מסכת בבא קמא דף קי״א עמוד א׳

דמינח ניחא לה להתקדש לראשון שהוא שלם על ספק זה שאם ימות תזקק לאחיו:

טן דו גוף שנים כלומר אשה בכל דהו ניחא לה:

זה זכה בשלו וזה זכה בשלו ונהי נמי לרבנן דקנסו ליהויריב דקבול אשם מקמי כסף אלא לרבי יהודה מ"ט דקניס לידעיה:

לדברי רבי יהודה ואע"ג דקניס ליה לידעיה ה"מ היכא דאשם ראשון קיים דיכולין בני יהויריב להקריבו בעוד משמרתן קיימת ובהכשר אבל אם קדמו והקריבוהו בפסול דאשם הבא קודם הקרן פסול הוא כדמפורש לקמן ינתן אשם השני לידעיה:

למאי חזי דקתני זכו:

כגון דנפק משמרתם דהני ודהני ולא תבעו בני יהויריב את הכסף במשמרתם ולא בני ידעיה את האשם במשמרתם ואיצטריך לאשמועינן דלא תימא טעמא דרבי יהודה בדתבעו בני יהויריב שיחזור בעוד משמרתן קיימת אבל היכא דלא תבעו מחלו לבני ידעיה:

קמ"ל דכיון דבני ידעיה נמי לא תבעו לאשם במשמרתן יחזור כסף אצל אשם ויקריבוהו בני יהויריב כשיחזיר שבת משמרתם:

האשם המושב [לה'] לכהן מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו כלומר לא קרב האיל עדיין:

אמר רבא לעורו תימה דהכא משמע אפילו בפסול קודם זריקה וגם כשהעור מחובר עדיין בבשר ונעשה בו פסול קודם שחיטה שהביא קודם הכסף שרי בהנאה ובזבחים בפרק טבול יום (זבחים דף קד. ושם) אמר רבי דם מרצה על העור בפני עצמו פי' כשהוא מופשט ואירע פסול בבשר הדם מרצה על העור וכשהוא עם הבשר ונולד בו פסול קודם זריקה הרי הוא כיוצא בו אחר זריקה הורצה בשר שעה אחת יפשיטנו ועורו לכהנים אלמא כשהוא עם הבשר ונפסל קודם זריקה יוצא לשריפה והכא אירע בו פסול קודם שחיטה שהובא קודם הכסף ואמאי לא יצא העור לשריפה:

ת"ל העולה עולה ראשונה פי' ראשונה שבפרשת פנחס וכי היכי דמלבד עולת הבקר גלי לך בהדיא דמלבד דבר הקודם לו קאמר הכי נמי מלבד איל הכפורים דבר הקודם לו קאמר ותימה דיליף הכא מהעולה ובפרק כל התדיר (זבחים דף פט. ושם.) יליף ממלבד עולת הבקר לחודיה וי"ל דהתם נמי אהעולה קסמיך ועוד יש תירוץ אחר ואין להאריך כאן:

וילמד הקדש מהדיוט והדיוט מהקדש תימה אמאי איצטריך קרא לעיל גבי הדיוט שאם הביא אשמו עד שלא הביא גזילו לא יצא נילף מהקדש ויש לומר דאי לאו דאשכחן שהשוה הכתוב הדיוט להקדש להך מילתא לא הוה ילפינן האי מהאי לענין שאר דברים אבל השתא דאשכחן שהשוה אותן דבתרוייהו אם הביא אשמו תחילה לא יצא כמו כן יש להשוותם לענין שאר דברים:

והא אשם פסול כלומר דמחוסר זמן הוא שאינו ראוי עד שיקדים ויביא את הגזלה, ופרקה רבא לעורן, ולדעת חכמים כיון דקדימה דידהו לאו כלום הוא אם קדמו והקריבוהו נמי לא זכו בעורו. והקשה הראב"ד ז"ל כין דבשרו אינו ראוי עורו מי הוי לכהן והתנן (זבחים קג, ב) כל הקדשים שאירע בהן פסול קודם להפשטן אין עורותיהן לכהנים לאחר הפשטן עורותיהן לכהנים והא נמי שאירע בו פסול קודם להפשטן דמי דהא כמחוסר זמן הוא, ותירץ דאפשר דרבי סבר לה כרבי חנינא סגן הכהנים דאמר מימי לא ראיתי עור יוצא לבית השריפה ורבי עקיבא נמי כותיה סבירא ליה בפרק טבול יום בזבחים (שם).

והקדש מהדיוט מה אשם דהתם קרן ואם תאמר למה ליה ללמוד הקדש מהדיוט, דבהקדש בהדיא כתיב ביה באיל האשם ומדכתיב בהדיא באיל שמע מינה דאשם זה קרן. לא היא, דאילו לא למדה הקדש מהדיוט הוה אמינא באיל האשם חדא מילתא היא.

נתן את הכסף למשמרה אחת ואשם למשמרה אחרת או בהפך ועברה שבתן של כל אחת מהן ולא הקריבו אשמו הרי זה ממתין עד שתחזור שבתם ועושין כדין האמור במשנה שאם נתן הכסף למשמרה ראשונה זכה כל אחד בשלו ואם נתן האשם תחלה יחזור אשם אצל כסף ושאר הדברים היוצאים מסוגיא זו כבר פרשנום במשנה:

כבר ידעת ששני תמידין קרבים בכל יום אחד בשחרית ואחד בין הערבים ואין לך דבר קודם לתמיד של שחר שנאמר העולה זו עולה ראשונה:

הנהנה מן ההקדש מעל ומשלם את הקרן ומוסיף חומש ומביא אשם הביא מעילתו ר"ל מה שנהנה ולא הביא אשמו או הביא אשמו ולא הביא מעילתו לא יצא ולא נתכפר יכול כשם שאיל ואשם מעכבין כך חומש מעכב תלמוד לומר באיל האשם ונסלח לו איל ואשם מעכבין את הכפרה ואין חומש מעכב את הכפרה:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

תוס' בד"ה אמר רבא לעורו תימה כו' ונעשה בו פסול קודם שחיטה כו' עכ"ל צ"ע דאין זה הפסול קודם השחיטה ואינו פסול אלא אם הקריבו קודם הבאת כסף כדקתני אם קדמו בני יהויריב כו' אבל הבאה לחוד אינה פוסלת כדקאמר ר"י יחזיר כסף אצל אשם ומאשר יכפר נמי הכי משמע דאהקרבה קפיד קרא והא דקאמר לרבנן שלא כדין עבדו בני יהויריב דקבלו אשם מקמי כסף היינו משום גזירה הוא שמא גם יקריבוהו קודם הבאת כסף ודו"ק:

בד"ה וילמד הקדש מהדיוט כו' תימה אמאי איצטריך קרא לעיל כו' וי"ל דאי לאו כו' אבל השתא דאשכחן שהשוה כו' עכ"ל וה"ה דה"מ להקשות כן בהיפך אמאי איצטריך קרא גבי הקדש דלא יצא ניליף מהדיוט אבל בעיקר תירוצם יש לדקדק דע"כ אהקישא קסמיך דהא השתא נמי מי יאמר לן דהשוה אותן הכתוב אי לאו דנילף הקדש מהדיוט דאשם זה קרן ומיניה דריש האשם בכבר שאם הביא אשמו תחלה דלא יצא וי"ל דודאי בפירושם דמלת אשם ילפינן הקדש מהדיוט שפיר אע"ג דלא אשכחן שהשוה אותן הכתוב בשום דבר אבל לענין דינא לא הוי ילפינן להו מהדדי אי לאו שהשוה אותן כבר בשום דינא ודו"ק:

סליק פרק הגוזל עצים

נתן את הכסף ליהויריב ואשם לידעיה יצא כבר פירשתי שלא היה האשם מופרש בשעת הפרשת הגזלה (ולא) במשמרת יהויריב שאלו היה מופרש אינו רשאי לעכב לא את האשם ולא את הגזל וצריך ליתן את שניהם לאותו משמר. הראב"ד ז"ל.

אילימא דיהיב ליה אשם ליהויריב במשמרתו דיהויריב וכסף לידעיה במשמרתו דידעיה זה זכה בשלו וזה זכה בשלו. השתא האי מקשה לא ידע טעם דרבי יהודה ורבנן כלל והילכך קאמר דלדברי הכל הוה לן למימר זה זכה בשלו וזה זכה בשלו אבל במסקנא דקאמר טעמא דרבי יהודה משום דקנסינן לידעיה משום דלא משמרת דידהו הויא וטעמא דרבנן דקנסינן הנך דקבילו אשם מקמי כסף ואם כן היכא דיהיב אשם ליהויריב במשמרתו דיהויריב וכסף לידעיה במשמרתו דידעיה קנסינן ליהויריב ויחזור אשם אצל ידעיה שנתן לו כסף במשמר דידיה לרבנן מכל שכן השתא היכא דניתן כסף לידעיה במשמרתו דיהויריב קנסינן ליהויריב משום דקביל אשם מקמי כסף היכא דניתן כסף לידעיה במשמרתו דידיה לא כל שכן דאיכא למקנסיה ליהויריב למיתביה לידעיה דקביל כסף בדין במשמרתו (דלאו דיליה). והאי דקתני אשם במשמרתו דיהויריב וכסף לידעיה במשמרתו דיהויריב משום רבי יהודה נקט ליה דלא הוה קניס לידעיה אלא משום דקביל במשמרתו דלאו דיליה. מ"ר.

ומתניתא דקתני אשם ליהויריב וכסף לידעיה פירש הקונטרס דאיירי במשמרתו דידעיה וכו' עלמא מודו בה ויחזור אשם אצל כסף. ולא נהירא דאם כן כיון דמשמרת דידעיה היא אמאי נקט יהויריב המאוחר שאין משמרתו עד עשרים וארבע משמרות הוה ליה למנקט משמרת הסמוכה אחר ידעיה. ועוד דקאמר אם קיים האשם יקריבוהו וכו' הוה ליה למימר בהדיא יחזור אשם אצל ידעיה דהאי לישנא דאם קיים האשם לא שייך שפיר דפשיטא דיש לו להיות קיים כיון דלאו משמרת דידהו היא לא מקרבי ליה. ועוד רישא לא הוי דומיא דסיפא דאי איירי במשמרת דידעיה אמאי קאמר יצא הא כיון דמשמרת דידעיה היא אית לן למימר יחזור הכסף אצל אשם לרבי יהודה כיון דלאו משמרת דידהו היא ובמשמרת דיהויריב נמי ליכא לאוקמי רישא דאם כן לידעיה הוה לן למקנסיה לרבנן. ונראה דמתניתין איירי שנתן ליהויריב במשמרת יהויריב ונתן לידעיה במשמרת ידעיה והילכך נתן הכסף ליהויריב ואשם לידעיה יצא דלא קנסינן לחד מינייהו כיון דכל משמרת דכל חד וחד אמשמרת דידיה שקיל ולידעיה ליכא למקנס משום דקבילו אשם בלא כסף כיון דכבר ניתן כסף ליהויריב תו ליכא למקנסיה והיכא דיהב אשם ליהויריב וכסף לידעיה כל חד וחד במשמר דידיה יחזור אשם אצל כסף כדרבנן דאמרי דשלא כדין עבוד בני יהויריב דקבילו אשם מקמי כסף. והשתא ניחא דנקט ידעיה בתר יהויריב שהוא סמוך לו. והאי נמי דקאמר אם קיים האשם ניחא דמסתמא אינו קיים דמשמרת דידהו היא. מ"ר. תוספות שאנץ. וגאון ז"ל פירש וז"ל נתן את הכסף ליהויריב במשמרתו ואשם לידעיה בשבוע אחר למשמרתו יצא ומשמרת יהויריב הולך לפני משמרת ידעיה וטעמא דנתן ליהויריב במשמרתו ואשם לידעיה במשמרתו הא שלא במשמרתם לא יצא משום דבעינן שיהא נותן לכהן שבאותו משמר. אשם ליהויריב וכסף לידעיה שלא במשמרתם אם קיים האשם יקריבוהו בני ידעיה משום דשלא כדין עבוד בני יהויריב דקבילו אשם מקמי כסף לפיכך יחזור אשם אצל כסף. ומתניתין דברי הכל היא דהא לא פליג רבי יהודה במתניתין ואם לאו דלא קיים אשם יחזור ויביא אשם אחר כיון שלא היה אשם קיים כשנתן הכסף לידעיה לפיכך יביא אשם אחר שהמביא אשמו והקריבו עד שלא הביא גזלו לא יצא. טעמא דנתן אשם ליהויריב שלא במשמרתו וכסף לידעיה שלא במשמרתו דמודה רבי יהודה דיחזור אשם אצל כסף אבל אם נתן אשם ליהויריב במשמרתו וכסף לידעיה במשמרתו פליג רבי יהודה דסבירא ליה לרבי יהודה דזה זכה בשלו וזה זכה בשלו והכי מפרש בגמרא דהכי סבירא ליה לרבי יהודה הילכך לא מיתוקמא סיפא דמתניתין אלא בשלא במשמרתן כי היכי דלא תיקשי דרבי יהודה אדרבי יהודה. היכי דמי אילימא דיהיב ליה אשם ליהויריב במשמרתו וכסף לידעיה במשמרתו דידעיה אמאי קאמר רבי יהודה יחזור כסף אצל אשם הואיל וסבירא ליה דיהויריב זכה באשם כל שכן דידעיה זכה בשל כסף וזה זכה בשלו הכא במאי עסקינן דיהיב אשם ליהויריב וכו' רבי יהודה סבר ידעיה קנסינן ליה דקביל שלא במשמרתו אבל במתניתין דתרווייהו שלא במשמרתו מודה רבי יהודה דקנסינן ליהויריב. והוא הדין דסבירי להו לרבנן דאם נתן אשם ליהויריב במשמרתו וכסף לידעיה במשמרתו דיחזור אשם אצל כסף משום דשלא כדין עביד בני יהויריב דקבילו אשם מקמי כסף. ואפשר לאוקמה למתניתין רישא וסיפא במשמרתן ואפילו הכי לא תקשי דרבי יהודה אדרבי יהודה דאיכא לתרוצי היכא דקביל ידעיה שלא במשמרתו הוא דקניס רבי יהודה אבל היכא דקביל יהויריב אשם במשמרתו וידעיה כסף במשמרתו מודה רבי יהודה דיחזיר אשם אצל כסף. והאי דקאמרינן לעיל דלרבי יהודה זה זכה בשלו וכו' לאו דוקא הוא אלא דייק ואזיל בעל תלמודא עד דמוקי לה לברייתא במילתא. ע"כ.

וזה לשון הראב"ד ז"ל היכי דמי אילימא דיהיב אשם ליהויריב במשמרתו וכו' זה זכה בשלו וכו' כלומר די לו לרבי יהודה אם יזכה זה בשלו וזה בשלו ולמה יחזיר כסף אצל אשם והלא יהויריב שלא כדין עשה שקבל אשם קודם כסף ודי לו אם יעמוד בשלו. לא צריכה דיהיב ליה אשם ליהויריב במשמרתו וכסף לידעיה במשמרתו של יהויריב רבי יהודה סבר כיון דלאו במשמרתו דידעיה הוא לידעיה קנסינן ליה כדאמרינן לעיל דלכהן שבאותו משמר בעי למתבא ליה הילכך יחזור כסף אצל אשם והוא כשר. דאף על גב דאמרינן המביא את אשמו עד שלא הביא גזלו לא יצא כשהקריבו האשם עד שלא נתן הגזל דהוי מחוסר זמן אבל אם קיים האשם יקריבוהו אחר הגזלה ורבנן סברי שלא כדין עבוד יהויריב וכו'. ע"כ. וכתב הרמ"ה ז"ל בפרטיו וזה לשונו וקיימא לן כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים. ואף על גב דדייק רבי שמעתתא אליבא דרבי יהודה לית הלכתא כוותיה דאפילו כשתמצא לומר דרבי כרבי יהודה סבירא ליה לית הלכתא כוותיה דקיימא לן הלכה כרבי מחברו ולא מחבריו וכל שכן דמשמע דרבי לית ליה דרבי יהודה מדקאמר לדרבי רבי יהודה מכלל דלדידיה לא סבירא ליה. והיכא דיהיב ליה אשם ליהויריב במשמרת יהויריב וכסף לידעיה במשמרת ידעיה קיימא לן כמתניתין דקתני אם קיים האשם יקריבוהו בני ידעיה. והא דדייקינן היכי דמי אי דיהיב ליה במשמרת יהויריב ולידעיה במשמרת ידעיה זה זכה בשלו וזה זכה בשלו לטעמא דרבי יהודה בלחוד קא דייקינן דנהי דלא קניס לבני יהויריב דקבילו אשם מקמי כסף אלא לבני ידעיה דקבילו כסף ברישא במשמרת דידהו מאי טעמא קניס הא לא עביד ולא מידי אבל לרבנן לא מצי מקשה דודאי קניס להו לבני יהויריב דקבילו אשם ברישא כדמתניתין. ע"כ. עוד כתיב להלן וז"ל תניא אמר רבי לדברי רבי יהודה אם קיים אשם וחליף משמרה דיהויריב ולא תבעיה לידעיה יחזור אשם אצל כסף ויקריבוהו בני ידעיה דכיון דחליף משמרה דיהויריב ולא תבעיה לידעיה למיתב ליה כסף שמע מינה אחולי אחליה לכסף לגבי ידעיה ומהשתא על כרחיה יחזור אשם אצל כסף ובהא אפילו רבי יהודה מודה. איכא דאמרי מילתא אחריתי באנפי נפשה אי נמי לדברי רבי יהודה יחזור כסף אצל אשם ואוקימנא דחליף משמרה דתרווייהו ולא תבעי אהדדי מהו דתימא אחילו גבי אהדדי וזה זכה בשלו וזה זכה וכו' קא משמע לן דכיון דלא תבעיה אהדדי תרוייהו שקלי וכל חד מינייהו לא פקעה זכותיה ואמרינן להו הדור מרישא כלומר לשנה הבאה לכשתגיע משמרת יהויריב יחזור כסף אצל אשם דכמאן דלא חליף משמרתיה דיהויריב דמי ושמע מינה לרבנן בכי האי גוונא יחזור אשם אצל כסף ויקריבוהו בני ידעיה במשמרתם לשנה הבאה וקיימא לן כרבנן. ע"כ. אמר רבא לעורו כלומר לבשרו ודאי דחי כיון דמחוסר זמן הוא לא חזי לאכילה ולדעת חכמים כיון דקדימה דידהו לאו כלום היא אם קדמו והקריבוהו נמי לא זכו בעורו. וקשיא לי כיון דבשרו אינו ראוי עורו מי הוי לכהנים והתנן כל הקדשים שאירע בהן פיסול קודם להפשטן אין עורותיהם לכהנים לאחר הפשטן עורותיהן לכהנים והאי כמו שאירע בו פיסול קודם להפשטן דמי דהא מחוסר זמן הוא. ואפשר דרבי כרבי חנינא סגן הכהנים סבירא ליה דאמר מימי לא ראיתי עור יוצא לבית השרפה ורבי עקיבא נמי כוותיה סבירא ליה בפרק טבול יום בזבחים. הראב"ד ז"ל. והרא"ש ז"ל כתב וז"ל אמר רבא לעורו מיירי שהופשט קודם זריקה שלא היה העור עם הבשר בשעה שאירע הפיסול וקודם זריקה הוא יכול להביא גזלתו כדכתיב אשר יכפר בו עליו בכפרה תלא רחמנא וזריקה מכפרת וכיון שהופשט קודם שנפסל אז הדם מרצה על העור בפני עצמו כיון דההיא זריקה מהניא להכשיר הקרבן לענין אם עלו לא ירדו דלא גרע ממחוסר זמן מהני נמי לרצות על העור. ואף על גב דאין רגילות שיהא הפשט קודם זריקה כדמוכח בפרק טבול יום דתנן כל שלא זכה המזבח בבשרה לא זכו הכהנים בעורה ומפרש התם משום דאין הפשט קודם זריקה היינו משום דאין רגילות לאחר הזריקה עד אחר הפשט אבל יכול להיות לפעמים אבל אם לא היה יכול להביא לאחר השחיטה אז נפסל הזבח קודם הפשט ויצא העור לבית השרפה עם הבשר הכי איתא בפרק טבול יום. הרא"ש ז"ל. העולה עולה ראשונה פירוש ראשונה שבפרשת פינחס וכי היכי דמלבד עולת הבקר גלי לן קרא בהדיא דמלבד כבר הקודם לו קאמר הכי נמי יליף מיניה דמלבד איל הכפורים דקודם קאמר. וקשה לר"י דהכא יליף מה עולה עולה ראשונה ובזבחים בריש כל התמיד יליף דתמיד קודמין למוספין ממלבד עולת הבקר. וליכא לתרוצי דהתם איירי להקדמה כגון שאין כי אם טלה אחד ומפיק ליה ממלבד עולת הבקר דמבטלינן משום תמיד אבל הקדמה להקדימו תחלה נפקא לן מהעולה הא לאו מילתא היא דבמנחות פרק התכלת גמר דתמידין קודמין למוספין דאיבעיא לן צבור שאין להם תמידין ומוספין איזה מהן קודם ומפרש דתמידין קודמין מהעולה עולה ראשונה. מ"ר. תוספות שאנץ. תנו רבנן מנין שאם הביא מעילתו ולא הביא אשמו ולא מעילתו שלא יצא תלמוד לומר באיל האשם ונסלח לו גבי הקדש הוא זה ומעילה דהכא קרבן מעילה ואשמו הוא הקרן והוא ההפך מגירסת תורת כהנים. הראב"ד ז"ל.

תלמוד לומר באיל האשם מדלא כתיב באיל אשם משמע האשם דהיינו קרן דמשמע קרן והדר איל. גאון ז"ל. וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפרטיו תלמוד לומר באיל האשם איל טפל לאשם מכלל דאשם אתי ברישא. ע"כ.

וילמד הקדש מהדיוט ואף על גב דכתיב בדידיה באיל דמשמע קרבן והאשם משמע קרן אפילו הכי צריך למילף מהדיוט דאי לאו הכי הוה אמינא באיל האשם חדא מילתא היא הראב"ד והרשב"א ז"ל. סליק פרק תשיעי

גמרא ת"ר נתן אשם ליהויריב וכסף לידעיה וכו' עד סוף הסוגיא ובת"ח האריך וכתב דאיפכא גרסינן נתן הכסף ליהויריב ואשם לידעיה קאמר ר"י יחזיר כסף אצל אשם וחכ"א אשם אצל כסף וכתב שכן הוא בתוספתא וכן בכל הסוגיא מהפך הגרסא ע"ד זה מיהו אנו אין לנו אלא גרסת ספרינו וכפרש"י ומלשון התוספות אין ראיה דקושטא דמלתא דבתרוייהו פליגי דר"י ס"ל דלעולם קנסינן המשמר שלקחה שלא במשמרתה יותר ממה שנקנס המשמר שלקחה אשם קמי כסף וחכמים סבירא להו איפכא וק"ל:

בתוספות בד"ה אמר רבא לעורו תימא וכו' והכא אירע בו פסול קודם שחיטה עכ"ל. וכתב מהרש"א מדבריהם צ"ע דהבאת אשם קודם כסף אינה פוסלת ויש לו תקנה להחזיר אשם אצל כסף או להיפך וא"כ אין זו פסול קודם שחיטה אלא הקרבה פוסלת ע"ש באריכות ולענ"ד נראה שדברי התוספות עולים יפה דנהי שההבאה אין פוסלת מ"מ כל שלא ניתן הכסף קודם שחיטה אין האשם ראוי כלל לשחיטה נמצא שתחילת השחיטה נעשית בפסול ובאותה השחיטה נפסלת בוודאי נמצא דבכהאי גוונא הוי שפיר פסול קודם שחיטה כיון שהיא שחיטה שאינה ראויה כלל כנ"ל ברור:

הדרן עלך הגוזל עצים

הגוזל ומאכיל פרק עשירי