מסכת בבא בתרא דף מ״א עמוד ב׳

אתא לקמיה דרב יהודה כו' ומסיק דרב יהודה כר"ש בן אלעזר ס"ל ותימה דבפ' זה בורר (סנהדרין דף ל: ושם לא. ד"ה הוא) אמר רב יהודה עדות המכחשת זה את זה בבדיקות כשרה בדיני ממונות ומוקי לה באחד אומר ארנקי לבנה ואחד אומר ארנקי שחורה אבל אחד אומר מנה שחור ואחד אומר מנה לבן אין מצטרפין נהרדעי אמרי אפי' א' אומר מנה לבן ואחד אומר מנה שחור ומסיק דאינהו דאמור כר"ש בן אלעזר דהכא משמע דרב יהודה דפליג אנהרדעי פליג אר"ש בן אלעזר דהכא וי"ל דרב יהודה נמי כרשב"א ובהא פליגי דנהרדעי סברי דאחד אומר מנה שחור ואחד אומר מנה לבן דמי למילתיה דר"ש בן אלעזר דלא דייקי ביה סהדי ודמי לארנקי ורב יהודה סבר דלא דמי כלל לארנקי דהתם דאין זה גוף המעשה לא היה להן לבדוק אבל מנה דגוף הדבר הוא שמעידין עליו דייקי וקסבר דמודה ר"ש בן אלעזר במנה שחור דבטלה עדותן אפי' לב"ה ולא דמי למנה ומאתים דעבידי דטעו טפי אלא מדמה מנה שחור ומנה לבן לאחד אומר חבית של יין וא' אומר של שמן דבהא מודו כולי עלמא דנחלקה עדותן כדאיתא התם:

נחלקה עדותן הקשה ריב"א לב"ש דאמרי בכת אחת נחלקה עדותן דחשיבי להו עדות מוכחשת ואפי' בב' כיתי עדים נמי תבטל עדותן דהוי נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אפילו הן מאה כדאמר בפ"ק דמכות (דף ה:) ואומר ר"י דלאו פירכא היא דמצינו למימר דב"ש כר' יוסי סבירא להו דאמר התם במה דברי' אמורים בדיני נפשות אבל בדיני ממונות תתקיים העדות בשאר והכי הלכתא דפסיק רב נחמן כוותיה ואפי' לרבי נמי מצי למימר דהכא מצי מיירי כגון דאתו למיחזי ואפי' אתי לאסהודי הני מילי כי מסייעי אהדדי הוא דאמר נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אבל הכא דהא מכחשי אהדדי לא:

אמר ליה אי אית לך סהדי דדר ביה ההוא אפילו חד יומא מוקימנא ליה בידך. ומשמע דאפילו אמר לה האי קמאי דידי דר ביה חד יומא לא מהימן, דהא אמר רב חזיתיה לדעתי דחביבי דאי אמר ליה קמאי דידי זבנא מינך מהימן, הא קמאי דידי דר בה לא מהימן, דאם איתא, לימא רב הכין, דהא בהא שקלינן. וטעמא דמלתא, משום דקא סבר רבי חייא דאם איתא דזבנה סתמא דמילתא מיחזו הוו חזו ליה אינשי דדר ביה או דאכיל לה חד יומא מיהא, וכל דלא מייתי ראיה חזקה דלא זבינה ליה, הילכך כי אמר האי קמאי דידי דר בה ולית ליה סהדי, קלישא טענתיה, ולא טענינן ליה דמאן דזבנה ניהלי זבינה ליה מיניה דמרי דארעא, ואף על גב דאית ליה מגו, דהא אי בעי אמר קמאי דידי זבינא מינך ומהימן, והיינו דאמר ליה רב אמאי קא חיישת דלא ניטעון ליה להאי, אי משום דלית ליה סהדי ואי דזבינא סהדי הוו ליה דדר ביה, וכי אין אדם עשוי ליקח ולמכור בלילה, ושמא זה בלילה לקח ודר ומכר מיד, ולא קבלה מיניה רבי חייא אף על גב דקא מודה דאי אמר ליה קמאי דידי זבנה מהימן, ולעולם אין טוענין לו עד שיביא עדים שדר בה הראשון חד יומא. ויש מי שאומר דכשם שאין טוענין ללוקח ולא ליורש עד שנדע שמי שמכרה או שהורישה להם היה יכול למכור ולהוריש, כלומר שדרו בה חד יומא, כך אין מחזיקין את היורש ואת הלוקח ביורש ולוקח עד שיביאו ראיה שהוא לוקח או שהוא יורש, כלומר, שאף על פי שהביא ראיה שאותו שהוא טוען שבא הוא מחמתו דר בה חד יומא, אכתי צריך הוא להביא ראיה שהוא יורשו או שהוא לקחה ממנו, הא לאו הכי אין אנו טוענין בשבילו, דטוענין ללוקח וטוענין ליורש אמרו, כלומר למי שהוא ידוע שהוא לוקח או יורש, ולא כל האומר אני לקחתיה או ירשתיה מאמינין לטעון בשבילם, עד שיטענו הם לעצמם. ואם תאמר אם כן מאי קא מייתי ראיה רבא לרבי חייא ממתניתין דקתני הבא מחמת ירושה אינו צריך טענה טענה הוא דלא צריך הא ראיה צריך, וקא פריש ראיה דדר ביה קמא חד יומא, דילמא מאי ראיה ראיה שהוא יורש קאמר. תירצו משם הראב"ד ז"ל דהא ליתה, דהא קתני הבא מחמת ירושה, דמשמע שהוא יורש בודאי. והרמב"ן ז"ל חלוק עליהם בדין זה, דהמחזיק במטלטלים יוכיח שאף על פי שיש עדים לזה שהוא שלו וזה טוען מפלוני לקחתים נאמן, וטוענין לו אתה מכרתם לראשון שמכרן לזה, וכן מבואר בפרק גוזל ומאכיל (ב"ק קיד, ב), וגם זה שהחזיק שני חזקה כיוצא בו, ואינו דומה להא דבעינן סהדי דדר ביה חד יומא, דהתם משום דמיחזי כשקרא הוא וכדאמרינן, אבל הכא מכיון דאחזיק אדרבה מיחזי דלוקח הוא בודאי, ותדע דהא אמר רב וכי אין אדם עשוי ליקח ולמכור בלילה, אלמא בכל דבר שאדם עשוי בהן נאמן, ומדרב נשמע לרבי חייא, והרי עשוי הוא זה להיות לוקח בה כיון שהחזיק, עד כאן.

הא דאיבעיא להו נראה בו מאי ואמר אביי היא היא רבא אמר עביד אינש דסייר ארעא אע"ג דלא זבין. פירוש שאדם עשוי להיות מודד ומדקדק בקרקע שהוא רוצה לקנות לראות מה היא ארכה מה היא רחבה ואם טובה ואם רזה קודם שיקנה. וקיימא לן כרב ונראה בו אינה ראיה. ונראה לי דאם נרה הרי הוא בחזקת שלקחה, שאין אדם עשוי לפרנס את הקרקע אלא אם כן לקחה, וכל שנרה הראשון והחזיק בה הלוקח שלש שנים הרי זו חזקה, ואף על פי שלא כנס הראשון מפירותיה כלום, שהרי התחיל הראשון להחזיק וזה בא אחריו ומכחו וגמר חזקתו. כנ"ל.

זה שהחזיר מחיצותיו לתוך תחום של חברו שכפר לחברו לומר שלא בתוך תחום שלו הכניס והביא הלה שני עדים שבתוך שלו הכניס אלא שנחלקו העדים ביניהם בשיעור שזה אומר לא נכנס אלא שתי שורות וזה אומר שלש מחייבין אותו להחזיר מחיצותיו לאחוריהן שתים שהרי מ"מ שניהם שוים בשתים ואין אומרים נחלקה עדותם ואין מצטרפין כלל וכן כל שהעידו בהלואה זה אומר מנה וזה אומר מאתים יש [בכלל] מאתים מנה ומחייבין אותו מיהא על המנה שהושוו שניהם בו ואין אומרים נחלקה עדותם ואין צריך לומר בשתי כתי עדים שאחת אומרת בהלואה זו שמאתים היתה ואחת אומרת שלא היתה אלא מנה שדנין אותו במנה ואע"פ שזה אומר מנה וזה מאתים אין מחייבין אותו אלא על המנה יש אומרים שנשבע הוא על המנה האחר ולא מתוך עדות זה שמעיד על המאתים ושתהא שבועת עד אחד שהרי על פיו אנו מחייבין אותו במנה שאלמלא לא הצטרף זה עם האחר לא היינו מחייבין אותו במנה ואין ממון ושבועה באין על פי עד אחד אלא שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדת עדים והרי עדותם מועלת מיהא למנה וישבע שבועת מודה מקצת על הדרך שבארנו בראשון של מציעא אלא שגדולי הדורות שלפנינו כתבו שאינו נשבע כלל הואיל ועד אחד מסייעו שאינו מעיד אלא על מנה:

מי שהחזיק בחצר חברו שלש שנים ובא המערער בעדי אבות והלה טוען מפלני לקחתיה בחזקת שהוא לקחה ממך אם הביא זה עדים שאותו פלני שמכרה לו דר בה יום אחד כאדם הדר בשלו טוענין ללוקח מה שהיה יכול לטעון זה שמכרה לו אלו החזיק בה כל כך וזכה בה הואיל והתחילה החזקה ביד זה שמכרה לו וגמרה הוא ועוד שלא פשע כשלקחה ממנו אחר שראהו דר שם כשלו ומ"מ דוקא שדר בה הוא שני חזקה שלמים חוץ מאותו יום או אותו זמן שדר בו האחר שאם לא כן היה אין מצטרפין אלא בשטר כמו שיתבאר למטה ואם לא הביא עדים על כך לא זכה ומוציאין ממנו שדה ופירות על הדרך שביארנו ביורש ואם טען בבריא שהוא יודע על אותו פלני שלקחה ממנו או שבפניו מכרה לו הרי זו טענה והחזיק כמו שביארנו למעלה טען שבפניו דר שם אבל אינו יודע אם לקחה ממנו יש אומרים שטענתו טענה מתוך שיכול לומר ממך לקחתיה וגדולי הראשונים שבקטאלוניאה כתבו שאין נאמן לא שאדי איניש זוזי בכדי ומ"מ אם נראה בו כאדם הרוצה ליקח אין זה כלום כמו שביארנו במשנה היה ביד זה שטר שהמערער מכרו לזה שמכרה לו אין צריך עדים שדר בו המוכר וכן אם הביא עדים שהעידו שהמערער מכרה לזו שמכרה לו:

שדה שהיתה ידועה לראובן ולאבותיו ובא שמעון וירד בתוכה והחזיק בה שנה ולאחר שנה מכרה שמעון זה ללוי בשטר והחזיק בה לוי זה שנה ואחר שנה מכרה לוי זה ליהודה בשטר והחזיק בה יהודה זה שנה ובא ראובן וערער על הקרקע ואומר שמעולם לא מכרה לשמעון והרי יהודה טוען הרי החזקנו בה שלש שנים בין שלשתנו ולא מחית ושמעון שלקחה ממך שאנו באים מכחו לא היה לו להזהר בשטרו יותר משלש שנים הרי הלקוחות מצטרפין וראובן הפסיד הואיל ולקחו זה מזה בשטר יש לדבר קול ואי אפשר שלא שמע ראובן והיה לו למחות ולדון בעצמו שהדבר כאלו אחד מחזיק בו כל אותם השנים הואיל ומכחו הם באין אבל אם היו מכירות אלו שלא בשטר אלא בעדים אינן מצטרפין שהרי יכול המערער לומר הואיל ולא ראיתי לאחד מהם משלים בה שני חזקה וכן שלא הייתי יודע שזה בא מכחו של זה הואיל ואין למכירות אלו קול טענתו טענה ואין חזקתם כלום ומ"מ בלוקח אחד שדר בה שלש שנים מחמת המוכר הואיל והמוכר דר שם יום אחד אין צריך שטר שהרי מ"מ היה לו למחות מצד עצמו וגדולי הדורות שלפנינו כתבו שאף בלוקח אחד ונמשכים בה למה שכתבבו בשמם למעלה בשמועת אנן אגרינן מיניה ודיירנא ביממא ובליליא ואין הדברים נראין:

המוכר שדהו בעדים בלא שטר וקנין וקבל עליו אחריות וטרפוהו ממנו גובה הלוקח מן המוכר אף מן המשועבדים ר"ל מאותם הנכסים שמכר המוכר אחר מכירה זו שקבל עליו אחריות וכגון שטרפוה לו מצד אפותיקי ואע"פ שביארנו שמכירה בעדים אין לה קול והיה לנו לומר שלא לטרוף מן הלקוחות שהרי לא ידעו בכך אין זה כלום שהלקוחות יש להם לדקדק ולחפש אף אחר מה שאין לו קול וכשלא דקדקו בדבר הפסידו ושמא תאמר א"כ אף מלוה על פה תהא גובה מן הלקוחות שהיה להם לדקדק והרי אמרו מלוה בשטר גובה מנכסים משועבדים אבל מלוה על פה אע"פ שגובה מן היורשים על הצדדין שיתבארו במסכתא זו מ"מ אינו גובה מן הלקוחות אף זו הדין נותן בה כן שהלוה לוה בצנעה שלא לזלזל בנכסיו ואי אפשר ללקוחות לדקדק אבל כל שבמכירה אע"פ שאינה אלא בעדים דרכו של מוכר למכור בפרהסיא כדי להרבות עליו קופצים וכן דרכו של לוקח ליקח בפרהסיא שמא יצא עליו ערער וכל שידוקדק בדבר נקל הוא להמצא יש מי שכתב שהנותן שדהו בעדים וקבל עליו אחריות אין זה גובה מנכסים משועבדים דרכו של אדם ליתן בצנעה ולא היה להם לדקדק ויש חולקים לומר הואיל ומתנה צריך אדם לומר בה כתבוה בשוקא חתמוה בפרהסיא אף זו יש לה קול והיה להם לדקדק ומ"מ אף במוכר דוקא בשקבל אחריות בפירוש אבל כל שלא קבלו בפירוש אין דנין בו אחריות טעות סופר הוא וכן כתבוה גדולי המפרשים בפרק המוכר את הספינה:

בפרשב"ם בד"ה א"צ טענה כו' אבל ראיה בעדים שדר בה יום אחד כו' עכ"ל מפירושו נראה לכאורה כדעת המפרשים דדוקא בעי ראיה בעדים שדר בה יום אחד אבל היורש אינו נאמן לומר קמי דידי דר בה יום אחד במגו דאי בעי אמר מינך זבינתה אבל התוספות לעיל בד"ה לאו קמודית כו' כתבו דודאי מעיקרא יש להאמינו אלא כיון דכבר אמר דלאו מיניה זבניה לית ליה מגו כו' ע"ש בתוספות וק"ל:

אמר ליה אי אית לך סהדי דדר ביה ההוא אפילו חד יומא מוקמינא לה בידך. ומשמע דאפילו אמר ליה האי קמאי דידי דר בה חד יומא לא מהימן דהא אמר רב חזיתיה לדעתיה דחביבי דאי אמר ליה קמאי דידי זבנה מינך מהימן דאלמא דוקא בדאמר קמאי דידי זבנא מהימן הא קמאי דידי דר ביה לא מהימן דאם איתא לימא רב הכי דהא בהא שקלינן. וטעמא דמילתא משום דקסבר רבי חייא דאם איתא דזבנה סתמא דמלתא מחזא חזו ליה אינשי דדר ביה או דאכיל לה חד יומא מיהא וכל דלא מייתי ראיה חזקה דלא זבינה ליה הלכך כי אמר האי קמאי דידי דר ביה ולית ליה סהדי קלישא טענתיה ולא טענינן ליה דמאן דזבנה ניהליה זבינה מיניה דמרי ארעא ואף על גב דאית ליה מגו דהא אי בעי אמר קמאי דידי זבנה מינך ומהימן והיינו דאמר ליה רב אמאי קא חיישת דלא נטעון ליה להאי אי משום דלית ליה סהדי ואי זבנה סהדי הוו ליה דדר ביה וכי אין אדם עשוי ליקח ולמכור בלילה ושמא זה בלילה לקח ודר ומכר מיד. ולא קבלה מיניה רבי חייא אף על גב דקא מודה דאי אמר ליה קמאי דידי זבנה מהימן ולעולם אין טוענים לו עד שיביא עדים שדר ביה הראשון חד יומא עד כאן. הרשב"א ז"ל.

ור"י ז"ל פירש דודאי אי הוה טעין מעיקרא מפלניא זבינתיה דדר ביה קמאי דידי חד יומא הוה נאמן במגו והא דאצטרכיה רבי חייא לאיתויי סהדי לפי שלא טען מתחלה דדר ביה חד יומא כו'. ככתוב בתוספות לעיל (בבא בתרא דף ל' ע"א). הר"י ז"ל בעליות.

אמר רב הוה יתיבנא קמיה דחביבי ואמרי ליה כו' וחזיתיה לדעתיה כו'. צריך לפרש מה ענין זה אצל השאלה ששאל וכי אין אדם עשוי כו'. ועוד קשה מה תשובה היא זאת על מה שאמר רבי חייא דהבא מכח לוקח או מחמת ירושה צריך ראיה. יש לומר דרב לא קאי אההיא אלא סלקא דעתיה דרב דההוא גברא לא קאמר אלא מפלניא זבינתה דזבנה מיבך בסתם ומשמע מיניה שפיר דקמי דידי זבנה מינך ולא מהימן ליה רבי חייא על ידי מגו משום דהוי כמו מגו במקום עדים שאי אפשר אם קנאו שלא ידעו העולם ולא ראוהו דר בו מעט ולהכי פריך דשפיר יוכל להיות שאדם יקנה וימכור באותו לילה עצמה כשנותנים לו מעט ריוח ואין בני אדם יודעים והכיר רב בדעתו של רבי חייא שלא היה טעמו תלוי בכך אלא משום דהבין מתוך דבריו ולא קאמר קמי דידי כדאמר רב וחזיתיה לדעתיה דחביבי דהא אמר קמי דידי זבנה מינך מהימן כלומר אי מעיקרא הוה טעין הכי אבל אי בעי טעין השתא לא מהימן דמגו למפרע לא אמרינן. עליות הר"י ז"ל ותוספות הרא"ש ז"ל.

וחזיתיה לדעתיה דאי אמר קמי דידי זבנה מיניה כו' נראה לי כי אפילו לא טען כן מתחלה אלא שטען סתם מפלניא זבינתה דזבנה מינך כי הדר אמרי ליה בי דינא אית לך סהדי דדר בה ההוא דקמך חד יומא נאמן לטעון קמי דידי זבנה מינך דקיימא לן דטוען וחוזר וטוען אף על פי שאלמלא מה שהוא מפרש דבריו הראשונים אחר כך לא היה נאמן עכשיו במה שטוען אפילו כן יכול לחזור ולטעון כי מה שאמר מתחלה מפלניא זבנתה דזבנה מינך מחמת שלקחה לפניו אמר כן וכיון שיש לנו להאמינו על כל טענת ברי שיטעון כיון שהחזיק שלש שנים לא הפסיד במה שלא בירר מתחלה טענתו כיון שהוא חוזר לברר ולטעון אבל אם לא בירר בפירוש אמרינן דמחמת שהגיד לו המוכר או שהגידו לו בני אדם ועל סמך דבריהם הוא טוען דזבנה המוכר מזה ולא מהניא דחזקה שיש עמה טענה מפורשת בעינן. וקשה לדברי ר"י ז"ל שאמר שאם טען מתחלה קמי דידי דר בה חד יומא מהימן השתא נמי אף על פי שלא טען כן מתחלה נהימניה מגו דאי בעי טעין עדיין קמי דידי זבנה ומתחלה כשאמרתי מפלניא זבנתה דזבנה מינך משום דקמי דידי זבנה מינך וכי היכי דאמרינן חד מגו אמרינן תרי מגו שהיה מפרש דבריו הראשונים קמי דידיה זבנה ומתחלה היה נאמן במגו דאי בעי טעין מינך זבנתה. האי דקאמר וחזיתיה לדעתיה דאי אמר קמי דידי זבנה מינך הוא הדין דהוה מצי למנקט דאי אמר קמי דידי דר בה חד יומא אלא לפי שהיה סבור מתחלה דאפילו טעין קמי דידי זבנה מינך. הר"י ז"ל בעליות. ויש מי שאומר דכשם שאין טוענים ללוקח ולא ליורש עד דנדע שמי שמכרה או שהורישה להם היה יכול למכור ולהוריש כלומר דדר בה חד יומא כך אין מחזיקים את היורש ואת הלוקח ביורש ולוקח עד שיביא ראיה שהוא לוקח או שהוא יורש. כלומר שאף על פי שהביא ראיה שאותו שהוא טוען שבא הוא מחמתיה דר ביה חד יומא אכתי צריך הוא להביא ראיה שהוא יורשו או שהוא לקחה ממנו הא לאו הכי אין אנו טוענים בשבילו דטוענים ללוקח וטוענים ליורש אמרו כלומר למי שהוא ידוע שהוא לוקח או יורש ולא כל האומר ירשתיה או לקחתיה מאמינים לטעון בשבילם עד שיטענו הם לעצמם. ואם תאמר אם כן מאי קא מייתי רבא ראיה לרבי חייא ממתניתין דקתני הבא מחמת ירושה אינו צריך טענה טענה הוא דאינו צריך הא ראיה צריך וקא פירש ראיה דדר ביה קמא חד יומא דלמא מאי ראיה ראיה שהוא יורש קאמר. תירצו בשם הראב"ד ז"ל דהא ליתא דהא קתני הבא מחמת ירושה דמשמע שהוא יורש בודאי. והרמב"ן ז"ל חלוק בדין זה דהמחזיק במטלטלין יוכיח דאף על פי שיש עדים לזה שהיו שלו וזה טוען מפלוני לקחתים נאמן וטוענים לו אתם מכרתם לראשון שמכרן לזה וכן מבואר בפרק הגוזל ומאכיל. וגם זה שהחזיק שני חזקה כיוצא בה ואינו דומה להא דבעינן סהדי דדר ביה חד יומא דהתם משום דמיחזי כשקרא הוא וכדאמרן אבל הכא מכיון דאחזיק אדרבה מיחזי דלוקח הוא בודאי. ותדע דהא אמר רב וכי אין אדם עשוי ליקח ולמכור בלילה אלמא בכל דבר שאדם עשוי בכך נאמן ומדרב נשמע לרבי חייא והרי עשוי הוא זה להיות לוקח בה כיון שהחזיק. ע"כ. הא דאיבעיא להו נראה בו מאי ואמר אביי היא היא ואמר רבא עביד איניש דסייר ארעא אף על גב דלא זבין. פירושו שאדם עשוי להיות מודד ומדקדק בקרקע שהוא רוצה לקנות לראות מה היא ארכה ורחבה ואם טובה ואם רזה קודם שיקנה. וקיימא לן כרבא ונרה בו אינו ראיה. ונראה לי שאם נרה הרי הוא בחזקת שלקחה שאין אדם עשוי לפרנס את הקרקע אלא אם כן לקחה. וכל שנרה הראשון והחזיק בה הלוקח שלש שנים הרי זה חזקה ואף על פי שלא כנס הראשון מפירותיה כלום שהרי התחיל הראשון להחליק וזה בא אחריו ומכחו וגמר חזקתו. כן נראה לי.

אמר רב המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים הרב הגאון ז"ל לא הביאה בהלכותיו ואני תמה אם איתא להא דרב הא דאמר רבא מודעה בפני שנים מחאה בפני שנים כו' מאי שנא דלא חשיב מכר בפני שנים ואין צריך לומר כתובו בודאי כיון דגבי ממשעבדי בלא כתיבה אין צריך לומר כתובו כדין קנין בפני שנים שאין צריך לומר כתובו ומכל מקום אין בידינו לדחותה ואף על פי שאינה שגורה בתלמוד. ויש לומר דאף על גב דגובה מנכסים משועבדים בעדים צריך לומר כתובו דלא ניחא ליה דליפוק עליה קלא שיש עליו שעבוד אחריות דכי ליכא שטרא אין שם קול אלא אצל מי שחוקר ושואל על אודות עסקי המכר דהא אמרינן דשלשה לקוחות אינם מצטרפים אלא בשטר משום דליכא קלא ואמרינן נמי בעלמא אבל לא ניחא לי דליפשו שטרי עלואי. והא דלא מני מכר בהדי הודאה דצריך לומר כתובו משום דלא דמיא להודאה דאלו מכר אף על פי שלא כתב ככתוב דמי. ונראה לי דכי אמרינן דגובה מנכסים משועבדים דוקא כדמסהדי ואמרי לא נכתב שטר כו' ככתוב בפסקי הרא"ש ז"ל עד ואף על פי שלא פירש לו בפני עדים את האחריות כמו שפירש לו דמי ולא תימא דוקא בשטר הוא דאמרינן וכי היכי דאמרינן אחריות טעות סופר הוא בשטר הכי נמי במכר לפני עדים בלא שטר דעל דעת שיהא אחריות עליו זבין ליה דהא קיימא לן דלא עביד איניש דזבין ארעא ליומיה ואלו הייתי אומר דבמכר לפני עדים אין שם אחריות אפילו בנמצאת שאינה שלו לא היה חוזר עליו ואפילו לגבות מבני חורין ובשטר דוקא הוא דפליגי אמוראי דאיכא למאן דאמר אחריות לאו טעות סופר הוא כיון שנזקק לשטר ולא פירש לו אחריות הר"י בעליות.