול להיות דאיכא למיפרך מה לקרן שכן מגופו ולא תוכל לומר צרורות יוכיחו כמו שאומרים התוספות שהרי גם צרורות משלם מגופו לרבא הילכך ישלם איצטריך לגופה ולאו יתירה הוא. גליון. עוד כתוב בגליון תוספות ואין להקשות אי שן בחצר הניזק חצי נזק אמאי איצטריך יחצון דאיצטריך למימר דאין חצי נזק חלוק. וקשיא שהקשו בפנים אמאי איצטריך וחצו את כספו ליכא לשנויי הכי דהא לא מצי למילף בקל וחומר שתהא שן ורגל בחצר הניזק חצי נזק אלא מכח שן ורגל שהן פטורות ברשות הרבים וצריך לתרץ כמו שתירץ בפנים. ע"כ. פירוש זה בא לומר דעל כרחך ישלם לאו קרא יתירה הוא כדי לסתור הקל וחומר האמצעי נמצא שהיית דורש הקל וחומר האמצעי ואולם תוכל לעשות הקל וחומר האחרון ואם כן יחצון למה לי אלא ודאי ישלם לאו קרא יתירה הוא וקל וחומר האמצעי אינו כלום מעתה תוכל לדרוש הקל וחומר האחרון ואיצטריך יחצון לומר דאין חצי נזק חלוק. אבל הקושיא שהקשה בפנים אמאי איצטריך וחצו ליכא לשנויי הכי פירוש ליכא לשנויי דעל כרחך ישלם לאו קרא יתירה הוא ומדרוש הקל וחומר האמצעי אם כן הקל וחומר הראשון לא תוכל לדרוש כי אינך יכול לדרוש הקל וחומר הראשון אם לא שנאמר דשן ורגל חייבין נזק שלם ברשות הניזק ואם חייבין חצי נזק אם כן לא תוכל לדרוש הקל וחומר הראשון אם כן וחצו את כספו למה לי ליכא לשנויי שהרי עדיין לא הוזכר ישלם ואיכא למימר דישלם לא נכתב מעולם. ולכך צריך לתרץ כמו שמתרצים התוספות דאי לאו כספו הוה שבקינן קל וחומר דהכא וכו'. ושאר לשון הגליון שאומר דהא לא מצי למילף בקל וחומר אומר מורי הרב שאינו כלום. וזה לשון תלמידי הר"י ז"ל הגליון פירש ואין להקשות אי שן ורגל בחצר הניזק חצי נזק אמאי איצטריך יחצון פירוש אמאי איצטריך יחצון וישלם כיון דאיכא שני קל וחומר זה כנגד זה דאי בחצר הניזק חצי נזק תו ליכא לפטור קרן ברשות הרבים ואם כן נוקי כל חד וחד אדוכתיה אלא ודאי צריך להביא יחצון בשביל רבא כי אליבא דידיה ליכא קל וחומר האמצעי כי איכא למיפרך מה לקרן שכן משלם מגופו ואם כן איצטריך להביא ישלם נמי בשביל רב פפא. אבל הקושיא שהקשו בפנים אין לתרץ כן כי קשה מה צריך יחצון וכספו נשתוק משניהם ונוקי כל חד אדוכתיה כי לעולם קל וחומר קמא וקל וחומר בתרא מוקמינן כל חד אדוכתיה אפילו אליבא דרבא. ונראה לי כמו שתירצו התוספות שקל וחומר קמא להחמיר ואם כן אין לומר לוקי כל חד אדוכתיה. ע"כ. כתבו בתוספות דהשתא קל וחומר דלעיל ליכא. תימא נימא דאיצטריך וחצו את כספו בשביל הקל וחומר האחרון לומר כספו של זה ולא כספו של אחר ולומר דקרן ברשות הרבים חייב. וי"ל שדעת התוספות שמקשין כך אם כן לשתוק מוחצו ומיחצון ונוקי כל חד וחד אדוכתיה ע"כ הם תרצים התירוץ שלהם. אבל קשה נימא דאיצטריך וחצו לפי שנוכל לעשות הקל וחומר כן ומה קרן שמשלם מגופו חייב ברשות הרבים שן ורגל שמשלם מן העלייה אינו דין שמשלם ברשות הרבים וכן הקל וחומר האמצעי נעשה אותו כך ומה קרן שכוונתה להזיק חייבת חצי נזק ברשות הניזק שן ורגל שאין כוונתם להזיק אינו דין שחייבת ברשות הניזק חצי נזק. אבל קשה אם קל וחומר מן העליה ומגופו באת לעשות אם כן נעשה קל וחומר אחרון לפטור קרן ברשות הרבים ומה שן ורגל שמשלמין מן העליה פטורין ברשות הרבים קרן שמשלם מגופו אינו דין שיפטור ברשות הרבים ואיצטריך יחצון לסתור הקל וחומר זה. אלא יש לומר שאם תרצה לעשות קל וחומר אחרון לפטור קרן ברשות הרבים אני אעשה קל וחומר הראשון וחייב שן ורגל ברשות הרבים הילכך לא תוכל לעשות לא האחרון ולא הראשון שאם תרצה לעשות זה אני אעשה זה ואם כן לשתוק מוחצו ומיחצון ונוקי כל חד וחד אדוכתיה לכך צריכין אנו לתרץ כמו שמתרץ התוספות. גליון.

וזה לשון הרא"ש ולא תהא שן ורגל חייבת ברשות הניזק וא"ת הא אמר כספו של זה ולא כספו של אחר. וי"ל דמיעוט כספו משמע ליה דלפטור במקום אחר אתא כמאן דאמר פלגא נזקא קנסא כלומר כאן החמירה תורה ולא במקום אחר והאי קל וחומר להקל על תשלומי שן ורגל. וא"ת אי שן ורגל בחצר הניזק חצי נזק אמאי איצטריך כספו של זה ולא כספו של אחר דהשתא קל וחומר דלעיל ליכא. ונראה לי דאפילו אי שן ורגל אינן משלמין אלא חצי נזק מצינו למידן קל וחומר דלעיל ומה קרן שאינו משלם אלא מגופו חייב ברשות הרבים שן ורגל וכו'. הקשה ר"מ היכי מצינן למימר דשן ורגל לא משלמי אלא חצי נזק מדגמרינן הלכתא דצרורות חצי נזק מכלל דשן ורגל נזק שלם. ותירץ ריב"א דלא משלם מן העלייה דמשונה הוא להתיז צרורות. ולי נראה דאי שן ורגל משלמין חצי נזק צרורות משלמי רביע נזק דהילכתא איתמר לחצי תשלומי שן ורגל. ע"כ. והר"ר ישעיה ז"ל כתב וז"ל תימא הא איכא למיפרך מה לקרן שכן אינה משלמת מן העליה. יש לומר דצרורות יוכיחו. ודוחק הוא צרורות הלכה ולא גמרינן מינה. ואומר ריב"א דהכי קאמר ולא תהא שן ורגל חייב אלא חצי נזק ואם כן תהא קרן משלמת מן העליה בחצר הניזק מקל וחומר ומה שן ורגל שאין להם העדאה לשלם נזק שלם משלם מן העליה קרן שיש לה העדאה אינו דין שתשלם מן העליה אמר קרא ישלם תשלומי מעלייא. תימא למה לי ישלם תיפוק ליה מדאיצטריך וחצו את כספו לומר דשן ורגל פטורין ברשות הרבים שמע מינה דבחצר הניזק משלם נזק שלם דכל מה דסלקא דעתך לומר דשן ורגל חייבין ברשות הרבים ואיצטריך וחצו למעטן הוי מקל וחומר דהן משלמין נזק שלם בחצר הניזק. וי"ל דאיצטריך וחצו ואיצטריך ישלם דאי לא כתיב לא וחצו ולא ישלם הוה דאיננא קל וחומר להחמיר חיוב שן ורגל ברשות הרבים דכל מה שנוכל להחמיר יש לנו להחמיר ולא הוה דאיננא האי קל וחומר בתרא לפיטורא להכי כתיב וחצו דאקיל רחמנא עלייהו ברשות הרבים וכיון דאקיל בהו הוה דאיננא להאי קל וחומר בתרא להקל להכי איצטריך ישלם. ע"כ.

ותלמיד הר"פ ז"ל כתב וז"ל תימא אי שן ורגל בחצר הניזק חצי נזק אמאי איצטריך כספו של זה וכו'. ככתוב בתוספות. וי"ל שמצינו למימר וחצו את כספו למגופו משלם אתא כדפרשינן לעיל. אמר קרא יחצון וכו'. תימא אמאי איצטריך לעיל וחצו את כספו תיפוק ליה מדאיצטריך יחצון אם כן על כרחך שן ורגל פטורין ברשות הרבים דאי הוו חייבין למה לי יחצון הא לא שייך לעשות קל וחומר לפטור קרן ברשות הרבים ואם כן למה לי למדרש מכספו של זה ולא מכספו של אחר. וי"ל דאי לאו דדרשינן ולא כספו של אחר הוה אמינא דייתורא דיחצון אתי למעוטי שן ורגל ברשות הרבים כלומר יחצון לזה ולא לאחר לסתור הקל וחומר דלעיל וקל וחומר זה האחרון הייתי אומר לפטור קרן ברשות הרבים כמו שאנו דנין עתה אחר דרשא דולא כספו של אחר. מיהו קשה למה לי יחצון לחייב קרן ברשות הרבים תיפוק ליה מדאיצטריך וחצו את כספו למדרש ולא כספו של אחר דודאי קרן פטורה ברשות הרבים דאם היתה חייבת למה לי וחצו למעט חצי נזק בשן ורגל הא לא שייך לעשות הקל וחומר דלעיל. וי"ל כדפרשינן לעיל *וחצו את כספו איצטריך למימר מגופו משלם ולא מן העליה. ע"כ.

ויהא אדם חייב בכופר וא"ת והלא הוא נהרג וקם ליה בדרבה מיניה. ופירש הקונטרס דקאמר היכא דלא אתרו ביה דפטור ממיתה. מיהו קשה דבשוגג נמי אמרינן דפטור מתנא דבי חזקיה דמקיש שוגג למזיד. לכך נראה לפרש דלא שייך למיפטר מקם ליה בדרבה מיניה אלא ממון שעמו כגון דמי ולדות דמהתם נפקא לן פיטור דקם ליה בדרבה מיניה דדרשינן הא אם יהיה אסון באשה לא יענש בדמי ולדות אבל מדמי האשה הנהרגת לא מיפטר משום קם ליה בדרבה מיניה ולהכי קאמר הכא שישלם דמי הנהרג ליורשים דאף על גב דכתיב ולא תקחו כופר וכו' הני מילי למפטריה מקטלא וכו' ככתוב בתוספות. תלמיד הר"פ ז"ל.

ויהא אדם חייב בכופר מקל וחומר יש מי שפירש שיהא חייב מיתה ותשלומין כשור. ויש מי שפירש אם המית שלא בכוונה. ולפי זה בעיא זו אליבא דרבי יוחנן דאמר בפרק ארבעה וחמשה דשור שנגח שלא בכוונה משלם את הכופר ודלא כרבה דאמר פטור כל שלא בכוונה והדין שהרג בעדות מיוחדת ואי נמי בעדים בלא התראה. ואיכא למידק לומר מדחזקיה נפקא דאמר מה מכה בהמה לא חלקת בה וכו' לפוטרו ממון אלא לחייבו ממון אף מכה אדם לא תחלוק בו בין מתכוון לחייבו ממון. ונראה לי דאי דחי ליה הכי אכתי הוה מקשה ליה הניחא לחזקיה אלא לרבי ולרבנן דלא סבירא להו כחזקיה כדאיתא בסנהדרין בפרק אלו הן הנשרפין מאי איכא למימר. אי נמי לכשתמצא לומר דאדם משלם כופר מקל וחומר אף נדרוש היקישא דמכה נפש בהמה ומכה אדם להקישן לגמרי להיות זה כזה כלומר מה מכה בהמה לא חלקת לפוטרו אלא לחייבו אף מכה אדם לא תחלוק בו לפוטרו אלא לחייבו דאי משום כדי רשעתו מוקמינן ליה למלקות ממון. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

ברש"י ויהא אדם חייב בכופר כגון במזיד ולא אתרו ביה דליתי' בר קטלא ולאו בר גלות עכ"ל. וקשה מה בכן דלא אתרו ביה מ"מ לפטור מדתנא דבי חזקיה דלא חלקת בין מתכוון לשאין מתכוון וכו' וכן בין מותרה לשאינו מותרה כמו שפרש"י גופא לעיל דף י' ד"ה משא"כ באש וכו' ואם כפות הוא המבעיר חייב מיתה וקלב"מ כדאי' פ' הכונס עכ"ל ובפ' הכונס פי' להדיא בד"ה היה גדי כפות וכו' ואפילו לא התרו בו שאינו נהרג הא קי"ל דחייבי מיתות שוגגין פטורים עכ"ל נמצא מוכח דפשיטא ליה לרש"י דכיון דבמזיד ודאי פטור מתשלומין דילפינן מקרא דלא יהיה אסון דלא מחייב מיתה וממון א"כ ה"ה לא אתרו ביה נמי פטור מדתנא דבי חזקיה וא"כ אמאי איצטריך הכא קרא לפטור אדם מכופר ונ"ל דסבר רש"י דחיובא דכופר לא שייך למילף מדתנא דבי חזקיה דכיון דקי"ל כופרא כפרה סד"א דחייב אדם כופר נהי דבמזיד ואתרו ביה או בשוגג גמור לא אצטריך קרא שהרי יש לו כפרה במיתה או בגלות אבל במזיד ולא אתרו ביה דלאו בר קטלא הוא ולאו בר גלות סד"א שיתחייב כופר כי היכי דתיהוי ליה כפרה לכך איצטריך עליו ולא על האדם וכיון דגלי קרא דאפי' בכופר שייך תנא דבי חזקיה למד רש"י מכאן דה"ה לענין אש שהמית אדם שייך לומר כן ועי' מ"ש פ' שור שנגח דף מ"ג ודו"ק:

בתוספות בד"ה ויהא אדם חייב בכופר וכו' ומדתנא דבי חזקיה לא נפקא אלא לפטור בשוגג בלא מתכוון וכו'. עי' לעיל בתוס' דף ד' בד"ה כראי אדם שכ' שם דהא דתנא דבי חזקיה היינו דוקא בממון שהזיק בשעת חיוב מיתה וכן קלב"מ היינו דוקא בממון אחר ולכך לא מקשו כאן מקלב"מ וק"ל:

בד"ה עליו ולא על האדם וכו' דלא נשקול ממונא ונקטליה וכו' עכ"ל היינו כתחילת הסוגיא דפ' החובל אבל לפי המסקנא הא דלא עבדינן תרתי היינו מטעם קלב"מ דאתי מכדי רשעתו וכופר ולא תקחו לנפש רוצח היינו דלא נשקול ממונא ונפטריה:

בד"ה אינו דין שחייב בד' דברים וא"ת מה לאדם שכן מועד מתחילתו עכ"ל. לפי מה דפשטינן לקמן בסמוך דאיכא כופר ברגל מצינו למימר שפיר דברגל קאמר שיתחייב בד' דברים מק"ו דליכא למיפרך שכן מועד מתחילתו אלא דא"כ תקשי באמת מאי קמיבעיא ליה בסמוך ותפשוט מדאצטריך איש בעמיתו למעט שור מד' דברים דלא נילף לחיובא מק"ו דכופר אלמא דאיכא כופר ברגל לכך הוצרכו לתרץ בע"א:

בא"ד וי"ל דנזקי אדם מנזקי אדם יליף פי' דהכי יליף מה חיוב דכופר שאינו באדם המזיק אפ"ה איכא באדם הניזק ע"י שור מכ"ש חיוב דד' דברים שחייב באדם המזיק אינו דין שיתחייב בשור דאזיק אדם אבל קשה דהא כתבו התוספות לעיל בדף כ"ה בד"ה אני לא אדון וכו' דאפי' בכה"ג שייך למיפרך שפיר א"כ מה הועילו התוס' בתירוצם ומהרש"א הרגיש בזה וכתב שיש לחלק סתם הדברים ואנחנו לא ידענו ולולי שהתוספות הביאו ראיה לעיל מהא דאמרינן בסמוך מה לנזקין דרגל שכן ישנו באש הייתי מחלק ביניהם בטוב טעם אבל אחר הראיה שלהם ודאי תקשי ובאמת הנראה מסוגית הש"ס ומדברי התוס' עצמם בכמה מקומות עצמו מספר דכה"ג לא שייך למיפרך וא"כ קשיא הא דלעיל והנלע"ד בענין זה הוא כך דודאי סוגיית הש"ס במדת הק"ו נראה שאין להקשות פירכא אלא בתחילת הדין ולא בסוף הדין והטעם בזה נראה לפי שעיקר הק"ו נבנה מתחילת הדין וסופו אינו אלא גילוי מילתא בעלמא דרך משל בנדון שלפנינו שעיקר הדין נוכל ללמוד בקיצור מנזקין כופר הקל חייב בשור דאזיק אדם מכ"ש נזקי ד' דברים החמור אינו דין שיתחייב זהו עיקר הק"ו אלא שלא היינו יודעים באמת למה נקרא לכופר קל ולד' דברים חמור לכך נצטרך לומר שקולו של כופר הוא שאינו חייב באדם המזיק משא"כ בד' דברים שחייב באדם המזיק ע"כ הוא חמור וא"כ ק"ו שיתחייב בהם שור המזיק אדם נמצא שזו הקולא וחומרא אינו אלא גילוי הק"ו למי שאינו יודע אבל היודע יכול להעלימו וא"כ אין שייך להקשות מה לאדם כיון שאין זה עיקר הדין. ודאי דשייך להקשות אסיפא דדינא פרכת יוכיח שפירושו שהגילוי מלתא שאתה אומר יש לו סתירה דאיך תאמר שזה גורם החומרא דבר פלוני יוכיח אבל פרכת מה לאדם וכיוצא בה לא שייכא כלל כמו שכתבתי אבל לעיל בתוס' שכ' וא"ל מרשות לרשות גמרינן וכו' ע"כ א"א לפרש הק"ו בקיצור ולומר מה ר"ה הקל חייב בה הקרן ח"נ רשות הניזק החמור לא כ"ש שיתחייב בנ"ש דאיך יתכן לומר כן דאע"ג דאליבא דר"ט קיימינן דלית ליה דיו היכא דמיפרך ק"ו היינו כשהק"ו דרך כלל כגון מפץ שטמא בזב אינו דין שיטמא במת נמצא שעיקר הק"ו הוא רק שיטמא במת ממילא שמעינן שטמא טומאת ז' כמו שאר טומאות מת אבל לומר להחמיר בחמור חומרא חדשה זו לא שמענו דאל"כ וכי נאמר שיחייב ר"ט באדם המזיק שור תשלומי כפל שיאמר מה שור דאזיק שור חייב נ"ש אדם דאזיק שור שהוא חמור אינו דין שיתחייב תשלומי כפל אלא ודאי שא"א לומר כן וכהנה רבות בש"ס וכמ"ש לעיל בסוגיא לק"ו לשכינה י"ד ימים. נמצא דלפ"ז א"א לפ' כלל הק"ו דמרשות לרשות בדרך קצרה מה ר"ה הקל חייב ח"נ רשות הניזק החמור לא כ"ש שיתחייב נ"ש דזה לא יתכן א"ו פי' הק"ו דמרשות לרשות הוא ק"ו מורכב וצריכין להזכיר בו בפי' ענין שן ורגל ונאמר כך מה ר"ה שהיקל בו בשן ורגל אפ"ה החמיר בקרן והיינו ע"כ דקרן חמור משן ורגל א"כ רשות הניזק שחייב בשן ורגל נ"ש אינו דין שחייב בקרן נ"ש ובכה"ג ודאי לית ליה לר"ט דיו כיון דאמרינן דקרן ברשות הניזק יהיה כמו שן ורגל ברשות הניזק הדין הוא ממילא שיתחייב נ"ש דסתם נזקי רשות הניזק היינו נ"ש נמצא שעיקר הדין הוא משן ורגל בפי' וא"א להעלימם לכך כ' התוספ' שפי' דאפילו בכה"ג שייך למיפרך מה לשן ורגל ופי' כדפרכי בכל סוגית הש"ס היאך אתה אומר שהקרן ידמה בנזקין לשן ורגל דמה לשן ורגל שההיזק מצוי אבל כאן אין אנו צריכים לומר שידמה השור בנזקי אדם לנזקי אדם דאזיק אדם כדי שנוכל להקשות מה לאדם שכן מועד מתחילתו אלא אנו אומרים בקיצור שידמה נזקי ד' דברים במהותו כמו נזקי כופר במהותו דאם כופר הקל חייב בשור מכ"ש ד' דברים החמור ומה שאנו אומרים ד' דברים שחייב באדם אין זה אלא גילוי החומרא בלבד ועל דרך זה תמצא רוב ק"ו שבש"ס ובתוספ' ומה שהביאו התוס' מההיא דבסמוך מה לנזקין דרגל שכן ישנן באש יתבאר בסמוך ג"כ על דרך הנזכר דלפירוש התוספות דומה ממש למה שכתבנו בפי' דמרשות לרשות ודו"ק:

בד"ה רגל שדרסה ה"ה דהוי מצי למיבעי' בשן דחיה עכ"ל דבשן דבהמה א"א להמית אדם אלא בנשיכה דלאו אורחא והוי תולדה דקרן אבל בחיה אורחא הוא וק"ל:

בגמרא מי אמרינן מידי דהוי אקרן וכו' אין זה מדין ק"ו דא"כ לא הוי ליה לסתום אלא לפרש ועוד דתקשי קושית התוספות אלא נראה דעיקר הבעי' אלישנא דקרא דכתיב עליו ודרשינן ולא על האדם והכי משמע מלישנא דקרא וא"כ משמע דבשור בכל גווני חייב או דלמא דלא אמרינן אלא בקרן דוקא ועוד דהא דחייב בשן ורגל היינו משום דכופר זה אינו דין חדש אלא שינוי השם לבד שהרי לא מצינו בשור שהמית אדם שום תשלומין אלא כופר לחוד א"כ לפ"ז אדרבא הסברא נראה לחייב דאם נפטר אותו א"כ נחמיר בשור שהמית שור יותר משור שהמית אדם וק"ל:

בתוספות בד"ה או דלמא קרן וכו' תימא מאי מספקא ליה וכו' ונראה מדבריהם שהתמי' קיימת על המסקנא דאיכא כופר ברגל וקשה מהיכא תיתי כיון דליכא ק"ו אבל לפי מ"ש בסמוך א"ש ועי' בהרא"ש שבכלל דבריו דברי וק"ל:

גמ' ולא תהא שן ורגל עי' לקמן דף נה ע"ב תוס' ד"ה התורה:

שם איבעיא להו רגל עי' לקמן דף מד ע"א תוס' ד"ה ה"נ במתחכך:

שם משום דסבר ליה כריה"ג עי' לעיל טו. תד"ה הא מני:

תוס' ד"ה ולא וכו' וי"ל דאי לאו כספו עיין חולין דף כג ע"ב תוד"ה ותהא פרה:

שם ד"ה ויהא כו' לא מצינן למילף מיניה כלל עיין לעיל דף ד ע"א תוספות ד"ה כראי אדם: