מסכת בבא בתרא דף פ״ז עמוד א׳

לך ויפה לך קרקע כל שהוא וקני כל מה שעליה כלומר החזק בקרקע ע"י יפוי דהוי כעין נעל וגדר כל שהוא ותהא שאולה לך להיות כחצרך לענין זה שתקנה מה שעליה:

המוכר יין ושמן לחבירו והוקרו והוזלו לאו דוקא הוקרו והוזלו אלא שאין דרך לחזור בחנם:

נשברה לסרסור פי' הקונטרס לפי שהסרסור קנאה לעצמו וחוזר ומוכר לבעל הבית ותימה דאם כן אמאי נקט נשברה ושבק יוקרא וזולא דאיירי בה רישא הוי ליה למימר היה סרסור ביניהן והוקרו והוזלו ופי' ריב"ם היה סרסור ביניהם ומדד להן כדרך סרסורים שמודדין בשכר שנותנין להן ונשברה החבית ע"י מדידה נשברה לסרסור וכגון שלא היה מחמת אונס אלא ע"י שלא נזהר יפה במדידה:

מי כאן תנא דליתנייה רב מדות רבינו שמואל מגיה דאתנייה רב כלומר ששנה לו רב מדות משום דקשיא לי' היאך יתכן שהיה רבו של רב והא בימי רבא הוה כדאמרינן ביבמות (דף ג. ושם ד"ה דאמר) אמר רבא אמר לי רב יצחק בר אבדימי וקשה לר"ת דבפ' כל הבשר (חולין דף קי. ושם ד"ה איכא) אמר איכא תנא דאתניי' לרב כחל אחוי ליה לרב יצחק בר אבדימי א"ל אני לא שניתי לו כחל כל עיקר ולדבריו הוה לי' למימר ממנו ואמר רבינו תם דשני רב יצחק בר אבדימי הוו חד בימי רבי וחד בימי רבא כדאמרינן בפ' כירה (שבת דף מ:) אמר רב יצחק בר אבדימי פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ ואותו היה רבו של רב ומיהו הכא אומר רשב"א דעל כרחך רב יצחק בר אבדימי הוא תלמידו של רב דאי ס"ד רבו של רב היכי קאמר לר"א הא איתמר עלה אמר ר' אבהו (א"ר יוחנן) והא אפי' ר' יוחנן שהיה רבו של רבי אבהו היה קורא את רב שהיה תלמידו של רב יצחק בר אבדימי רבינו כדאמרי' באלו טריפות (חולין דף נד):

ותסברא זלזולי בשכירות מי אסור פירש מורי ז"ל, דכיון שגוף הפועל בעולם הרי הוא כמוכר חפץ בפחות מכדי דמיו למסור לו החפץ לאחר שלשים יום, דכיון שהחפץ בידו כזלזולי בדמיו הוא ושרי. וכן ודאי נראה כדבריו, דהא שרינן אפילו בהלויני עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח ובדלועין דאזלי בגיזרתא זרתא בזוזי בשוקא וקאמר ליה אנא יהיבנא לך בני גרמידא דכיון דמנפשייהו קא רבו כעד שיבא בני או עד שאמצע מפתח, וכל שכן כאן שישנו לחפץ בעולם וכן גופו של פועל. אלא דמשום שפועל יכול לחזור בו אמרו ברישא דלא קא עביד בהדיה אסור דמחזי כרבית. וכתב מורי ז"ל דדוקא בפועל הוא דאסרו בדלא קא עביד מהשתא בהדיה, דמחזי כרבית הואיל ולא משתעבד פועל לגמרי מהשתא, דהא יכול לחזור בו, אבל בשכירות קרקע שזוכה בו מהשתא זכייה גמורה, שרי למימר ליה מהשתא בדינר ולקמיה יפה סלע.

משום דתלש כל שהוא קנה כלומר, כמטלטלי נינהו, דהעומד לתלוש כתלוש דמי, ואינו קונה עד שיתלוש את כולו. ואוקמה רב ששת כגון דאמר ליה לך ויפה לי קרקע כל שהוא באותה תלישה, ובשכר יפוי זה קנה הקרקע וקנה אגבו כל מה שעליו. ולפי זה איצטריכא למימר דיש בשכר אותה תלישה כדי שוה פרוטה, דקרקע נקנה בכסף, ושוה פרוטה מיהא בעינן. אבל ר"ש ז"ל פירש, החזק בקרקע באותו יפוי, וכדאמרינן בשילהי פרק חזקת הבתים (בבא בתרא נד, א) האי מאן דזכי זכיה אדעתא דארעא קני אדעתא דציבי לא קני, וכיון דקנה הקרקע קנה רכל המחובר לקרקע, שכל המחובר בקרקע כקרקע. וכתב הרמב"ן ז"ל: לפי פירוש זה צריך להעמידה בשאינו עומד ליתלש. ולא ידעתי למה, דאפילו במוכר את השדה מכר את התבואה שהגיעה ליקצר, וכדאיתא בפרק המוכר (לעיל בבא בתרא ס"ט ע"א), וכל שכן אי מוקמי לה בנותן מתנה דאפילו בתלושה יש לומר דקנה דומיא דבור ומימיו.

האי מדה דמאן אילימא דלוקח עד שלא נתמלאת המדה למוכר, אמאי, דלוקח הוא. כלומר, אם יש בה שנתות וכדאמר ליה כל שנת ושנת בכך וכך. ואוקימנא במדה דסרסור. והוא הדין דהוה מצי לאוקומה במדה דלוקח ובשאין בה שנתות, ואי נמי בשיש בה וכשלא אמר לו כל שנת ושנת בכך וכך, אלא משום דבמתניתין ובברייתא קתני מדות סתם ואוקימנא על כרחין ברייתא בשיש בה שנתות ואמר ליה כל שנת בכך, ניחא ליה טפי לאוקומה נמי מתניתין בהכין. כנ"ל.

מתני' וחייב להטיף שלשה טיפין. פירש הרב ר' יהוסף הלוי אבן מיגש, חייב בעל הבית להטיף שלשה טיפין ללוקח יתר על המדה, מפני שמשתייר במדה כדי אותן שלשה טיפין שמוסיף לו. וזה תימה בעיני, וכי מקיתון של בעל הבית צריך להטיף לו, אם כן ליתני שעורא לתוספת, כדתני בשילהי מתניתין נותן גירומין אחד לעשר בלח, ומאי שיעור שלשה טיפין דקאמר. ועוד אי שלשה טיפין לתשלומי מה שנשתייר במדה קאמר, הרכינה ומיצת מאי קא קשיא ליה לרבי אלעזר בגמרא למה של מוכר, והלא כבר נשתלם ממנו בראש. ועוד חנוני למה פטור, וכי בשביל שהוא חנוני מוחלין לו בשל לוקח. ועוד ערב שבת עם חשיכה למה פטור מן התוספת. ועוד, יוסיפו בגירומין כדי אותן שלשה טיפין. אלא הכי פירושו, מטיף שלשה טיפין מן המדה קאמר, ולפיכך החנוני פטור מפני שהוא טרוד למכור לזה ולזה ואין לו פנאי להטיף. וכן ערב שבת עם חשיכה מפני הטרדא.

המשנה העשירית והכונה להשלים בה ביאור עניני החלק השלישי ולבאר בה עוד החלק הרביעי באונס הבא על הסחורה איזה משניהם לוקה באנסה ואמר על זה המוכר יין ושמן לחברו והוקרו או שהוזלו עד שלא נתמלאת המדה למוכר משנתמלאת המדה ללוקח היה סרסור ביניהם ונשברה החבית נשברה לסרסור וחייב להטיף לו שלש טיפין הרכינה ומיצית הרי זו של מוכר החנוני חייב להטיף לו שלש טיפין ר' יהודה אומר אם היה ערב שבת עם חשכה פטור אמר הר"ם הוקרו הוספו דמיהם הוזלו שפחתו דמיהן וסרסור הוא איש אחד סוחר שלוקח מבעל הבית ומוכר לאיניש מעלמא וזהו כשהיתה המדה של סרסור ובסימטא או ברשות הלוקח והתבונן זה בעקרים שהקדמנו הרכינה ר"ל הרכין המדה מה שיתמצה ממנו לבעל החנות לפי שנתיאשו הבעלים ומה שאמר ר' יהודה פטור ר"ל מליתן שלש טפין לדוחק השעה ואין הלכה כר' יהודה:

אמר המאירי המוכר יין ושמן לחברו והוקרו או הוזלו עד שלא נתמלאת המדה למוכר וכו' שאלו בגמ' עליה שאם מדת הלוקח הוא אף עד שלא נתמלאת ללוקח היא וא"כ על כרחך אתה מעמיד משנה זו בדין שנתות שאם אין בה שנתות אפילו היתה מדת לוקח כל שבסימטא אינו קונה עד שתתמלא ולדעת הגאונים אף בחצר הלוקח שלא נאמר כיון שקבל עליו למכור קנה אלא בשכל הפירות בקרקע החצר אבל כל שהם בכליו של מוכר כל שנשתייר ממנו מעט שאינו בחצר לא קנה כלום הואיל ומכר אחד הוא אף בסאה אחרונה חוזר וכל שאין כאן דין שנתות אתה צריך בה לנתמלאת המדה אלא על כרחך משנה זו במדת שנתות היא שנויה ושאמר לו מדה זו שהיא מחזקת סאה אני מוכר לך בששה מעין כל קב וקב שהם שנתות שלה במעה ובזו אילו היתה מדה של לוקח קנה אע"פ שלא נתמלאת ואילו היתה של מוכר אע"פ שנתמלאת לא קנה כלל כמו שבארנו ומתוך כך העמדנו בגמ' משנה זו במדת סרסור שכל שלא נתמלאת אפילו בשנתות לא קנה שהרי כל שלא נתמלאת היא של מוכר ומשנתמלאת ללוקח בין בסימטא בין בחצר הלוקח היה סרסור ביניהם ר"ל שהיה סרסור עצמו מודד ונשברה החבית שלא באונס נשברה לסרסור וחייב לשלם מה שבתוכה אם עד שלא נתמלאת למוכר אם משנתמלאת ללוקח מפני שהוא נושא שכר וגדולי המפרשים פירשו שהיה הסרסור עצמו לשם ולא שהוא מודד וכל שנשברה החבית נשברה לו ואין חייבין לו לשלם ששאלה בבעלים היא:

ונתגלגל עוד במשנה זו בעניני חלק חמישי אע"פ שלא הגיע מקומו עדין ואמר שהמוכר חייב להטיף לו ללוקח לתוך מדתו שלש טיפין יותר מן השיעור מפני שבשיעור זה נשתייר במדת המוכר משל לוקח ואחר שכן אם הרכינה המוכר אח"כ ר"ל שהטה את החבית לצד אמר ומיצת השמן משוליה ונתקבץ למקום אחד הרי הוא של מוכר ואין בו סרך גזלה ויש מפרשים שאין צריך ליתן לו מצד אחר אלא שימצה לו את המדה עד שתהא מנטפת שלש טיפין והשאר שלו על הדרך שפירשנו ואע"פ שבמערה כד שמן של תרומה כדי ליתן בתוכו שמן חולין אמרו שאינו צריך למצות עד שתנגב אלא משפסק העמוד וניטפו אחריו שלש טיפין דיו ומותר ליתן לתוכו שמן של חולין הא אם לא נתן בו שמן של חולין והרכינה ומיצת כל התמצית תרומה בזו מיהא משום יאוש בעלים נגעו בה ובידוע שנתיאשו הבעלים מאותו מיצוי וזכה בה מוכר ואפילו לא נתן לו שלש טיפין הואיל והלך לו נתיאש ובדבר מועט כזה לא חששו ליאוש כדי החנוני אינו חייב להטיף שהתמצית הוא מכלל שכרו שנתנו לו חכמים מפני שהוא לוקח מבעל הבית כדי למכור על יד על יד ר' יהודה אומר ערב שבת עם חשכה פטור פירשוה בגמ' כלומר אף חנוני אינו פטור אלא בערב שבת עם חשכה מפני שהוא טרוד הא בחול חייב ואין הלכה כדבריו ויש גורסין החנוני חייב ור' יהודה פוטרו בערב שבת ולנסחא זו ראוי לפסוק כר' יהודה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולענין מה שכתבנו במערה כד של תרומה ליתן לתוכו חולין שאינו צריך אלא לנטפה שלש טיפין ואין צריך לומר שאינה צריכה הדחה כך היא בתלמוד המערב וכן אמרו שם במפנה חבית של תרומה ונשארו חטים בסדקי הכלי מותרין לזרים שלא היו בכלל תרומה ויש מפרשים דוקא בשאותו חבית בעצמו הופרש לתרומה ומן הסתם לא הופרש אלא בדרך זה הא אם הובא יין של תרומה והניח באותו כלי צריך הדחה וכלי שהניחו בו יין של תרומה אין משתמשין בו חולין בלא הדחה וכן בחטים צריך ללקטן אחת אחת ולא נתחדש במשנה זו בגמרא דבר שלא בארנוהו:

בפרשב"ם בד"ה אי מדה דלוקח היא וליקני ליה כליו כו' עכ"ל דליכא למימר דאיירי ברשות מוכר דא"כ היינו בעצמה אבעיין דלעיל ותפשוט מהכא דלא קנה לוקח וק"ל:

תוס' בד"ה מי כאן תנא דליתנייה לרב מדות כו' עכ"ל היינו כגירסת ר"ת כמו אתנייה לרב בפרק כ"ה דמשמע דהוא שנה לרב ור"ש מגיה דאתנייה רב בלא למ"ד דמשמע דרב שנה לו וק"ל:

אמר רבא ותסברא האי שכירות הוא וזלזולי בשכירות מי אסור פירוש הלא מן הדין אף על פי שלא שכרו עד ימות הגורן מותר דמעות שהקדים לו לאו הלואה נינהו כלל אלא אגריה הוא דקא מקדים ליה שהרי מעכשיו הוא נשכר לעשות עמו בגורן ודמי ללוקח חפץ הנמצא ביד חברו אף על פי שמתנה עמו שלא יתן לו החפץ עד חדש או שני חדשים מותר להקדים לו המעות ולאוזולי גביה ולא אמרינן דמעות הלואה נינהו וכי יהיב ליה אותו החפץ בזול הוי אגר נטר אלא כיון דמעכשיו מכר לו אותו חפץ מכר גמורה היא הכי נמי שכירות גמורה היא והיכי דמי דאסרינן במכר להקדים לו מעות ולאוזולי גביה כגון שמוכר לו דבר שלא בא לעולם שאין כאן תורת מכר. ואם תאמר והלא בשכירות אפילו שהתחיל עמו במלאכה לא קנאו להשתעבד בו כדקיימא לן פועל יכול לחזור בו בחצי היום התם לא משום דלא חיילא שכירות אלא משום דכתיב כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם ולא עבדים לעבדים וכל זמן שאינו חוזר בו הרי הוא נשכר בכסף שנתן לו ואף על פי שלא התחיל עמו במלאכה וכשוכר בית לדור בו לאחר חדש או שני חדשים דמי שמותר להקדים לו מעות ולאזולי גביה הכי נמי כיון שגוף הפועל מצוי בעולם חלה עליו תורת שכירות ואף על פי שיכול לחזור בו ומעות לאו הלואה הן הילכך הא דקתני רישא השוכר את הפועלים לעשות עמו בגורן לא היה לאסור דזלזולי בשכירות מי אסור אלא חומרא הוא דאחמור רבנן דכיון דלא עביד בהדיה מתחזי כאגר נטר ליה משום דפועל יכול לחזור בו ודמי להו לאינשי כהלואה וסיפא דקא עביד בהדיה לא דמיא להו לאינ. שי להלואה אף על גב דיכול לחזור בו הילכך לא אחמור ביה רבנן ואף על גב דכל יומא שכירות באנפי נפשיה. כן נראה פירושא בעיני. ורש"י ז"ל פירש ולזלזולי בשכירות מי אסור פירוש דדרך פועל שמשכיר עצמו בזול כשאינו מוצא להשתכר ולא הוי מאן דקא מוזיל גביה ברבית. ולא נהירא לן דהא אפילו שכירות כלי או בהמתו יש לו אונאה ולא אמרינן דבכל דהוא מוכר בשאינו מוצא להשכירן. ויש אומרים דכי היכי דאסרינן גבי פועל להקדים לו מעות ולאוזולי גביה היכא דלא עביד בהדיה הכי נמי לענין זו ששנינו מרבין על השכר דוקא כשהוא דר בבית מעתה אבל אם שכרו לדור בו לסוף חדש או שני חדשים אסור להקדים לו מעות ולאוזולי גביה ומסתברא לן שלא אסרו כן אלא גבי פועל דכיון שהוא יכול לחזור בו לא קעביד בהדיה מיחזי כאגר נטר ליה והיינו דקא מקשה רבא בפשיטות וזלזולי בשכירות מי אסור דהא שנינו מרבין על השכר ויכול לומר אם מעכשיו אתה נותן הרי הוא שלך בעשר סלעים כו' וסתמא תנן אפילו לא שכרו לדור שם מיד אלא עד חדש או שני חדשים אלא רישא חומרא הוא דכיון דלא עביד בהדיה מתחזי כאגר נטר ליה כיון דשכירות פועל לא הויא קניה ממש דיכול לחזור בו ותדע דהאי דינא בפועל דוקא מדלא תנן ליה לא במשנה ולא בברייתא גבי שכירות חצר וקתני לה גבי פועל.

עלה בידינו נכסים שאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה. במה דברים אמורים בדברים שאין דרכם להגביהם אבל אם דרכן להגביהם אף על פי שדרכן למשכן גם כן לפעמים לא קנה אלא בהגבהה. ודברים שאין דרכן להגביהם שנקנין במשיכה כל שכן שנקנין בהגבהה. כללו של דבר הגבהה קונה בכל מקום ובכל הדברים. וחבילות גדולות של פשתן אף על פי שמשאן כבד אין נקנין אלא בהגבהה שאין דרכן למשכן לפי שהפשתן נשמט מהחבילה במשיכתו וכיצד הוא עושה מתיר אגדו ומגביה מקצתו ואם טרח והגביה הכל כאחת אף על פי שאין דרך לעשות כן קנה. אמר ליה כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור אפילו בסאה אחרונה עד אם כלו למדוד ולתת בתוך כליו של לוקח שהוא קונה בו בסימטא ובחצר של שניהם. היה מודד בכליו ונתן על גבי קרקע בסימטא אף לאחר שהשלים למדוד כל הכור לא קנה הואיל ולא קנה כל סאה וסאה בשעה שהיתה נתונה בכליו שכל קנין כלי או קנין משיכה והגבהה שאינן קונין בשעתן אין קונין לאחר זמן. האומר לחברו משוך פרה זו ולא תיקני לך עד לאחר שלשים יום לא קנה לאחר שלשים יום אף על פי שלא קנתה לו המשיכה חצרו קונה לו. אמר ליה כור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך כל סאה בסאה שמודד לתוך כליו של לוקח קנה לפי שאנו מסופקים אם יש לתפוס לשון ראשון או לשון אחרון לפיכך כיון שהלוקח מוחזק שהפירות בתוך כליו המוציא מחברו עליו הראיה ולמה אמרו שהלוקח מוחזק מחמת תפיסתו ולא אמרו שהמוכר מוחזק מחמת שהיו מתחלה שלו ולא יהא הספק מוציאן מחזקתו לפי שתפיסת הלוקח ברשות המוכר היתה שהרי המוכר היה מודד ונותן לתוך כליו אמר ליה כור בשלשים אני מוכר לך ומשך סאה בסאה ראשון ראשון קנה שכיון שהוא מושך בפניו אין צריך לומר לו קנה והרי הוא כמי שאמר ליה קנה מה שאתה מושך. היו הפירות ברשות לוקח הן על גבי קרקע הן בכליו של לוקח הרי קנה מיד כל הכור אף על פי שלא משך ואף על פי שלא מדד כדתניא ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח. עליות.

משום דתלש כל שהוא קנה כלומר דמטלטלי נינהו דהעומד לתלוש כתלוש דמי אינו קונה עד שיתלוש את כולו. ואוקמה רב ששת כגון דאמר ליה לך ויפה לי קרקע כל שהוא באותה תלישה ובשכר יפוי זה קנה הקרקע וקנה אגבו כל מה שעליה. ולפי זה אצטרכינן למימר דיש בשכר אותה תלישה כדי שוה פרוטה דקרקע נקנית בכסף ושוה פרוטה בעינן מיהא. אבל ר"ש ז"ל פירש החזק באותו יפוי וכדאמרינן בשילהי פרק חזקת האי מאן דזכי זכיא אדעתא דארעא קני אדעתא דציבי לא קני וכיון דקנה הקרקע קנה כל המחובר לקרקע כקרקע. וכתב הרמב"ן ז"ל דלפי זה צריך להעמידה בשאינו עומד ליתלוש. ולא ידעתי למה דאפילו במוכר את השדה מכר את התבואה שהגיע לקצור וכדאיתא בפרק המוכר וכל שכן אי מוקמינן לה בנותן מתנה דאפילו התלושה יש לומר דקנה דומיא דבור ומימיו. הרשב"א ז"ל. והר"י ז"ל בעליות כתב וזה לשונו: הכא במאי עסקינן דאמר ליה יפה לי קרקע כל שהוא וקנה כל מה שעליה. יש מפרשים דשאלת הקרקע נקנית בחזקה שמחזיק הקרקע ומיפה אותו בניכוש כל שהוא וקונה הפשתן המחובר בה שהשדה שהיא מושאלת לו זוכה לו. ולא נהירא לן האי פירושא שאם בא להשאיל לו קרקע זו בחזקה לא הוה ליה למימר יפה לי שאין לו כאן חזקה אם הוא מתכוון בתלישה זו ליפות השדה לבעליה אלא אם כן מתכוון להקנות בה שדה זו בתורת שאלה והוה ליה למימר לך ויפה לך קרקע כל שהוא או ויפה סתם. ועוד לשמואל דלא קנה אלא מקום ניכושו בלבד תקשי ליה מתניתין דהכי נמי לא ליקני אלא מקום ניכושו ויפויו בלבד. אלא שאפשר לך לומר בזו דמודה שמואל היכא דפירש לו שיקנה לו כל הקרקע במכוש אחד שקנה את כולה. ויש מפרשים יפה לי קרקע כל שהוא ובכסף שאתחייב לך בשכרך תקנה כל הפשתן שכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ונקנה בכסף. ונראה בעיני דאפילו למאן דאמר ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף וכל פרוטה ופרוטה שמרויח נעשית הלואה ואין קונין בהלואה הכא אין מתחייב לו בתלישה זו אלא פרוטה ולא שייך לומר בפרוטה ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף דעד שיתחייב לו פרוטה אינה נעשית מלוה עליו וכשנתחייב לו פרוטה קנה הפשתן מיד עד שלא הספיקה להעשות. ועוד דבתלישה כל שהוא מתחייב עצמו בפרוטה ואין כאן מלוה כדאמרינן התם דאגריה לביטשי ביטשא במעיתא. עליות.

וה"ר יהונתן ז"ל כתב דבספרים ישנים כתוב לך ויפה לך קרקע כל שהוא כו'. עד כאן. והרא"ם ז"ל כתב וזה לשונו: הכא במאי עסקינן דאמר ליה לך ויפה לי קרקע כל שהוא וקנה כל מה שעליה והאי דקתני ותלש כל שהוא קנה לאו בתלישת ההוא כל שהוא הוא דקנה הכל אלא מה שיפה הקרקע בתלישתו ממנו דהוה ליה כמי ששכרו ליפות קרקע כל שהוא באותו פשתן שבקרקע כולו שכיון שיפה הקרקע קנה הפשתן בתורת שכירות. ורבינו האיי גאון ז"ל פירש בספר מקח וממכר שכיון שתלש כל שהוא מן הפשתן קנה כל הפשתן שבשדה באותו התלישה משום דתלישת כל שהוא חד אנפא הוא מאנפי ההקנאות. וקשה לן האי פירושא נהי דמאנפי ההקנאות הוא מיהו עד דאמר ליה תלוש כל שהוא וקנה והא דקא מתמהינן משום דתלש כל שהוא קנה משום דקא סלקא דעתין דלא אמר ליה מידי הוא דתלש לההוא כל שהוא מדעתיה דנפשיה ולהכי קא מתרצינן ליה בהכי הכא במאי עסקינן דאמר ליה לך ויפה לי קרקע כל שהוא וקנה כל מה שעליה אי הכי לך ויפה לי מאי עבידתיה לאו הכי איבעי ליה למימר אלא הכא במאי עסקינן דאמר ליה לך ותלוש קרקע כל שהוא וקנה מה שעליה. אלא מיתחזי מילתא דהא דקתני כל מה שעליה בתורת שכירות הוא דקני להו ולא משום דתלישת כל דהו אנפא הוא מאנפי ההקנאות. ומכל מקום עדיין לא נתברר לן פירוש הלכה זו כהוגן. האי מחובר לקרקע דקתני הכא לא תימא דכקרקע דמי ומיקני בכסף בשטר ובחזקה כקרקע אלא לעולם כמטלטלי דמי דכל העומד לגדור כגדור דמי וכיון דלתלישה קאי תורתו כתלוש ולא מיקני לא בשטר ולא בחזקה אלא במאי דמיקנו מטלטלי נינהו והיינו דקא מתמהינן בגמרא משום דתלש כל שהוא קני אלמא לאו כקרקע דמי דמיקניא בגדר ונעל ופרץ כל שהוא אלא כמטלטלי דמי דהא עומד לתלישה הוא ולא מיקני אלא בהגבהה ובמידי דמקנו כלהו מטלטלי ומשום הכי הוא דקמתמהינן משום דתלש כל שהוא קני שהרי לא הגביה אלא אותו תלוש בלבד. ואי קשיא לך הא דתנן רבי מאיר אומר יש דברים שהם כקרקע ואין חכמים מודים לו כיצד עשר גפנים כו' וקיימא לן כחכמים ההוא לאו למתלש מסריה ניהליה כי היכי דליהוו כתלושין אלא לנטורי בעלמא הוא דמסרן ניהליה בהדי קרקע ומשום הכי שוו לקרקע דהא למתלש קיימי אבל הכא דזבוני זבנינהו למתלישנהו כתלושין דמו. והקשה רבינו הרב זצ"ל בתשובה ומעשים טובים בכל יום וקא מחייב בהו שבועה דאית בה דין אונאה כדין מטלטלין. עד כאן לשונו. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק ב' מהלכות שכירות ועיין במגיד משנה בפרק ה' מהלכות טוען ונטען (דף תשה א').

מתניתין ואם היה סרסור ביניהם נשברה החבית נשברה לסרסור. פירוש כגון שהיה סרסור מודד להם בשכר לפיכך הסרסור חייב בשמירת החבית כדין שומר שכר וכגון שלא היה באונס אף על פי שלא פשע אלא שדומה לגנבה ואבדה כך פירש ריב"ם. ומשום דאיירי במדת סרסור כדמוקי לה בגמרא קא מפרש הכא דין חיוב שמירת הסרסור ואשמועינן שאף על פי שלא פירש לו שנותנין לו שכר על שמירת החבית אלא על המדידה אפילו הכי יש לו דין שומר שכר. והראב"ד ז"ל פירש נשברה הימנו חבית של סרסור ואף על פי שהיא מושאלת למוכר וללוקח אין חייבים באונסיה דשאלה בבעלים היא שהסרסור נשכר להם למוד. וקשיא לי אם כן ליתני נשברה המדה כלישנא דנקט ברישא עד שלא נתמלאת המדה כו'. עליות הר"י ז"ל ותוספי הרא"ם ז"ל.

וחייב להטיף שלש טיפין פירש הרא"ם ז"ל חייב בעל הבית להטיף שלש טיפין ללוקח יותר על המדה מפני שמשתייר במדה כדי אותן שלש טיפין שמוסיף עליו לו. וזה תימה בעיני וכי מקיתון של בעל הבית צריך להטיף לו אם כן ליתני שיעורא לתוספת כדתני בשילהי מתניתין נותן לו גירומיו אחת לעשרה בלח ומאי שיעור שלש טיפין דקאמר. ועוד אי שלש טיפין לתשלומי מה שמשתייר במדה קאמר הרכינה ומיצה מאי קא קשיא ליה לרבי אלעזר בגמרא למה של מוכר והלא כבר נשתלם ממנו. ועור חנוני למה פטור וכי בשביל שהוא חנוני מוחלין לו משל לוקח. ועוד ערב שבת עם חשכה למה פטור מן התוספת ועוד יוסיפו בגירומין כדי אותן שלש טיפין. אלא הכי פירושו מטיף שלש טיפין מן המדה קאמר ולפיכך החנוני פטור מפני שהוא טרוד למכור לזה ולזה ואין לו פנאי להטיף וכן ערב שבת עם חשכה מפני הטרדא. הרשב"א ז"ל. וזה לשון הרא"ם ז"ל: וחייב להטיף לו שלש טיפין. פירוש וחייב בעל הבית שהוא המוכר להטיף לו שלש טיפין ללוקח יותר על המדה מפני שמשתייר במדה כדי אותן שלש טיפין שמוסיף לו הרכינה ומיצה הוא של מוכר פירוש כשמדד בעל הבית שהוא המוכר ונתן לתוך כליו של לוקח והלך לו הלוקח אם הטה המוכר המדה לצד אחד ונתמצה השמן משוליה ונתקבץ למקום אחד הרי הוא של מוכר ואינו חייב להוליכו אצל הלוקח ואוקימנא משום יאוש בעלים שכיון שמדד המוכר לתוך כליו של לוקח והלך לו הלוקח בידוע שנתיאש מאותו המצוי שיש בשולי המדה ולפיכך הרי היא למוכר והחנוני חייב להטיף לו שלש טיפין. עד כאן לשון הרא"ם ז"ל.

גמרא האי מדה דמאן אילימא מדה דלוקח כו'. איכא לאקשויי הכא היכי מתמהינן עד שלא נתמלאת המדה למוכר מדה דלוקח דאלמא מדת הלוקח קניא ואף על פי שלא נתמלאת המדה והא אוקימנא להא דתניא ראשון ראשון קנה בדאיכא שנתות במדה אבל ליכא שנתות במדה לא קנה אלא אם כן נתמלאת המדה. ואם תאמר דהאי מתניתין בחצר דלוקח הוא ומשום הכי היכא דהויא מדה דלוקח קניא ואף על פי שלא נתמלאת המדה ואף על גב דליכא שנתות דלא גרע מדה דלית בה שנתות בחצר לוקח מקרקע החצר דהא בדאיתנהו בקרקע חצר דלוקח קנאן כדתניא ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח. הא ליכא למימר הכי דהיכא דליכא שנתות במדה אף על גב דאיתא בחצר דלוקח נמי לא מהני מידי דכי אמרינן ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח הני מילי היכא דאיתיה לזבינא כוליה בחצר דלוקח אבל היכא דאשתייר מיניה מקצת דליתיה בחצר דלוקח אכתי לא קנה מידי דהא אמרינן רב ושמואל דאמרי תרווייהו כור בשלשים אני מוכר יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה דשמע מינה דאף על גב דמשכיה לוקח לרובא דזבינא או אגבהה ומטא לרשותא כיון דאשתייר מיניה כמאן דלא משך מידי דמיא משום דכוליה זבינא כחד גופא דמי וכיון דאשתייר מיניה קצת דלא מטא לרשותיה כמאן דלא מטא כלל מההוא זביני דמי ואכתי לא קני ליה ואפילו לההוא דמטא ליה ברשותיה והאי מדה דלוקח אי לית ביה שנתות כוליה חד גופא הוא וכמה שלא נתמלאת המדה אף על גב דברשות דלוקח הוא אכתי לא קני הילכך ליכא לאוקמא אלא במדה דאית ביה שנתות בין דאיתא לההיא מדה בסימטא בין דאיתא בחצר דלוקח והוא דאמר ליה מדה זו כל קב וקב בכך וכך אני מוכר לך דהוה ככור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך דראשון ראשון קנה כדברירנא לעיל ומשום הכי מתמהינן בגמרא עד שלא נתמלאת המדה למוכר מדה דלוקח הוא ואוקימנא במדה דסרסור. ואם תאמר וכיון דאמרינן מדה דאית בה שנתות הוא אי הכי במדת סרסור נמי אמאי עד שלא נתמלאת המדה למוכר והא מדת סרסור כמדה דלוקח דמיא מדאמרינן משנתמלאה המדה ללוקח וכיון דמדה דלוקח כי אית בה שנתות ראשון ראשון קנה מדה דסרסור נמי. לימא דכי אמרינן מדת סרסור כמדת לוקח הני מילי הכא דנתמלאת המדה אבל היכא דלא נתמלאת המרה אף על גב דאית בה שנתות אכתי לא קני לוקח מידי דהא תנא בהדיא ארבע מדות במוכרים עד שלא נתמלאת המדה למוכר משנתמלאת המדה ללוקח במה דברים אמורים במדה שאינה של שניהם פירוש דהיינו מדת סרסור אבל אם היתה מדה של אחד מהם כלומר דלוקח ראשון ראשון קנה אף על גב דאית בה שנתות עד שלא נתמלאת המדה למוכר הילכך האי מדה דסרסור עדיפא ממדה דמוכר דאלו מדה דמוכר אף על גב דנתמלאת המדה לא קנה לוקח ואלו מדת סרסור היכא דנתמלאת המדה קנה לוקח וגריעא ממדה דלוקח דאלו מדה דלוקת היכא דאית בה שנתות ראשון ראשון קנה ואלו מדת סרסור אף על גב דאית בה שנתות אם נתמלאה המדה אין אי לא לא. הרא"ם ז"ל. וכתב הר"י ז"ל בעליות וזה לשונו: הא דלא אוקמה בשאין בה שנתות ומשום הכי מוכר יכול לחזור בו עד שלא נתמלאת המדה. משום דסתמא מתניתין מיירי על אנפא דמיירי ברייתא דארבע מדות במוכרים דקתני כי האי לישנא עד שלא נתמלאת המדה למוכר ועל כרחך מיירי אפילו בשיש שם שנתות מדקתני סיפא ואם היתה מדה של אחד מהם ראשון ראשון קנה ואוקימנא לה בשיש בה שנתות ורישא דקתני עד שלא נתמלאת המדה למוכר צריך אתה להעמידה במדה דסרסור ומשום הכי פירשה דמתניתין נמי במדה דסרסור לפרושי ביה פירושא דסליק למתניתין ולברייתא דקתני בה כי האי לישנא כן נראה בעיני. עכ"ל. וכן כתב הרשב"א ז"ל וזה לשונו: הוא הדין דהוי מצי לאוקמה במדה דלוקח וכשאין בה שנתות ואי נמי בשיש בה וכשלא אמר ליה כל שנתא ושנתא בכך וכך אלא משום דבמתניתין וברייתא קתני מדות סתם ואוקימנא על כרחך ברייתא בשיש בה שנתות ואמר ליה כל שנתא בכך וכך ניחא ליה טפי לאוקמה מתניתין נמי בהכי. כן נראה לי. עד כאן לשונו.