מסכת בבא בתרא דף נ״ז עמוד ב׳

בשותפין עסקינן דבהעמדה כדי לא קפדי תימה דאמר הכא דהיכא דקפדי קני והאמר לעיל (בבא בתרא דף מב:) דשותפין אין מחזיקין זה על זה דפעמים מניח האחד להשתמש לחברו ג' שנים ואח"כ ישתמש הוא י"ל הא דנחית לפלגא והא דנחית לכולא להאי גיסא או להאי גיסא כדאמר לעיל ועוד נראה דיש לחלק בין שדה לחצר דהכא מיירי שבתים אלו פתוחין לחצר זה דכיון שהוא יוצא ונכנס דרך חצר זה היכא דקפדי אין מניח לו לעשות אי לאו דזבנה מיניה:

אסור ליכנס בחצר בגמ' מוקי לה בין בחצר שיש בה דין חלוקה בין אין בה ואע"ג דבאין בה דין חלוקה אין יכול למחות בו מליכנס בחצר מ"מ יכול לאסור עליו מידי דהוה אמשכיר בית לחברו שיכול המשכיר להקדישו כדאמר בפ' האומר משקלי עלי (ערכין דף כא. ושם) אע"פ שאין יכול למחות בידו של שוכר מליכנס בו ומיהו היא גופא תימה דמ"ש מבעל חוב דאם הקדיש שדהו דאתי בעל חוב ושקיל (שם כג:) אלא משום דרבי אבהו שלא יאמרו הקדש יוצא לחולין בלא פדיון מוסיף דינר וי"ל דשאני בע"ח שגוף הקרקע יוצא מתחת יד מקדיש אבל התם אין גוף הקרקע יוצא מתחת יד משכיר לעולם:

רבינא אמר לעולם לא קפדי משמע הכא דכולי עלמא קפדי אינשי אדריסת הרגל דאפי' רבינא לא קאמר אלא בשותפין ותימה דתנן בפ"ק דמגילה (דף ח. ושם ד"ה דריסת) אין בין המודר הנאה מחבירו למודר הימנו מאכל אלא דריסת הרגל וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש ופריך בגמ' דריסת הרגל הא לא קפדי ומפרש ר"ת דהתם משמע ליה לגמרא דמתני' איירי בבקעה דלא קפדי דאי בחצר דקפדי אפילו מודר הימנו מאכל אסור דכיון דקפדי א"כ כיוצא בו משכירים ותנן בפרק אין בין המודר (נדרים דף לג.) דכיוצא בו משכירים אסור אפילו כלים שאין עושין בהן אוכל נפש ולהכי פריך כיון דעל כרחך איירי בדריסת הרגל בבקעה דלא קפדי אם כן אפילו מודר הימנו הנאה אמאי אסור והוא הדין דהוי מצי למיפרך כלים הא לא קפדי:

אהעמדה כדי לא קפדי אמחיצה קפדי קשיא לי, כיון דפרישנא הני מתניתין בקפדי ולא קפדי, אמאי לא אקשי הכא כדמקשה ליה אביי לרבא בריש פירקין (בבא בתרא כט א) אי הכי הני דבי בר אלישיב דקפדי אמאן דחליף אמצריה, הכי נמי דלאלתר הויא חזקה. וי״ל דהתם נמי לאו פירכא אלימתא היא, אלא אידא דאשכח רבא טעמא אחרינא אוקי לה בההיא טעמא, אבל ודאי אי לאו הכי הוה מצי למימר ליה לעולם משום דקפיד ולא קפיד הוא, אלא דאפילו בבר אלישיב לא הויא חזקה בפחות מכאן, דמצו אמרי לא קפידנא בהא, ועוד דלא פלוג רבנן. כנ״ל.

רבינא אמר לעולם לא קפיד והא מני ר' אליעזר הוא דאמר אפילו ויתור אסור במודר הנאה. וכתב ר"ח ז"ל: ולית הלכתא כרבי אליעזר. וקשיא לי, דהא אסיקנא בנדרים בפרק השותפין (נדרים מו, ב) דלא פליגי אלא בחצר שאין בה דין חלוקה, דרבי אליעזר בן יעקב אית ליה ברירה ורבי אליעזר לית ליה ברירה, אבל בחצר שיש בה דין חלוקה דברי הכל אסור, אלמא אפילו לרבי אליעזר בן יעקב דהלכתא כותיה אסורין ליכנס בחצר, ואי לא קפדי אמאי אסורין. וכבר כתבתי יותר בזה בנדרים בריש פרק אין בין המודר בסייעתא דשמיא, ועוד צריך לי עיון.

האחין או השותפין שיש להם חצר בשותפות ונדרו הנאה זה מזה אם יש בחצר דין חלוקה אסורין ליכנס לשם עד שיחלקו ויכנס כל אחד בחלקו וחכמי התוספות פירשו טעם הדבר שאע"פ שיש ברירה והיה לנו לומר בחלקו הוא נכנס מ"מ הרי נהנה להשתמש ביתר מחלקו שאלו היה כופהו לחלוק לא היה משתמש אלא בארבע אמות ועכשו משתמש בשמנה ונמצא כשאינו כופהו לחלוק שהוא מוותר לו וכל ויתור אסור במודר הנאה אבל אם אין בה דין חלוקה מותר שהרי יש ברירה ויכול לומר בשלי אני נכנס ואף ויתור אין כאן שאין יכול לכופו לחלוק ושמא תאמר הרי יכול לכופו שיסתלק בדין גוד או איגוד אין זה ויתור שרוב בני אדם מתגלגלים בשלהם ואין דעתם קופץ לא ליקח ולא למכור ואף בשאין בה דין חלוקה לא הותר אלא בדברים שאין בהם ויתור והם הדברים שקודם הנדר לא היה יכול למחות בהם כגון כניסה ופירוק משא לפי שעה וכן כל תשמיש בדברים שדרכה של חצר להשתמש בה בכך אבל דבר שאף קודם הנדר היה אחד יכול למחות בחברו אע"פ שהשתפים נוהגים לוותר בה זה לזה כגון העמדת תנור אף המיטלטל וריחים אף של יד וגדול תרנגולים ובהמה דקה אסור שאין זה דרך חצר ויכול הוא לומר קודם הנדר איני רוצה בלכלוך החצר שאינה עשויה אלא לאויר ולשמירת הבית ולישב בה דרך טיול ואין לך בה רשות מיוחד להשתמש בה בדברים שלא מדרכה והילכך כל שמניחו בכך ויתור הוא ובמודר הנאה אסור:

דברים אלו לא סוף דבר בנדרו זה מזה שהרי נתרצו זה לזה ואין כאן אונס אלא אפילו הדירו זה את זה שנמצאו אנוסים אעפ"כ הדין בהם ליאסר במה שאסרנו וכן לא סוף דבר בהדירו אלא אף בנדרו הדין בהם להקל במה שהתרנו שהרי בראש פרק השתפין שבנדרים שאלוה ר"ל אם נחלקו בהדירו או אם חכמים מודים בה להקל והוכיחוה כן ממה שאמרו במשנה זו היה אחד מודר לא יכנס לחצר וכו' ואע"פ שהיו מחזרין לתרצה אין דוחין פשוטה של משנה ואשינוייא לא סמכינן ועוד ראיה שהרי כשאמרו שם תחלה מחלקת בשיש בה דין חלוקה אבל אין בה דין חלוקה דברי הכל מותר השיבו והרי בית הכנסת דכמי שאין בה דין חלוקה ותנינן עלה שניהם אסורין בה ואם כלם מודים בהתר כל שאין בה דין חלוקה משנה זו מי שנאה עד שהיפך את דבריו ואמר מחלקת בשאין בה דין חלוקה אבל יש בה דין חלוקה דברי הכל אסור ומשנת בית הכנסת שנויה לדעת המחמיר שאין הלכה כמותו והרי משנה זו של בית הכנסת שנויה בענין האומר הריני עליך חרם ואתה עלי שנמצא האחד נודר ומדיר והאחד מודר ואעפ"כ השוו את המודר למדיר בכל מה שאסרנו ואע"פ שלא הביאו בגמ' ממנה ראיה לשאלתם תנא ושייר או שמא מפני שעדין לא היה יודע יש בה דין חלוקה ואין בה דין חלוקה ואיזה מהם חמור לא היה רוצה להשיב מזו לזו ולדעת זה לא סוף דבר בהדירו שניהם זה את זה שאפשר שאף המודר בשעה שהדיר נעשה מסכים ומתרצה למה שהודר אלא אף בהדיר אחד את חברו יראה ליאסר על המודר כל מה שאסרנו וכן הדין באחד מן השוק שהודר מאחד מהם שהמודר נאסר במה שאסרנו והותר במה שהתרנו שכך היא הצעה של משנה תחלה חלקו בנדרו זה מזה ואח"כ באחד מהם מודר ואח"כ בשאחד מן השוק מודר מאחד מכלם ובכלם יראה שלא התיר ר' אליעזר בן יעקב שאנו פוסקים כמותו אלא בשאין בה דין חלוקה:

ומ"מ יש לחלוק בשטה זו לומר שלא נחלקו אלא בנדרו אבל בהדירו אף חכמים מודים בה וכל שכן בהדיר אחד את חברו ומשנת היה אחד מהם מודר כבר תירצוה שם שפירושו נדור כלומר שנדר על עצמו הנאת חברו וזהו שאמר כופין את הנדור למכור חלקו ופירושו שמא יכשל להשתמש בה תשמיש האסור ופרשוה בתלמוד המערב כשהיה נדרן אבל אם הדיר את חברו אין כופין אחד מהם למכור לא למדיר שאין עליו חשש איסור ולא למודר שהרי אנוס הוא וגדולי המחברים כתבו שכופין את המדיר ואין נראה כן שהרי הנדור תנן לפי מה שנאמר באותה סוגיא ולדעת זה לא נחלקו בהדרה אלא כל שהדירו זה את זה וכל שכן באחד שהודר מותר ויש מכריעין לאסור בהדירו שניהם אבל לא באחד שהודה ומ"מ אע"פ שאפשר לומר כן יראה לי שלענין פסק אין לנו בטרח זה כלום שלא הביאתנו שטה זו אלא שחכמים מודים בהדרה לר' אליעזר ומ"מ ר' אליעזר אינו מקל בהדירו יותר מבנדרו ואף בהדירו דוקא בשאין בה דין חלוקה וא"כ אין אנו צריכין לשטה זו שהרי אף בנדרו הלכה כדברי המקל ולא היתה הכונה במה שאמרו אבל הדירו מודו אלא שהם מסכימים בה לדעת ר' אליעזר לא שאף ר' אליעזר יקל עוד בה ולא ראיתי עצמי צריך לבאר בה כל כך אלא מפני שראיתי בנימוקים ישנים משיגים בה את הגבול ומפריזין על המדה:

זה שאמרנו בענין זה שיש ברירה והוברר הדבר שבחלקו הוא נכנס ובכל התלמוד אנו פוסקין שכל בדאורייתא אין ברירה אפשר שאף זו מדרבנן שמן התורה לא נאסר הויתור אלא הנאה הנכרת אלא שיש לפקפק בה הגע עצמך שהיה להם בית משתף ואין בו דין חלוקה ואתה מוכרח להתיר כל תשמיש שבבית שהרי הבית עשוי לתשמישים שהנאתם נכרת ואפשר שכל שהוא שותף בה ונראה כמשתמש בשלו אין זו הנאה הניכרת ולא עוד אלא שברירה זו אי אפשר לפרשה כשאר ברירות האמורות בתלמוד שהרי הוא משתמש לפעמים בכלה או ברובה ואין ברירה להיות כלה או רבה שלו אלא שברירה זו הוא שבשעה שמשתמש ברוח זה הוברר שזהו חלקו ולמחר כשישתמש ברוח אחרת הוברר גם כן שזהו חלקו ואפילו היה משתמש בכלה כך הוברר שזה ישתמש בה היום וזה למחר הגע עצמך שהם משותפים בדבר שהתנו מתחלת שתופם בו להיות תשמישם לימים הרי כל אחד אסור ביומו של חברו ואף כאן הוברר שהוא יומו וגאוני הראשונים דחו סוגיא זו ומה שנפסק בה כר' אליעזר בן יעקב בטענה שפסקו בכל התלמוד אין ברירה ואין דבריהם נראין ולא הוצרכו לדחות בכך הלכה רווחת שבתלמוד וכן יש פוסקין כר' אליעזר בן יעקב וכמו שביארנו אלא שאין באין בה מטעם ברירה אלא מטעם קפידא ובשאין בה דין חלוקה כיון דלא חשיב ליכא קפידא אבל כשיש בה דין חלוקה חשיב ואיכא קפידא ומחדשים מזה להקל ביתר ממה שלא הקלנו ואף זה אינו שהרי בבבא קמא פרק הפרה הוברר הדבר שמטעם ברירה נחלקו אלא שהם דוחים אותה סוגיא מפני זו שהשטה מוכחת בה שמטעם קפידא נחלקו ואף גדולי הדורות נסכמו לדעת זה בשלישי של גיטין ולא יראה כן שלדעת זה כל שהוא מראה קפידתו ואוסר הבית או החצר בפירוש יש לך לומר שיהא אוסר ואי אפשר לומר כן:

לפי דרכך למדת שבית הכנסת אין בו דין חלוקה ומעתה אין המודרים או הנודרים זה מזה נאסרים בה לא בכניסה ולא בישיבה וגדולי הצרפתים העידו על עצמם שקבעוה הוראה רווחת למעשה וכן הדין בקריאת ספרי תורה ומשנת פרק השתפין שנאמר בה ואסורים בדבר של אותה העיר כגון רחבה ומרחץ ובית הכנסת תיבה וספרים ואין מותרים אלא בדבר השוה לכל ישראל כגון לשכות ועזרות ובאר של עולי רגלים לדעת חכמים נאמרה כמו שפירשנו ואין הלכה כדבריהם ואף לדעת המחמיר יראה שבתי כנסיות שלנו כבית הכנסת של כרכים היא שהיא מיוחסת לכל העולם כמו שאמרו בפרק בני העיר ומ"מ צריך לחדש בה דבר והוא שאם יש בה מקומות ידועים רשאי כל אחד לאסור את מקומו ולא התרנו אלא בדברים השוים לכלם ואע"פ שמקצת חכמי צרפת אמרוה אף במקומות ידועים אין הדברים נראין כלל אלא כל אחד נעשה בעל הבית בשלו וכן אם היה שם ספר תורה שלא הוקדש רשאים הבעלים לאסרו והוא אסור מאליו לכל המודר ממנו ומ"מ אף בזו יש בה דברים שלא נאסרו והוא שאע"פ שמקומותיהם ידועים מקום ארון אינו מן המדה אלא שהוא שוה לכלם וכן דריסת הרגל שבה ובבימתה וגדולי המחברים והפוסקים סתמו לנו את הדברים באלו ולא עוד אלא שגדולי המחברים פסקו שכל שאין בה דין חלוקה מותרין ליכנס ופסקו עם כל זה שבית הכנסת נאסרת ויש סעד לדבריהם מצד שבית הכנסת אין ברירתה גמורה שאין אדם נמלך לחלוק בה בשום דבר מאותם השוים לכל ומ"מ סוגית הגמ' אינה מוכחת כן ולדבריהם מ"מ תקנתם בשיכתבו חלקם לנשיא או לאחד מגדוליהם או למי שירצו ושיזכו לו על ידי אחר אע"פ שזהו לאחר הנדר ונראה כמכוין לכך כמו שיתבאר במקומו ודברים אלו אע"פ שאין זה מקומם מתוך שנתגלגלה השמועה כאן ושאין הדברים רגילים לרוב תלמידיהם ביארנו בה עיקרי הדברים והם פקדון בידינו עד שנגיע למסכת נדרים בע"ה:

אע"פ שביארנו בתשמישי החצר בהרבה דברים שהשתף מעכב על חברו הכביסה מ"מ אין יכולין למחות זה לזה שאין דרכן של בנות ישראל להתבזות על הנהר ופירשו בתלמוד המערב דוקא שלא במקום מדרון אבל במקום מדרון מעכב ולגדולי המפרשים מצאתי דוקא בחוץ לארבע אמות של פתח חברו אבל תוך ארבע אמות מעכב משום ניצוצות:

מדת הצניעות משובחת עד למאד לא סוף דבר בנשים אלא אף באנשים לא סוף דבר שלא לחזר אחר קלות ראש אלא אף להשתדל הרבה על הצניעות דרך הערה אמרו עוצם עיניו מראות ברע זה שאין מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה ואפילו לא היתה שם דרך אחרת והוא מוכרח לילך על כל פנים צריך הוא לאנוס את עצמו ולהטות עצמו לצד אחר וכן כל כיוצא בזה:

תלמיד חכם ראוי לו שיהא מצויין במלבושיו ובבגדיו ושיראה מהם צניעות הראויה לו וכן שיהיו כליו מהודרין כל אחד כפי הראוי לו חלוק של תלמידי חכמים לא יהא דק כל כך שיהא בשרו נראה מתחתיו וטליתו שתהא ארכה עד שלא תראה חלוקו מתחתיו יתר על טפח שלחנו שיהא שני שלישיו מכסים במפה ושליש השלחן מגלה להעמיד שם קערות וירק וכלי תשמיש שבסעודה ובשני שלישים המכוסים יעמיד פת ויין ותבשיל ושליש המפה שהיא ראויה לכסות שליש המגלה תתפשט על ירכו לו וליושבים אצלו לקנח בה את פיהם וטבעותיו תחובין בו על צד הראוי בהם יותר לפי התכונה שהוא עומד ולפי ענין אנשי ביתו וכן מטה של תלמיד חכם שאין תחתיה אלא סנדלים בימות החמה ומנעלים בימות הגשמים ולא שיעמיד שם כלי תשמיש עד שיצטרכו בני ביתו לילך שם לפעמים ליטול את הכלים:

גמרא ואב"א הא והא דליכא ינוקא כו' ול"ק הא דאיכא שמעא כו' כ"ה בנוסחאות אחרים וק"ל:

תוס' בד"ה בשותפין כו' ועוד נראה דיש לחלק בין שדה לחצר כו' עכ"ל ולעיל דקשיא ליה לתלמודא דשמואל אדשמואל לא בעי לשנויי ולחלק בין שדה לחצר דתרתי מלתייהו דשמואל משמע ליה דבשדה קאיירו ואין להקשות אמאי לא תרצו הכא נמי כדמשני רבינא לעיל לחלק בין יש בו דין חלוקה ובין אין בו דין חלוקה די"ל הא דפריך משותפין שנדרו מוקמינן לה אף באין בהן דין חלוקה דיכול לאסור עליו כמ"ש התוספות לקמן וא"כ לרבינא ע"כ דאית לן לפלוגי בין שותפין שנדרו ובין קניית שותפין דהכא דהא לענין קניה לא קפיד באין בה דין חלוקה ובנדר קפיד והיינו כדמסיק רבינא דהא מני ר"א דלענין נדרים מחמיר אפילו בויתור אבל תלמודא הכא דלא אסיק אדעתיה למימר דר"א היא וע"כ לא מפליג בין אין בה דין חלוקה ליש בה דין חלוקה דאל"כ אכתי תקשי ליה הך דשותפין שנדרו דאוסר אף באין בהן דין חלוקה ודו"ק:

והא תנן שותפין שנדרו הנאה זה מזה כו' נראה לי דמסיפא דמתניתין קא מקשה והכי איתא שותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס לחצר רבי אליעזר בן יעקב אומר זה נכנס לתוך שלו כו' ושניהם אסורים מלהעמיד ריחיים וכירים ותנור וגידול תרנגולים וקסלקא דעתך דאפילו רבי אליעזר בן יעקב דפליג ארישא מודה בהנך ורישא ודאי רבי אליעור קתני לה דאמר אפילו ויתור אסור במודר הנאה אלא אפילו רבי אליעזר בן יעקב דפליג ארישא בהא מודה אלמא קפדי אהדדי ולאו ויתור הוא. ומסקנא תירץ רבינא דסיפא לאו דברי הכל היא אלא רבי אליעזר דקתני רישא הוא דתני לה אי נמי דרבי אליעזר בן יעקב גופיה הוא דקתני לה ופליג עליה ביש ברירה אבל בויתור במלתא דלא שייכא ליה ברירה מודה ליה כגון העמדת תנור וכירים וגידול תרנגולים דלא מצי למימר בשלי אני עושה ומאן פליג ליה וכולו חצר משעבדא לתרווייהו לשאר תשמישין ואיך יוכל זה לייחד מקום לעצמו הלכך אפילו ויתור אסור ולעולם שותפין אהעמדה כדי לא קפדי אפילו בחצר ודבר ויתור הוא ואפילו הכי במודר הנאה אסור. הראב"ד ז"ל.

שולחן של תלמיד חכם כו' כלומר שני שלישי השלחן יהא מכוסה בככרות של לחם ושלישי גלאי כדי שתהא בו הקערות והירקות ומאי דדמי להו. הר"י ן' מיגש ז"ל.

מתניתין המרזב איו לו חזקה כו'. המזחילה יש לה חזקה. פירוש מרזב הוא כעין כדמי"ד עגול או מרובע מלמטה ופעמים שמכסים אותו מלמעלה והוא כעין שפופרת וזה נקרא סילון בלשון המשנה מניחים אותו על שפת הגג ראשו אחד בגג וראשו אחר יוצא לחוץ לאויר החצר ומי הגג נכנסים לתוכו ומקלח לחצר והוא יכול לטלטל ממקום למקום וכל מקום שיהיה משפעים לתוכו מי הגג. והמזחילה עומדת כנגד גובה הכותל ראשה בכותל העליון מגיע לשפת הגג ויורדת עד הקרקע ופעמים עד חציו של כותל או שלישו והמים יורדים דרך חללה עם הכותל והוא כעין כוורת ופעמים עושין אותה מהבנין עצמו ופעמים שהן עושים אותו מנסרים שמוציאין או זיזין מן הכותל וקובעים בהם נסרים במסמרים כפי מה שירצו ארוכה או קצרה ואינה מטלטלת כלל. אין לו חזקה מרוח אחת שאם הוא באמצע מזרח יכול בעל החצר שמקבל מימיו לשנותו אל הקצוות רק שיהיה ברוח מזרחית לפי שאין קפידא לבעל גג בשיפוע המים לשונו מקצה אל קצה באותו הרוח אבל להעבירו לרוח אחרת יש לו קפידא שכל גגותיהם לרוח אחת משופעים. הראב"ד ז"ל.

שאם רוצה לבנות תחתיו בונה ויש למקומו חזקה שאם בא לעוקרו אינו עוקר. תמיהא לי דהא משמע דכל הני פליגי אהדדי ומאי דאמר שמואל שאין למקומן חזקה אמר רבי חנינא שיש לו חזקה שאם בא לעוקרו ממקום למקום אפילו באותו רוח אינו עוקרו וכן פירשו ר"ש ז"ל והראב"ד ז"ל ואם כן רבי ירמיה בא לחלוק על רבי חנינא דאפילו אם בא לקצרו אינו מקצרו וכיון שכן לימא ויש למקומו חזקה שאם בא לקצרו אינו מקצרו. ויש לומר דאי הוה אמר הכי לא היה במשמע שאם בא לעקרו מצד אל צד באותו הרוח כדברי שמואל שאינו משנהו ממקום למקום אבל השתא דקאמר שאם בא לעוקרו שאינו עוקרו כלל ויש במשמע שאם בא לטלטלו ממקום למקום ולעוקרו כלל ממקום שהיה נתון אינו עוקרו וכן שלא יקצר שאם כן הרי עקר מקצתו. וכן פירש הראב"ד ז"ל וזה לשונו: אינו עוקרו כלומר אינו עוקר ממנו כלום לא לקצר ולא לשנות והאי דקאמר ויש למקומו חזקה משום קלוחו שאינו רשאי לקצר קלוחו מפני שמזיקים המים לכותל עד כאן. וכתב הוא ז"ל וקיימא לן כבתרא שהוא מקיים החזקה יותר מכולם. ויש לומר דהלכתא כשמואל דהלכתא כוותיה בדינים. ורבינו תם ז"ל פסק כרבי חנינא דרביה דשמואל הוא. והריא"ף ז"ל הוציא את כולן ולא פסק כחד מינייהו. וצריך לומר שהרב ז"ל סבור דהני לא פליגי אלא דמר אמר חדא ומר אמר תדא ומאי אם בא לעוקרו שאמרו רבי חנינא ורבי ירמיה אם לעוקרו מאותו רוח ולהחזירו לרוח שני והוא שאמר שמואל ויש למקומו חזקה משתי רוחות אלא דשמואל הוצרך לפרש משתי רוחות כיון דאמר אין לו חזקה מרוח אחת אבל רבי חנינא ורבי ירמיה שלא הזכירו רוח אחת ולא היה בו בלשון שתי רוחות שהרי לא הזכירו רוח כלל ולפיכך אמרו שאם בא לעוקרו דמשמע שעוקרו ממקומו כנזכר לעיל לדעת הרב ז"ל והדבר נראה לי עיקר. הרשב"א ז"ל.

גמרא חלוק של ת"ח עי' תענית דף י ע"ב:

חָלוּק שֶׁל תַּלְמִיד חָכָם כֵּיצַד? כָּל שֶׁאֵין בְּשָׂרוֹ נִרְאֶה מִתַּחְתָּיו נראה לי בס"ד חָלוּק רמז ליראת שמים דמכונית בשם מלבוש וכמו שאמר התנא בברייתא דאבות (משנה אבות ו, א) וּמַלְבַּשְׁתּוֹ עֲנָוָה וְיִרְאָה, ובשר האדם שהוא גוף האדם עומד תחתיו כח התאוה החמריית הגופניית וצריך שתתגבר בו היראה שהיא החלוק עד שלא יתראה וימצא בבשרו שהוא גופו כח התאוה העומד ושוכן תחתיו.

שֻׁלְחָן שֶׁל תַּלְמִיד חָכָם כֵּיצַד? שְׁנֵי שְׁלִישֵׁי גָּדִיל וּשְׁלִישׁ גְּלָאִי נראה לי בס"ד אומרים עליו דברי תורה שְׁנֵי שְׁלִישֵׁי גָּדִיל הם חלק הרמז והדרש ששוזרים וגודלים דברי תורה זה בזה וּשְׁלִישׁ גְּלָאִי הפשט. או שְׁנֵי שְׁלִישֵׁי גָּדִיל תורה שבכתב ושבעל פה וּשְׁלִישׁ גְּלָאִי מוסר ודרך ארץ. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש שלחן רמז לאשה כמו שאמרו בגמרא שלחן ערכתי לו ואיתא בגמרא (נדרים כ, ב) על אימא שלום שאמרה כשהיה משמש עמה היה מכסה שני טפחים ומגלה טפח ולזה אמר שְׁנֵי שְׁלִישֵׁי גָּדִיל רצונו לומר מכוסה וּשְׁלִישׁ גְּלָאִי עד כאן דבריו נר"ו.

הָא דְּאִיכָּא יְנוּקָא, הָא דְּלֵיכָּא יְנוּקָא פירוש שני שלחנות היה להם אחד יש לו טבעת בפנים וקבועה שם ומביאים בעת שיש ינוקא ואחד יש לו טבעת קבועה מבחוץ ומביאים אותו כד ליכא ינוקא וכן הענין במה שאמר הא בליליא הא ביממא דגם כן יש להם שני שלחנות אחד טבעתו מבחוץ ואחד טבעתו מבפנים.