מסכת בבא בתרא דף צ״א עמוד א׳

חד אמר על חד תרי וא"ת מאי איריא ביצים אפי' שאר דברים נמי כדאמרי' (לעיל בבא בתרא דף צ.) המשתכר אל ישתכר יותר משתות ותירץ ריב"ם דמיירי אפי' טרח דהיכא דאיכא טירחא יכול להשתכר יותר משתות כדאמרי' בהמפקיד (ב"מ דף מ:) איכא טירחא ודמי ברזנייתא ולרשב"א נראה דהכא מיירי אפי' בביצים שאינו לוקח מן השוק אלא מתרנגולת שבביתו דכי האי גוונא בשאר דברים שרי:

אימתי בזמן שאינו מוצא ליקח כו' תימה אם אינו מוצא ליקח אפי' אלף סאה בסלע מה יעשה כיון שאינו מוצא ליקח:

אין משתכרין בארץ ישראל בדברים שיש בהם חיי נפש ר"ל שאין עושין בהם סחורה אלא מביאין מגרנן ומוכרים ואם היה שם מהם הרבה יותר מכדי צורך הארץ עושין מהם סחורה ואע"פ שלא הוזכר כן אלא בשמן הוא הדין לכלן ומ"מ בחוצה לארץ מוכר אלא שלא ישתכר באלו אלא בשתות אבל התבלין ישתכר בהם כמה שירצה ולעולם אין משתכרין פעמים בביצים אלא מוכרן לוקח ראשון בשכר ולוקח שני כמוכר כמה שלקח:

פרקמטיא המצויה באותה העיר שנזדלזלה ונמצא ריוח אנשי העיר הולך ומתנונה מתריעין עליה אפילו בשבת ודוקא בסחורה שרוב משא ומתן של אנשי אותה העיר בה כגון כלי פשתן בבבל ויין ושמן בארץ ישראל ודוקא שנזדלזלה כל כך שעמד שוה עשרה בששה:

אין יוצאין מארץ ישראל לחוצה לארץ אלא מצד יוקר גדול והוא שעמדו סאתים בסלע ואף בזו דוקא שאינו מוצא ליקח אבל בזמן שמוצא ליקח אפילו עמד סאה בסלע לא יצא ומ"מ בשיש לו מעות מנויים אבל כל שבחסרון מעות אפילו היה זול גדול עד שעמדו ארבעה סאין בסלע יצא דרך צחות אמרו בשם אחד מחכמיהם שהיה אומר נהירנא כד הוו קיימי ארבעה סאין בסלע והוו נפישי נפיחי כפן בטבריא מדלית איסר הא כל שאין לו חסרון מעות ומוצא ליקח אל יצא בשום פנים דרך הערה אמרו אלימלך ואבי נעמי ושלמון ופלוני אלמוני בני נחשון בן עמינדב היו ללמדך שאפילו מי שיש לו זכות אבות אינה עומדת לו בשעה שיוצא מארץ ישראל לחוצה לארץ ובלשון אחר אמרוה בגמ' חס ושלום שלא נענשו על יציאתם שאפילו מצאו סובין ליקח לא היו יוצאים ולמה נענשו שהיה להם לבקש רחמים על דורם ולא בקשו שנאמר בזעקך יצילוך קבוציך ואת כלם ישא רוח יקח הבל והחוסה בי ינחל ארץ ויירש הר קדשי:

ונשלם הפרק ת"ל:

גמרא מארץ ישראל לח"ל כו' ותהום כל העיר כו' הזאת נעמי מאי הזאת נעמי כו' כ"ה בילקוט והוא מלתא באנפי נפשיה וק"ל:

תוס' בד"ה חד אמר כו' וא"ת מאי אריא ביצים אפילו שאר דברים כו' עכ"ל וה"ה דה"מ להקשות מאי איריא על חד תרי אפי' יותר משתות נמי וק"ל:

מהפרכיא להפרכיא פירוש מן עמאלה קאיד אלי עמאלה קאיד אכר.

וסימניך הטמא טמא והטהור טהור פירוש המן שהיה טמא אמיה אמתלאי כו' ואברהם שהיה טהור שם אמו אמתלאי בת קרנבו שהוא עוף טהור. למאי נפקא מינה לתשובות המינים שאינם מודים בתורה שבעל פה אלא בתורה שבכתב בלבד וזו היא תשובתם שאומרים להם אלולי הקבלה מניין היינו יודעים דבר זה ומאחר שאתם מודים בזה שהוא מקבלה הודו גם בתורה שבעל פה וכל דבר שהוא בידינו קבלה. אמר רבי חייא אפילו מצאו אלימלך מחלון וכליון סובין בארץ ישראל לא יצאו לחוץ לארץ אלא מפני מה נענשו לפי שהיה להם לבקש כו'.

גמרא אמר ר"ש בכ"מ הל' מלכים היה הגירסא אמר רשב"א. וכן משמע לכאורה דהא סתם ר"ש הוא רשב"י ואיך שייך עלה וכן היה רשב"י. אולם מצינו כזה בר"ה דף ד' ע"א נדה דף מז:

חֲזִיתֶם נָעֳמִי שֶׁיָּצְאָה מֵהָאָרֶץ לְחוּץ לָאָרֶץ, מֶה עָלְתָה לָהּ נראה דדריש תיבת הֲזֹאת (רות א, יט) לתיבת חֲזוֹת דאות ה' תתחלף באלף באחה"ע וּגְדוֹלֵי הַדּוֹר מצד העושר וּפַרְנְסֵי הַדּוֹר מחמת חכמה. ומה שאמר אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁבָּאת רוּת מֵתָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל בֹּעַז נראה לי בס"ד דיליף לה מדכתיב וַיִּקֶר מִקְרֶהָ חֶלְקַת הַשָּׂדֶה לְבֹעַז (רות ב, ג) והיינו דידוע דהאשה מכונית בשם 'שדה' ולזה אמר וַיִּקֶר מִקְרֶהָ שבאה לכאן הוא חֶלְקַת הַשָּׂדֶה לְבֹעַז רצונו לומר השדה שהיא אשתו של בועז שנחלקה ונפרדה ממנו לבית עולמה. גם רמז בתיבת וַיִּקֶר מִקְרֶהָ 'וי קר', מִקְרֶהָ רצונו לומר וַי שהיה לבועז במיתת אשתו קר מִקְרֶהָ של רות שבאה לְחֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר לְבֹעַז ונראה דאשתו של בועז נפטרה בערב שבועות ויום טוב של שבועות שהוא יום אחד דוקא בארץ ישראל הוציאו מאבילות שבעה והיא באה לשדה ביום אסרו חג.

כּוּדְנַיָא עַקְרָה, בְּמַאי פָּרַע לִי אין הכונה שהיה קפיד על דמי אכילה ושתיה אלא חש לביוש שלו שמא יתבייש בקראו לו כי יאמר שהוא 'כּוּדְנַיָא עַקְרָה בְּמָה יִפְרַע לוֹ' ועם כל זה נענש כי מנוח לא ידע כונתו לטובה בעבור זאת אלא חשב בדרך אחרת וחלשה דעתו. ונראה דהיה לו שלושים בנים ושלושים בנות כולם היו בסוד הגבורות בסוד שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ (שיר השירים ג, ז) ולכך שלטה בהם שתין פולסין דנורא ומתו כולם ורק עובד בנה של רות בא מצד החסד והאיר בו שם ע"ב שעולה חסד [72] ונכפל לו כפליים מצד זכות אביו ומצד זכות אמו ונתקיים ולכך נקרא 'עובד' אותיות 'דו ע"ב' והיינו רצונו לומר שנים כמו טָב לְמֵיתַב טַן דּוּ (קידושין ז.).

וְסִימָנִיךְ טָמֵא, טָמֵא, טָהוֹר טָהוֹר. יש להקשות הוה ליה למימר 'טָהוֹר טָהוֹר, טָמֵא טָמֵא' דכן בתחלת המאמר הקדים אימיה דאברהם אבינו ע"ה לאימיה דהמן? ונראה דתפס כן כדי לסיים בכי טוב. ועוד נראה לי כי הסימן של 'טמא טמא' עדיף טפי כי כתוב כן בתורה פרשת תזריע וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא (ויקרא יג, מה) אך 'טהור טהור' לא נמצא כן במקרא ולא בנביאים וכתובים ורק בעל המאמר סידר אותו כן אחר שמצא סימן במקרא של 'טמא טמא' לכך הקדים סימן זה של טמא כי הוא סימן אמיתי דכן כתיב במקרא. ועוד נראה לי זה עדיף כי סימן הטמא מפורש יותר באמו של המן שנקראת עוֹרְבְתָּא אך סימן של טהור באמו של אברהם אבינו הוא ברמז דק ולכך זכר אותו הסימן קודם. והנה רשב"ם ז"ל באר את הסימן של כַּרְנְבוּ שהכרים הם מצאן שהם טהורים. ולי אנא עבדא נראה דמספר כר [220] עולה בגימטריא טָהוֹר [220].

עֶשֶׂר שָׁנִין נֶחְבַּשׁ אַבְרָהָם אָבִינוּ וכו' נראה לי בס"ד טעם לעשר וגם היותם שבע במקום אחר ושלש במקום אחר כי הקדוש ברוך הוא נתן לאברהם אבינו עשרה עממין שהם שבעה אשר בארץ כנען ועוד קני וקנזי וקדמוני שהם עמון ומואב ואדום, וישראל לא לקחו אלא שבעה עממין ונשארו השלשה עד ימי מלך המשיח דכתיב אֱדוֹם וּמוֹאָב מִשְׁלוֹח יָדָם וּבְנֵי עַמּוֹן מִשְׁמַעְתָּם (ישעיה יא, יד) וכתב הרב ערבי נחל ז"ל בשם רבינו האר"י ז"ל כי השבעה הם כנגד שבעה ספירות תחתונות דטומאה לכך יכלו ליקחם עד לעתיד עיין שם. ובזה מובן בס"ד הטעם שנחבש עשר שנים על קדוש השם כדי שבזה יזכה בעשרה עממין והיו חלוקים שבעה במקום אחר ושלשה במקום אחר כי זכייתו בהם חלוקה בזמן אלו בראשונה ואלו באחרונה.

אִמֵּיהּ דְּשִׁמְשׁוֹן, צְלָלְפוֹנִית מה שהוצרכו לפרש זאת מפני המינין, עיין רשב"ם ז"ל ופירושו דחוק מאד. ונראה לי בס"ד מפני כי אמו נגלה לה המלאך כל פעם ודבר עמה ונחשבת אצל האפקורסים בכלל נשים נביאות כי חושבין דבור המלאך עמה בכלל נבואה וכיון דחושבין אותה לנביאה הם שואלין על שמה לידע אותו וקשה לומר להם שלא נדע שמה.