מסכת בבא בתרא דף פ״ד עמוד ב׳

יין וחומץ וא"ת והא אמר לקמן בהמוכר את הפירות (בבא בתרא דף צו. ושם) הבודק את החבית להיות מפריש עליה תרומה ואח"כ נמצאת חומץ כל ג' ימים (הראשונים) ודאי תרומה מכאן ואילך ספק פי' שלא תהא תרומתו תרומה ואמאי והא לרבנן אמרי' מין אחד הן וי"ל דהתם טעמא משום דלא נתכוין להפריש אלא יין ונמצא חומץ דהוי טעות אבל נתכוין להפריש חומץ הוי תרומה וכן משמע בתוספתא דתרומה (פ"ד) אבל קשה דאמר בהאשה רבה (יבמות דף פט.) התורם קישות ונמצאת מרה תרומתו תרומה ויחזור ויתרום וכן מן הטמא על הטהור אמר התם דבשוגג תרומתו תרומה אע"פ שטעה ושם פירשתי:

מדד והניח ע"ג סימטא קנה כשהמוכר מודד איירי אע"פ שמשיכת המוכר אינה מועלת ללוקח הכא שאני כשמודד ומניח על גבי סימטא אבל מדד לוקח פשיטא ובהא לא הוה ס"ד דא"ר זירא שמא לא שמע רבי אלא במודד לתוך קופתו אבל על גבי קרקע לא אע"ג דמשיכה מועלת בסימטא כאילו מושך ברשותו בלא משיכה מיהא לא קנה בסימטא:

חצר השותפין קונין זה מזה משמע מתוך הלשון שהחצר קונה בלא זכיית כליו ומשמע ליה דקנה אף בלא משיכה:

תא שמע מדד ולא משך לא קנה מאי לאו בסימטא וקשה לר' אסי וא"ת דלמא בכליו של מוכר איירי ולא הניח על גבי סימטא ומשום הכי לא קנה וכי תימא אי בכליו של מוכר היכי מהניא משיכה דודאי מהניא כמו שאפרש לקמן ונראה דמדנקט מדד ולא משך משמע דלא מהני מידי אלא משיכה מדלא קתני מדד ולא הניח ע"ג קרקע ולא משך:

ואי ברה"ר ממאן אגר אבל בסימטא מצי אגר מבני ההוא מבוי דפתוח לההוא סימטא:

הכי קאמר אי ברשות בעלים היא כו' כולה ה"מ לאוקמה ברשות בעלים ולפרש משך מרשות בעלים לסימטא אלא דלא הוה שייך לשון משך דהוה ליה למימר הוציאו מרשות בעלים:

עד כאן לא פליגי רבנן עלה דרבי אלא לענין תרומה ואיכא למידק, דהא תניא לקמן בפרק המוכר פירות (בבא בתרא צ"ו, א) הבודק את החבית להיות מפריש עליה תרומה והולך, ואחר כך נמצאת חומץ כל שלשה ימים ודאי מכאן ואילך ספק, אלמא תורם חומץ על היין אין תרומתו תרומה. ור"ש ז"ל תירץ דהאי רבי היא ולא רבנן. ואינו מחוור, דהא איפליגו בפירושא ושקלי וטרו בה רבי יהושע בן לוי ורבי יוחנן, ואי דלא כרבנן אמאי שקלי וטרו בה. אלא ההיא בנתכוון להפריש יין על היין וכשנמצאת חומץ הויא לה תרומה בטעות, ופלוגתא דרבי ורבנן במתכוון להפריש מן החומץ על היין וכדרבי אילעא. והכין איתא בתוספתא (תרומות פ"ד, ה"ח): היה בלבו לתרום מיין על יין ומה שבידו חומץ אין תרומתו תרומה.

מתני' המוכר פירות לחבירו משך ולא מדד קנה. פירוש, והוא שפסק קודם שמשך, הא לא פסק לא קנה, וכדתניא בברייתא לקמן, וכטעמא דמפרש בגמרא דכל דלא פסק לא סמכא דעתייהו. ושמעינן מהא דמדידה לא מעכבא, ולא דוקא במוכר כל הפירות, אלא אפילו מכר לו סאה בתוך כור ומשך כל הכור אף על פי שצריך עדיין למדוד מתוכן אותה סאה אפילו הכי קנה, דסתמא שנינו משך ולא מדד קנה, שאין המדידה אלא לברר כמה הן ואין ידיעת שיעורן מעכבת בקנייתן. וכן פירש ר"ש ז"ל דמדידה אינה מעכבת שאינה אלא גילוי מילתא כמה מכר.

מדד ולא משך לא קנה פירשו בתוספות, מדד מי שדרכו למדוד, דהיינו מוכר, ומשך מי שדרכו למשוך, דהיינו לוקח, ולפיכך כל שלא משך הלוקח לא קנה, אבל אם מדד הלוקח אין לך משיכה גדולה מזו, ולא עוד אלא הרי הוא מגביהן במדידתו, ודוקא במדה דמוכר, ואי נמי אפילו במדה דסרסור או במדה דלוקח ובחצירו של מוכר, לפי שאין כליו של סרסור ושל לוקח קונין בחצרו של מוכר, אבל אם מדד אפילו המוכר בסימטא ובמדה דלוקח, ראשון ראשון קנה, וכשיש שנתות במדה, כדאיתא בגמרא, ואי נמי במדה דסרסור כשנתמלאת המדה. וכן דעת רבותינו נ"ע. אבל הראב"ד ז"ל כתב, דאפילו כשהלוקח מודד, לפי שהמדידה וההגבהה ההיא אינו עושה אותה הלוקח לצורכו אלא לצורך שניהם, וכל שאינו עושה לצורכו לא קנה. ולי היה נראה דלא קנה, ומטעמא אחרינא, דכל שאינו מתכוין לקנות בה לא קנה, דומה למה שאמרו ביבמות בפרק רבן גמליאל (יבמות נב, ב) למה הדבר דומה למחזיק בנכסי הגר וכסבור שלו הן לא קנה. ומיהו אפשר דשאני התם דליכא דעת אחרת מקנה, אבל היכא דאיכא דעת מקנה קנה.

גמרא:אמר ליה דאמי האי מרבנן כדלא גמרי אינשי שמעתתא מודד לתוך קופתו מאי למימרא. פירוש, דסבירא ליה לרב אסי דכליו של לוקח בכל מקום קונה ואפילו ברשות מוכר וברשות הרבים, מדריש לקיש ורבי יוחנן דאמרי לקמן (בבא בתרא פה, א) אפילו ברשות הרבים, ודלא כרב פפא דפירשה בסמטא.

תא שמע דאמר רבי ינאי אמר רב חצר השותפין קונין זה מזה מאי לאו מודד על גבי קרקע. כלומר, וסימטא הרי הוא כחצר השותפין. ודחינן:

לא לתוך קופתו ואם תאמר אם כן כי איבעיא לן לקמן (בבא בתרא פה, ב) כליו של לוקח ברשות מוכר קנה או לא קנה, לידוק מהא דלא קנה, דדוקא בחצר השותפין הא בחצירו של מוכר לא קנה. וי"ל דאין הכי נמי בדעתיה דרבי זירא אחת היא, אלא דהוה אפשר לדחותה במודד על גבי קרקע כרבי אסי.

תא שמע דאמר רבי ינאי אמר רב חצר השותפין קונין זה מזה יש ספרים שכתוב בהן דאמר רבי ינאי אמר רבי יוחנן, וליתא להאי גירסא כלל, דרבי ינאי רביה דרבי יוחנן הוה ולא אמר רבי ינאי משמיה דרבי יוחנן תלמידיה. אלא אמ["]ר גרסינן, ואפילו הכי אתי למיפשט מיניה דרבי יוחנן אפילו במודד בסימטא קאמר, משום דרבי ינאי רביה אמר הכי וסתמא דמילתא רבי יוחנן כרבי ינאי רביה אמרה. כנ"ל.

אלא לאו שמע מינה כאן במודד לתוך קופתו כאן במודד על גבי קרקע. ונראה לי דרבי אסי הוה איפשר ליה לאוקומה במודד לתוך קופתו של מוכר, כי היכי דלא תיקשי ליה מדרבי יוחנן לרבי יוחנן, אלא דגמרא לא משמע ליה הכין, לפי שאין דרכו של מוכר למדוד מתוך כליו ונותן לכליו [של לוקח].

כבר ביארנו במשנה שאע"פ שלענין מקח וממכר יין וחומץ נחשבו לשני מינים לענין תרומה ומעשר מין אחד הם מעתה תורמין מן היין על החומץ אבל מן החומץ על היין אין תורמין לכתחלה שהרי מן הרעה על היפה הוא ומ"מ אם תרם תרומתו תרומה ואין צריך לחזור ולתרום ומ"מ אם נתכון להפריש יין ונמצא חומץ או אפילו כיון לחומץ ונמצא יין הואיל ובטעות נתרמה אין תרומתו תרומה ויש אומרים שאף זו תרומה אלא שיחזור ויתרום וכן החומץ והיין נקראים מין אחד לענין מודה מקצת ר"ל שאם טענו יין והודה חומץ ממין הטענה הוא וכן כתבוה חכמי הצרפתים:

המשנה התשיעית והכונה לבאר בה ענין החלק השלישי במכירת הפירות איזהו גמר קנייתן ואמר על זה המוכר פירות לחברו משך ולא מדד קנה מדד ולא משך לא קנה ואם היה פקח שוכר את מקומו הלוקח פשתן מחברו הרי זה לא קנה עד שיטלטלנו ממקום למקום ואם היה מחובר לקרקע ותלש כל שהוא קנה אמר הר"ם יש אצלנו עקר במקח וממכר ראוי שתדע אותו ואז תבין עניני הלכה זו מן העקרים ההם ואלו הן משיכה קונה בסימטא ובחצר של שניהם ומסירה קונה ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם והגבהה שמועיל בו המשיכה אין קונין בו במסירה ועיקר אחר והוא שכל מה שאמרנו כל מקום שהוא קונה במשיכה ואפ' במקום שתועיל בו המשיכה וזה בדבר שאי אפשר בו הגבהה אבל דברים שיתכן בהם הגבהה אינן נקנין אלא בהגבהה וכן כשישכור המקום שאותן הפירות בו אותו מקום כשלו וקנה אותן פירות ועקר אחר והוא שכליו של אדם כל מקום שיש לו רשות להניחו קונה ולפיכך אין קונה לו כליו לא ברשות הרבים ולא ברשות מוכר אלא אם אמר לו מוכר זיל וקני או אם לקח ממנו אותו הכלי והגביהו קודם שיקבל פירות הלקוחים מאותו האיש בעצמו לפי שבשביל ההנאה שהיתה לו במכירת הכלי אין מקפיד עליו במקומו ואלה הפירות שמדברת בהם המשנה בכאן הם ברשות הרבים ולפיכך כשמדד ולא משך לא קנה ואפילו היה אותו הדבר בכליו של לוקח לפי שאינו קונה ברשות הרבים כמו שקבענו עקר וזהו כשהמוכר הוא המודד אבל אם מדד הלוקח קנה בהגבהה כמו שאמרנו אבל אם מכר המוכר ללוקח בסמטא יקנה ואפילו משך ר"ל משך מרשות הרבים לרשותו או לסמטא לפי שהמשיכה ברשות הרבים אינה מועלת ודע כי אפילו משך קצת החפץ והוציאו מרשות הרבים קנה כיון שאפשר באלה הפירות הגבהה אלא אם היו משואות גדולות כמו שאמרנו בעקרנו ולפיכך אמרו בפשתן לא קנה עד שיטלטלנו לפי שאע"פ שהמשואות גדולות אפשר להגביהם מעט מעט ולא יתפזר ולפיכך אין נקנין במשיכה אלא בהגבהה ועקר גם כן אצלנו כל העומד ליבצר כבצור דמי ולכך הפשתן המחובר כשיבש במקומו וצריך לתלשו דינו כדין המטלטלין וכבר פירש התלמוד מה שאמר בכאן ותלש ממנה כל שהו קנה וזהו כשיאמר לו יפה לו קרקע כל שהו קנה כל מה שעליו ולפיכך זה שקנאו הוא כדרך שכירות לפי ששכרו לעבודת זה המקום בדבר ידוע וכשעבד כמו שפסק עמו קנה שכירותו וקנה אותו הדבר הידוע וזכור כל אלה העיקרים שהבאתי אני בזה המקום ואל יליזו מעיניך:

אמר המאירי המוכר פירות לחבירו משך ולא מדד וכו' צריך שתדע שכל הקניות העשויות על המכר הן הגבהה הן משיכה ומסירה הן כליו הן שכירות מקום הן אגב קרקע הן חלפין הן קנין בחפץ במשיכת חברו צריך שיהיו פוסקים קודם הקניה את הדמים ועל אותה הפסיקה תהא אותה קניה נעשית אם הגבהה אם משיכה אם אחת משאר קניות שאם לא פסקו את הדמים אפילו הגביה או משך אינו כלום שאין דעתם סומכת על אותה קניה שזה מעלה עדין בדמיו וזה משתדל לקנות בזול ומ"מ כתבו גאוני ספרד שאם היה השער ידוע וקבוע על אותו ענין הרי זה כפסק ודוקא בשקבוע כל כך שאין המוכר יכול לעלות בדמיו מאותו השער ואילך וכן יראה לי שאם קנו מהם לעמוד בפסיקא על מאמר הסרסור הואיל וקונים על פי אותו ענין אין זה קנין דברים שהרי זה מושך על מנת ליתן לו כמו שיגמר הלה ואין זה אלא כמי שיש בה שער קבוע ואינו ידוע להם שרשאין לקנות ולהקנות על פי השער הקבוע וכן כתבנוה אח"כ בסוף פרק בית כור ומכל מקום למדנו שמשנה זו וכן כל מקום שדין קניה נזכר בו כן פירושה בפסק:

ועל דבר זה הוא אומר שהמוכר פירות לחברו ופסקו את הדמים כל איפה בכך וכך ומשך ולא מדד אלא שהסכימו שניהם למשוך הלוקח את הפירות ואח"כ ימדודו ליומם או למחרתם ויפרע לפי המדה קנה שאין המדידה מעכבת כלל וקנה כל אותן שמשך ומתחייב לו בדמיהם לפי המדה ומ"מ דוקא שיהא המשיכה במקום הראוי לה כגון שהיו הפירות בסימטא או בחצר של שניהם ומשך בתוכן או שמשך מרשות הבעלים לאחת מאלו וכל שכן אם משכם לרשותו מדד ולא משך פירוש מדד המוכר בכליו של מוכר והניח במקום משיכה כגון בסימטא או בחצר של שניהם הן שהניחם שם בכליו הן שהניחם שם על גבי קרקע לא קנה שתורת כליו אין כאן שהרי כליו של מוכר הוא ותורת חצרו אין כאן שהרי רשות שניהם היא וכן הדין בשתפין שקנו זה מזה ומדד לו מוכר בכליו והניח בחצר של שניהם הא אם מדד לכליו של לוקח והניחם בתוך הכלי עצמו בסימטא או בחצר של שניהם קנאם שכליו של לוקח בסימטא ובדומה לה קנה כמו שיתבאר שהסמטא היא שביל שאין רבים עוברים שם ויש רשות לאלו להניח שם כליהם והרי היא כחצר של שניהם ומ"מ אם הניחם בקרקע הסמטא לא קנה ואם היה פקח שוכר את מקומן ומששכר מקומו אע"פ שהוא של מוכר שכירות קניא ונמצא קונה מתורת חצרו ומשנה זו פירושה בדברים שאינן בני הגבהה כגון שהיו הפירות בשקים גדולים אבל כל שהוא בר הגבהה אינו נקנה במשיכה כמו שאמרנו וזהו שאמר אח"כ הלוקח פשתן מחברו שסתמו בשליפי זוטרי שדרכן בהגבהה לא קנה עד שיטלטלנו ממקום למקום ר"ל עד שיגביהנו וממקום למקום לאו דוקא אלא שדרך העולם כך הוא שכשמגביהים מניחים אותו במקום אחר אם ליטלו ולהביאו לרשותו אם באותו רשות עצמו ליחד מקום לאותם שהוא בורר לו שלא להתערב עם האחרים ואפילו היו שליפי רברבי פירשו בגמ' שהם בדין זה מפני שדרך לעשות ממנה תחלה שליפי זוטרי ומקבצין מהם עד שיעשו מהם שליפי רברבי וכשקונין אותם דרך בני אדם להשמיט אחד מעל חברו ולא לגררם על הארץ וכן הדין בכל שהדרך בו כן אבל שקים גדולים של פירות שדרך לגררם על הארץ ולא להפריד הפירות ולהגביהן מעט מעט הרי אלו מדברים שאין דרכן להגביה ונקנין במשיכה הואיל ואין הפרדתן זה מזה והוצאתם מן השק מצויה אלא על ידי כלי ואם היה מחובר לקרקע ותלש כל שהו קנה ותמהו בגמ' משום דתלש כל שהו קנה והיאך נקנה האחד במשיכת חברו ופירשוה בשאמר לו שיחזיק בקרקע בתורת הקנאה וכלשון הזה אמר לו לך ויפה לי קרקע בתורת חזקה וחזקה זו מועלת הואיל ונעשית על דעת תקון הקרקע לחרישה וכמו שאמרו בפרק חזקת האי מאן דזכי זכיאתא אדעתא דציבי לא קני אדעתא דארעא קני וחזקה זו מועלת לכל הקרקע ונמצא כל הקרקע קנוי לו ומאחר שהקרקע קנוי לו קנה כל מה שעליה מתורת מחבר לקרקע ואע"פ שאינו מקנה לו קרקע אלא לכונת קניית הפשתן ונמצא לדעת זה שאדם יכול להקנות קרקע על דעת שיקנה מה שעליה לבד שאם לא כן היאך זה מקנה לו כל הקרקע בשביל הפשתן ויש מפרשים שלא הקנה לו אלא מעט מאותו הקרקע כשיעור מה שהוא תולש ממנו ומ"מ לגמרי הוא מקנהו לו ואגבו של אותו משהו הוא מקנה לו כל הפשתן נמצא לדעת זה דין אגב אף במחובר ויש חולקין לומר שאין המחובר נקנה באגב וגאוני הראשונים כתבו מזה בחבוריהם שתלישת כל שהוא אחת ממיני הקניות היא ורבים למדין הימנה למשיכת כל שהוא ואין הדברים נראין שאם כן היאך תמהו כך כך עליה משום דתלש כל שהוא קנה ושמא תאמר תלישת כל שהוא בשאמר תלוש כל שהוא וקנה וזה שתמה משום דתלש כל שהוא פירושו בלא אמירתו שיקנה בכך א"כ היה לו לתרץ בשאמר לו תלוש כל שהוא וקנה ומה הוצרך לומר לך ויפה לי קרקע וכו' אלא שהדברים כמו שכתבנו אלא שיש בהם מן הספק מה שרמזנו עליו לראשונה בהקנאת קרקע על דעת לקנות מטלטלין לבד ולשניה אם מחבר לקרקע נקנה באגב וגדולי הפוסקים פירשוה שצוה לו לתלוש לו את הפשתן ליפות לו קרקע ותהא קרקע שכורה לו באותן הדמים שהוא חייב לו מצד אותה מלאכה ונמצאת קניה זו בתורת שוכר את מקומו וזה עיקר ואף הם כתבו לסתור מה שביארנו בה קניית מחבר לקרקע שמכיון שעומד לתלישה כתלוש הוא ולקניית מטלטלין הוא צריך ואע"פ שבענבים העומדות ליבצר פסקו הם עצמם כחכמים דלאו כבצורות דמיין טעם הדבר שלא מסרן לתלוש אלא לשמירה וכמו שכתבנוה במציעא פרק השואל ודוקא בשאינו צריך לקרקע כלל:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כבר ביארנו משיכה ומסירה איזהו מקומן המיוחד לכל אחת מהן לקנייה ושההגבהה קונה בכל מקום ומתוך כך הוצרכנו לפרש מדד שבמשנתנו על המוכר שאם מדד הלוקח הרי משהגביה המדה מלאה פירות קנה בהגבהה ואע"פ שהיא מדה של מוכר שכל שהגביה אפילו ברשות מוכר ובכליו קנה מן הסתם שכל שהוא מודד אחר פסיקה ודאי דעתו לקנות בה ומ"מ גדולי המפרשים כתבו שכל שמסר למוד לצרך מוכר הוא ואין הלוקח מתכוין בה לקנייה ונראין דברי הראשונים:

בפרשב"ם בד"ה אם היה פקח כו' אם ברשות בעלים הן כו' עכ"ל לפי מה שפרשב"ם כו' מתניתין בסימטא וכרבי זירא לא הוה אצטריך ליה הכא נמי לפרש אם ברשות בעלים כו' אלא דאיירי בפשיטות נמי בסימטא ודו"ק:

תוס' בד"ה מדד והניח כו' [א] אבל על גבי קרקע לא אע"ג דמשיכה מועלת כו' עכ"ל האי אע"ג כו' שכתבו אין לו מקום הכא לפי ענינו ולולי שיראתי היה נראה להגיה ויש לדחות אע"ג דמשיכה כו' ור"ל דמצינן למימר דאיירי שפיר במדד לוקח דאע"ג דמשיכה כו' בלא משיכה על גבי סימטא גרע ולא קנה אף במדד לוקח ודו"ק:

בד"ה ואי בר"ה ממאן אגר אבל בסימטא מצי אגר כו' עכ"ל ולעיל בפרקין כתבו התוס' בשם רשב"א דבסימטא נמי לא מצי אגר אלא דאפשר לאוקמא ברשות של שניהם ודו"ק:

אפילו תימא רבנן כו' הוה מצי למימר וליטעמיך שחמתית ונמצאת לבנה הכי נמי דשני מינין נינהו דתנן כל מין חיטים אחד הם. תוספי הרא"ש ז"ל.

אם אינו קדוש נשיאות חטא למה ואם תאמר לעולם אימא לך אינו קדוש ונשיאות חטא משום דעבר אמאי דאמר רחמנא כדפליגי אביי ורבא במסכת תמורה דאמר אביי כל מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני דאי לא מהני אמאי לקי רבא אמר לא מהני ולקי משום דעבר אמאי דאמר רחמנא. ויש לומר כיון דבעלמא לא מהני ואפילו הכי לקי אמאי איצטריך לפרש הכא כיון דלא מהני אלא ודאי אשמעינן קרא דמהני. אי נמי יש לומר היכא אמרינן דלא מהני לקי הני מילי כגון אלמנה לכהן גדול דכיון דקדשה כבר עבר אלאו דלא יקח אבל הכא אם אינו קדוש אם כן לא עשה ולא כלום כי לא נתכוון שלא יהא תרומה ואפילו הכי נתנו לכהן מתנה בעלמא ושיהא צריך להפריש פעם אחרת. תוספי הרא"ש ז"ל.

מתניתין המוכר פירות לחברו משך ולא מדד קנה פירוש והוא שפסק קודם שמשך הא לא פסק לא קנה וכדתניא בברייתא לקמן וכטעמא דמפרש בגמרא דכל שלא פסק לא סמכא דעתייהו. ושמעינן מיהא דמדידה לא מעכבא. ולאו דוקא במכר כל הפירות אלא אפילו מכר לו סאה בתוך כור ומשך כל הכור אף על פי שצריך עדיין למדוד מתוכן אותה סאה אפילו הכי קנה דסתמא שנינו משך ולא מדד קנה שאין המדידה אלא לברר כמה הן ואין ידיעת שיעורין מעכבת בקנייתן וכן פירש ר"ש ז"ל דמדידה אינה מעכבת שאינו אלא גלוי מלתא כמה מכר. מדד ולא משך לא קנה פירשו בתוספות מדד מי שדרכו למדוד דהיינו מוכר ומשך מי שדרכו למשוך דהיינו לוקח ולפיכך כל שלא משך הלוקח לא קנה אבל אם מדד הלוקח אין לך משיכה גדולה מזו ולא עוד אלא הרי הוא מגביהן במדידתו ודוקא במודד במדה דמוכר ואי נמי אפילו במדה דסרסור או במדה דלוקח ובחצירו של מוכר לפי שאין כליו של סרסור ושל לוקח קונין בחצירו של מוכר אבל אם מדד אפילו המוכר בסימטא ובמדה דלוקח ראשון ראשון קנה וכשיש שנתות במדה כדאיתא בגמרא ואי נמי במדה דסרסור בשנתמלאת המדה וכן דעת רבותי נ"ע. אבל הראב"ד ז"ל כתב דאפילו כשהלוקח מודד לפי שהמדידה וההגבהה ההיא אינו עושה אותה הלוקח לצורכו אלא לצורך שניהם וכל שאינו עושה לצרכו לא קנה. ולי היה נראה דכל שאינו מתכוון לקנות בה לא קנה דומה למה שאמרו ביבמות בפרק החולץ למה הדבר דומה למחזיק בנכסי הגר וכסבור שלו הן לא קנה. אמר ליה דמי האי מרבנן כדלא גמרי אינשי שמעתתא מדד לתוך קופתו מאי למימרא. פירוש דסבירא ליה לרבי אסי דכליו של קונה בכל מקום קונה ואפילו ברשות מוכר וברשות הרבים מדריש לקיש ורבי יוחנן דאמרי לקמן אפילו ברשות הרבים ודלא כרב פפא דפירשה בסימטא. הרשב"א ז"ל. וזה לשון הראב"ד ז"ל: הא דאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן מדד והניח על גבי סימטא קנה ואמרינן במסקנא דוקא במודד לתוך קופתו איכא מאן דקשיא ליה היאך אפשר למדידה בלא משיכה או אפילו בלא הגבהה כי בודאי כשהלוקח מודד לעצמו קאמרינן דאי במוכר מי איכא מאן דאמר דקני מאי עביד בהו דליקנינהו ואי בלוקח אי אפשר בשפיכתו למדה או מן המדה לסימטא שלא יהא שם הגבהה או משיכה. נשיב ונאמר המשיכה צורך הלוקח הוא וכיון דמסרן לו למשכן ומשכן בסימטא או בחצר של שניהם קנה אבל כשמסרן לו למוד לצורך עצמו הוא לידע כמה מדות יש בהם והלוקח אינו מתעסק בקניות הפירות לעצמו רק לצורך שניהם ובהא פליגי רבי אסי ורבי זירא דרבי אסי סבר אף על גב דמדידה צורך שניהם היא קונה ואפילו הניח בקרקע בסימטא לפי שאי אפשר לו בלא הגבהה או בלא משיכה ורבי זירא סבר לאו משיכה מעלייתא היא הלכך בעי שיתן לתוך קופתו דכליו ודאי קונה לו בסימטא ואפילו נתנו מוכר לכלי של לוקח בסימטא דאמרינן הכי בשמעתא והיינו דאמר ליה רבי אסי בתוך קופתו מאי למימרא כלומר אפילו מוכר נתנו נמי קאמר דקנה. ואיכא דקשיא ליה הא דאמרינן במסכת עבודה זרה המוכר יינו לנכרי מדד עד שלא פסק דמיו אסורים פסק עד שלא מדד דמיו מותרין ואקשינן מינה למאן דאמר משיכה אינו קונה אמאי דמיו מותרין אלמא מדידה משיכה הוא. ועוד דאמרינן התם ולדידך נמי דאמרת משיכה קונה מדד עד שלא פסק אמאי דמיו אסורין אלמא פסיקא ליה מלתא דמדידה משיכה היא והכא אסקינן דלאו משיכה היא דבעינן לכליו של לוקח. מאן דקשיא ליה הא מילתא אמרינן ליה לא נהריתו ולא תוריתו בפירוש דמתניתין ומתניתין הכי מיפרשא כגון שמדד יינו של ישראל לתוך מדה כשרה של ישראל והנכרי נטל אותה המדה והריקה לכליו ואם מדד עד שלא פסק והריקה העכו"ם לכליו דמיו אסורין לפי שלא קנה אותו עד שנעשה יין נסך בהרקתו לכליו כי משהתחיל להריקו נעשה כלו יין נסך ולא קנה אותו אף על פי שהגביהו להריקו דכיון שלא פסק לו דמים לא סמכא דעתיה אבל פסק דמיו ואחר כך מדד אף על פי שנטלו העכו"ם והריקו לכליו דמיו מותרין דכיון שהגביהו לזרקו קנאו יין נסך לא הוי עד דמוריק ליה והאי דקאמר ליה אי סלקא דעתך משיכה אינה קונה לאו דוקא משיכה דרבי אסי סבירא ליה משיכה בעכו"ם אינה קונה הוא הדין נמי בהגבהה קאמר דעכו"ם לא קני אלא בנתינת מעות ומדידה בין שהוא משיכה בין שיש בה הגבהה לרבי אסי סבירא ליה דלא קני אלא בכסף ומשום הכי אקשי ליה פסק עד שלא מדד אמאי דמיו מותרין וכי הגביה או משך הא ליכא נתינת מעות ואמאי קני ואי קרי ליה משיכה לא קשיא ולא מידי דתרווייהו איקנו מקמי דנוריק ליה לכליו והוא דהוו בחצר של שניהם דאי ממטי ליה מלא ארך המדה כבר משך אותו ומאן דלא ידע פירושא דמתניתין לאו לותיב תיובתא מינה. ורבינו האי גאון ז"ל דאוקים להאי פיסקא פסק עד שלא מדד שזקפו עליו במלוה דהוה ליה כמי שנתן מעות לא מחוור ולא צריך כלל. עד כאן לשונו. והר"י ז"ל בעליות כתב שאם מדד לוקח קנה מדתניא משך חמריו ופועליו והכניסן לתוך ביתו בין מדד עד שלא פסק בין פסק עד שלא מדד שניהם יכולים לחזור בהן הא מדד ופסק אין שניהם יכולים לחזור בהן ומיירי כשמדד הלוקח ומתניתין כשמדד המוכר. עד כאן לשונו. וכן פירש הרא"ם ז"ל וזה לשונו: אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן מדד והניח על גבי סימטא. פירוש מדד המוכר במדתו אי נמי מדד הסרסור במדת המוכר והניח על גבי סימטא כלומר והניח הפירות עצמן בקרקע על גבי סימטא קנה לוקח דכיון דסימטא רשות דתרווייהו הוא נעשה כמי שהניחן ברשות הלוקח ואינו צריך משיכה. ודוקא בשעירה הפירות מן המדה שלו ונתנן על גבי קרקע בסימטא הוא שקנה לוקח אבל אם לא עירה הפירות מן המדה אלא הניח המדה כשהיא מלאה באותן הפירות על גבי סימטא לא קני דהוה ליה כליו של מוכר וקיימא לן דכליו של מוכר ואפילו ברשות לוקח לא קנה וכל שכן בסימטא. וזה שהוצרכנו להעמיד הא דרבי אסי אמר רבי יוחנן במדת המוכר לפי שאלו היתה המדה של סרסור הא קיימא לן דמשנתמלאה המדה ללוקח ואף על פי שהפירות עדיין במדה ולא הערה אותן על גבי סימטא ואלו היתה המדה של לוקח הא אמרינן דראשון ראשון קנה בשיש שם שנתות ואף על פי שעדיין לא נתמלאת המדה וכל שכן שלא יהא צריך שיערה אותן מן המדה על גבי סימטא כדתניא ארבע מדות במוכרין וכו' והוצרכנו להעמידו כשהיה המורד או המוכר או הסרסור לפי שאלו היה הלוקח המודד משעה שהגביה המדה מלאה בפירות קנה אותן באותה הגבהה ואף על פי שהיתה מדת המוכר ולא היה צריך להניח אותן על גבי סימטא. עכ"ל.

מדד והניח על גבי סימטא מיירי שהמוכר מדד אף על פי דמשיכת מוכר לא מהניא ללוקח שאני הכא כיון דנסתלק המוכר ומדד והניח לרשות הלוקח קני אבל מדד לוקח פשיטא דבהא לא הוה אמר רבי זירא שמא לא שמע רבי אלא במודד בתוך קופתו אבל על גבי קרקע לא דפשיטא דקני שהרי משיכה גמורה היא שמשך התבואה לרשותו אבל כשהמוכר מודד והניח על גבי קרקע לא אף על גב דמשיכה מועלת בסימטא כאלו מושך ברשותו בלא משיכה מיהא לא קני מטעם חצר. לשון תוספות הרא"ש ז"ל.

וכן כתוב בעליות וזה לשונו מדד והניח על גב סימטא קנה. פירוש אפילו מדד המוכר כשהוא מניח על גבי סימטא דהוה ליה כמניח בחצרו של לוקח שהסימטא כרשות השותפין וכשאדם מניח שם פירותיו הרי היא מושאלת לו בשעה שכליו נתונין שם הלכך כשהמוכר מניח שם פירותיו לצורך הלוקח זכה לו סימטא. עד כאן.

אמר ליה רבי זירא לרבי אסי שמא לא שמע רבי אלא במודדן לתוך קופתו. אית ספרים דגרסינן בהו בפירוש אלא במודד לתוך קופתו של חבירו. עליות.

אלא לאו שמע מינה כאן במודד לתוך קופתו כאן במודד על גבי קרקע. ונראה לי דרבי אסי הוה אפשר ליה לאוקמה במודד לתוך קופתו של מוכר כי היכי דלא תיקשי ליה מרבי יוחנן לרבי יוחנן אלא דגמרא לא משמע ליה הכין לפי שאין דרכו של מוכר למדוד מתוך כליו ונותן לכליו.

מדד ולא משך לא קנה מאי לאו בסימטא לא ברשות הרבים וקשיא לי אמאי לא אוקמה בחצרו דמוכר ובהכי הוה מיתרצה ליה שפיר סיפא דקתני אם היה פקח שוכר את מקומו. ולא איצטריכן לאקשויי ואי ברשות הרבים ממאן אגר. ולא לדחוקי ולפרוקי ואי רשות בעלים היא שוכר את מקומו. ויש לומר דטפי ניחא ליה בהכין משום שאין דרכן של מוכרי פירות למכור בחצרן אלא מוציאין הן בשוק כדי שיקפצו עליהם לוקחים. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל. וליכא לשנויי נמי במודד לתוך כליו של מוכר דסתם מודד ונותן בכלי לתוך כליו של לוקח הוא נותן הלכך אי מיירי בנותן לתוך כליו של מוכר הוה מיבעי ליה לפרושי. עליות. והתוספות תירצו בענין אחר.

גמרא שמא לא שמע רבי כעין זה חולין ה' ב':

רשב"ם ד"ה מין אחד וכו' דאם טענו יין וחומץ קשה לי הא קי"ל בשבועות דף מ ע"א דטענו חטים ושעורים והודה באחד דחייב והו"ל להרשב"ם למנקט טענו יין והודה חומץ: