מסכת בבא בתרא דף ה׳ עמוד א׳

רוניא אקפיה רבינא ד' שדות היו לרבינא סביבות ארבעה מצריו של רוניא וגדרן:

הב לי כמה דגדרי כרב הונא אליבא דר' יוסי דאמר הכל לפי מה שגדר דהכי קי"ל כדמוכח לקמן:

יומא חד הוה גדר רוניא היה גודר תמרים מדקל שבשדהו:

קיבורא דאהיני אשכול של תמרים משל רוניא ובפניו:

רמא ביה קלא גער בו רוניא באריסיה דרבינא:

א"ל רבינא גלית אדעתיך שחביבין הדקלין עליך וניחא לך בשמירתן:

לא יהא אלא עיזי בעלמא מי לא בעית כו' כלומר אפי' אינך ירא מן הגנבים צריך אתה לשמרן מן העזים:

ולאו גברא בעית לאכלויי להזעיק ולגעור בהן וירעם מתרגמי' אכלי (תהלים יח) וכן כל לשון הכרזה בתרגום יהונתן:

ואי לא דאיננא לך כרב הונא אליבא דר' יוסי קצת היה נראה שלא להפחידו היה אומר כן מדלא קאמר ואי לא מגבינא לאפדנא מינך או מחינא לך בסילואה דלא מבע דמא ואע"ג דבלולב הגזול (סוכה לד: ושם ד"ה ולדרוש) אמר שמואל להנהו דמזבני אסא אשוו זבינייכו ואי לא דרשינן לכו כר' טרפון ובעי למימר התם דלהפחידם היה אומר כן הכא נראה דהכי ס"ל כדפירש רש"י ועוד מדקאמר ליה זיל פייסיה במאי דאיפייס משמע דמן הדין היה לו יותר אם לא בשביל שכבר נתפייס:

ארבעה לצלא כו' לפירוש הקונטרס מקשה ר"ת [הא] אין מרחמים בדין ועוד דקאמר סבר רבינא לסלוקי משמע שטעה רבינא ועוד מה שייך כאן האי מעשה אי משום דאיירי ברבינא ורוניא לייתי נמי מעשה דהמקבל (בבא מציעא קט.) רוניא שתלא דרבינא הוה והנך תרי עובדי דשמעתין לייתי נמי התם ועוד דצלא הוא עור כדאמרי' (מו"ק דף כז.) מאי דרגש ערסא דצלא ואומר ר"ת דזבן ארעא אמיצרא דרבינא היינו אמיצר אותם שדות דאקפיה רבינא מארבע רוחות והיה רבינא מצרן מג' רוחות ורוניא מרוח אחת ואף על גב דאמר בהמקבל (בבא מציעא קח:) הני ארבע בני מצרא דקדים חד מינייהו וזבן מאי דזבן זבן מ"מ סבר רבינא לסלוקי משום שהיה מצרן מג' צדדין ורוניא רק מרוח אחת א"ל רב ספרא אמרי אינשי ארבעה לצלא פירוש לעור גדול צריך ליתן לעבדן ד' זוזי וד' לצללא עור קטן כלומר צריך ליתן מן הקטן כמו מן הגדול שיש טורח בקטן כמו בגדול ה"נ מאי טעמא דינא דבר מצרא משום שיהיו כל שדותיו סמוכין שיוכל לחורשן בבת אחת ולכך הוא מצרן מרוח אחת כמו אתה מג' רוחות וה"ר אברהם פירש דהך ארעא דזבן רוניא אמיצרא דרבינא היינו אמצרא דאותן שדות שהיה רוניא אריס בהן כדאמרי' רוניא שתלא דרבינא הוה וה"ק ליה רב ספרא לרבינא אע"פ שאין לרוניא בגוף הקרקע כלום מכל מקום הואיל שהוא עובדן הרי הוא מצרן כמו דאמרי אינשי ארבעה לצלא נותנין ד' זוז על העור וכמו כן צריך ליתן לצללא לאומן המעבד את העור:

מארבע אמות ולמעלה אין מחייבין אותו כו' בחזקת שלא נתן איירי כגון דידעינן דקדם חד וארציה לחבריה והיה מסרהב כדמשמע לישנא אין מחייבין אותו ולכך הוי בחזקת שלא נתן וא"'צ להעמיד בשעשה חזית:

אע"פ שלא נתן תקרה מגלגלין עליו את הכל אע"ג דזה נהנה וזה לא חסר פטור מ"מ כיון דגלי דעתיה דניחא ליה בהגבהה חייב וכן משמע נמי בכיצד הרגל (ב"ק דף כ: ושם) דקאמר טעמא דניקף הא מקיף פטור ש"מ זה נהנה וזה לא חסר פטור ואפ"ה כשעמד ניקף חייב כן נראה לי אי נמי הכא זה חסר הוא שגורם לו שהגביה הכותל למעלה מד' אמות כדי שלא יהיה לו היזק ראיה בשום ענין ממנו:

הקובע זמן לחבירו אור"י דוקא קובע זמן אבל בסתם הלואה לא חשיב ליה תוך שלשים תוך זמנו:

ובא בזמנו ואמר פרעתיך תוך זמני אינו נאמן ונראה לי שיש עדים שחייב לו וקבע לו זמן דאי לאו הכי ניהמניה שפרעו תוך זמן במיגו דאי בעי אמר לא הלוית לי כלום או לא קבעת לי שום זמן ולקמן מיבעי ליה אי אמרינן מיגו במקום חזקה ומ"מ אין להוכיח מכאן דקסבר ריש לקיש המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים דאפשר דמיירי הכא שהלוהו שלא בעדים אלא הודה לו בפני עדים דאפילו למ"ד צריך לפורעו בעדים ה"מ היכא דהלוהו בפני עדים מעיקרא דלא הימניה אלא בפני עדים ואם תאמר מכל מקום ניפשוט מהכא דלא אמרינן מיגו דאי בעי אמר פרעתיך עתה ואומר ר"י דהא לא חשיב מיגו כיון דמיירי דקיימי ביום אחרון של זמן ואע"ג דמסקינן בשילהי דהשואל (ב"מ דף קב: ושם) דעביד איניש דפרע ביומא דמישלם זימניה מ"מ אין זה מיגו דלא חציף איניש למימר פרעתיך היום אבל רגיל הוא לומר פרעתיך אתמול ושכחת:

מתניתין כותל חצר שנפל מחייבין אותו עד ארבע אמות בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן. איכא למידק מאי בחזקת שנתן ואי זה מוחזק בו יותר. וי"ל כגון דאיכא עדים דארצייה חד מנייהו לחבריה וסירב מלבנות עמו, ואפילו הכי הרי זה בחזקת שנתן, דכיון דדין זה גלוי לכל שחייב הוא לבנות עמו עד שיסלק ממנו היזק ראיה, חזקה פורע הוא, וכדאמרינן בגמרא כל ספא וספא זמניה הוא, ונאמן הוא לומר פרעתיך בזמני.

למעלה מארבע אמות אין מחייבין אותו בחזקת שלא נתן דכיון שסרב בפני עדים מלבנות ויצא זה והתחיל לבנות משלו, חזקה לא נתפייס לאחר מיכן ולא פרע אפילו סמך לו כותל אחר, כיון דאין דין זה גלוי לכל שיחייבוהו בית דין על כך, וכדאמרינן בגמרא מי יימר דמחייבי לי בי דינא.

סמך לו כותל אחר אע"פ שלא נתן עליו את התקרה מגלגלין עליו את הכל. דכיון דגלי דעתיה דניחא ליה באותו בנין שבנה חברו, מיד קנה חצי הכותל, לפי שזכתה לו (חברו) [חצרו], שחצי הכותל עומד הוא על חצרו, שמקום הכותל משל שניהם הוא, וכיון שהוא בנוי על חלקו והוא יכול להשתמש בו אם פרע לו חצי ההוצאה ואפילו על כרחו של חברו, אף על פי שלא אמר לו תקנה לך (תקנה לך) חצרך, קנתה לו חצרו מיד כשגלה זה דעתו דניחא ליה. כן כתב מרי הרב ז"ל.

גמרא הקובע זמן לחברו ואמר לו פרעתיך בתוך זמני אינו נאמן ולואי שיפרענו בזמנו. פירשו גאון ז"ל דוקא קובע, אבל בסתם מלוה אע"ג דאמרינן סתם מלוה שלשים יום וכדתני בפרק קמא דמכות (ג', ע"ב) המלוה את חברו סתם אינו רשאי לתובעו פחות משלשים יום, אפילו הכי אם אמר פרעתיך תוך שלשים יום נאמן, דכיון שלא קבע לו זמן שלשים יום בפירוש מיכסיף ופרע תוך ל', והיינו דקאמר הקובע זמן, ואלו אפילו בסתם מלוה כן, לישמעינן בסתם מלוה וכל שכן בקובע. ולולי שאמרה גאון ז"ל והסכימו בכך כל האחרונים, הייתי אומר דהוא הדין בסתם מלוה, תדע לך מדאקשינן עלה דריש לקיש מהא דתנן עד ארבע אמות מחייבין אותו בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן, ומאי קושיא דבכל כי הא מודה בה ריש לקיש, דהא לא קבע לו חברו זמן עד שיגמור כל הארבע אמות, אדרבא הוא תובעו ורוצה שיבנה עמו מיד. והא דנקט לה ריש לקיש בקובע זמן ולא נקטה בסתם מלוה, משום דההיא לא פסיקא לן, דהא במנהגא תליא מילתא, כדתניא בתוספתא דבבא מציעא (פ"י ה"א) המלוה את חברו סתם אין פחות מל' יום ובמדינה שנהגו בפחות מיכן או ביתר מיכן אין משנין ממנהג המדינה, כנ"ל.

עביד אינש דפרע גו זמניה דמימר אמר כי מטי זמניה לא ליתי ליטרדן. ואף על גב דתנן בבכורות (מ"ט, ע"א) מת בתוך ל' יום בחזקת שלא נפדה, התם שאני לפי שאין לו תובעין, ולפיכך אינו חושש לפרוע תוך זמנו, דהא ליכא מאן דמטריד ליה. ומיהו איכא למידק דבשילהי פרק השואל (ב"מ ק"ב, ע"ב) איבעיא להו שוכר אומר נתתי ומשכיר אומר לא נטלתי על מי להביא ראיה, ואמרינן אימת, אילימא בתוך זמנו, תנינא, אי לאחר זמנו, תנינא, דתנן מת האב בתוך ל' יום בחזקת שלא נפדה, אל[מ]א אפילו בשכירות דאיכא טעמא דלא ליתי ליטרדן אמרינן דתוך זמנו בחזקת שלא נתן, והכין אית להו לר' יוחנן ור' ינאי, ומסתמא לא פליגי אביי ורבא עלייהו, וי"ל דשאני התם דכיון דאכתי לא מחייב ליה לא מקדים ופרע מאי דלא מיחייב ליה, אבל הכא חיובי מחייב אלא דאכתי לא מטא זמניה.

כבר ביארנו במציעא פ' המקבל ק"ט א' שיש בדיני קרקע ענין שאינו בכלל חכירות ואריסות וקבלנות והוא הנקרא שתל וענינו שהוא נוטע קרקע של בעה"ב מתחלתו והיה מנהגם בזה שהיה אריס כל הימים שאותן הנטיעות בקיומן ונוטל מחצה ואין בעל הקרקע יכול לסלקו אא"כ הוא מפסיד יש מי שאומר ששתל זה הרי הוא כבעל הקרקע לידון כבר מצרן בשדה הסמוכה לזה שהוא שתל בו ואם קדם ולקח הרי הוא כאחד מן המצרנים שקדם ולקח ואין בעל הקרקע יכול לסלקו ויתבאר להם דבר זה משמועה הנזכרת בכאן ברוניא שהיה שתלו של רבינא כמו שהתבאר בפרק המקבל ולקח קרקע במצרנותו של רבינא וכשבא לסלקו מכח מצרנותו אמרו לו משל זה הידוע אצלם ארבעי לצלא וארבעי לצללא וענין המשל שהעור הוא קרוי צלא והמעבד נקרא צללא ואמר שצריך הוצאה לעבוד העור כעיקר מקחו ואחר שכן אף המעבדו הוא בעל העור כלוקח עצמו שהרי שכרו עליו כשוויו ואף כאן השתל כבעל הקרקע מאחר שנוטל מחצה כמהו ושאין יכול לסלקו וכך פירשו השמועה גדולי המפרשים ומ"מ גדולי קדמונינו חולקים בה הרבה שלא לידון כבר מצרן הואיל ואין לו כלום בגוף הקרקע ומפרשים בשמועה זו על קרקע זה שרבינא היה מצרן לו משלש רוחות ורוניא לא היה לו מצרן אלא מרוח אחת וקדם ולקח וכבר ביארנו על אחד מן המצרנים שקדם ולקח שזכה וחשב לסלקו מכח מה שהיה הוא מצרן לו יותר ממנו ואמרו לו ארבעי לצלא וארבעי לצללא ומאחר שאף הוא מצרן קדם וזכה ופירוש המשל לענין זה הוא שהצלא עור קטן והצללא עור גדול ואמר שדרכן של בני אדם ליתן שכר בעבוד עור קטן כשיעור שנותנין לעבוד עור גדול:

יש מי שאומר שרבינא ורוניא שניהם באו ליקח כאחד וכבר ביארנו במצרנים שבאו ליקח כאחד שחולקין לפי תכונת השדות והיה רבינא מצרן משלש רוחות והיה סבור לעמוד במקום שלש מצרנים ודנו בו שלא יסלקו אלא מן המחצה שאין דנין אחר הרוחות אלא אחר האנשים ושחולקים בזו ואף אני חוכך בה לומר שכל אחד יטול כמדת קרקעו שהרי אף במדה השוה לכל דקדקו חכמים לחלוק בקורנזל כמו שהתבאר כדי להיות החלקים מתישבים יותר לכלם:

המשנה השלישית והכונה בה לבאר ענין החלק השלישי ומה שנתגלגל עליו על הדרך שביארנו ואמר על זה כותל חצר שנפל מחייבין אותו לבנותו עד ארבע אמות בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן מארבע אמות ולמעלה אין מחייבין אותו סמך לו כותל אחר אע"פ שלא נתן עליו את התקרה מגלגלין עליו את הכל בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן אמר הר"ם כשהכותל משותף בין שניהם כאחד יש לכוף לכל אחד מהם לבנות כשיתבענו חברו ואם בנאו אחד מהם וטען השני שנתן חלקו נאמן עד שיביא ראיה האחר שלא נתן כלום והטעם לפי ששניהם חייבין לבנות וזה ידוע לכל העולם יש לומר שנתן חלקו ואם רצה אחד מהם להוסיף על ארבע אמות ברום הכותל הרשות בידו אבל לא יוכל לכוף לחברו שיבנה עמו ואם חזר חברו ובנה כותל והגביהו יותר מארבע אמות סמוך לכותל שבנה חברו כגון זה [ראה הציור בפיה"מ הנדפס בגמ'] כופין אותו לתת מה שהוציא חברו בהגבהה לפי שגלה דעתו שהוא רוצה במה שהגביה חברו על הארבע אמות ואע"פ שלא נהנה עדין באותו הכותל שלא נתן התקרה אלא הואיל ודעתו כך חייב לתת חלקו ומה שטוען שנתן זה מה שגלגל אינו נאמן לפי שנאמר לו היאך ידעת שאתה חייב לשלם כדי שתתן לו קודם שתעמדו בדין:

אמר המאירי כותל חצר שנפל ר"ל כותל שהיה חולק בין שני השותפין ונפל מחייבין אותו לבנותו עד ארבע אמות ר"ל שכל אחד מהם כופה את חברו לחזור ולבנותו עד ארבע אמות אבל אין כופין אותו מארבע אמות ולמעלה ובא להשמיענו דין זה בנפל כדי להודיע שאין כופין אותו ביתר מארבע אמות אע"פ שמתחלה היתה גבוהה יותר שהרי היזק ראיה מסתלק בשיעור זה בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן פירוש זה שתבע את חברו בדין לבנות לו עד ארבע אמות וחייבוהו בבית דין ואחר הבנין הוא תובעו חצי הוצאה והלה משיב נתתי חלקי נאמן בשבועת היסת הואיל וקבל עליו בבית דין לבנות הרי זה כמי שאמרו ב"מ ט"ז ב' צא תן לו שאם אמר אח"כ נתתי נאמן ואע"פ שנודע שזה לבדו בנה עד שיביא ראיה שלא נתן כגון שיש עדים שתבעו והודה ואינו טוען שפרע אחר הודאתו מארבע אמות ולמעלה אין מחייבין אותו הואיל וכבר נסתלק היזק ראיה סמך לו כותל אחר ר"ל שאחר שבנה הראשון מארבע אמות ולמעלה עד עשר אמות בנה זה שלא נתן חלקו בהוצאה שמארבע ולמעלה כותל אחר כנגד אותו כותל בגבהו של אותו כותל כמי שהוא רוצה ליתן תקרה מזו לזו והרי שגלה דעתו שנוח לו באותו תוספת שהוסיף חברו מגלגלין עליו את הכל ואע"פ שלא נשתמש בה עדין ר"ל שלא נתן ביניהם תקרה מחייבין אותו לשלם מעכשו בגלוי הדעת לבד בחזקת שלא נתן ר"ל אע"פ שסמך ונתגלגל עליו חיוב ובא הלה לבית דין וחייבוהו והוא טוען שכבר פרע חלקו אחר הבנין אינו נאמן שהרי דעתו היה ליפטר ונשבע הלה שבועת הסת ונוטל אא"כ הביא ראיה שנתן ומ"מ אם חייבוהו ואמרו צא תן לו נאמן אח"כ בפרעתי:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

המלוה את חברו וקבע לו זמן לפרוע ליום פלוני בין שקבעו בשעת הלואה בין שקבעו לאחר הלואה ואמר לו בתוך זמנו פרעתיך אינו נאמן ובעל חוב גובהו שלא בשבועה אע"פ שהוא מלוה על פה חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו ואפילו מת לוה גובה מן היתומים שלא בשבועה ואע"פ שכתבת אשה תוך זמנה שהרי לא נתנה לגבות מחיים בזה החמירו שחס הוא על כבוד אשתו שלא תתבזה בבית דין והדבר מצוי להתפיסה צררי לצורך אחריות ואע"פ שאין הפרעון מצוי התפסת הצררי מצויה מה שאין בשאר חובות כן ואע"פ שבכל מקום אמרו הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה בזו נפרע מהם שלא בשבועה גדולה חזקה ולואי שיפרע אדם בזמנו וזו אחת מאותן שמלוה על פה נגבית מן היתומים בלא שבועה וחברותיה הם חייב מודה ר"ל שצוה כן בשעת מיתתו או שמתוה ומית בשמתיה כמו שיתבאר במקומו לק' קע"ד ב' הא כל שתבע מלוה על פה לאחר זמן ולא היה חייב מודה וכן אין שם שמתוה ומית בשמתיה אינו גובה מן היתומים אפילו בשבועה ומה שאמרו בפרק גט פשוט קע"ו א' מלוה על פה נגבית מן היורשים פירושה בשיש בה אחת משלש דרכים שהזכרנו ובשטר ולאחר זמן גובה בשבועה:

תד"ה ואי לא דאיננא לך כו' מדלא קאמר ואי לא מגבינא לאפדנא כו' עכ"ל ר"ל שלא היה לו להפחידו בדבר דלא דינא הוא אי לא הוה סבר כר' יוסי אלא אדינא דס"ל כרבנן דמחייבינן ליה מיהת אגר נטירא היה לו להפחידו דאי לא תתן לו אגר נטירא מגבינא לך לאפדנא כו' דבכה"ג אדינא קאמרי ליה בפ"ק או מחינא לך כו' עד שתתן לו אגר נטירא ודו"ק:

בד"ה ד' לצלא כו' והר"א פי' דהך ארעא כו' עכ"ל ויש ליישב גם לפירושו דשייך האי מעשה הכא דהך ארעא היתה היא שהיה רבינא מקפה מד' רוחות ורוניא היה בכולן אריסא של רבינא והיה סבור דאף אם נאמר במקום אחר שיהיה לאריס דין מצרן הכא שא"א לשום אדם שיהיה מצרן בקרקע זו גם לאריס אין דין מצרן והשיב לו רב ספרא כמו שאתה מצרן בגופה של קרקע מד' רוחותיו הרי גם הוא שהוא האריס ועובדן הוא מצרן מד' רוחותיה כדאמרי אינשי ד' לצלא כו' ודו"ק:

תוס' ד"ה ארבעה לצלא וכו' ואומר ר"ת היינו אמיצר אותן שדות דאקפיה רבינא מארבע דוהות והיה רבינא מצרן משלש רוחות ורוניא מרוח אחת. נראה דר"ל רמתחלה לא היה לרוניא כל אותו השדה שהיה בתוך ארבע שדותיו של רבינא אלא שמקצת מאותו שדה הניקף מארבע שדותיו של רבינא היה של אדם אחר וא"כ לא היה מקיף רבינא לאותו שדה אלא משלש רוחות דמרוח הרביעית היתה השדה של רוניא. וכן לרוניא לא היה רבינא מקיפו כ"א משלש רוחות שהרי מרוח הרביעית היה אותו שדה שהיה לאדם אחר והא דקאמר לעיל רוניא אקפיה רבינא מארבע רוחותיו היינו לאחר שקנה רוניא גם שדה זו שהיה אצל שדהו ושהיה רוניא מקיף גם אותו משלש רוחות ולאחר שקנה רוניא גם שדה זו אז היה כל אותו השדה שבתוך שדותיו של רבינא הכל ביחד היה של רוניא ואז היה רבינא מקיפו מכל ארבע רוחותיו וק"ל:

ד"ה מארבע רוחות ולמעלה וכו' איידי כגון דידעינן וכו' משום דקשה להו מאי קאמר בחזקת שלא נתן וכו' ואיך יכול לתובעו היה הנתבע יכול לומר דאדרבה אני בניתי לבדי כל מה [שלמעלה] מארבע אמות ולא אתה אם לא שנאמר שאיירי שהתובע עשה חזית מצד אחד לסימן שהוא בנה אותו כדתני לעיל גבי בקעה וזה דוחק שלא נזכר זה במשנה לכך פירשו דאיירי כגון דידעינן דקדים חד וכו' וא"צ להעמיד בעשה חזית:

ד"ה אע"פ שלא נתן תקרה וכו' וכן משמע נמי בכיצד הרגל דקאמר טעמא דעמד ניקף וכו'. שם פריך למ"ד זה נהנה וזה לא חסר חייב מר' יוסי דמתניתין דלעיל דאמר אם עמד ניקף וכו' מגלגלין עליו את הכל ודייק טעמא דעמד ניקף וכו' וכמו שכתבו התוס' לעיל דאתי כלישנא דלעיל דקאמר מקיף וניקף איכא בינייהו:

בא"ד א"נ הכא זה חסד הוא וכו' ואע"ג שאפילו קודם שסמך לו זה כותל כנגדו כבר בנה הוא למעלה מארבע אמות ולא חסר לו זה עתה במה שסמך כותל כנגדו אפ"ה כיון שנהנה השני שהגביה הוא לבנות למעלה מארבע אמות וגם מתחלה כשבנה אותו הגובה לא בנה אלא מחמת השני שהיה רוצה שלא יזיקנו בהיזק ראייה כלל וכיון שבגרמתו בנה לא מקרי הב' זה נהנה וזה לא חסר אלא זה נהנה וזה חסר:

ד"ה ובא בזמנו וכו' משמע שגירסת התוס' היתה הקובע זמן לחברו ובא בזמנו וכו' דר"ל שתובעו בזמנו ולא בתוך זמנו אלא שהנתבע טוען שפרע לו בתוך הזמן וע"כ אינו ר"ל שתבעו אחד כלות הזמן לגמרי דהיינו דאיבעיא להו לקמן תבעו לאחר זמנו ואמר ליה פרעתיך בתוך זמנו מהו. אלא ר"ל שתבעו ביומא דמשלם זמנו כמו שמסיימים התוס' בסוף דבור זה בסמוך:

ארבע לצלא וארבע לצללא פירוש לצלא עבדן והוא השכיר שמעבד את העורות של תגר. ופירוש צללא התגר עצמו בעל העורות ששוכר את העבדן לעבד את העורות וכמו משל אמר לו רב חסדא לרבינא כשראה שהיה רוצה לסלק רוניא מעל לקיחה שטרח בה ולהחזיק אותו לעצמו בדינא דבר מצרא כדי לצרף אותם אל השדה שלו וכן אמר לו כיון שהרי יש לך שדה אחרת בצד שדה זו למה אתה רוצה עדיין לקנות זה האחר ולסלק זה העני מעל לקיחה שטרח בה לעצמו וכי נכסים אלו שאתה מרבה כלום יש לך מהם לאחר מיתה אלא ד' אמות של קבורה שאתה נקבר בלבד כמו לעני שאין לו כלום ויש מפרשים ארבעה לצלא כלומר ארבעה ככרות אוכל העבדן שהוא שכיר אצל בעל העזרות כמו שאוכל בעל העורות עצמו. והפירוש שפירשנו הוא הנכון עד כאן לשון ה"ר יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל.

ארבע לצלא וכו' רש"י ז"ל פירש שני פירושים. וה"ר יהוסף הלוי בן מיגש ז"ל פירש פירוש אחר. ולכל הפירושים קשה לרבינו תם הא אין מרחמים בדין וכו'. ועוד וכו'. ור"מ פירש דקאי אדלעיל דאקפיה רבינא מארבע רוחותיו והיה לו דרך לצאת לבא לשדהו דרך שדות רבינא וזבן ארעא אמצרא דרבינא מבחוץ סבר רבינא לסלוקיה משום שלא היה מצרן אמר ליה ארבעה לצלא כלומר אף על פי שאין לו בגוף שדותיו דרבינא כלום ליטע ולזרוע חשוב הוא מצרן כמו רבינא כיון שיש לו דרך כדאמרי אינשי ארבעה לצלא כלומר בעל העור מרויח ארבעה ועבדן שאין העור שלו מרויח ארבעה אי נמי ארבעה זוזי נותנין לעבד עור קטן כמו עור גדול הכא נמי מה לי מצרן שהקרקע קנוי לו לגמרי מה לי אם הקרקע אינו קנוי לו אלא לדבר אחד לצאת ולבא דרך אותה שדה ותו לא. תוספי הרא"ש ז"ל. ולריצב"א ז"ל נראה ליישב פירוש הזה דהכריחו לנהוג בו מדת רחמנות משום למען תלך בדרך טובים וארחות צדיקים תשמור כי ההיא דסוף פרק האומנין ורבינא סבר לסלוקיה בלא שום גמגום דתשש איסור ושייך למימר שפיר כבר. עד כאן מגליון תוספות.

מתניתין כותל חצר שנפל מחייבים אותו לבנותו עד ארבע אמות בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן איכא למידק מאי בחזקת שנתן ואיזה מוחזק בו יותר. ויש לומר כגון דאיכא עדים דארצייה חד מינייהו לחבריה וסירב מלבנות עמו ואפילו הכי הרי זה בחזקת שנתן וכיון דדין זה גלוי לכל שחייב הוא לבנות עמו עד שיסלק ממנו היזק ראיה חזקה פורע הוא וכדאמרינן בגמרא כל שפא ושפא זימניה הוא ונאמן הוא לומר פרעתיך בזמני. למעלה מארבע אמות אין מחייבים אותו לבנותו בחזקת שלא נתן. דכיון דסירב בפני עדים מלבנות ויצא זה והתחיל לבנות משלו חזקה לא נתפייס לאחר מכאן ולא פרעו אפילו סמך לו כותל אחר כיון דאין דין זה גלוי שיחייבוהו בית דין על כך וכדאמרינן בגמרא מי יימר דמחייבו לי בי דינא. הרשב"א ז"ל.

בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן פירש רש"י ז"ל אם אמר אחד לאחר שבנאו אני בניתי משלי ולא רצה זה לסייעני ותובעו חצי ההוצאה וזה אמר נתתי חלקי בחזקת שנתן עד שיביא ראיה התובע שתבעו ולא נתן דכיון דחובה עליו לסייעו ומשפט זה לכל גלוי לא היה זה בונה משלו אלא היה צועק עליו בבית דין עד כאן לשונו. ורצונו לומר שכיון שאמר ליה לפני עדים לבנות הכותל ואמר איני רוצה לבנות נעמיד בנין הכותל בחזקת חברו ולא אמרינן שמא אחר כך נתרצה לבנות עמו מארבע אמות ולמעלה אין מחייבים אותו וגם אינו יכול למחות בחברו שלא יגביה אותו. ואם תאמר לימא ליה אתה מכביד על כותל שלנו וימהר ליפול ששיערו חכמים שכותל גבוה ארבע אמות צריך שיהא גבוה כשיעור המפורש לעיל ובפחות מהכי לא קאי ונמצא כשמגביהו מכביד עליו וממהר ליפול. ומצינא לפרושי שאם רצה להגביה הכותל צריך שירחיבו טפח על קרקע שלו ואז מצי קאי אפילו אם מגביהו כדאמרינן לעיל שאני התם דאיכא טפח יתירא. ומיהו האיך יבנה כותלו באויר של חברו בעל כרחו שאם רוצה בונה עליה עד חצי עביו של כותל שהרי חצי מקום הכותל הוא שלו. ומצאתי כתוב. וזו ששנינו מארבע אמות ולמעלה אין מחייבין אותו לבנות אין לדקדק מזה שאם רצה להגביה אין חברו מעכב עליו שלא בא אלא ללמדנו שאף על פי שהיה מתחלה למעלה מארבע אמות עכשיו שנפל אין מחייבין אותו לבנותו למעלה מארבע אמות והכי קאמר אם הגביה ולא עכב עליו בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן. ואין הלשון מיושר בעיני דאין מחייבין אותו משמע דוקא אין מחייבים אבל אם ירצה זה על כרחו יבנה וצריך עיון.

בחזקת שלא נתן אמר רבינו תם דעביד חזית מארבע אמות ולמעלה שניכר שהכותל שלו ומשום הכי בחזקת שלא נתן. ובחנם דחק לפרש לן דהא מארבע אמות ולמטה לא עביד חזית דהא הוי בחזקת שנתן ואפילו הכי בעי למימר בגמרא לריש לקיש דהוי בחזקת שלא נתן כל זמן שלא נשלמו ארבע אמות דחשיב ליה תוך זמנו אלא מתניתין מיירי כגון דידעי דקדם חד מינייהו וארצייה לחבריה והאחד מסרב וכן משמע הלשון דקתני מחייבים אותו היינו כל כמה דבגמרא חשיב ליה תוך זמנו והא לא אסיק אדעתיה דכל שפא ושפא זימניה הוא אלא סלקא דעתך שלא יהא חייב עד שישלים חברו הארבע אמות. עד כאן מתוספי הרא"ש ז"ל.

מארבע אמות ולמעלה אין מחייבים אותו נראה לי דהוא הדין לענין רוחב הכותל שאין מחייבין אותו עכשיו אלא בשיעורי דמתניתין והא דקתני סיפא סמך לו כותל אחר הכי פירושו כלומר ואם רצה אחד מהם לבנותו גבוה בתחלה וכנס לתוך שלו ועשאו רחב כדי שיוכל להגביה דאי לאו הכי לא קאי כדאמרינן בגמרא דבגזית כל ארבע אמות בגובהה אי הוי חמשה טפחים פותיא קאי אי לא לא קאי והוא הדין שיעורי אחריני דמתניתין. ועוד שחברו יכול לעכב עליו שלא יגביה ולא יבנה על מחצית רוחב הכותל שיש לו בה אלא ודאי נכנס לתוך שלו קאמר וכיון שסמך לו האחד כותל אחר מחייבים אותו במחצית הדמים מהכל מהבנין והמקום כן נראה לי. וזה נראה לי פירוש מחוור ואף על פי שאין דברי רש"י ז"ל מטין כן. עד כאן משטה של אחרון אחר שמביא דברי הרא"ש ז"ל לא נודע שם מחברה.

סמך לו כותל אחר וכו' פירוש דכיון דגלי דעתיה דניחא ליה דמה שהגביה חבירו מארבע אמות ולמעלה מיד קנה חצי הכותל לפי שזכתה לו חצרו שהרי חצי הכותל בנוי על חצי חלקו בקרקעו אף על פי שלא אמר לו זה תקנה לך חצרך שהרי על כרחו של זה בנאו יכול זה לזכות בחצי הכותל ולהשתמש בו כיון שבנאו בחלקו ולא שיתחייב בכך ליתן חצי חלק ההוצאה ונמצא זה שלא בנאו ידו על העליונה אם יחפוץ לא יתן חלקו בהוצאה ולא ישתמש בכותל ואם יחפוץ להשתמש בו יזכה בחציו ומיד שישתמש בו או שיגלה דעתו שהוא חפץ בו יתחייב בחצי הוצאת הגבהתה דקניא לו חצרו כן נראה לי. עליות ה"ר יונה ז"ל.

גמרא הקובע זמן לחברו ואמר לו פרעתיך בתוך זמנו אינו נאמן ולואי שיפרענו בזמנו. פירש גאון ז"ל דוקא קובע אבל בסתם מלוה אף על גב דאמרינן סתם מלוה שלשים יום וכדתני בפרק קמא דמכות המלוה את חבירו סתם אינו רשאי לתובעו פחות משלשים יום אפילו הכי אם אמר פרעתיך תוך שלשים נאמן דכיון דלא קבע לו זמן שלשים יום בפירוש מיקרי ופרע תוך שלשים והיינו דקאמר הקובע זמן ואלו אפילו בסתם מלוה כן קשה לשמעינן בסתם מלוה וכל שכן בקובע. ולולא שאמרה גאון ז"ל והסכימו בכך כל האחרונים הייתי אומר דהוא הדין בסתם מלוה. ותדע לך מדאקשינן עליה דריש לקיש מהא דתנן עד ארבע אמות וכו' ומאי קושיא דבכל כי הא מודה בה ריש לקיש דהא לא קבע לו חברו זמן עד שיגמור כל הארבע אמות ואדרבה הוא תובעו ורוצה שיבנה עמו מיד. והא דנקט לה ריש לקיש בקובע זמן ולא נקט לה בסתם מלוה משום דההיא לא פסיקא לן דהא במנהגא תליא מלתא כדתניא בתוספתא דמציעא המלוה את חבירו בסתם אין פחות משלשים יום ובמדינה שנהגו בפחות מכאן או יותר מכאן אין משנין ממנהג המדינה כן נראה לי. הרשב"א ז"ל. אבל הרא"ש ז"ל כתב דוקא קובע זמן והא דפריך ממתניתין בחזקת שנתן אף על פי דהתם לא קבע ליה זמן כיון דסלקא דעתך דלא נתחייב כלל עדיף טפי מקביעות זמן. עד כאן.