בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת בבא בתרא דף ט׳ עמוד ב׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת בבא בתרא דף ט׳ עמוד ב׳

    מסכת בבא בתרא דף ט׳ עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 12 קטעים ממוספרים, כ־491 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    משגש לשון מהומה ושגעון:

    קליפה מייל"א בלע"ז:

    וכבגד עדים כל צדקותינו כלומר אף כל צדקותינו נמאסו מחמת רשעינו כבגד מאוס שהאדם מסירו מעליו:

    עדים כדמתרגמינן ויסר ואעדי וכן מעדה בגד ביום קרה (משלי כ״ה:כ׳) מ"מ מקיש צדקה לבגד צדקת הצדיקים לבגד הגון:

    בימי ספורו בשבעת ימים שבין טהרת הצפרים להבאת קרבנותיו בשלמא בימי חלוטו איתקש למת לטמא אף באהל:

    הואיל ומטמא בגדים דהא ביום השביעי כתיב וכבס בגדיו:

    טומאה בחבורין כגון בגדי לבושו הרי הן כמוהו אבל שאר בגדים הנוגע בהן וכן אם יגע באדם לא מטמא תדע שהרי המסיט נבילה כתיב ביה והנושא את נבלתה יכבס בגדיו (ויקרא י״א:מ׳) ולא אשכחן דלהוי אב הטומאה לטמא אדם ושאר בגדים:

    שכבת זרע מטמא בגדים וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו שכבת זרע וגו':

    ועוד 16 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Bava Batra 9b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    תוספות

    מנין למצורע בימי ספורו שמטמא אדם פשיטא לן דמטמא כדתנן בריש מס' כלים (פ"א מ"א) אבות הטומאות השרץ ושכבת זרע ונבלה וטמא מת ומצורע בימי ספורו כו' הרי אלו מטמאין אדם וכלים במגע וכלי חרס באויר ולכך בעי מנלן דמטמא דהא כתיב ורחץ במים וטהר משמע דבאותה טבילה נטהר:

    דהא הסיט נבלה מטמא בגדים ואינו מטמא אדם לאו משום דטומאה בחבורין שאני. פ"ה דאינו מטמא אלא בגדים שהוא לבוש וקשה לריב"ם דבתורת כהנים פ' ויהי ביום השמיני מרבה שמטמא אפילו כלים (בחבורים) אע"ג דלא שייך בהו לבישה ואינו ממעט מבגדיו אלא אדם וכלי חרס שנוגע בהן אלא ודאי מטמא בגדים בשעה שמסיט אפילו אין לבוש בהן וכן משמע מדקאמר אלא מעתה שרץ דמטמא אדם מנלן לאו משום דמטמא בגדים מטמא אדם נמי כו' ואי קרי חבורים בגדים שהוא לבוש מאי פריך משרץ דלא שייך ביה לבישה התם ודאי ילפינן אדם מבגדים ונראה לריב"ם דלא גרס בחבורים אלא הכי גרס ודילמא טומאת בגדים שאני תדע דהא מסיט נבלה דמטמא בגדים ואינו מטמא אדם ולא גרסינן מ"ט לאו משום דטומאה בחבורים שאני דלא מהדר אלא שיש חילוק בין טומאת בגדים לטומאת אדם וכן משמע דאיהו גופיה לא קא מיבעיא ליה אם מטמא בגדים וכלים במגע אלא אאדם בעי:

    אתיא אימיה וקא בכיא קמיה פר"ח דהיינו אימיה דרב אחדבוי ולדידיה קרי עולא משגש אורחא דאימיה שגרם לאמו להתבזות לפני רב ששת והיא היתה מניקתו של רב ששת לכך אמר חזי הני חדיי דמצית מינייהו:

    מה כיבוס בגדים האמור בימי חלוטו כו' בכמה דברים חמור ימי חלוטו מימי ספורו ולא גמר מהיקשא והיינו טעמא משום דלגמרי לא מצי למגמר דהא כתב וטהר דמשמע דנטהר מכמו שהיה מתחלה אלא דוקא להך מילתא גמרי לפי שהן שוין דאין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה:

    גדול העושה צדקה בסתר יותר ממשה רבינו פירוש יותר משכך חמה ממשה רבינו בתפלתו ואע"ג דמשה נמי עשה צדקה בסתר שמא אותה שעה כבר פסק אותו זכות:

    חמה אינו כופה תימה דבפרק ארבעה נדרים (נדרים דף לב.) אמרינן דחמה משה הרגו:

    והמפייסו בדברים מתברך בי"א יש מגיהין והנותן פרוטה לעני והמפייסו משום דמשמע להו דקראי איירי בנותן צדקה דכתיב ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע ולאו מילתא היא דנפש נענע תשביע היינו תשביע בדברים שתפייסנו בדברים וע"כ לא גרסי' ליה דלההיא גיר' הוה ליה למימר מתברך בי"ז הנך שש דלעיל והני אחת עשרה:

    Tosafot on Bava Batra 9b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    מאירי

    אפילו לא נתן בבת אחת אלא מעט הואיל ובין הכל נצטרף לחשבון הראוי הרי זה יצא ידי חובו למה נמשלה צדקה לשריון שנאמר וילבש צדקה כשרין לומר לך מה שריון זה כל קליפה וקליפה מצטרפת לשרין גדול אף צדקה כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול:

    המצוה המובחרת שבצדקה הוא שנותנה בסתר ולא יפרסם עצמו עליה אחר שעשאה ועליה נאמר מתן בסתר יכפה אף ושחד בחיק חמה עזה ומ"מ נכללה בפסוק זה הערה אחרת לדיין המקבל שוחד שהוא מביא חמה עזה לעולם שהטיית הדין היא פורצת כל חומה והורסת כל מצב ומחרבת העולם:

    שאל העני ולא רצה זה ליתן לו עבר על לא תעשה שנאמר לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך ובטל מצות עשה שנאמר פתוח תפתח את ידך לו לא היה בידו ליתן אין כאן עברה על לאו ועשה ומ"מ יפייסהו בדברים ואמרים ניחומים דרך צחות אמרו הנותן פרוטה לעני מתברך בשש והמפייסו בדברים אע"פ שלא נתן מתברך באחת עשרה מכאן ואילך צא וחשוב נתן ופייס כמה הוא מתברך ויש מפרשים המפייסו עם הנתינה מתברך באחת עשרה ושיטת הסוגיא מוכחת אף בלא נתינה ובלבד בשאין ידו משגת:

    כל הרודף אחר הצדקה יהא בטוח שהקב"ה ממציא לו מעות לעשות צדקה וכן ממציא לו בני אדם המהוגנין שצדקתו עומדת לעד בהטבתו להם וכן יהא בטוח ששכרו מזומן לו אף בעולם הזה בו ובממונו ובבנים עוסקי תורה ובעלי עושר וכבוד:

    Meiri on Bava Batra 9b · Sefaria · מהדורה: Meiri on Shas · unknown

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בד"ה דהא הסיט כו' וקשה לריב"ם דבת"כ בפרשת ויהי ביום כו' אפי' כלים כו' אע"ג דלא שייך כו' עכ"ל כצ"ל:

    בא"ד דלא מהדר אלא שיש חילוק בין כו' עכ"ל ומיהו קאמר ליה שפיר משרץ דגמרי' ביה טומאת אדם מטומאת בגדים ה"נ אית לן למילף טומאת אדם מבגדים בימי ספורו ואע"ג דבנבילה לא גמרינן טומאת אדם מבגדים אפשר דאיכא התם שום מיעוטא יתירה למעט אדם וק"ל:

    Chidushei Halachot on Bava Batra 9b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    מהר"ם

    ד"ה מנין למצורע בימי סיפורו וכו' פשיטא לן דמטמא כדתנן וכו' כתבו זה משום דקשה להו להתוס' מה בעי מנין מן התורה דמטמא משמע דפשיטא ליה דמטמא אלא דבעי מנין מן התורה לכך הוקשה להתוס' היכן תנן בשום מתניתין דמטמא אדם דפשיטא ליה דמטמא דבעי מנין ותירצו דפשיטא ליה דמטמא מכח ההיא מתניתין דכלים דתנן בה הרי אלו מטמאים אדם וכלים והדר קשה להו להתוס' דמדבעי בימי סיפורו מכלל דבימי חלוטו פשיטא ליה דמטמא אדם כמו שפרש"י מדאתקש למת א"כ מהיכי תיתי לן לומר דיהא נטהר מאותה טומאה ואם כן מאי בעי מנלן לכך כתבו התוס' דלכך בעי מנלן דמטמא משום דכתיב אחר הבאת השני צפרים ורחץ בשרו במים וטהר משמע דבאותה טבילה נטהר ואם כן סברא לומר דלכל הפחות נטהר מטומאת אדם דהיא טומאה המורה שבכולן והא דחזר וכתב לאחר ימי הספורים ורחץ את בשרו במים היינו ללמוד דאז נטהר לגמרי מלטמאות אפילו טומאה קלה אלא שעדיין צריך לישב דלפי המסקנא דמטמא אדם אם כן למאי נפקא מינה כתב רחמנא לאחד שילוח הצפרים ורחץ בשרו במים וטהר דממאי נטהר וצריך לומר דנטהר מלטמא באוהל ולענין שיבא אל המחנה וכמה דברים שמצינו שימי חלוטו חמור מימי ספורו כמו שכתבו התוס' אחר זה בד"ה מה כבוס בגדים וכו' וק"ל:

    ד"ה דהא היסט נבילה וכו' דבתורת כהנים פרשת ויהי ביום השמיני מרבה שמטמאה אפילו כלים אע"ג דלא שייך בהו לבישה כצ"ל:

    בא"ד וכן משמע דאיהו גופיה לא קא מבעיא ליה וכו' ר"ל וכן בבגדים מטמא אפילו אותן שאינו לבוש אלא נוגע בבגדים אחרים מטמא אותם והראיה דלא קא מבעי' ליה אלא אי קא מטמא אדם אבל בגדים משמע שפשוט לו שמטמא:

    ד"ה מה כבוס בגדים וכו' לפי שהן שוין וכו' ר"ל אדם וכלים שוין בזה דאין מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה וכיון דמצינו דבימי סיפורו מטמא בגדים וכלים מכלל דהוי אב הטומאה סברא דיטמא ג"כ אדם ולכך מסתבר למילף ימי סיפורו מימי חלוטו מהיקשא שיטמא בימי סיפורו אדם כמו שמטמא בגדים אע"ג דלענין שאר מילי לא מקשינן להו וק"ל:

    ד"ה חימה אינו כופה תימה דבפ' ארבע נדרים אמרינן דחימה משה הרגו מקשין העולם הא קושיא כיוצא בה פריך התם הגמרא אמאן דאמר דחימה משה הרגו והא כתיב כי יגורתי מפני האף והחימה ומשני תרי חימה הוו וא"ד גונדא דחימה פירוש אבל חימה עצמה נהרג ויש שרוצין לפרש דהכי מקשו התוס' דהכא אף כופה חימה אינו כופה אלמא דחימה חזק יותר מאף ובפרק ד' נדרים אמרינן דמשה הרגו לחימה ואף נשאר קיים ולא היה יכול להרגו אלמא דאף חזק יותר מחימה אבל קשה לפירושם דלשנוייא דתרי חימה הוו לא מקשו התוס' מידי דשמא חימה הנשאר חי הוא חזק יותר מאף ואי קושיא זו של התוס' היא לשנוייא בתרא דמשני גונדא דחימה וסבירא להו להנך מפרשים דהתוס' סברי דכי היכי דאף הוא חזק יותר מחימה שהרי משה הרג לחימה ולא הרג לאף מסתמא ג"כ גונדא דחימה אינו חזק יותר מאף וכ"ש הוא ולכך מקשו התוס' כיון שאף כופה כ"ש שהוא כופה חימה ר"ל גונדא דחימה אם כן הוא אין אנו צריכין לפירוש זה דהא לשנוייא בתרא דמשני גונדא דחימה אתי קושיא התוס' דהכא כפשוטו והכי קא אמרי התוס' אף כופה חימה אינו כופה תימה הא אמרינן בנדרים דחימה משה הרגו ולחד שנוייא הוי פירוש דקרא דכי יגורתי מפני האף והחימה ר"ל גונדא דחימה וחימה עצמו נהרג א"כ מאי קאמר חימה אינו כופה וכן מה שאמר אע"פ ששוחד בחיק חימה עזה והלא חימה נהרג דלא מסתבר לומר דכל זה אמר על גונדא דחימה דאין זה סברא שיהא גונדא דחימה עזה יותר מאף עצמו על כן נראה עיקר שקושית התוס' היא לפי שנוייא בתרא דנדרים ואתו דברי התוספות כפשוטו כמו שכתבתי וק"ל:

    Maharam on Bava Batra 9b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    שיטה מקובצת

    דהא היסט נבלה דמטמא בגדים ואינו מטמא אדם פירוש מטמא בגדים דכתיב והנושא מנבלתם יכבס בגדיו והנוגע בנבלתם יטמא עד הערב הנה הנושא מטמא הוא בגדים והנושא הוא מסיט ואינו מטמא אדם כדכתיב והנוגע בנבלתם יטמא עד הערב הנוגע בנבלתם הוא שמטמא ולא הנוגע בנושא מה טעם נושא זה דהיינו היסט מטמא בגדים ואינו מטמא אדם לאו משום דטומאה בחיבורים שנו כאן. וראיה לזה שפירוש זו דהיינו נושא היינו מסיט דגרסינן פרק אמר רבי עקיבא מנין לעכו"ם שמטמאה במשא כנדה אמר רבה במשא כולי עלמא לא פליגי דמטמא כי פליגי באבן מסמא ורבי אלעזר אמר באבן מסמא כולי עלמא לא פליגי דלא מטמא כי פליגי במשא ואותביה עלייהו מהא דתני מגע נכרי ונכרית מגע עכו"ם ומשמשיה הם ולא היסטן רבי עקיבא אומר הם והיסטן בשלמא לרבי אלעזר ניחא אלא לרבה קשיא מדקמותביה עלה דרבה דאמר במשא כולי עלמא לא פליגי מהא דקתני מגע עכו"ם הם ולא היסטן רבי עקיבא אומר הם והיסטן מכלל דהיסט ומשא חדא מילתא היא. הרב ן' מיגש ז"ל.

    דהא היסט נבלה בהם מטמא אדם כו' פירש רש"י ז"ל דאינו מטמא כו' ככתוב בתוספות. והקשה ריב"ם דבתורת כהנים משמע דמטמאה כל בגדים בפרשת ויהי ביום השמיני דדריש והנושא את נבלתה יכבס בגדיו כו' ומנין לעשות שאר כלים כבגדים בגד בגד ריבה יכול יטמא אדם וכלי חרס תלמוד לומר בגד בגד הוא מטמא ואינו מטמא אדם וכלי חרס ומדמרבה שאר כלים כבגדים ומדממעט אדם וכלי חרס אלמא מטמא כל בגדים וכלי עץ וכלי מתכות שלא שייך בהו לבישה בלבד שיגע בהם בעוד שהוא מסיט את הנבלה ולא אחר שפירש והכי תבן במסכת זבים פרק בתרא הנושא את נבלת הנבלה מטמא שנים ואוכל אחד. פירוש בשעה שהוא מסיט הנבלה אם נגע באוכל נעשה האוכל ראשון מחמת חיבורין כאלו נגע בנבלה עצמה פירש מטמא אחד ופוסל אחד פירוש אם אחר שפירש מן הנבלה נגע באוכל האוכל שני שהאדם ראשון. ועוד אי מצורע לא מטמא אלא בגדים שהוא לבוש מאי מייתי רב ששת ראיה משרץ כו' ככתוב בתוספות. וריצב"א ז"ל מיישב גירסת הספרים ופירש דרב אחדבוי ורב ששת פשיטא להו דמטמא שאר בגדים אלא שאין טעמו של זה כטעמו של זה ואמר לו רב ששת הואיל ומטמא בגדים מדלא קא בעית אלא אדם מכלל דבגדים פשיטא לך דמטמא הואיל ומטמא בגדים מטמא אדם דאין חילוק בין בגדים שאינו לבוש בין אדם. ואם תאמר מהיכא ידע רב ששת דמטמא שאר בגדים דהא לא כתיב בקרא אלא בגדים שהוא לבוש שאר בגדים מנא לן דהא בנבלה בעינן ריבויא לשאר בגדים והכא לא כתיבא ריבויא. ויש לומר דסברת רב ששת דבמצורע לא צריכא ריבויא דדוקא נושא את הנבלה שאין הטומאה יוצאת מגופו איכא למימר שהבגדים שהוא לבוש בשעה שהוא נושא את הנבלה בטלים לגבי גופו וכאלו הם עצמם נשאו את הנבלה אבל אם נגע בבגדים ובכלים טהורים אבל מצורע שהטומאה יוצאת לו מגופו ומטמא כל הבגדים שהוא לבוש לאו מטעם שיהו בטלים לגופיה הוא הילכך אין לחלק בין בגדים שהוא לבוש לשאר בגדים והשיב לו רב אחדבוי דילמא טומאה בחיבורין שאני כלומר איני יודע שום טומאת בגדים במצורע שנוכל ללמוד מהם טומאת אדם דאינו מטמא אלא בגדים שהוא לבוש תדע שהרי מסיט מטמא בגדים שהוא לבוש כדכתיב וכבס בגדיו ואינו מטמא אדם והא דמסיט נבלה מטמא שאר בגדים היינו משום ריבויי דכתיב ביה אבל מצורע דלא כתיב ביה ריבוייא אינו מטמא אלא בגדים שהוא לבוש וכי תימא נילף מנבלה דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה נבלה אינה מטמא אדם הוא הדין מצורע. וקאמר רב ששת אלא מעתה שרץ כו' כלומר כיון דפשיטא לך דמטמא בגדים מדלא קא בעית אלא אדם ולא מיבעיא לך בגדים משום דמסתבר לך שאין לחלק בין כבוס בגדים דמצורע לכבוס בגדים דנבלה וגלוי מלתא בעלמא הוא דכל היכא דכתיב כבוס בגדים רצה לומר שמטמאה כל בגדים במגע אינו חובה שנלמד הכל מנבלה ולקולא שלא יטמא אדם אלא נלמוד משרץ לחומרא דהואיל ומטמא בגדים מטמא אדם. ורב ששת לא אמר לו טעמו משום דידע דלא מקבל מיניה. תוספי הרא"ש ז"ל.

    Shita Mekubetzet on Bava Batra 9b · Sefaria · מהדורה: Vilna Ed · Public Domain

    גליון הש"ס

    תוס' ד"ה חמה כו' דחמה משה הרגו עי' שבת דף נה ע"א תד"ה קצף:

    Gilyon HaShas on Bava Batra 9b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    בן יהוידע

    כָּל פְּרוּטָה וּפְרוּטָה מִצְטָרֶפֶת לְחֶשְׁבּוֹן גָּדוֹל כתב הרב פתח עינים ז"ל דקדק הרב מגן אברהם ז"ל בספר 'זית רענן' דכל חשבונות דעלמא הכי הויין דכל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול ולא זכינו לאור תשובתו ואיברא שהוא דקדוק יפה עד כאן לשונו הרב ז"ל עיין שם. ונראה לי בס"ד דרך מָשָׁל היו צריכין אלף גרוש לפדיון שבויים וגבו אותה מכמה בני אדם ויש אחד שנתן לגוביינה זו פרוטה אחת דהנה מן הראוי לא תהיה חשובה פרוטה זו לכלום ותבטל במיעוטה כי סך אלף גרוש אם היה חסר פרוטה לא היתה פרוטה זו מעכבת פדיון השבוי כי השבאי לא היה מקפיד על חסרון הפרוטה והיה מקבל הסך ומוסר השבוי ועל זה קאמר גם בכהאי גונא מצטרפת פרוטה זו לחשבון גדול שפדו בו השבוי ונחשב לזה בעל הפרוטה חלק במצוה זו של פדיון שבויים ויש לו שותפות במצוה זו. ועוד נראה לי בס"ד דרך מָשָׁל הוצרכו לגבות מעות לחלק למאה עניים וגבו להם מכמה בני אדם סך עשרה אלפים פרוטות או עשרים אלף פרוטות ונתנו לכל עני ערכו והפחות שבהם לא לקח פחות ממאה פרוטות ויש אדם אחד שנתן צדקה פרוטה אחת לגוביינה זו של עשרת אלפים פרוטות הנה שורת הדין מחייבת אף על גב דכל הנותנים יש להם חלק בצדקה שניתנה לכל עני ועני מאלו עניים יען הפחות שבנותנים לא נתן פחות ממאה פרוטות לגוביינה ונמצא שגם זה יש לו שיעור פרוטה שחשיב ממון אצל כל עני ועני אבל זה שנתן פרוטה אחת דוקא לאותה גוביינה אין לו חלק בצדקה זו שנתחלקה לעניים אלא רק בצדקה שנתנו לעני אחד דאם תאמר שיש לו חלק בצדקה של כל המאה עניים נמצא שאתה מחלק הפרוטה שלו למאה חלקים וכל חלק אינו חשוב כלום ועל כן זה החידוש קא משמע לן בכהאי גונא נמי מצטרפת פרוטה זו שלו למספר דנחשב לו חלק הצדקה של כל המאה עניים אף על גב דזה החלק הוא אחד ממאה מפרוטה דאינו חשוב כלום. או יובן בס"ד שכר מצות הוא כפי חשבון הערך של אבנים טובות דאם אבן טובה משקלה קירא"ט אחד שוה עשרה דינרים הנה אם יהיה משקלה עשרה קירא"ט יהיה ערכה אלף דינרים כי עתה כל קירא"ט וקירא"ט יהיה שוה מאה דינרים ואין אומרים ששוה כולה מאה דינרים כפי ערך היותה כולה קירא"ט אחד יען כי באבנים טובות כל מה שהמשקל ירבה יותר ירבה הערך יותר וכאשר כתבתי בסה"ק 'בִּרְכַּת אָבוֹת' על משנה דְּאִם לָמַדְתָּ תוֹרָה הַרְבֵּה, נוֹתְנִים לָךְ שָׂכָר הַרְבֵּה (משנה אבות ב, טז) ובזה פרשתי שם פסוקי משלי עיין שם. ועל כן אם גבו לצורך מצוה עשרת אלפים פרוטות זה נתן מאה וזה נתן מאתים וכן על זה הדרך ויש בני אדם שנתנו כל אחד פרוטה אחת בגוביינה זו אז כשנותן להם הקדוש ברוך הוא שכר בעולם הבא אינו נותן שכר של ערך פרוטה אחת לבדה אלא מצרף הפרוטה לחשבון גדול של העשרה אלפים פרוטות שיהיה ערך כל פרוטה גדל ורבה כפי חשבון האבנים טובות אשר אמרנו. ובאופן אחר נראה לי בס"ד כי מדרגות המספר הם ארבעה שהם אחדים עשרות מאות אלפים ואם העשיר נתן צדקה אלף דינרים הנה שורת הדין מחייבת שיכתבו הנדבה שלו בפנקס רק"ם של אחד ועמו בשורה שלו כותבים שלשה נקודות שקורין סיפ"ר ואם יש אחד צריך שיכתבו בשורה שניה נדבתו רק"ם של אחד תחת סיפ"ר הראשון כדי שיהיה מורה שהוא מספר דינר אחד אמנם אם יראה השם יתברך שזה נתן הדינר כפי יכלתו שאין לו יכולת ליתן יותר ואם היה לו יכולת ליתן אלף דינר כמו אותו עשיר היה נותן אז גוזר שיכתבו רק"ם אחד של דינר שלו תחת רק"ם אחר של מדרגת האלפים שכתבו לנדבת העשיר שאז זה רקם האחד של אדם יצטרף עם מספר האלפים ולא מספר האחדים ואז יתן לו שכר של אלף.

    רַבִּי חֲנִינָא אָמַר מֵהָכָא: "וּכְבֶגֶד עִדִּים כָּל צִדְקֹתֵינוּ" (ישעיה סד, ה). קשא מה בא לחדש רבי חנינא בדמיון זה דנימין של בגד על דמיון דרבי אלעזר דדימה לקליפות השריון והיינו הך? ונראה לי בס"ד דהשריון אם נחסר קליפה אחת ניכר החסרון בפועל ודכוותא בצדקה אם נתן אדם דבר מועט כמו פרוטה או שנים ושלשה לא חשיבה נתינה אלא אם כן אם לא היתה היה ניכר חסרונה דהשבאי לא היה מוסר השבוי אלא אם כן יביאו לו הסך שלם עד סוף פרוטה אחרונה, על כן אף על פי שזה נתן שנים ושלשה פרוטות תצטרף לחשבון גדול של מצות פדיון שבויים אבל אם פרוטות אלו של זה לא היה ניכר חסרונם שהיו יכולים לפדות השבוי אף על פי שלא הביא זה פרוטות שלו אין זו חשיבה נתינה. לכך דימה רבי חנינא הענין הזה לבגד דבזה אם נעקרה נימא אחת מן הבגד אינו ניכר ואינו נרגש החסרון בבגד ולהכי דכוותא גבי צדקה אף על פי שאין ניכר החסרון פרוטות אלו בעיקר המצוה מצטרפים ולוקחים עליהם שכר גדול.

    גָּדוֹל הָעוֹשֶׂה צְדָקָה בַּסֵּתֶר יוֹתֵר מִמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ כלומר צדקתו בביטול האף יותר מצדקה שעשה משה רבינו ע"ה בביטול האף אבל לאו על כללות המעלות איירי דודאי לֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה (דברים לד, י) דרך מָשָׁל מושל בכפר הוא דוגמת המלך במדינה שבכפר הכל נגמר ונעשה על פי מאמרו דוקא אבל במדינה דהמלך שם נגמרים הדברים על פי מאמר המלך ולכן בזה אמר יִכְפֶּה אָף (משלי כא, יד) ובזה אמר יָגֹרְתִּי (דברים ט, יט). ומה שאמר בעושה צדקה כתיב מַתָּן בַּסֵּתֶר יִכְפֶּה אָף (משלי כא, יד) נראה לי בס"ד הטעם כיון דעושה בסתר אין לו גאוה במצוה זו וכיון דאין לו גאוה הרי זה נקרא איש תמים כי ידוע מה שאמר מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל דבעל גאוה הוא בעל מום גדול ולכן העני נקרא איש תמים ולכן יִכְפֶּה אָף כי מספר אָף [במספר גדול עולה 801] תת"א כמנין אִישׁ תָּמִים [801]. או יובן בס"ד על פי מה שכתב הרב גנזי יוסף ז"ל בפסוק וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ (תהלים עח, לח) כי אף קשה מן קליפת עון דאינו נמחה כולו אלא רק רובו ולכן אמר וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ עד כאן דבריו. והנה אף מספר תת"א [801] בסדר זה דאות ף' בסוף היא מן אותיות מנצפ"ך שמספרה ת"ת [800] ואם תכפה את האף כמו שכופין הכלי יהיה צירופו 'פא' אות פ' קודם א' וכיון דאות פ' נהפכה להיות בראש תיבה יהיה מספרה שמונים, נמצא נתמעט כוחו של אף בכפיה זו כי אף מספרו תת"א ופ"א מספרו אחד ושמונים ונמצא רובו נמחה והלך וכמו שנאמר וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ ולא נשאר בו כח אלא מעט.

    כָּל הַנּוֹתֵן פְּרוּטָה לֶעָנִי, מִתְבָּרֵךְ בְּשֵׁשׁ בְּרָכוֹת, וְהַמְפַיְּסוֹ בִּדְבָרִים, מִתְבָּרֵךְ בְּאַחַת עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת. נמצא פיוס בפה מרויח חמשה ברכות יותר. ובזה יובן בס"ד שִׂמְחָה לָאִישׁ בְּמַעֲנֵה פִיו (משלי טו, כג) שִׂמְחָה אותיות חֲמִשָּׁה שזוכה לחמשה ברכות מכח מענה פיו שמפייס לעני. ועוד נראה לי בפרוטה של צדקה, פְּרוּטָה 'פטר ו"ה' מלשון יַפְטִירוּ בְשָׂפָה (תהלים כב, ח) רצונו לומר אם פטר בפיו שפייסו אז יזכה לשש וחמש שהם אותיות ו"ה. והא דמתברך הנותן בשש ברכות, מפני דכל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא (משנה סנהדרין ד, ה) והעולם הוא שש קצוות שהם מעלה ומטה וארבע רוחות ולכן כנגד הששה מתברך בששה.

    אָמַר יִרְמְיָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁכּוֹבְשִׁים אֶת יִצְרָם, וּמְבַקְּשִׁים לַעֲשׂוֹת צְדָקָה, הַכְשִׁילֵם בִּבְנֵי אָדָם שֶׁאֵינָם מְהֻגָּנִים. נראה לי בס"ד העשיר יבא לו יצר הרע של אכזריות להתאכזר על עניים ולא יתן להם צדקה ויבא אחריו יצר הרע של גאוה ומיעצו לתת צדקה כדי שיתגאה בה דאם לא יתן צדקה לעניים במה יתגאה ויתפאר? אדרבה יתבזה מבני אדם ויקראוהו כילי וקמצן! ואם כן זה שני יצרים אלו נלחמים זה בזה בקרבו ולפעמים יגבר יצר הרע של גאוה ויכפה את היצר הרע של אכזריות ויניח את העשיר לתת צדקה כדי שיתגאה והנה זה צדקה שלו מצד המחשבה היא פגומה כי הוא עשה צדקה כדי שיתגאה ואם יזדמן לו אנשים מהוגנים תהיה הצדקה פגומה מצד המחשבה וטובה מצד המעשה כי על כל פנים החיה נפשות כשרות. ולכן התפלל אֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁכּוֹבְשִׁים אֶת יִצְרָם דהיינו בכהאי גונא שיצר הרע של גאוה גבר על יצר הרע של אכזריות ולכך מְבַקְּשִׁים לַעֲשׂוֹת צְדָקָה למלאת עצת היצר הרע של גאוה אל תזמין להם אנשים מהוגנים דהשתא יקבלו שכר על כל פנים מצד המעשה אלא הַזְמֵן לָהֶם אֲנָשִׁים שֶׁאֵינָם מְהֻגָּנִים דעתה לא יקבלו שכר הן מצד המחשבה הן מצד המעשה.

    כָּל הָרָגִיל לַעֲשׂוֹת צְדָקָה, זוֹכֶה לְבָנִים בַּעֲלֵי חָכְמָה, בַּעֲלֵי עֹשֶׁר נראה לי בס"ד זוכה לזה מדה כנגד מדה, הוּא החיה את העני זוכה לבעלי חכמה דכתיב בחכמה וְהַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ (קהלת ז, יב). הוּא חיסר ממונו ועושרו בצדקה זו זוכה לבנים בעלי עושר. הוּא כיבד את העני בצדקה זו שנתן לו שלא נתבזה בעיני הבריות יזכה לבנים בעלי כבוד. ועוד נראה לי בס"ד זוכה לשלשה דברים אלו כי המקדים לתת צדקה לעני קודם שישאל העני ויפתח ידו לבקש ממנו יהיו שלשה אותיות יה"ו משם הוי־ה רמוזים אצל העשיר ורק אות ה"א אחרונה אצל העני מה שאין כן אם לא יקדים העשיר אלא העני יקדים לפשוט ידו יהיו ב' אותיות י־ה אצל העשיר ושני אותיות ו"ה אצל העני ואז יהיה השם צירוף וְהָיָה וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים על פי וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם (ישעיה לב, יז) ולזה אמר כָּל הָרָגִיל לַעֲשׂוֹת צְדָקָה כיון דרגיל בודאי הוא מקדים ליתן לעני קודם שיפשוט ידו ונמצא יש אצלו רמז לשלשה אותיות יה"ו שבשם ולכן כנגד ג' אותיות יה"ו יזכה לבנים בשלשה מעלות אלו בעלי חכמה בעלי עושר בעלי הגדה. ומה שאמר כָּל הָרָגִיל נראה לי בס"ד דאם הוא יש לו יכולת לתת אלף זוז בשבוע אינו נותן האלף בבת אחת אלא מפריש כל שעה מן היום חלק אחד עד שמשלים האלף כולה באותו שבוע וכן על זה הדרך. וככה היה מנהגו של עטרת ראשי אדוני אבי זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא] יש לו שני כיסים בחיקו תמיד ובכל שעה מן היום מפריש צדקה מכיסו ונותן בכיס של הצדקה ומחלק לעניים מן המופרש ועומד אצלו ויש למנהגו הטוב הזה סמך מדברי הרמב"ם ז"ל בביאור המשנה באבות מה שאמר בביאור וְהַכֹּל לְפִי רֹב הַמַּעֲשֶׂה (משנה אבות ג, טו) יהי רצון זכותו יגן בעדינו אמן כן יהי רצון.

    Ben Yehoyada on Bava Batra 9b · Sefaria · מהדורה: Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897 · Public Domain

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת בבא בתרא, דף ט׳, עמוד ב׳, בהיקף של כ־491 מילים ב־12 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 12 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 160 מילים

      נפתחת ב״״מְשַׁגֵּשׁ אֹרְחָתַיהּ דְּאִימֵּיהּ״, מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר –…״

    2. קטע 228 מילים

      נפתחת ב״אַמַּאי קָרוּ לֵיהּ ״עוּלָּא מְשַׁגֵּשׁ אֹרְחָתַיהּ דְּאִימֵּיהּ״?…״

    3. קטע 315 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ: דִּילְמָא טוּמְאָה בְּחִבּוּרִים שָׁאנֵי, דְּהָא…״

    4. קטע 452 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ: וְאֶלָּא שֶׁרֶץ דִּמְטַמֵּא אָדָם –…״

    5. קטע 535 מילים

      נפתחת ב״אַהְדַּר לֵיהּ בִּבְדִיחוּתָא. חֲלַשׁ דַּעְתֵּיהּ דְּרַב שֵׁשֶׁת,…״

    6. קטע 629 מילים

      נפתחת ב״וְדַאֲתָאן עֲלַהּ; מְנָא לַן? כִּדְתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן…״

    7. קטע 775 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: גָּדוֹל הָעוֹשֶׂה צְדָקָה בַּסֵּתֶר,…״

    8. קטע 838 מילים

      נפתחת ב״וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: כׇּל הַנּוֹתֵן פְּרוּטָה לְעָנִי…״

    9. קטע 935 מילים

      נפתחת ב״וְהַמְפַיְּיסוֹ בִּדְבָרִים מִתְבָּרֵךְ בְּאַחַת עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת –…״

    10. קטע 1035 מילים

      נפתחת ב״וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק, מַאי דִּכְתִיב: ״רוֹדֵף צְדָקָה…״

    11. קטע 1165 מילים

      נפתחת ב״רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ…״

    12. קטע 1224 מילים

      נפתחת ב״רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: כׇּל הָרָגִיל…״

    חכמים הנזכרים בדף

    • עולא · אמוראים · דור שני לאמוראים

      נקרא עולא רבה, תלמידו של ר' יוחנן וחבירו של רבה בר בר חנה.

      מקור: מסכת בבא בתרא דף ט׳ עמוד ב׳ · קטע 2 — “אַמַּאי קָרוּ לֵיהּ ״עוּלָּא מְשַׁגֵּשׁ אֹרְחָתַיהּ דְּאִימֵּיהּ״? דִּבְעָא מִינֵּיהּ…

    לשון המקור

    ״מְשַׁגֵּשׁ אֹרְחָתַיהּ דְּאִימֵּיהּ״, מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר – מַאי דִּכְתִיב: ״וַיִּלְבַּשׁ צְדָקָה כַּשִּׁרְיֹן״? לוֹמַר לָךְ: מָה שִׁרְיוֹן זֶה – כׇּל קְלִיפָּה וּקְלִיפָּה מִצְטָרֶפֶת לְשִׁרְיוֹן גָּדוֹל, אַף צְדָקָה – כׇּל פְּרוּטָה וּפְרוּטָה מִצְטָרֶפֶת לְחֶשְׁבּוֹן גָּדוֹל. רַבִּי חֲנִינָא אָמַר מֵהָכָא: ״וּכְבֶגֶד עִדִּים כׇּל צִדְקֹתֵינוּ״; מָה בֶּגֶד זֶה – כׇּל נִימָא וְנִימָא מִצְטָרֶפֶת לְבֶגֶד גָּדוֹל, אַף צְדָקָה – כׇּל פְּרוּטָה וּפְרוּטָה מִצְטָרֶפֶת לְחֶשְׁבּוֹן גָּדוֹל.

    אַמַּאי קָרוּ לֵיהּ ״עוּלָּא מְשַׁגֵּשׁ אֹרְחָתַיהּ דְּאִימֵּיהּ״? דִּבְעָא מִינֵּיהּ רַב אַחָדְבוּי בַּר אַמֵּי מֵרַב שֵׁשֶׁת: מִנַּיִן לִמְצוֹרָע בִּימֵי סְפוֹרוֹ, שֶׁמְטַמֵּא אָדָם? אָמַר לוֹ: הוֹאִיל וּמְטַמֵּא בְּגָדִים, מְטַמֵּא אָדָם.

    אֲמַר לֵיהּ: דִּילְמָא טוּמְאָה בְּחִבּוּרִים שָׁאנֵי, דְּהָא הֵסִיט נְבֵילָה – דִּמְטַמֵּא בְּגָדִים, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא אָדָם!

    אֲמַר לֵיהּ: וְאֶלָּא שֶׁרֶץ דִּמְטַמֵּא אָדָם – מְנָלַן? לָאו מִשּׁוּם דִּמְטַמֵּא בְּגָדִים?! אֲמַר לֵיהּ: שֶׁרֶץ בְּהֶדְיָא כְּתִיב בֵּיהּ: ״אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּכׇל שֶׁרֶץ״. אֶלָּא שִׁכְבַת זֶרַע דִּמְטַמֵּא אָדָם – מְנָלַן? לָאו מִשּׁוּם דְּהוֹאִיל וּמְטַמֵּא בְּגָדִים, מְטַמֵּא אָדָם? אֲמַר לֵיהּ: שִׁכְבַת זֶרַע נָמֵי בְּהֶדְיָא כְּתִיב בֵּיהּ: ״אוֹ אִישׁ״ – לְרַבּוֹת אֶת הַנּוֹגֵעַ.

    אַהְדַּר לֵיהּ בִּבְדִיחוּתָא. חֲלַשׁ דַּעְתֵּיהּ דְּרַב שֵׁשֶׁת, אִישְׁתִּיק רַב אַחָדְבוּי בַּר אַמֵּי וְאִתְיַקַּר תַּלְמוּדֵיהּ. אָתְיָא אִימֵּיהּ וְקָא בָּכְיָא קַמֵּיהּ, צָוְוחָה צָוְוחָה וְלָא אַשְׁגַּח בָּהּ. אֲמַרָה לֵיהּ: חֲזִי לְהָנֵי חַדְיֵי דִּמְצֵית מִינַּיְיהוּ. בְּעָא רַחֲמֵי עֲלֵיהּ, וְאִיתַּסִּי.

    וְדַאֲתָאן עֲלַהּ; מְנָא לַן? כִּדְתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: נֶאֱמַר כִּבּוּס בְּגָדִים בִּימֵי סְפוֹרוֹ, וְנֶאֱמַר כִּבּוּס בְּגָדִים בִּימֵי חִלּוּטוֹ, מָה לְהַלָּן מְטַמֵּא אָדָם – אַף כָּאן מְטַמֵּא אָדָם.

    אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: גָּדוֹל הָעוֹשֶׂה צְדָקָה בַּסֵּתֶר, יוֹתֵר מִמֹּשֶׁה רַבֵּינוּ – דְּאִילּוּ בְּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ כְּתִיב: ״כִּי יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה״, וְאִילּוּ בְּעוֹשֶׂה צְדָקָה כְּתִיב: ״מַתָּן בַּסֵּתֶר יִכְפֶּה אָף, [וְשֹׁחַד בַּחֵק חֵמָה עַזָּה]״. וּפְלִיגָא דְּרַבִּי יִצְחָק, דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק: אַף כּוֹפֶה, חֵמָה אֵינוֹ כּוֹפֶה; שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשֹׁחַד בַּחֵק חֵמָה עַזָּה״ – אַף עַל פִּי שֶׁשּׁוֹחַד בַּחֵיק – חֵמָה עַזָּה. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַבִּי יִצְחָק: כׇּל דַּיָּין שֶׁנּוֹטֵל שֹׁחַד – מֵבִיא חֵמָה עַזָּה לָעוֹלָם [שֶׁנֶּאֱמַר: וְשֹׁחַד בַּחֵק וְגוֹ׳].

    וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: כׇּל הַנּוֹתֵן פְּרוּטָה לְעָנִי – מִתְבָּרֵךְ בְּשֵׁשׁ בְּרָכוֹת, וְהַמְפַיְּיסוֹ בִּדְבָרִים – מִתְבָּרֵךְ בְּאַחַת עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת. הַנּוֹתֵן פְּרוּטָה לְעָנִי מִתְבָּרֵךְ בְּשֵׁשׁ בְּרָכוֹת – דִּכְתִיב: ״הֲלֹא פָרֹשׂ וְגוֹ׳, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת (וְגוֹ׳) כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְגוֹ׳״.

    וְהַמְפַיְּיסוֹ בִּדְבָרִים מִתְבָּרֵךְ בְּאַחַת עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת – שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ, וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ וַאֲפֵלָתְךָ כַּצׇּהֳרָיִם. וְנָחֲךָ ה׳ תָּמִיד, וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ וְגוֹ׳, וּבָנוּ מִמְּךָ חׇרְבוֹת עוֹלָם, מוֹסְדֵי דוֹר וָדוֹר תְּקוֹמֵם וְגוֹ׳״.

    וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק, מַאי דִּכְתִיב: ״רוֹדֵף צְדָקָה וָחָסֶד יִמְצָא חַיִּים צְדָקָה וְכָבוֹד״? מִשּׁוּם דְּרוֹדֵף צְדָקָה – יִמְצָא צְדָקָה?! אֶלָּא לוֹמַר לָךְ: כׇּל הָרוֹדֵף אַחַר צְדָקָה – הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַמְצִיא לוֹ מָעוֹת וְעוֹשֶׂה בָּהֶן צְדָקָה.

    רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַמְצִיא לוֹ בְּנֵי אָדָם הַמְהוּגָּנִים לַעֲשׂוֹת לָהֶן צְדָקָה, כְּדֵי לְקַבֵּל עֲלֵיהֶם שְׂכָרוֹ. לְאַפּוֹקֵי מַאי? לְאַפּוֹקֵי מִדְּדָרֵשׁ רַבָּה – דְּדָרֵשׁ רַבָּה, מַאי דִּכְתִיב: ״וְיִהְיוּ מֻכְשָׁלִים לְפָנֶיךָ, בְּעֵת אַפְּךָ עֲשֵׂה בָּהֶם״? אָמַר יִרְמְיָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, [אֲפִילּוּ] בְּשָׁעָה שֶׁכּוֹפִין אֶת יִצְרָן וּמְבַקְּשִׁין לַעֲשׂוֹת צְדָקָה לְפָנֶיךָ, הַכְשִׁילֵם בִּבְנֵי אָדָם שֶׁאֵינָן מְהוּגָּנִין, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְקַבְּלוּ עֲלֵיהֶן שָׂכָר.

    רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: כׇּל הָרָגִיל לַעֲשׂוֹת צְדָקָה – זוֹכֶה, הָוְיִין לוֹ בָּנִים בַּעֲלֵי חׇכְמָה, בַּעֲלֵי עוֹשֶׁר, בַּעֲלֵי אַגָּדָה. בַּעֲלֵי חׇכְמָה – דִּכְתִיב: