מסכת בבא בתרא דף ע״ה עמוד ב׳

טפף גינאות פי' גינות שוות שבנויות בנין שוה שאין תוספת ומגרעת בזה ובזה כמו הלוך וטפוף תלכנה (ישעיהו ג׳:ט״ז) וכמו (יומא דף מח.) מדה לא מחוקה ולא גדושה שנקראת טפופה:

קפל מגדלין קפל הן עמודין שוין למגדלין ובנין גבוה כדאמר באגדת ויקרא קפלאות של ברזל מה עמודים קפלאות מלמעלה ובסיסאות מלמטה והן באמצע כך פרשיות נדרשות לפניהם ולאחריהם:

אחזה בטלפה פריב"א דמסירה בעינן מיד ליד ומייתי ראיה מפ"ק דב"מ (דף ח: ושם) דאמר מאי לשון מסירה כאדם שמוסר דבר לחבירו ואמר נמי התם מסירה מחבירו קנה במציאה ובנכסי הגר לא קנה דמאן מסר ליה למיקני משמע דבעינן מסירה מיד ליד ואין נראה דהא קתני הכא אחזה בטלפה משמע דבעצמו אחזה ורבינו שמואל פירש נמי אחזה בטלפה במצות המוכר ועוד דאמר לקמן גבי מסירה כל היכא דאמר ליה לך חזק וקני כ"ע ל"פ דקנה ואי בעינן מסירה מיד ליד לא הו"ל למימר לך חזק וקני אלא תא חזק וקני והאי דאמר בבבא מציעא (שם) כאדם המוסר דבר לחבירו היינו שאומר לו לך חזק וקני והא דאמר במציאה ונכסי הגר מאן מסר ליה היינו מי יאמר לו לך חזק וקני דליקני באחיזה בעלמא:

אע"ג דעקרה יד ורגל בדוכתה קיימא וא"ת אמאי נקט מלא קומתה כיון דסגי בעקירת שתי ידים ושתי רגלים ויש לומר דעקירת ידיה ורגליה קרי מלא קומתה:

כיצד במסירה אחזה בטלפה בשערה מדקתני אחזה בטלפה ולא קתני מסרה לו בטלפה, שמעינן מינה דאינו צריך למוסרה לו מיד ליד, אלא באמירה בעלמא, וכדאמרינן לקמן (בבא בתרא עו, ב) היכא דאמר ליה לך חזק וקני הכי נמי, כלומר דקני לה במסירה, ולא קאמר תא חזק וקני. וכן פירשה ר"ש ז"ל: אחזה הלוקח ברגלה במצות המוכר. והא דקאמרינן בפרק קמא דמציעא (ח' ב) מאי לשון מסירה כאדם שמוסר לחבירו, ובמציאה ובנכסי הגר מאן מסר ליה דליקני, הכי קאמר בנכסי חבירו קנה דהא מסר לה חבריה, בדיבור בעלמא, אבל במציאה ובנכסי הגר מאן מסר ליה אפילו באמירה. וכבר כתבתה שם.

אמר לך שמואל אנא דאמרי אפילו לתנא קמא עד כאן לא קאמר תנא קמא אלא בבעלי חיים דכיון דעקרא יד ורגל דאידך למעקר קאי. ושמעינן מהא דלשמואל דאמר בספינה לא קנה עד שימשוך את כולה, אילו קנה בהמה במשיכה אינו צריך שיוציאנה כולה ממקומה, אלא כל שעקרה שתי ידים ושתי רגלים קנאה, וקיימא לן כשמואל, דרב ושמואל בדיני הלכה כשמואל הילכך בספינה בסימטא דאינה נקנית במסירה, עד שימשכנה ויוציאנה ממקומה, בעינן שיוציאנה כולה ממקומה, וכדמשמע נמי פשטא דברייתא דספינה דבסמוך דקתני עד שימשכנה, וסתמא כולה משמע. וכן פירש ר"ח ז"ל. אבל בהמה גסה כיון שעקרה שתי ידיה ושתי רגליה אע"פ שלא יצאה כולה ממקומה קנאה, דעקיחרת ידיה ורגליה כיציאה מכל מקומה הוא, וכל שעקרה יד ורגל כאלו עקרה שתי ידיה ושתי רגליה, דלמעקר קאי.

הספינה גמר קנין שלה שמאותה שעה ואילך לא יהא מוכר או לוקח יכול לחזור בו הוא משעת מסירה שהספינה מתוך גסותה וכבדותה אין הגבהה או משיכה נוחות בה ומפני זה תקנו בה שתהא נקנית במסירה וכן הדין בתיבות הגדולות וכיוצא בהן וענין מסירה יש מצריכין בה שימסרנה המוכר ללוקח מיד ליד ומביאין ראיה משמועת מוסירה שבמציעא ועיקר הדברים שאף אחיזת הלוקח במצות המוכר מספקת בה וכמו שאמרו אחזה בטלפה בד"א בשלא הזכיר לו המוכר שום הקנאה פרטית אלא שאמר לו לך חזק וקני אבל אם אמר לו לך משוך וקני הרי הקפיד שלא להקנותה אלא במשיכה שכל כיוצא בזה קפידא היא ואינה נקנית אלא במשיכה ומאחר שאינה נקנית אלא במשיכה צריך שתהא בסימטא או שימשכנה מרשות הרבים לסימטא שהמשיכה ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם אינה קונה אלא בסימטא או חצר של שניהם או שימשכנה מרשות הרבים לאלו וכל שכן מרשות הרבים ורשותו אבל המסירה קונה ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם ואין צריך לומר בסימטא ובחצר של שניהם ואע"פ שקצת קדמונינו כתבוה בחלוף אין דבריהם נראין הא ברשות מוכר מיהא אינה קונה וכן מאחר שאינה נקנית אלא במשיכה אינה נקנית עד שימשכנה כלה ר"ל שתעקר כלה ממקומה עד שיונח קצה אחרון במקום שהיה בו הראשון ונמצא שכל שקונה בפניו שאינו צריך לומר לו לך חזק וקני ולא לך משוך וקני קונה באיזה מהם שירצה אלא שכל שגלה דעתו להקנותה במשיכה לא קנאה אלא במקום הראוי לה:

בהמה בין גסה בין דקה נקנית במשיכה ולא במסירה וכיצד משיכתה לא סוף דבר שאחז בה ומשכה או שרכב עליה והנהיגה אלא אפילו הכישה במקל ורצתה לפניו אפילו קורא לה והיא באה הואיל ומחמת קולו נעקרה ממקומה כיון שעקרה יד ורגל קנאה ואין אנו צריכין למשיכת כלה שמאחר שעקרה יד ורגל עקירת כלה מצויה והרי היא כאלו נעקרה ומ"מ דוקא שמשך בפני הבעלים ואם אמר לו לך משוך וקני אף שלא בפני הבעלים קנה ויראה בכלם שאם הזכיר הקנין הגבוה כגון שאמר לך הגבה וקני קפידא היא הא כל שהזכיר לו קנין שפל כגון דבר שקניינו בהגבהה שאמר לו לך משוך או דבר הראוי למשיכה שאמר לך אחוז בה בתורת מסירה וקנה יראה לי שלא קנה וגדולי עולם חולקין בזו וכותבין ההפך דרך הנחה פשוטה ובלא שום מחלקת ואיני רואה דבריהם כלל ומהיכן נתן רשות להדיוטות להפקיע דין הקנינים ואלו התנה להקנות בלא שום הקנאה כלום הוא ואם הועיל בהזכירו קנין גבוה והדין נותן שקפיד הוא על שלו שלא ליגמר קנינו אלא בכך אבל להפקיע את הקנין אין בידו בשום פנים:

זה שכתבנו שהמסירה קונה ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם והמשיכה אינו קונה אלא בסימטא ובחצר של שניהם כבר למדת מדברינו שדעתנו בה שכל שדינו במשיכה כגון בהמה בין גסה בין דקה אינה נקנית בשום מקום אלא במשיכה וכשנקנית במשיכה אינה נקנית אלא בסימטא או חצר של שניהם ויש מפרשים שפירוש הדברים שהבהמה לא נאמר בה שאינה נקנית במשיכה אלא כשהיא במקום הראוי למשיכה כגון סימטא וחברותיה הא אם היתה ברשות הרבים נקנית במסירה אם אמר לו לך חזיק וקני ומביא ראיה לדבריו משמועת מוסרה האמורה בפרק שנים אוחזין וכשתעיין במה שפסקנו אין ממנה ראיה כלל וכן יש אומרים שכמו שהמשיכה אנו אומרים עליה שאינה קונה אלא במה שאמור עליה והוא סימטא וחצר של שניהם כך המסירה אינה קונה אלא במה שאמור עליה והוא רשות הרבים וחצר שאינה של שניהם אבל סימטא וחצר של שניהם הואיל ומקום משיכה הם אף הספינה אינה נקנית בהם אלא במשיכה ואף גדולי המחברים כתבוה כן ועל דרך האמת לשון השמועה מוכחת כדבריהם שאם כדברינו היה לו לומר מסירה קונה וכו' אבל משיכה אינה קונה אלא וכו' ומ"מ הדעת מכרעת כדברינו לא אמרו במסירה שקונה אלא מתוך כבדות הדבר שאמרו עליו שנקנה במסירה כגון ספינה ואף ברשות הרבים קונה וכל שכן בסימטא כמו שכתבנו למעלה וכל שכן שהמשיכה קונה בה שהרי היא קנייה מעולה יותר מן המסירה וכן מועיל שכירות מקומה כדין שאר מטלטלין שנקנין בשוכר את מקומו ואין צרך עוד למשיכה והגבהה ומסירה ויש אומרין כן אף בשואל וכמו שאמרו גבי גט דאושלה מקום בחצרו אלא שהשאלה צריך שיחזיק הואיל ואינו נותן דמים והשוכר קנאה בדמי השכירות:

אע"פ שקניות אלו שהזכרנו יש להם יחוד מקומות שבקצת מקומות קונין ובקצת מקומות אין קונין ההגבהה מ"מ היא הקנייה המעלה שבכלן וקונה בכל מקום וכל שהוא בר הגבהה אינה נקנה אלא בהגבהה ונמצא סדרן של קניות כל שהוא קל להגביה צריך הגבהה וכל שאינו עשוי להגביה אלא שעשוי למשוך נקנה במשיכה וכל שאף משיכתו כבדה ביותר נקנה במסירה וכל שהוא בקנייה קלה שקנה בגדולה כל שכן שקנה הא כל שהוא בדין הגדולה אינו קונה בקלה וכל שהוא בקלה שהזכיר לו המוכר את הגדולה לא קנה לדעתנו אלא באותה שהזכיר כמו שכתבנו ומלבד קניות אלו שהזכרנו נקנין המטלטלין בשכירות מקום ובאגב קרקע ובכליו של לוקח במקומות ידועים כמו שיתבאר וכן המחליפים מטלטלין זה לזה נקנה האחד במשיכת חברו וכן כל המטלטלין נקנין במעין קניה זו ר"ל בחליפין והוא קנין סודר חוץ מן המטבע אבל אין נקנין בשטר ר"ל שאם כתב לו בשטר מטלטלין אלו קנויים לך בלא שום קנין סודר אין זה כלום וכן אין נקנין בכסף מגזרת נשרפו חטיך וכו' וכל שכן שאין נקנין בחזקה יראה ממה שכתבנו שהגדיים הקטנים שדרכן להגביהן אין נקנין אלא בהגבהה וכל שכן אווזים ותרנגלים וכיוצא באלו וקצת חכמי הצרפתים מבלבלים את הדברים לומר שהמסירה חשובה מן המשיכה ואין הדברים כלום ואע"פ שסתירתם מבוארת בנפשה הרי אמרו על המסירה לא קנה עד שימשוך:

זה שכתבנו ששכירות מקום קונה לענין קניית מה שבתוכו לא סוף דבר שהשכירו והקנהו לו על דעת כן אלא אף אם לא השכירו על דעת כן כיון שיש לו רשות להשתמש שם ולהעמיד שם כליו הרי הוא כרשותו לענין זה:

כבר ביארנו בבהמה הנקנית במשיכה שאין צריך במשיכתה אלא לעקירת יד ורגל אבל ספינה צריך למשיכת כלה מעתה שאר כלים יראה שדינן כספינה וכל שהם ראויים למשיכה ולא להגבהה קונין במשיכת כלן ומעתה יש לתמוה על גדולי המחברים שכתבו שכל שהוציא מקצת החפץ מרשות הרבים קנה וכבר הגיהום גדולי המפרשים:

בפרשב"ם בד"ה ואותיות כו' במשיכה כשיבא לידו שימסור לו המוכר עכ"ל לישנא שימסור לו הוא מגומגם דבקנין משיכה קיימינן הכא וא"צ מסירה לומר לך חזק וקני [א] ויש להגיה שימכור לו המוכר ודו"ק:

תוס' בד"ה קפל מגדלין כו' עמודין עשויין למגדלין כו' ובד"ה אחזה בטלפה כו' אלא תא חזק וקני כו' דליקני באחיזה בעלמא עכ"ל כצ"ל:

אמר הקדוש ברוך הוא לחירם בך נסתכלתי וקנסתי מיתה על אדם הראשון פירוש מדכתיב מלאכת תופיך ונקביך וגו' שהוא מלשון תופים שמכים אותם על המתים. ירושלים של עולם הבא אין עולין לה אלא המזומנין לה שנאמר ועל מקראיה כלומר הנקראין לה. עתידה ירושלים שתגבה שלש פרסאות למעלה שנאמר וראמה וישבה תחתיה וגו' כתחתיה מה תחתיה שלש פרסאות כו' כלומר מה ירושלים קמייתא היתה גבוהה על כל העולם כלו שלש פרסאות אף ירושלים בתרייתא גבוהה על קמייתא שהיא תחתיה שלש פרסאות שנמצאת ירושלים בתרייתא גבוהה על כל העולם שש פרסאות. הרא"ם ז"ל.

בקש הקדוש ברוך הוא לתת ירושלים במדה שנאמר ואומר אל המלאך כו' נראה לי כי על העתיד הוא מפרש הענין כולו. גם יש לומר שעל בנין בית שני נמי קאמר והיה רוצה לתת לה מדה שלא יהא לה מגרש חוץ לחומה מפחד האויב שלא ידור אדם כי אם במבצר ולבסוף היה לה מגרש חוץ לחומה וערי פרזות הרבה. אלף טפ"ף גינאות ואלף קפ"ל מגדלים. כל אלה השמות לא ידעתי מה הם אבל ממה שמצאתי קפ"ל שהוא לשון מנעול באגדה דחלק בענין עשרו של קרח אמרתי כי כולם מנעולים אלא של מגדלים נקראו קפ"ל ושל גינאות טפ"ק ושל ברניות לצוי ושל טטפראות והוא מקום הצביעה נקראו לשני. האלפים הללו לא ידעתי מאין הוציא אותם ואולי ידע ריש לקיש כי היה כרך גדול באומות העולם שהיה בה כשיעור הזה ואמר כי תהיה ירושלים ככרך הגדול שלהם שלא תהא פחותה מהם. מה שדרשו בזה הפסוק והצלע צלע אל צלע שלש ושלשים פעמים כמו סימן לדבר שמו אותו אבל עיקר הדבר על התאים מדבר כמו שאמרנו במשנת מדות שלשים ושמונה תאים היו שם חמשה עשר בדרום וחמשה עשר בצפון ושמונה במערב שבצפון ובדרום חמשה על חמשה וחמשה על גביהן שבמערב שלשה על גבי שלשה ושנים על גביהן ובבנין העתיד לא יהיו כי אם שלשים ושלשה ואלו התאים יהיו ארוכים יותר מכולם. הראב"ד ז"ל. וזה לשון הרא"ם ז"ל: והצלעות צלע אל צלע שלש ושלשים פעמים אמר רבי לוי אם תהיה ירושלים שלש פעמים בימות המשיח ממה שהיה קודם לכן יהיה בה שלשים מדורים למעלה מדור על גבי מדור פירוש נסתפק לן ללוי האי שלש ושלשים אם שלשה ברחבה מכל צד ושלשים במדורים שיתוספו למעלה כמו עליות וכיוצא בהן או שלשים ברחבה מכל צד ושלשה במדורים שיתוספו עליה. עד כאן.

עֲתִידִין צַדִּיקִים שֶׁנִּקְרְאוּ עַל שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (ישעיה מג, ז). נראה לי בס"ד הכונה מי ששמו ראובן יקראו אותו ראובן עבד ה' וכן כל אדם שמזכירין שמו יאמרו עֶבֶד הֳ ' ולא יקראו אותו בשמו בסתם. וכן המשיח עתה נקרא מלך המשיח בסתם אך לעתיד יקראוהו תמיד מָשִׁיחַ הֳ' צִדְקֵנוּ (ירמיה כג, ו) שמוסיפין להזכיר עמו שם הוי־ה וכן ירושלים נקראת עִיר הֳ' ולא יאמרו ירושלים בסתם. או יובן בס"ד הכונה שיהיו נִקְרָאִים בְּשֵׁם ' יִשְׂרָאֵל ' דוקא שבו רמוז שמו של הקדוש ברוך הוא והוא שם אֵ־ל ולכן אמר 'על שמו' ולא אמר 'בשמו' כי שם ישראל אם תכתוב אותו למעלה מן אותיות אלקים יהיה מצטרף ומתחבר עם שם אלקים מלמעלה למטה כמו ענין 'יראה ואהבה' בזוהר וכאשר כתבתי הקדמה זו בסה"ק אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ בהפטרת מסעי על פסוק (ירמיה ב, ה) מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ 'מֵעָלָי' דייקא עיין שם. וזהו שאמר כאן נִקְרָאִים עַל שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, פירוש נקראים בשם 'ישראל' שהוא רמוז על שם אלקים שהוא שמו של הקדוש ברוך הוא.

עֲתִידִין צַדִּיקִים שֶׁאוֹמְרִים לִפְנֵיהֶם 'קָדוֹשׁ', כְּדֶרֶךְ שֶׁאוֹמְרִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (ישעיה ד, ג). נראה לי בס"ד הטעם שזוכין לתואר 'קָדוֹשׁ' לעתיד כי כל צדיק נקרא 'בן עולם הבא' אך בעודו בעולם הזה אנחנו קורין אותו בשם 'צדיק' בלבד אבל אינו נקרא 'בן עולם הבא' כי שמא יחטא אחר כך ויאבד עולם הבא שלו ורק צדיק נקרא גם בעולם הזה כי באמת הוא צדיק באשר הוא שם. וכל זה בזמן ששולט יצר הרע בעולם דאז יש חשש פן יחטא ויאבד חלקו בעולם הבא אבל לעתיד שיתבטל כח היצר הרע ואין חשש שמא הצדיק יחטא ויאבד חלק עולם הבא אז נקרא 'בן עולם הבא' גם בעודו בעולם הזה בחיים קודם שנפטר כי לעתיד יתקיים בכל הצדיקים הפסוק רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹר (שמואל א' ב, ט) ואין חשש שיחטאו ועל כן כל אחד ואחד נקרא צדיק בן עולם הבא ולא צדיק בלבד. והיינו צַדִּיק [204] עולה מספר ר"ד ומספר בֶּן עוֹלָם הַבָּא [206] עולה ר"ו הרי צירוף דְּרוֹר [410] כי לעתיד יהיה דרור לצדיקים מממשלת יצר הרע, ומספר זה של דְּרוֹר הוא קדוש שאם תעשה משני ריש שני אותיות 'קש' יהיה אותיות קָדוֹשׁ. לכן לעתיד ישבחום בתואר קָדוֹשׁ דאז כל אחד ואחד ראוי לקרותו צַדִּיק בֶּן עוֹלָם הַבָּא שהוא מספר קָדוֹשׁ ולזה אמר (ישעיה ד, ג) כָּל הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן כנגד תואר צַדִּיק שהוא בסוד יוֹסֵף [156] שעולה מספר צִיּוֹן [156] וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלַ‍ִם שהוא סוד עוֹלָם הַבָּא הנקראת ירושלים כנודע הנה זה קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ. ובדרוש יאר צייט של עטרת ראשי הרב מור אבי זלה"ה פרשתי מה שאמר כְּדֶרֶךְ שֶׁאוֹמְרִים היינו שיהיו משלשים תואר זה של קדוש לפניהם שיאמרו לפניהם קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ופרשתי טעם על זה לנכון בס"ד.

עֲתִידָה יְרוּשָׁלַיִם שֶׁתִּגְבֶּה שָׁלֹשׁ פַּרְסָאוֹת לְמַעְלָה פירוש תגבה על ירושלים של עתה שלשה פרסאות דכתיב (זכריה יד, י) וְרָאֲמָה וְיָשְׁבָה תַחְתֶּיהָ, דהיינו בירושלים שתחתיה שהיא גבוהה משאר ארצות דחוץ לארץ שלשה פרסאות וכדאמר ההוא סבא ' לְדִידִי חָזִי לִי יְרוּשָׁלַיִם קָמַיְתָא ' פירוש ירושלים של עתה וקרי לה קמייתא לגבי ירושלים החדשה של לעתיד לבוא וחזי לה על פי חכמת התיכונה על ידי מעלות השמש דגבוהה משאר ארצות הרחוקים ממנה בחוץ לארץ שלשה פרסאות. והטעם שתגבה שלשה פרסאות כנגד שלימות ישראל בקדושת המחשבה ודבור ומעשה וקדושת נר"ן [נפש רוח נשמה] וקדושת כהנים לוים ישראלים. ועל דרך הסוד נראה לי בס"ד הטעם שֶׁתִּגְבֶּה שְׁלֹשָׁה פַּרְסָאוֹת על פי מה שאמר רבינו האר " י ז " ל (בשער הכונות דף סג) בהיות ישראל במדבר היה תחום שבת אצלם שלשה פרסאות שהוא שנים עשר מיל כנגד שיעור מחנה ישראל שהוא שלש פרסאות כי שיעור זה תתרחק הקדושה ממקום הקליפה בעליית העולמות בשבת, אבל אחר שחטאו נתמעט אצלם תחום שבת כי עתה תחום שבת אינו אלא אלפים אמה. ועוד כתב (שם בדף נט:) דאין אנחנו יכולין להעלות העולמות בי"ע [בריאה יצירה עשייה] אלא מבחינת הנר"ן [נפש רוח נשמה] אשר בשלשה עולמות בי"ע [בריאה יצירה עשייה] שהוא הפנימיות של העולמות אבל בחינת העולמות עצמן שהוא החיצוניות שלהם אינם יכולים לעלות עד ביאת המשיח בב"א [במהרה בימינו אמן] עד כאן עיין שם. ובזה מובן בס"ד הטעם כאן כעין חומר שֶׁתִּגְבֶּה יְרוּשָׁלַיִם שיעור שְׁלֹשָׁה פַּרְסָאוֹת שהוא שיעור עליית פנימיות העולמות דבי"ע [בריאה יצירה עשייה] עתה בשבת אשר לעתיד גם חיצוניות העולמות יעלו בדרך השיעור הזה ולכן ירושלים של מטה תגבה שיעור זה של שלשה לרמוז על חדוש העלייה שתהיה בחצוניות העולמות לעתיד. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש תִּגְבֶּה יְרוּשָׁלַיִם שְׁלֹשָׁה פַּרְסָאוֹת להורות על יתרון ההשפעה לעתיד שתהיה מן שלש ספירות ראשנות שהם חכמה בינה דעת וגם להורות על ממשלת ישראל שימשלו גם על שלשה אומות הקשים שהם עמון ומואב ואדום אשר לא יכלו למשול בם בעת כניסתם לארץ ישראל וגם להורות על תיקון עולמות בי"ע [בריאה יצירה עשייה] שיש בה תערובת רע שיהיו נתקנים ונבררים עד כאן דבריו נר"ו.

וְשֶׁמָּא תֹּאמַר יֵשׁ צַעַר לַעֲלוֹת? תַּלְמוּד לוֹמַר: "מִי אֵלֶּה כָּעָב תְּעוּפֶינָה" (ישעיה ס, ח). נראה הכונה שיברא הקדוש ברוך הוא כח המושך באויר והוא ישא את האדם העולה לה כאשר יש עתה כח המושך תחת השמים שישא את האויר הממלא את העולם ולא יכביד על האדם אף על גב דבאמת הודו כולי עלמא שבחכמי אירופה שהאויר יש לו כובד ולהרוח יש משקל כן כאן נותן הקדוש ברוך הוא כח המושך תחת השמים כמו אבן השואבת וזה הכח נושא את בני האדם בעלותם לירושלים ואין מרגישים. ומה שאמר הַאי עִיבָא תְּלָתָא פַּרְסֵי מִידְלִי רצונו לומר על שיעור שלש פרסאות ולא יותר אבל ודאי למטה משיעור זה.

וִירוּשָׁלַיִם שֶׁשִּׁמְךָ בְּתוֹכָהּ, וּמִקְדָּשְׁךָ בְּתוֹכָהּ, וְצַדִּיקִים בְּתוֹכָהּ. נראה לי בס"ד ירושלים נקראת בשני יודין ויש בה וא"ו הרי כאן מספר שם הוי־ה שעולה כ"ו [26] וזהו שאמר שִּׁמְךָ בְּתוֹכָהּ. ואומרם מִקְדָּשְׁךָ בְּתוֹכָהּ היינו שי"ן למ"ד [434] של יְרוּשָׁלַיִם עולים מספר תל"ד ועם אות יו"ד [10] הנקראת ואינה נכתבת דעל כן נחשבת בלא מלוי הרי מספר תמ"ד כמנין מִקְדָּשׁ [10] לכן אמרו מִקְדָּשְׁךָ בְּתוֹכָהּ. ואמרם יִשְׂרָאֵל בְּתוֹכָהּ שנרמזו באותיות 'ירשל' דִּירוּשָׁלַיִם עם הכולל א' שהוא אחד הרי כאן אותיות יִשְׂרָאֵל. והא דהקפידו המלאכים שלא יהיה נותן בירושלים מדה מפני שרצו שלעתיד יהיה בה נס להיות מעט מחזיק מרובה כמו שהיה בבית המקדש מקודם שהיו עומדים צפופים ומשתחוים רווחים (משנה אבות ה, ה) והנס הזה הוא שפע ברכה ואין הברכה מצויה בדבר המדוד (בבא מציעא מב.) לכך בקשו שלא יתן בה מדה והקדוש ברוך הוא כך היה רצונו מתחלה אלא שרצה שתעלה סנגוריא זו לפניו מפי המלאכים לזכות כמו שנאמר לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ תִכְסֹף (איוב יד, טו).

עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהוֹסִיף עַל יְרוּשָׁלַיִם אֶלֶף טֶפֶף גִּינוֹאוֹת, אֶלֶף קֶפֶל מִגְדָּלִים, אֶלֶף לִיצוּי בִּירָנִיוֹת. נראה כל אלו השמות של טֶפֶף וְקֶפֶל וְלִיצוּי וְשִׁילֹה היו ידועים אצלם בימות הראשנים בלשון ארמי על סכים גדולים של אמות הקרקעות כמו שתמצא במטבעות כל ארבע דנרים נקראים סלע וכל עשרים וחמשה סלעים נקראים מנה נמצא שם מנה הוא על מספר גדול של מאה דנרים. וכן הוא בענין המשקל זית הוא תשעה דרה"ם וביצה שמונה־עשרה דרה"ם ורביעית עשרים ושבעה דרה"ם והפרס הוא חמישים וארבעה דרה"ם והלוג מאה ושמונה דרה"ם והקב ארבע מאות ושלושים וארבעה דרה"ם והסאה היא ששה קבין שהם שני אלפים וחמש מאות ותשעים ושנים דרה"ם והאיפה היא שלשה סאין והכור הוא שלושים סאין נמצא הכור הוא נקרא על סך גדול של הדרה"ם. וכן נמי יש רגע ושעה ומיל ופרסה דנמצא שם הפרסה הוא על סך גדול של רגעים וגם באמות של מדידת קרקע היה להם שמות אלו של טֶפֶף וְקֶפֶל וכיוצא דהיינו כך וכך אמות קורין אותו בשם טֶפֶף וכך וכך אמות קורין אותם בשם קֶפֶל ואין אנחנו יודעים מי גדול מזה אך על כל פנים משמע דשמות אלו הם אמורים על סכים גדולים של אמות הקרקעות. וכן עתה אצלינו בלשון ערבי יש שמות בסכים של אמות הקרקע שהם אמורים על סכים גדולים והם שם דונ"ם ושם גרי"ב והממשלה כשמוכרת קרקע מוכרת בחשבון שמות אלו ובודאי כך היה בזמן הראשונים שמות אלו של טֶפֶף וְקֶפֶל וכיוצא שנקראים על סכים גדולים והיו ידועים לכל העולם ושגורים בפיהם ובודאי התוספת הזה שתהיה לעתיד בחשבון זה היה קבלה אצל רבי שמעון בן לקיש בכך מרבותיו שכך וכך עתיד הקדוש ברוך הוא להוסיף על ירושלים. ונראה לי בס"ד בתוספת זו יש ארבעה אלפים כנגד ארבעה אותיות אלף של שם אהי־ה שלוקחת לאה שהיא בחינת ירושלים בסוד וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא (תהלים לט, ה) כידוע.

אִם שָׁלֹשׁ יְרוּשָׁלַיִם הֵן, כָּל אֶחָד וְאֶחָד יֵשׁ בָּה שְׁלֹשִׁים מְדוֹרִים לְמַעְלָה. נמצא יש יתרון לעתיד במספר שלשה ובמספר שלשים אחת בירושלים עצמה ואחת במדורים שלה. ונראה לי בס"ד העלוי הזה יהיה בזכות הצדקה ובזכות לימוד התורה וידוע הצדקה רמוזה באות גימ"ל כמו שאמרו בגמרא (שבת קד.) גימ"ל דל"ת גמול דלים. ואות גימ"ל מספר שלשה ועסק התורה רמוז באות למ"ד שהוא לשון לימוד ולכן הוא גבוה מכל האותיות ומספרו שלשים על כן העלוי יהיה בשלשה ובשלושים.

מִיָּד "וַיֹאמֶר אֵלָו: רֻץ דַּבֵּר אֶל הַנַּעַר הַלָּז לֵאמֹר: פְּרָזוֹת תֵּשֵׁב יְרוּשָׁלַים מֵרֹב אָדָם וּבְהֵמָה בְּתוֹכָהּ" (זכריה ב, ח). פירוש כל עיר שיש בה חומה יש גבול לישוב שלה שהם המדורים בתים וחצרות אבל אם אין לה חומה דנקראת 'פרזי' אין לה גבול אלא מוסיפים עליה בתים ומדורים ולכן אמר לו פְּרָזוֹת תֵּשֵׁב יְרוּשָׁלַים רצונו לומר כמו ערים פרזות שאין להם גבול אלא ראויים הם להוסיף עליהם בתים וחצרות כמה וכמה. ונראה לי בס"ד מה שקרא עליה שם פְּרָזוֹת מפני כי בקללה כתיב גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ (דברים כט, כב) ואם תקח אותיות י"ג מן גָּ פְרִ י ת ותעשה אותם אותיות ז"ו אז יתהפך צירוף גָּפְרִית לצירוף פְּרָזוֹת וזה יהיה בזכות האחדות והאהבה כי אחד וגם אהבה [13] הם מספר י"ג דעל ידי האהבה והאחדות שיש בישראל יתהפכו אותיות י"ג לאותיות ז"ו ואז מן גָּפְרִית יהיה פְּרָזוֹת ולכן אומרים גַּם זוֹ לְטוֹבָה ובאותיות ז"ו ישתבחו ישראל דכתיב עַם זוּ קָנִיתָ (שמות טו, טז).