מסכת בבא בתרא דף ע״ד עמוד א׳

וגנו אפרקיד מכאן אר"ת דאפרקיד פניו למעלה ולא כמו שפירש ר"ח בנדה (דף יד. ושם ד"ה אפרקיד) ובברכות (דף יג:) פניו למטה דאם כן לא היה יכול טייעא לרכוב תותי ברכיה:

פסקי חדא קרנא דתכלתא משמע הכא שיש ציצית למתים ויש לדחות שהיו נכנסין מחיים בקבר כדאמר במדרש שכל ערב תשעה באב היו הולכין כשהן חיים לתוך קבריהם והיה בת קול יוצאת ואומרת הבדלו החיים מן המתים אבל יש להביא ראיה מפרק התכלת (מנחות דף מא.) דאמר שמואל כלי קופסא חייבין בציצית ומודה שמואל בזקן כשעשאן לכבודו פירוש לתכריכים וההיא שעתא ודאי רמינן להו וכן יש במדרש למה נסמכה פרשת מקושש לפרשת ציצית לומר לך שהמתים חייבים בציצית וקשה דאמרינן בפרק מי שמתו (ברכות דף יח.) רבי חייא ורבי יונתן הוו קא שקלי ואזלי בבית הקברות הוה שדיא תכילתיה דרבי יונתן אקיברא א"ל רבי חייא דלי כנפך שלא יאמרו למחר באין אצלנו ועכשיו מחרפין אותנו ואי יש למתים ציצית מאי מחרפין אותנו דקאמר וי"ל דאע"ג דיש להן ציצית מ"מ מחרפין אותם שמראין עצמן שהן חייבים והמתים פטורים כדאמר (שבת דף ל.) כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות אבל קשה על המנהג שנוהגים להסיר ציצית מטליתות של מתים ואר"ת ששמע מזקני לוטי"ר לפי שציצית עדות הוא שקיים כל התורה דציצית עולה ת"ר וח' חוטין וה' קשרים הרי תרי"ג ועכשיו שאין חשובין כל כך הרי הוא כאילו מעיד עדות שקר וה"נ דרשינן במדרש ועשו להם ציצית לדורותם לדור תם ואור"י דבימיהם היו כולן מקיימין מצות ציצית לפי שהי' לכולן טליתות של ד' כנפות ולכך היו עושין להן אף במותן אבל עתה שאין לכולן בחייהן אין לעשות במותן אפי' מי שהיה לו בחייו שלא לבייש את מי שאין לו וכענין זה מצינו בפרק בתרא דנדה (דף עא.) בראשונה היו מטבילין כלים ע"ג נשים נדות מתות התחילו חיות מתביישות כו' ועוד דאנו סומכין על מסכת שמחות (פי"ב) דאמרינן אבא שאול בן בטנית צוה את בניו קברוהו תחת מרגלותיו של אבא והטילו תכלת מאפיליוני פירוש מטליתו ויש לגרוס התירו מדקאמר מאפיליוני ורבינו חיים כהן צדק פירש דאנן קיימא לן כרבי יוחנן דאמר (נדה דף סא:) מצות בטילות לעתיד לבא וההיא דמנחות איירי אליבא דשמואל דאמר אין בטילות ולכך צריך שיהא לו ציצית דעתידין צדיקים שיעמדו בלבושיהם ואם יסירו לו הציצית במותו נמצא שלעתיד יעמוד בלא ציצית והמדרש נמי אתי כשמואל וההיא דלקמן יצתה בת קול ואמרה דביתהו דרבי חנינא בן דוסא עתידה למישדא בה תכלת לצדיקים לעתיד לבא אתיא נמי כשמואל ועוד אומר ר"י דהכי פירושו דההיא שעתא ודאי רמינן להו היינו שמשימין בו ציצית ומסלקים אותו מיד להודיע שקיים מצות ציצית לפי שהבגד חדש ולא הושם בו ציצית מעולם צריך להשים בו וכן נוהגים בארץ אשכנז להשים ציצית בטלית של מת שיהא ניכר שקיים מצות ציצית ומיד מסירין:

ועכשיו שנשבעתי מי מיפר לי ותימה דאמאי אין הקדוש ברוך הוא מיפר בעצמו דהא מסקינן במסכת חגיגה (דף י.) דנדרים יש להן הפרה מדכתיב אשר נשבעתי באפי ודרשינן באפי נשבעתי וחוזרני אלמא שהוא מיפר בעצמו ואההיא קשה דהיאך מיפר לעצמו והאמרינן בפרק אלו נדרים (נדרים דף פא:) לא יחל דברו מיכן לחכם שאין מיפר לעצמו יהא דאמר בפרק ארבעה נדרים (נדרים דף כג.) גבי ההוא קצרא דשרא לנפשיה לא שרא לנפשיה ממש אלא כלומר אשכח פיתחא לנפשיה אבל רבנן שרו ליה:

מה שהוזכר בסוגיא זו בענין מתי מדבר שהיה ציצית בטליתם אין ממנה ראיה לחייב טליתן של מתים בציצית שמתי מדבר בחייהם קוברין את עצמן והיו בטוחים שלא למות שם ומ"מ יש בשאר מקומות שבהגדות שמועות שמורות חיוב בכך וכן בהגדה זו במה שאמרו למטה דשדיא בה תכלתא לצדיקי לעלמא דאתי אלא שאפשר לפרש את כלם וכבר רמזנו על ענין זה בגמ' ברכות פרק מי שמתו:

מופר לך מופר לך לאו דוקא מופר אלא כלומר מותר לך. אי נמי יש כח ביד צדיקים לבטל גזרת הקדוש ברוך הוא ושבועה. גליון התוספות.

אָמְרוּ לִי כָּל אַבָּא, חַמְרָא, וְכָל בַּר בַּר חַנָּה, סִיכְסָא. עיין פירוש רשב"ם ז"ל והדבר יפלא איך בזו אותו כל כך ועוד והלא כמה תנאים ואמוראים נקראו בשם אבא דגדול החברים שהיה לרשב"י היה שמו רבי אבא וכן אבוה דשמואל וכן רב בן אחותו של רבי חייא וכן כמה אמוראים בתלמוד נקראו בשם אַבָּא ואיך יחליטו בפיהם לומר 'כָּל אַבָּא חַמְרָא'? ועוד הא דאמרו 'כָּל בַּר בַּר סִיכְסָא' מנא ליה האי והיכן נמצא 'כָּל בַּר בַּר סִיכְסָא' ומה טעם יש בזה שיהיה השוטה נקרא 'בַּר בַּר'? ונראה לי אין כונתם עליו אלא היער נקרא בלשון תלמוד אַבָּא בכמה דוכתי ואמרו כָּל אַבָּא רצונו לומר יער נמצא שם חַמְרָא לרעות בו ורצו לקנתרו בזה שהיא היה דרכו להתבודד ביערים ומדברות שראוי שיתחכם בהתבודדות שעושה שם ואיך שגג שגיאה גדולה שלא החכים לברר הענין על ידי שימנה החוטין. גם מצינו בערוך בערך 'ברבריא' שהביא לשון הגמרא דיבמות (יבמות סג:) על פסוק בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם (דברים לב, כא) אלו בני ברבריא ובני מרטייא שהולכין ערומין בשוק. גם הביא שם דברי המדרש כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן (דברים יא, כב) כל זמן שהקמיע הזה בידך הברברין רואין אותו ובורחין. גם כתב שם 'מֵעַם לֹעֵז' (תהילים קיד, א) תרגם התרגום אלו בני ברבריא עיין שם. ולכן כיון שנקרא 'בַּר בַּר' רצו לקנתרו בכך שאמר לו 'כָּל בַּר בַּר סִיכְסָא' שהולכין ערומין בשוק. ועוד יש לומר בר לשון זה הוי רבוי וחשיבות אך אין רבוי אחר רבוי אלא למעט ולכן אמר לו 'כָּל בַּר בַּר סִיכְסָא'. ודע כי בודאי היותר נראה לומר גם האי דאמר רבה בר בר חנה דאמר ליה ההוא טייעא תָּא וְאַחְוִי לָךְ מֵתֵי מִדְבָּר היה במראה החלום וגם מה שאמר כִּי אֲתָאִי לְקַמַיְהוּ דְּרַבָּנָן, אָמְרוּ לִי כָּל אַבָּא חַמְרָא, וְכָל בַּר בַּר סִיכְסָא, גם זה היה במראה החלום שראה דאתא קמיה רבנן ואמרו לי הכי והכי וזה ברור וגם לפי זה הביאור שבארתי בס"ד במשמעות אבא ובר בר כן הוא ויבא נכון על דברי החלום. ומה שראה אותם בחלום דְּדָמוּ כְּמַאן דְּמִיבְסְמֵי, נראה מפני שהם עמדו על הר סיני לקבל התורה שנמשלה ליין שעליהם נאמר הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה (שיר השירים ב, ד) ולכן נדמו אליו בחלום כמאן דמיבסמי. ועוד נראה לי בס"ד מה שאמר כָּל אַבָּא חַמְרָא פירוש אינו חכם בחכמת העיון והסברה אלא רק חכם בגרסה דדמי לחמור שנושא המשוי עליו וכמו שאמרו על פסוק יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם (בראשית מט, יד) ולכן לא היה לו חריפות לממני חוטין וחליות. ואומרם סִיכְסָא אינו רצונו לומר שוטה כמו שפירש רשב"ם ז"ל אלא 'סכסא' לשון סכסוך רצונו לומר בלבול שעשית דבר שנראה שהיית מבולבל מאד שהחזרת את הכנף ולא עלה על לבך למנות חליות. ונראה לי בודאי לא נעלם ממנו דבר זה ועשה כן שמנה חוליות אך אותו צדיק שחתך ממנו הכנף כעס עליו ואף על פי שהחזיר לו הכנף עם כל זה כיון דחתכו ממנו גזר עליו שישכח המנין שמנה ולא יזכור איך היה כדי שלא יהיה לו תועלת מזה והוא מרוב ענותנותו לא אמר לרבנן כבר מניתי אך שכחתי. ודע כי הגרסה הנכונה היא מה שאמר בתלמוד שהביא בספר דקדוקי סופרים דגריס הכי 'איבעי לך למימני חוטי וחליות ותיתי ותימא לן'.

וְרַבָּנָן? אִם כֵּן, 'אוֹי לִי' לָמָּה קשא רבה בר בר חנה מאי סלקא דעתיה לפרש על מה אמרה 'אוֹי'? ונראה לפרש דחשב לכך אמרה 'אוֹי' על שבועת המבול שאם לא היה שבועה היו העולם יראים מן המבול ולא היו חוטאים מאחר שראו דבא מבול והחריב העולם כולו וכמו שנאמר וְהָאֱלֹקִים עָשָׂה שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו (קהלת ג, יד) וכן הוא אומר כַּאֲשֶׁר מִשְׁפָּטֶיךָ לָאָרֶץ צֶדֶק לָמְדוּ יֹשְׁבֵי תֵבֵל (ישעיה כו, ט) אך אחר שראו שנשבע שלא יביא מבול נעשה לבם בטוח לכך אמרה 'עַכְשָׁיו שֶׁנִּשְׁבַּעְתִּי מִי מֵפֵר לִי' כדי שאביא מבול ואז יהיו יראים מן החטא.

וְשַׁמְעִית דַּהֲווּ אַמְרִין "מֹשֶׁה וְתוֹרָתוֹ אֱמֶת, וְהֵן בַּדָּאִין". נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל שהתורה נתנה לנו מעולם הבריאה שהוא סוד בינה לכך התחילה בבי"ת שהיא בינה ולכך משה רבינו ע"ה שזכה לבינה נתנה התורה על ידו. וידוע דהבינה היא סוד אהי־ה שהוא חותם אמת כי כ"א פעמים אהי־ה בסוד אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה [21×21=441] עולה מספר אמת [441] ולזה אמרו מֹשֶׁה אֱמֶת שזכה לבינה וְתוֹרָתוֹ אֱמֶת שהיא מעולם הבינה.

תָּא וְאַחְוִי לָךְ הֵיכָא דְּנָשְׁקֵי אַרְעָא וּרְקִיעָא אַהֲדָדֵי המאמר הזה אינו כפשוטו כפירוש רשב"ם ז"ל כי באמת אין מקום בעולם אשר נושקין הרקיע והארץ ביחד כי הארץ כולה היא כדורית ועומדת בתוך החלל ורחוקה מן הרקיע מרחק עצום ונורא למאד מאד מכל הצדדין שלה כזה: [הציור חסר] ועוד הרקיע הוא אש ומים ואיך יצוייר שיגע בו רבה בר בר חנה ויניח סלתיה בחלון ויש הרחק מן הארץ עד הרקיע מהלך ת"ק שנה? ונראה לי בס"ד הכונה דידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל (בספר מבוא שערים ש"ב ח"ג פ"ח) שבכל תפילות מעלים התחתונים מ"ן [מיין נוקבין] שהם הניצוצות הנבררים וכפי כונתם ומעשיהם כך גודל תיקונם להעלות נצוצים רבים דמ"ן [מיין נוקבין] אם בכמות אם באיכות ובכל יום מעלים ניצוצות חדשות מחודשות וזהו גודל התפילות והמצות ואין כל האנשים שוים כי כל אחד מעלה כפי בחינתו הראויה אליו ולכן הכל צריכין זה לזה ולא יוכל זה לעשות מה שיעשה חבירו והבן זה היטב עד כאן לשונו. ועוד כתוב שם כי מ"ן [מיין נוקבין] שמעלים בזה היום אין נשלם ונגמר תיקונם באותו היום אלא עד יום שני שאז יוצאים מהם בריות ונשמות מתוקנות ומתלבשות בגוף בעולם הזה עיין שם. ובשער הכונות (דף נו"ן ע"ד) כתב רבינו מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל: אמר לי מורי ז"ל שיש ברקיע י"ב חלונות כנגד י"ב שבטים וכל שבט עולה תפלתו דרך שער מיוחד לו והוא סוד י"ב שערים הנזכרים בספר יחזקאל עד כאן לשונו עיין שם. והנה ההוא טייעא היה צדיק אחד מן עולם הבא שבאה נפשו לעולם הזה ונתלבש בצורת טייעא וכמו שתמצא בתיקונים ובזוהר הקדוש בסבא דמשפטים ובמקומות אחרים בזוהר שהיו נשמות קדושות של צדיקים באים לעולם הזה ומתלבשים בצורת טעין חמרי וכיוצא וכן היה אותו טייעא שנגלה לרבה בר בר חנה וגילה לו סוד עמוק ביחוד התפילות שבהם יהיה זווג תפארת ומלכות הנקראים 'שמים וארץ'. וזהו שאמר תָּא וְאַחְוִי לָךְ סוד הֵיכָא דְּנָשְׁקֵי אַרְעָא המלכות וּרְקִיעָא התפארת או ארעא המלכות ורקיעה היסוד כי לימדו סוד של יחוד וזוג שלהם אשר יהיה על ידי התפילה וְחַזָּאֵי דְּעָבֵיד כַּוִּי כַּוִּי פירוש שראה ברוח מבינתו סוד י"ב חלונות שיש ברקיע שבהם עולים התפילות של י"ב שבטים שַׁקְלִיתָא לְסַלְתָּאִי וְאַנְחָתָהּ בְּכַוְּתָּא דְּרָקִיעַ פירוש סלתאי היא התפלה שלו שהתפלל בו ביום העלה אותה בחלון אחד השייך לו ולשבטו אַדְמַצְלִינָא בָּעִיתָהּ וְלָא אַשְׁכְּחִיתָהּ פירוש חשב דאותם מ"ן [מיין נוקבין] שהעלה בו ביום בתפילתו יגמר בו ואמר לו אותו צדיק המלמדו גֻּולְגָּלְתָּא דִּרְקִיעָא הוּא דְּהָדַר, נָטַר עַד לְמָחָר כִּי הַשְׁתָּא וּמַשְׁכַּחַת לָהּ פירוש דאין שום מ"ן [מיין נוקבין] שהוא בירור ניצוצי קדושה הנברר ועולה על ידי התפלה נגמר תיקונו ביום עלייתו אלא ישאר עד יום שני בתפלה השנית.