מסכת בבא קמא דף ק״ט עמוד ב׳

מכלל דרבי יוסי הגלילי סבר מצי מחיל לנפשיה אפי' לא זקפו לרבא פרכינן:

קנאו השם הקב"ה כדכתיב המושב לה' לכהן:

קנאו השם ונתנו לכהנים אבל הודה בחיי הגר נעשה אצלו כמלוה וכי מיית גר מחיל לנפשיה:

גזל הגיורת שגזל אותה ונשבע והודה לאחר מיתה:

מהו מי נפיק לכהנים או זכה בה איהו:

איש אמר רחמנא אם אין לאיש גואל:

הרי כאן שנים תרי השבות כתיב להשיב המושב. לישנא אחרינא תרי אשמות כתיבי להשיב האשם האשם המושב:

צריכין לחזור אחריו ולשאול אם יש לו בנים קודם שתתנהו לכהן:

אלא גזל הגר דקאמר היכי משכחת לה ה"ה דה"מ למפרך בתחילת סוגיא כי קאמר ר' יוסי הגלילי לא שנא לנפשיה ולא שנא לאחריני מצי מחיל אלא משום דהוו ליה פירכי אחריני לא חש למפרך:

קטן אי אתה צריך לחזור עליו וא"ת גזל גר קטן היכי משכחת לה והא אין זכיה לקטן כדאמרינן בפ"ק דב"מ (דף יב.) דגזל קטן מדבריהם ולא מדאורייתא ובירושה ליכא למימר דגר אין יורש אביו דבר תורה וי"ל דדוקא מציאה דאין דעת אחרת מקנה אותו לא הוה אלא מדבריהם אבל כשדעת אחרת מקנה אותו קני מדאורייתא ובקטן שנתגייר עם אביו מיירי דלכ"ע מטבילין אותו אבל בלא אביו פלוגתא היא בפרק קמא דכתובות (דף יא.) אם מטבילים אותו על דעת בית דין: [ועי' תוס' סנהדרין סח: ד"ה קטן]

לכהן שבאותו משמר אין נראה לפרש דבשעת הודאה כשמתחייב אלא למשמר שהיה בשעת הבאה שהרי בכל הקרבנות חטאות ואשמות נדרים ונדבות אין אנו הולכים אחר שעת החיוב ליתנו לאותו משמר שהיה באותה שעה שנדר או נדב או חטא שהוא מתחייב בה אלא אחר הבאה אנו הולכים וכמו כן בכאן:

מנין שלא יאמר תימה דנקיט האי לישנא כיון דלא מקרא מייתי לה אלא מדינא:

ומה דבר שאין לו חלק בו עד שיכנס לרשותו כגון תרומה וחלה וראשית הגז שטובת הנאה לבעלים ליתן לאיזה כהן שירצה משנכנס לרשותו אין אחר יכול להוציא מידו שיתחלק לבני משמר דאין מתחלק לאנשי משמר אלא מתנות:

לא אם אמרת בדבר שאין כו' ללשון ראשון נמי דקאמר ודין הוא בשל אחרים אני זוכה יכול להקשות דיו לבא מן הדין להיות כנדון שלא יזכה בשל עצמו אלא כפי חלקו כמו בשל אחרים:

אחוזתו מה ת"ל תימה להרשב"א למ"ל אחוזתו לומר שיוצאה מתחת ידו ומתחלקת לכל אחיו הכהנים דהיכי הוה אמינא בשל אחרים אני זוכה בשל עצמי לא כ"ש הא הכא שייך נמי למפרך כמו לעיל דיו לבא כו' ויש לומר דאיצטריך אחוזתו משום דה"א כיון שהיא תחת ידו תהא שלו דהוה ילפינן כהן כהן מגזל הגר ובגזל הגר ה"א דהוי שלו כדקאמר ואיש את.. קדשיו לו יהיו משום הכי איצטריך אחוזתו:

מנין ליוצאה לכהנים כו' ברייתא היא בערכין בפרק אין מקדישין (ערכין דף כה:):

כשהוא אומר המושב הרי כאן שנים יש לפרש דלאו ממלת המושב דוקא דריש אלא מדחזר וכתב האשם המושב (דוקא) [ותרי אשם כתיבי להשיב האשם והאשם המושב אי נמי מן המושב דייק _ ש"מ] דתרתי השבות כתיבי להשיב האשם והאשם המושב חד להשבת גזל דגר והשני להשבת גזל גיורת.

קטן אי אתה צריך לחזור עליו לומר שקטן בודאי אינו מוליד משוין ליה. ואם תאמר גר קטן מאין לו נכסים דבר תורה שהוצרכה תורה להתירן, דמציאתו אינו אלא מדרבנן ומשום דרכי שלום (גיטין נט, ב), מקחו וממכרו אינן אלא מדרבנן. י"ל כגון שהיתה הורתו ולידתו בקדושה וירש את אביו גר. ואי נמי י"ל דיש לו זכייה דאורייתא בשיש דעת אחרת מקנה וכדמוכח בגיטין פרק התקבל (גיטין סה, א) גבי (אפשר) [מעשר] שזוכין לקטן דבר תורה.

הרי בכהן שבאותו משמר הכתוב מדבר פירוש בשהפריש אשמו לפי שצריך להקדים גזלו לאשמו וכדאיתא לקמן (בבא קמא קי, א) ואחר שהפריש אשמו אינו רשאי לשהות כפרתו והלכך צריך להביא אשמו באותו משמר וכיון שכן אף הוא חייב להקדים גזלו ואשמו באותו משמר ולפיכך למקום שהאיל הולך לשם גזלו הולך ומה ששנינו במשנתינו (שם) נתן את הכסף ליהויריב ואשם לידעיה יצא היינו בשהקדים הכסף עד שלא הפריש אשמו. כן כתב הראב"ד ז"ל.

מה דבר שאין לו חלק בו עד שנכנס לרשותו כגון קרבנות שהן באין במשמר (אחד) [אחר _ ש"מ] שאין לו חלק בהן ויהיה עבודת אכילתן לאותו משמר [והוא שבמשמר אחר _ ש"מ] ואין לו חלק בו. ואף על פי כן כשנכנס לרשותו דהיינו קרבן עצמו אף על פי שהוא בזמן משמר אחר אין אחר כלומר אחר מאותו משמר אין יכול להוציאו מידו אלא הוא מקריב באיזה משמר שיהיה ועבודתה [ועורה] שלו וכדתניא בסמוך מנין לכהן שבא ומקריב קרבנותיו בכל עת ובכל שעה שירצה תלמוד לומר ובא בכל אות נפשו ושרת ומנין שעבודתה ועורה שלו תלמוד לומר ואיש את קדשיו לו יהיה.

דבר שיש לו חלק בו עד שלא יכנס (למשמרתו) [לרשותו] כגון גזל הגר שבא באותו משמר [ואשמו] מתחלק לכל המשמר באיזה בית אב שיהיה אינו דין כשהוא תחת ידו שיהיה שלו ולא יוציאנו אחר כלומר בני המשמר מתחת ידו.

אמרו לו לא אם אמרת בדבר שאין לו חלק בו דהיינו קרבן של משמר אחר שכשם שאין לו חלק בו אין לכל המשמרה חלק בו. תאמר בגזל הגר‪‬ שבא במשמרתו. שכשם שיש לו חלק בו כך יש חלק בו לכל בני המשמרה כמוהו והילכך אפילו במה שבידו לא זכה אלא שיוציא מתחת ידו. כך פירש הראב"ד ז"ל.

עבודתה ועורה פירוש עבודתה אכילת בשרה, שהוא שכר עבודתה. כן פירש רש"י ז"ל. ואינו מחוור בעיני, שהרי חולה או זקן נותן להקריב לכל כהן שירצה ועבודתה ועורה לאנשי משמר וכהן בעל מום נותן להקריב לאנשי משמר ועבודתה ועורה שלו. ור"ח ז"ל פירש עבודתה מתנותיה שנאמר (במדבר יח, ז) עבדת מתנה. ונ"ל משום דכתיב ואכלו אותו אשר כפר בהם מלמד שהכהנים אוכלין ובעלים מתכפרים (פסחים נט, ב) נמצא שהאכילה היא העבודה.

והא כתיב ואיש את קדשיו לו יהיו וכיון שהוא יכול להקריב את אילו אפילו במשמר אחד אם כן אף גזילה אינו יוצא מתחת ידו שהרי צריך להקדים גזלה לאשמו ובמקום שהאיל הולך לשם הכסף הולך אם כן היאך מוציאין גזלו מתחת ידו. ומשני בכהן טהור קאמינא וכי קאמרינן בכהן טמא שאינו יכול לא להקריב ולא לאכול והילכך הוא אינו מקריב ועל כן יתן לאנשי משמר.

גזל הגיורת שאין לה יורשים דינה כגזל הגר אם כן מה תלמוד לומר באותו ענין בפרשת נשא איש לא נאמר איש אלא למעט את הקטן ר"ל שאם הוא גדול אתה צריך לחקור עליו אם יש לו יורש אם לאו שמא נולד לו בן משנתגייר אבל קטן אי אתה צריך לחקור עליו שהרי אינו מוליד ואם היו לו אחים שנתגיירו הרי אין גר יורש הגר:

גזל הגר אינו נותנו לכל כהן שירצה אלא לכהן שבאותו משמר שנאמר מלבד איל הכפורים ר"ל איל האשם למי שזה ניתן זה ניתן ואיל האשם אינו קרב אלא על ידי כהן שבאותו משמר שנאמר לבד ממכריו על האבות כמו שיתבאר במקומו:

כהן שגזל מן הגר שאין לו יורשים וכפר ונשבע ומת הגר והודה כדי לעכבה תחת ידו מן הדין לא זכה אלא יוצאת מתחת ידו ומתחלק לשאר כהנים שבמשמרתו ואע"פ שכהן זה טהור וראוי להקריב ומאחר שכן הוא מקריב את אשמו שכהן מקריב קרבנותיו כל עת שירצה אפילו שלא במשמרתו והיה לנו לומר שמאחר שזכה באשמו זכה בגזלו שהרי הזוכה באשם הוא הזוכה בגזל כמו שכתבנו למעלה אעפ"כ בכיוצא בזה לא זכה בגזלו ואפילו הודה בשעת משמרתו:

המקדיש שדה אחזה ולא גאלה והגיע היובל מתחלקת לכהנים שבאותו משמר ונותנין דמיה לבדק הבית ואם מכרה גזבר לאחר שאינו לא מקדיש ולא בנו ולא גאלוה הבעלים מיד זה הגואל והגיע היובל יוצאה ביובל מידו של גואל זה ומתחלקת לכהנים שבאותו משמר בלא כלום שכבר נפדה מיד ההקדש גאלה כהן מיד הגזבר והגיע היובל והוא תחת יד כהן לא נאמר הואיל והיא תחת יד כהן הרי היא שלו ואפילו היה מבני משמרה זו אלא יוצאת מתחת ידו ומתחלקת לכהנים שבאותו משמר שהיובל פוגע בו כמו שיתבאר במקומו:

כהן שיש לו קרבן להביא מקריבה בכל יום שירצה אע"פ שאינו במשמרה שלו שנאמר ובא בכל אות נפשו ושרת ואפילו היה חטאת או אשם ושכר עבודתו ר"ל בשר הקרבן שלו וכן העור שנאמר ואיש את קדשיו לו יהיה ואם רצה ליתנו לאיזה כהן להקריבו נותן הואיל והוא יכול להקריב יכול למנות שליח אע"פ שאינו מבני משמרה ועורו ובשרו לאותו כהן שהקריב ושוב אינו יכול להוציאה מידו שנאמר איש אשר יתן לכהן לו יהיה:

היה כהן זה בעל מום שהוא רשאי לאכול אבל אינו רשאי להקריב הואיל ואינו יכול להקריב נותנה לכהנים שבאותו משמר והם מקריבים והעור שלהם ואכילת בשרו מחלוקת בין המפרשים אם הוא אוכל עמהם אם לאו:

בגמ' אמר רבא משכחת לה כו' ומת הגר והודה לאחר מיתה כו' ואין להקשות אמאי לא מוקים ליה רבא מתניתין נמי כר"י הגלילי ובהודה לאחר מיתת אביו די"ל דהכא ודאי איכא טעמא לר"י הגלילי בהודה לאחר מיתה כדקאמר קנאו השם כו' אבל בגזל אביו ליכא לפלוגי ובהודה לאחר מיתה נמי מצי מחיל לנפשיה ולהכי לא אתיא מתניתין כר"י הגלילי וכבר כתבנו מה שכתוב בפירש"י שלפנינו דמתני' מיירי בהודה לאחר מיתת אביו דדוקא טעות הוא ודו"ק:

שם אי בשל אחרים הוא זוכה בשל עצמו לא כ"ש כו' האי דינא איכא נמי במתניתין גבי גזילת אביו אם אין יורש אלא הוא א"נ על חלקו והתם ליכא למפרך דיו כדפרכינן הכא אלא דקושטא הוא דשלו הוא שהרי ב"ח באים ונפרעים ממנו ואינו נותן לאחיו אלא כדי לקיים מצות השבה וה"נ הכא בגוזל כהן ודאי בעי למיעבד מצות השבה אלא דבעי למיעבד ק"ו שיהיה שלו ובאים ב"ח ונפרעים ממנו ולא יוציא מתחת ידו להתחלק לכל אחיו הכהנים וק"ל:

מכלל דרבי יוסי הגלילי סבר אפילו לנפשיה נמי מצי מחיל ואפילו לא זקפן עליו במלוה דמדקאמר מוקמת לתרווייהו כרבי עקיבא ולא כרבי יוסי הגלילי שמע מינה דרבי יוסי הגלילי אפילו בלא זקפן נמי אמר דאי לא אמאי לא מוקמת להו כרבי יוסי הגלילי וזקפן במלוה שאני ואם כן גזל הגר דאמר רחמנא דליהוי לכהנים היכי משכחת לה ניהליה לנפשיה. והוא הדין דמצי מקשה ליה לרבי יוחנן אלא דאקשי עליה קושיא אחריתי דקשיא ליה מהא. הראב"ד ז"ל.

הכא במאי עסקינן כשגזל את הגר ונשבע לו ולא הודה עד לאחר מיתת הגר דקנאו השם ונתנו לכהנים. ויש מפרשים כי ההודאה שהיא בחיי הגר נעשית עליו כמלוה ויכול למחול אבל כשלא הודה בחייו גזל הוא ואינו יכול למחול וישמענו לדקדק על זה והא לא בעינן שתהא מלוה ואי לא נשבע הכל מודים שהוא זוכה בגזלה שתחת ידו בין הודה בין לא הודה. והטעם המדוקדק בזה כי עד שלא הודה לו בחייו מת הגר אינו לא ממונו של גר ולא שלו שהרי גזלה ושבועת שקר בידו וחזר הממון למי שהכל בידו ונתנו לכהנים אבל כשהודה בחיי הגר כבר הוא ממונו של גר וזוכה הוא לעצמו מן הגר. הראב"ד ז"ל.

גזל גיורת מהו אף על גב דבכל דוכתא ממעטינן אשה מאיש רבינא מיבעיא ליה אם יש שום פסוק לרבות גיורת דלא מסתבר ליה לחלק בין ממון גר לגיורת. הרא"ש ז"ל.

קטן אי אתה צריך לחזור עליו וכו' משמע שאם גזל גר קטן ונשבע לו והודה נותן קרן וחומש לכהנים ואין צריך לחזר אחריו אם יש לו גואלים. וקשה כיון שאין נשבעין על טענת קטן אמאי משלם חומש הא אמרינן לעיל גבי גזל אביו כשנשבע הבן אין משלם חומש משום שאין משלמין חומש על כפירת שעבוד קרקעות משמע לפי שאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות אין משלם חומש על אותה שבועה הכא נמי כיון דאין נשבעין על טענת קטן אמאי משלם חומש על אותה שבועה. וי"ל מה שאין משלם חומש על כפירת שעבוד קרקעות לאו משום דאין בית דין מחייבין אותו שבועה דאפילו נשבע מעצמו משלם חומש דתנן השביע עליו אפילו חמש פעמים חייב על כל אחד ואחד והאי דמפטר מחומש בכפירת שעבוד קרקעות משום דלקמן בפרק הגוזל בתרא ממעטינן קרקעות מדין חומש ואשם מכלל ופרט אבל קטן לא אימעטי התם ואם נפשך למעוטי נמי קטן מדכתיב ואם אין לאיש איכא לאוקמי בגוזל מעוברת שנתגיירה ונשבע לה והודה וילדתו ומתה ואחר כך מת הוא בקטנותו בידוע שאין לו גואלים ובדורות הראשונים היו מולידים בני שמונה שנים כדאיתא בפרק בן סורר ומורה והיה להם סימן גדלות קודם לכן אף על גב דשתי שערות קודם הפרק הם שומא שמא היה להם שערות גדולות וזקן קודם שמונה שנים וכן האשה היו לה דדים גדולים ושער הרבה. אי נמי היינו דקאמר הכא קטן אי אתה צריך לחזר אחריו דמילתא דלא שכיח הוא ולא חיישינן להכי. הרא"ש ז"ל.

ואם תאמר גזל גר קטן היכי משכחת לה וכו' כמו שכתוב בתוספות. וי"ל כגון שהיתה הורתו ולידתו בקדושה וירש את אביו גר. ועוד יש לומר דדוקא וכו' כמו שתירצו בתוספות. הרשב"א ז"ל.

כשהוא אומר המושב הרי כאן שנים יש לפרש דלאו ממלת המושב דוקא קא דריש אלא מדחזר וכתב האשם המושב ותרי אשם כתיב להשיב האשם והאשם המושב. אי נמי מן המושב דייק דתרתי השבות כתיבי להשיב האשם והאשם המושב חד להשבת גזל הגר והשני להשבת גזל הגיורת. הרשב"א ז"ל. איש אתה צריך לחזר עליו אם יש לו גואלים שמא נולדו לו בנים לאחר שנתגייר והיתה הורתם ולידתם בקדושה והיינו דכתיב ואם אין לאיש גואל עיין עליו קטן גר אי אתה צריך לחזר עליו בידוע שאין לו גואלים ומסתמא דכהנים הוי. הרמ"ה ז"ל בפרטיו.

לה' לכהן קנאו ה' ונתנו לכהן תימה לר"י למאי קאמר דקנאו אי למימר דהוי ממון גביה ולא מצי מקדש בו את האשה תיפוק ליה מדקרייה רחמנא אשם כדאמרינן לקמן דאין חולקין אשם כנגד אשם. מ"ר. תוספות שאנ"ץ.

הוי בכהן שבאותו משמר הכתוב מדבר פירוש כשהפריש אשמו לפי שצריך להקדים גזלו לאשמו וכדאיתא לקמן ואחר שהפריש אשמו אינו רשאי לשהות כפרתו והלכך צריך להביא אשמו באותו משמר וכיון שכן אף הוא חייב להקדים גזלו לאשמו והלכך למקום שהאיל הולך לשם גזלו הולך. ומה ששנינו במשנתינו ונתן את הכסף ליהויריב ואשם לידעיה היינו כשהקדים הכסף עד שלא הפריש אשמו. כן כתבו הראב"ד והרשב"א ז"ל.

גמרא מכלל דר"י הגלילי סבר וכו' א"כ גזל הגר היכי משכחת ליה ולפמ"ש לעיל לשיטת הרמב"ם ה"ה דהוי מצי למיפרך הכי אליבא דר"ע לענין חומש ואשם דלא משכחת אלא כשהודה לאחר מיתת הגר אלא משום דלא איירי מזה בהדיא לר"ע להכי פריך מר"י וכעין זה כתב הרב המגיד שם אבל למסקנא דמסקינן דלר"י הגלילי עיקר קרא דגזל הגר בהודה לאחר מיתה איירי א"כ מדר"י נשמע לר"ע לענין חומש ואשם דהא לא פליגי בהא והא דמחייב ר"ע בקרן בהודה מחיים היינו מקרא דוהשיב:

בפרש"י בד"ה מכלל דלר"י וכו' ואפילו לא זקפו לרבא פרכינן עכ"ל מ"ש לרבא פרכינן כ"ש לר"י ולאפוקי מדר"ש אלא דיש לדקדק מנ"ל באמת אליבא דרבא דר"י אפילו בלא זקפו קאמר דלמא דוקא בזקפו קאמר וקרא דגזל הגר היינו בלא זקפו ואי משום דמוקי רבא כר"ע דוקא ולא מוקי נמי אפי' לר"י היינו דמתניתין דמחיל לא מיתוקמא כר"י דא"כ לישמעינן בזקפו וכ"ש במחל לגמרי ויש ליישב:

שם בגמרא אמר רבא הב"ע כשגזל את הגר וכו' והודה לאחר מיתה ואין להקשות למאי דפרישית בפרש"י דמשנה דמתני' איירי כשהודה לאחר מיתת האב א"כ אמאי לא מוקי רבא אפילו כר"י הגלילי דהא בלאחר מיתה מודה די"ל דוקא בגזל הגר מודה לאחר מיתה משום דקנאו השם ונתנו לכהנים אבל בגזל האב לא שייך לחלק בין הודה מחיים להודה לאחר מיתה אלא לענין החומש דוקא ולא לענין הקרן וכמ"ש לעיל באריכות ודו"ק:

שם והכתיב ואיש את קדשיו וכו' אלא אתיא לכהן לכהן קשה דמ"מ אברייתא דלעיל תקשה ממ"נ אי ידע מג"ש דלכהן א"כ היאך בעי למילף מדינא ואי לא ידע א"כ אמאי לא קשיא ליה בפשיטות מקרא דואיש את קדשיו ונראה ליישב דהא דמקשה והכתיב ואיש את קדשיו נמי אדינא דלעיל סמיך דבלא"ה לק"מ דהא בלא"ה קשה מאי איריא שיש לכהן זכות מקרא דואיש את קדשיו ותיפוק ליה שיש לו זכות בכולו מחמת שזכה בירושת הגר מדין הפקר וכן בגזלן ישראל נמי יש לו זכות בתורת הפקר ואפ"ה הפקיעה התורה זכותו כי היכי דליהוי ליה כפרה שיוציא הגזילה מתחת ידו ואם כן כמו כן יש להפקיע ג"כ זכותו שיש לו מצד ההקרבה מה"ט גופא שיוציא הגזילה מתחת ידו ומוקמינן קרא דואיש את קדשיו בשאר קרבנות ולהכי לא קשיא ליה לתנא דברייתא מהאי קרא אלא קשיא ליה שיש לו לזכות מדין הק"ו דכהונה דא"כ לא דמי כלל לזכות שיש לו מצד הפקר דעיקר מה שקדם וזכה בה היינו באיסור גזל אתי לידיה ומש"ה מפקעינן זכותיה בזה ולא שייך לומר בשל אחרים אני זוכה וכן אינו יכול לומר שיש לו חלק עד שלא באת לרשותו משא"כ בזכות שיש לו מצד הכהונה שאפילו בשל אחרים הוא זוכה וכן בדין אחר עד שלא באת לרשותו וא"כ ע"כ משלחן גבוה קא זכי בזה ולפיכך יש לנו ללמוד ק"ו שזכה בכל בזכות הכהונה כיון שכבר נכנס לרשותו והיינו ג"כ משלחן גבוה וע"ז מסיק דק"ו פריכא הוא כיון שיש לאחרים חלק בו וכן הק"ו הראשון נמי פריכא הוא מטעם דיו כמ"ש התוספות נמצא דמ"מ זכינו לדין דבחלקו מיהא זכה מדין הק"ו ולא חיישינן שיוציא דוקא כל הגזל מתחת ידו כדאמרינן במתני' בגזל אביו והיינו ע"כ משום דשאני הכא דמשלחן גבוה קא זכי וא"כ ע"ז מקשה שפיר בגמרא דמ"מ יש לו לזכות בכל הגזל משלחן גבוה מצד ההקרבה מקרא דואיש את קדשיו ולא נחוש לקרא דוהשיב כדלא חיישינן לענין שזכה בחלקו ומה לי כולו או מקצתו כיון דמשלחן גבוה זכי ודוק היטב שנ"ל נכון: