מסכת בבא בתרא דף ד׳ עמוד ב׳

נשעייה באמתא מלבר יהא טח בטיט אמה בראש הכותל מבחוץ:

ומקפל ליה מקפלו:

הוצא אם עשו מחיצת נצרים כיצד יעשו חזית:

סינופי יריכי לבר ראשי ההוצים ישב לצד שדה חבירו וכשיהיה סונף ההוצים כשיכלה האחד ויתן את חבירו יסנפנו מבחוץ:

הג"ה יריכי כדאמרי' לעיל טפח יתירא לביני אורבי תמ"ש ור"ח פי' מוציא ראשי הקנים ודפנא שהוא הקנים העומדים לחיזוק המחיצה לחוץ מתוך פירושו משמע שהקנים שמעמידין מן הצד לסמוך הכותל וזהו לשון סניפין ע"כ:

אלא בשטרא אם עשה האחד יביא עדים ויחתמו לו ואם עשהו שנים יעידו עדים ויחתמו דס"ל קופלא דטינא מעילויה הוצא לא ידיע:

ולא יעשו חזית לא לזה ולא לזה והרי סימן שלא עשאה האחד בשלו שאילו עשאה היה עושה חזית מבחוץ:

ועביד דידיה עשה חזית מבחוץ:

גייז ליה חבריה ושדי ליה אע"ג דלעיל אמר גזוזא מידע ידיע בהוצא לא ידיע:

לאפוקי מדאביי ואביי סבר דשפיר אית ליה למיתני תקנתא לרמאי:

אם עמד וגדר את הרביעית ל"ג אם עמד ניקף דהא לכולהו לישני דגמרא קאי אמקיף בר מלישנא בתרא דקאמר מקיף וניקף איכא בינייהו והא דדייק בפרק כיצד הרגל (ב"ק דף כ: ושם) טעמא דניקף הא מקיף פטור היינו לההוא לישנא:

דמי קנים בזול וא"ת מאי שנא משדה שאינה עשויה ליטע דאם נטעה חבירו שלא ברשות אמר רב ושמואל בהשואל (ב"מ דף קא.) שמין לו וידו על התחתונה ואור"י דשאני הכא דמצי א"ל לדידי סגי לי בנטירא בר זוזא ומ"מ דמי קנים בזול יהיב ליה דאנן סהדי דאם היה מוצאם כ"כ בזול היה גודר בהם:

שניה ושלישית לא אומר ר"י דהיינו טעמא דאין לך אדם שלא היה מסייע לרביעית ע"מ שיהא גדור מד' רוחותיו ובקונטרס פירש לפי שכבר יצא מן השלשה מב"ד זכאי: הג"ה וקצת קשה דא"כ גם ברביעית יצא זכאי עד טפח אחרון ע"כ:

ורבי יוסי סבר אם עמד ניקף וגדר את הרביעית אע"ג דעד השתא היה מחמיר כדמשמע לישנא דמגלגלין עליו את הכל להך לישנא לא הוי הכי דלשון אם עמד משמע ניקף:

הגה"ה כתב בספרים אבל מקיף לא יהיב ליה אלא דמי רביעית וקשה דמנלן דיהיב ליה אפי' דמי רביעית דילמא לא יהיב ליה כלל וכן משמע בפ' כיצד הרגל (בבא קמא כ: ושם ד"ה טעמא) דקאמר טעמא דניקף הא מקיף פטור ש"מ זה נהנה וזה לא חסר פטור ודחי שאני התם דא"ל לדידי סגי לי בנטירא בר זוזא מיהו יש לדחות דה"ק לדידי סגי לי בנטירא בר זוזא הלכך פטור מלסייע לד' רוחות אבל רביעית יסייע דאין לך אדם שלא יסייע לרביעית שיהיה גדור מארבע רוחותיו:

אביי אמר הוצא לית ליה תקנתא אלא בשטרא ולית הלכתא כותיה, דהא רבינא דהוא בתרא אמר לקמן סופא אתאן להוצא, ולאפוקי מדאביי דאמר הוצא לית ליה תקנתא אלא בשטרא, קמ"ל דבחזית סגי.

ולא יעשה לא לזה ולא לזה כלומר וכיון דתקינו חזית בבקעה בשכונס לתוך שלו, כי ליכא לא מכאן ולא מכאן מידע ידעינן דתרוויהו הוא, דאי דחד חזית הוה עביד ליה. ופריק דחיישינן דילמא קדים חד מיניהו ועביד חזית ואמר כולה דידי היא. והקשה הרב ר' יוסף הלוי בן מיגש ז"ל, אמאי לא חיישינן כי הא חששא בכותל חצר נמי, ואמאי לא תני הכי לעיל במתניתין דקתני בונין את הכותל באמצע. תירץ לא חיישינן הכי אלא בכותל בקעה שאין אחד יכול לכוף את חבירו בסלוק היזק ראיה, והילכך חיישינן דילמא עבד חד מיניהו ואמר מתחלה כונס בתוך שלי הייתי לפי שלא יכולתי לכוף את חבירי בדין לבנות עמי כלל, אבל בחצר כיון דמעיקר דינא עבדי ליה, מצי למכפייה לחבריה, למאי ניחוש ליה, אי נמי קדים חד ועביד חזית אמרינן ליה את הוא דעבדת ליה ברמאות, דכיון דמעיקרא דדינא הוה מצית למכפייה לא בנית את כוליה, וחזית בכי האי גונא לא מעלה ולא מוריד, ואף על גב דצוח לא צייתינן ליה. כך כתב הר"ב ז"ל. וכבר כתבתי למעלה במשנתינו דלפיכך נפל הכותל וכו', כי נראין הדברים בודאי שאין דין חזית בכותל חצר מעיקר תקנת חכמים, לפי שאין איפשר, והיה ליה כהוצא אליבא דאביי. אבל הדין טעמא דקא כתב ביה הרב ז"ל אינו מחוור בעיני כלל, דאי משום דמצי למכפייה לחבריה, הא ליתא, דהא למאן דאמר היזק ראיה לא שמיה היזק ומאי מחציה גודא, אם כן מתניתין דוקא בנתרצו ואפילו בחצר שיש בה דין חלקה, אם כן יכול הוא לטעון לא נתרצה לי חבירי והוצרכתי לכנוס לתוך שלי ועשיתי לי חזית. ולמאן דאמר נמי מחיצה פלוגתא הא אוקימנא למתניתין בשאין בה דין חלוקה, ובין למר בין למר מתניתין רצו קתני. ואם כן לטעון נמי לא נתרצה לי אלא בחלוקה ולא לכותל. ואם תאמר דבמתניתין מיהא דקתני רצו ואיכא עידי רצוי שוב אינו יכול לטעון אני בניתיו ולא רציתי לכוף את חבירי, אם כן אף בבקעה כן בדאיכא עידי רצוי אינו צריך לחזית ואי עביד לא מהני. ועוד דאי משום הא אף על גב דנתרצה לו חבירו בעדים, עדים עבידי דמשכחי, דשר של שכחה שכיח, ואזלי להו נמי ומיתי, ולמה הוא סומך על זכרנותן של עדים, אי נמי זאי אזלי להו לעלמא אי נמי דאי מיתי מפסיד, ולפיכך זה היה זריז שעשה לו חזית כדי שלא ישתכח הדבר ויבא הדבר לידי פסידא. אלא נראה לי כמו שכתבתי למעלה, שלא תקנו חזית בבית כלל, משום דלא איפשר, דדילמא מיקלף ליה וגאיז ליה [וליכא] אינש דידע ביה, דאין אדם נכנס לתוך חצרו; מה שאין כן בבקעה. לפיכך בחצר ליכא תקנתא אלא בשטרא. ומשום הכי ליכא למיחש בכותל חצר כדחיישינן בכותל בקעה.

מיהא דאמרינן דילמא קדים ועבד חד מיניהו ואמר כוליה דידי הוא משמע דחזית מגואי עבדינן ליה, דאי מאבראי היכי מצי עביד ליה. ולעיל נמי מאן דאמר חזית מגואי חייש ליה, למאן דאמר מאבראי לא חייש להכי. ודקתני עושה חזית מבחוץ איכא למימר דמבחוץ לחלק חבירו קאמר, כלומר כדי שלא יוכל חברו לקלפו עושה אותו מבחוץ לחלקו דהיינו מגואי לחלק הבונה, והיינו דקאי בקושיא ולא קאי בתיובתא. וכן אנו נוהגין לעשות מבפנים, וי"ל דכי עבדינן חזית עבדינן ליה מאבראי משום דלא שכיח ביה רמאות כולי האי. ומיהו כיון דאיפשר דדחיק ואעיל ועביד ליה, כל היכא דאיכא לתקוני דלא ליתי מילתא לידי פסידא חיישינן. כתב מורי הרב ז"ל, בחצר וגנה שיכולין לכוף זה את זה מן הדין לבנות באמצע, אם כנס אחד מהן לתוך שלו ועושה שם חזית, אומר הרב ר' יוסף הלוי אבן מיגש זצ"ל שאין חזית ראיה, דכיון שיכולין לכוף זה את זה חזקה בין שניהם בנאוהו, אבל אם הכותל למעלה מארבע אמות החזית ראיה לגובה הכותל מארבע אמות ולמעלה. ואם נעץ קורות בכותל וחבירו לא נעץ שם קורות, אפילו בבקעה, אין הנעוצין ראיה על הכותל שיהא הכותל שלו, שהרי (תנן) [יתכן] שהכותל משותף וזה הוצרך לנעוץ וזה לא הוצרך. אבל אם נהגו שתהא נתינת תקרה ומעזיבה בכותל לראיה שהכותל שלו, הכל כפי המנהג. ובלבד שחבירו בעיר בשעת הבנין (שאם) [שאי] איפשר שלא ידע בדבר. ובמקום שנהגו שעושה בעל הכותל חלונות מבפנים לראיה שהכותל שלו, אם יש עדים שעשה כן בשעת הבנין, הרי זה ראיה, ואם לאו יכול הוא לטעון לאחר הבנין עשאם, [בשעה שלא הייתי בבית ולא הרגשתי בדבר וכגון שאין להבחין שנעשו בשעת הבנין], וכדקיימא לן בענין חזית דלפופא לאחר הבנין לא ידיע אם לאחר הבנין נעשה או בשעת הבנין. עד כאן. ויש מי שכתב דאין חזית למקצת כותל אלא לכוליה כותל, וכן דעת הרמב"ן נ"ר.

מתני' המקיף את חברו משלש רוחותיו וגדר את הראשונה ואת השניה ואת השלישית אין מחייבין אותו. יש מי שפירש המקיף את חבירו משלש רוחותיו בשדות, וגדר את הראשונה ואת השניה ואת השלישית בינו ובין שדה חבירו, כעין מה ששנינו למעלה מקום שנהגו לגדור ומקום שנהגו שלא לגדור, דהיינו בינו ובין חבירו. וכן פירש רש"י ז"ל בבבא קמא בפרק כיצד הרגל (כ' ע"ב), וכן פירשה כאן מורי הרב ז"ל. ומדקתני שאין מחייבין אותו על השלש הראשונות, על כרחנו בבקעה סתם קא מיירי, דמינה קא סליק, דאי במקום שנהגו אפילו על הראשונות מחייבים אותו, ואפילו לכתחלה נמי כופין אותו לגדור, אלא על כרחין בסתם בקעה שנינו, שאינו חייב לגדור, ומשום שנהנה מחבירו אין מחייבין אותו (ואפילו לכתחלה נמי כופין אותו לגדור אלא על כרחין בסתם בקעה שנינו שאינו חייב לגדור ומשום שנהנה מחברו אין מחייבין אותו) שהרי לא נהנה כלל, שעדיין פרוץ הוא מרוח רביעית לעוברי דרך, ואי משום שנסתלק ממנו היזק ראיתו של מקיף, אינו חייב בכך, דהיזק ראיה בבקעה אינו חשוב היזק, כיון שלא נהגו לגדור. אבל אם גדרו מד' רוחותיו שעכשיו הוא מהנה, שמסתלק ממנו רגל ושן, חייב. ויש מקשים על פירוש זה, מדדייקינן מינה בבבא קמא פרק כיצד הרגל (כ, ב) הא רביעית חייב, ואמרינן שמעת מינה זה נהנה וזה אינו חסר חייב, ואם כשגדר בינו ובין חברו וכדי לישמר ממנו מהיזק ראייתו, היכי קרי ליה אינו חסר, הא ודאי חסר הוא, דאטו למאן דקאמר זה נהנה וזה אינו חסר פטור, אם עמד אחד משותפי החצר וגדר בינו ובין חברו אין מחייבין אותו הניקף לשלם לו, הא ודאי חייב הוא, שהרי זה חסר וצריך לעשות מחיצה בינו ובין חברו כדי לסלק מעליו נזק שהיה חברו מזיקו, וזה חסר הוא מחמתו. וי"ל כיון דמקום הוא שלא נהגו לגדור לא מיקרי חסר מחמתו, דהא לא חשיב להו אותו היזק ראיה, ואפילו כשגדר את הרביעית אין הניקף חייב מפני שנהנה בסילוק היזק ראיית המקיף, אלא משום שנהנה בסילוק היזק שלו, רגל הרבים, שהיה פרוץ לרשות הרבים מרוח רביעי, ולפיכך קרינן ליה כזה אינו חסר, שאותו גדר רביעי לא מחמת היזק ראיית הניקף צריך המקיף לעשותו, אלא מחמת היזק רגל הרבים, ואפילו אם היה מקיפו בשדות מארבע רוחותיו וגדר בינו לבין חברו מארבע רוחותיו משום היזק ראיה אינו חסר קרינן ליה, דלא חשיב כלל במקום שלא נהגו לגדור, ואי משום היזק שן ורגל הניקף, בחריץ ובן חריץ סגי ליה, אם כן אינו חסר בהוצאת הנדרים מחמתו. ויש שמקשים עוד, מדאמרינן התם את גרמת לי הקיפא יתירא, ואם בינו לבין חברו לא הוה ליה למימר הקיפא יתירא, אלא את גרמת לי היקף. וי"ל מפני שזה בודאי מאחר שהוא חושש להקיף בינו לבין חברו, מסתמא כל שכן שחש לנזק הרבים וקדם וגדר גדרים חצונים בינו ובין הרבים, ואם לא שהיה זה באמצע שדותיו לא היה צריך להקיף זה השני כלל, אם כן מחמת הניקף הוצרך המקיף לגדור היקף זה יתר על הגדרים החיצונים. ולדידי קשיא לי, כיון שאינו מקיפו בשדות אלא משלש רוחות, כשגדר את הרביעית בודאי חסר הוא מחמת הניקף בגדר הרביעי שהוא גודר לנגד האמצע בין הניקף לרשות הרבים כזה: והיאך אייתי שם בפרק כיצד הרגל [דהוה] זה נהנה וזה אינו [חסר. ויש] לפרש שראובן מקיפו בשדות מד' רוחות, ולפיכך גם בגדר הרביעי אינו חסר מחמת שמעון, ומה ששנינו המקיף את חברו משלש רוחותיו ולא קאמר מד' רוחותיו, לפי שלא הוצרך להזכיר אלא השלש שדות שהוא גודר בינם ובין שדה שמעון. ויש מפרשים שהמקיף הזה לא גדר בינו לבין חברו כלל, אלא גדרים חצונים הוא שגדר בינו לבין דרך הרבים, ולא משום היזק ראיה אלא משום שן ורגל הרבים, ולא משום היזק ראיה אלא משום שן ורגל הרבים, והשתא אתי שפיר מאי דקרי ליה התם בגדר רביעי זה נהנה וזה לא חסר, שהרי אותן גדרים לא מחמת הניקף הוא עושה אלא משום היזק הרבים, ולעולם כשמקיפו בשדות מארבע רוחותיו, והיינו נמי דקאמר את גרמת לי היקיפא יתירא, כי לולא ששדה שמעון באמצע לא היו שדותיו של ראובן המקיף רחבים כל כך ולא היה צריך לעשות גדר גדול כל כך אלו היו שדותיו של מקיף זה בצד זה לגמרי. ועל כרחנו גם לפירוש זה צריכים אנו להעמידה במקום שלא נהגו לגדור, דאי במקום שנהגו אפילו גדר את כלן, למה מחייבין את הניקף כלל על המחיצות החיצונות, והרי למחר זה רוצה לגדור בינו לבין החיצון נמצא שלא ההנה אותו כלל, או שמא למחר המקיף בעצמו מכריחו לגדור עמו בינו לבינו באמצע, ונמצא מפסיד בגדרים חיצונים, אלא על כרחין במקום שנהגו שלא לגדור. ואיכא למידק בין לפירוש זה בין לפירוש הראשון, כיון דסוף סוף בסתם בקעה איירי, שאין דרכן לגדור, למה מחייבין אותו, וכי מפני שקדם זה ונדר מחייבין את חברו לשלם לו, אם כן מה הועילו חכמים בדינן, נמצא האחד מקדים ובונה ומחייב את חברו בנדרים, ותירץ הרמב"ן נ"ר דנפקא מינה שאם עמד הניקף ומיחה במקיף ואמר שלא לגדור מחמתו על מנת שישלם לו מדמי הנדרים כלום, הרי זה פטור, אבל כל זמן שלא מיחה בו ועמד וגדר, חייב, דהוה ליה כיורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות, (ב"מ קא, א), שאם מיחה בו בעל השדה הרי הנוטע הפסיד לגמרי, ובעל השדה אומר לו טול עציך ואבניך, ואפילו בשדה העשויה ליטע, ואם ירד זה מעצמו ונטעה ולא מיחה בו בעל השדה שמין לו וידו על העליונה, ובזה נחלקו רב הואנ וחייא בר רב בגמ', דרב הונא עביד לה כשדה העשויה ליטע, דסתם שדות עשויות הן לגדור וצריכות לכך, ולפיכך מגלגלין עליו את הכל לפי מה שנדר, וחייא בר רב עביד לה כשדה [שאינה] עשויה ליטע, ולפיכך אינו משלם לו אלא דמי קני בזול, דסתם שדות אינן צריכות לגדור ובנטורא בר זוזא סגי להו, אי נמי בגדר קנים בעלמא. וא"ת לפירוש השני מ"מ למה מחייבין אותו, לימא ליה שמא למחר אתה מכריחני לגדור בנתים, לפי ששנינו בפרק בית כור (ף ק"ז, ע"ב) גבי מוכר חצי שדהו ומקבל עליו מקום גדר חריץ ובן חריץ, י"ל דההיא דוקא במקום שנהגו לגדור. ואם תאמר מכל מקום הרי הוא כופה אותו למחר לעשות עמו חריץ ובן חריץ, וכדתניא בתוספתא (ב"מ פי"א) כופין בני בקעה זה את זה לעשות ביניהם חריץ ובן חריץ, י"ל דמכל מקום ההנהו שחלק מעליו בגדרים החצונים רגל הרבים, שאין החריץ מועיל אלא לחיה ולא לאדם. עוד י"ל שלא נאמר חריץ ובן חריץ אלא במקום שאין גדר בינם ובין רשות הרבים, דאי משום חברו, הרי חברו נתפס כגנב בלא חריצין, ואי משום בהמותיו של חברו, אין חברו מצוי להכניס בהמותיו לשדהו שיהא צריך זה לגדור מחמתו ולא לעשות שם חריצין, ולפיכך זה שגדר מבחוץ פטרו מכלום ומגלגלין עליו את הכל. ואם תאמר עוד לימא דילמא למחר איצטריך לגדור ביני לבינך שלא תהא דעתי נוחה שתראה בקמותיו, ונמצאתי מפסיד בהוצאת גדרים אלו. ולפי הפירוש השני י"ל שנותן לו בתנאי שאם יגדור ביניו לבינו שיחזיר לו מה שנתן, והשתא מיהא נותן לו שהרי מהנה. ויש מי שאומר שאין מחייבין אותו לסייע עמו אלא בנדרים שכנגד שדהו של פנימי, אבל מה שכנגד השדה החצון חוץ לפנימי אין מסייע עמו כלל, וכן כתב הראב"ד ז"ל. הא דקתני וגדר את הראשונה ואת השניה ואת השלישית, ולא קתני וגדר את שלשתן, יש מפרשים דרבותא קמ"ל, דאע"פ שלא בנה את שלשתן ביחד אלא בזה אחר זה, לא תאמר ראשון ראשון שגדר הפסיד, אלא כל שעומד וגדר את הרביעית מגלגלין עליו את הכל.

גמרא רב הונא אמר הכל לפי מה שגדר. כלומר ואפילו ביוקר משלם ולא לפי גדר אבנים בזול. וחייא בר רב אמר דמי כקנים בזול. וטעמא דמלתא, משום דרב הונא עביד לה כיורד לשדה העשויה ליטע ונטעה שלא ברשות דשמין לו וידו על העליונה, וכמו שכתבנו בפירוש המשנה, וחייא בר רב עביד לה כשאינה עשויה לכך, ולפיכך אין אדם גודר [שדה]ו בגדר אבנים, דבנטורא בר זוזא סגי ליה, אלא כשמצא קנים בזול עומד וגודרה. ומיהו כשעמד ניקף וגדרה, משמע לכאורה שאין מחייבין אותו אפילו לרב הונא אלא לפי מה שנדר הוא, שאם גדר המקיף בגזית ועמד הניקף וגזר את הרביעית בלבנים אין מגלגלין עליו אלא דמי לבנים, שהרי [אין מחייבין אותו] אלא על גלוי דעתו, והרי גלה דעתו שדי לו בגדר לבנים בעלמא. וכן נראה תוך דברי הירושלמי, דגרסינן התם רב הונא אמר ובלבד בשעה שבנה עכשיו, דאי הוה בני ליה דכיפין גבי ליה, ברם אי הוה בני דכיפין ובנתיה דלבנים גבי ליה דכיפין, כל שעה דמפיל בני ליה. וכתב הרמב"ן נ"ר שכך פירושו, שאם עמד ניקף וגדר את הרביעית בכיפין ומקיף גדר את השלש בכיפין וגלי ניקף דעתיה דניחא ליה בכיפין דבנה המקיף, וגבי ליה דכיפין, ברם אם הניקף בנה דכיפין והמקיף בנה דליבנין שהוא בנין פחות, יכול ניקף לומר לו, אם אני נותן עכשיו דליבנין למחר הוא נופל ואני צריך לגדור פעם אחרת אלא נותן הוא דמי כיפין ומקבל עליו מקיף שכל זמן שיפול יבננו מקיף משלו. וכתב הרב נ"ר שכן נראה מלשון הגמרא, שאמר הכל לפי מה שגדר, ולא אמר הכל מה שגדר. אלא שיש מקצת נוסחאות שכתוב בהן הכל מה שגדר, וכל הראשונים ז"ל פירשו כן אפילו לגרסת הספרים דגרסי הכל לפי מה שגדר.

בשלמא לרב הונא היינו דאיכא בין ת"ק לרבי יוסי וכו' דקס"ד השתא דלא נחלקו ת"ק ור' יוסי בניקף ומקיף, ובין למר ובין למר לא שנא ניקף ולא שנא מקיף, ולא נחלקו נמי בגלגול כל המחיצות ובגלגול הרביעית בלבד, אלא לכולי עלמא מגלגלין עליו דמי כולן, לא נחלקו אלא בדמי הגדרים, ולפיכך קשיא לחייא בר רב דבמאי פליגי. ופרקי, דראשונה שניה ושלישית איכא בינייהו, ת"ק סבר דמי רביעית אין, שעכשיו הוא מהני אותו, לפי שהוא גדור ונשמר על יד(א)ו לגמרי, אבל דמי הראשונות לא, לפי שלא היה נהנה בשעה שבנה אותן. וכתב רש"י ז"ל שהוא פטור עליהן לפי שכבר יצא מבית דין זכאי עליהן ואף על פי שעכשו הוא נהנה מהן בצרוף הרביעית, ולא הדר דינא אלא אמרינן קם דינא; ור' יוסי סבר הדרי דינא, ולא פטרוהו בית דין מתחלה אלא מפני שלא היה נהנה, עכשיו שהוא נהנה חייב. והרמב"ן ז"ל פירש טעמא דתנא קמא דכיון שלא בנה אלא שלש כבר גלה בדעתו שלא בנה אותן על דעת שישתלם מהם, שהרי לא היה מהנה בהן את חברו כלל, ואף על פי שבנה עכשו רביעית זו והרי חברו נהנה בכולן, פטור על השלש הראשונות, לפי שלא עשאן להשתלם מהן כלל; ור' יוסי סבר כיון שלבסוף הוא עומד וגודר, הרי גלה בדעתו שמתחלה היה רוצה לגדור לגמרי, אלא שלא נזדמן לו עד עכשיו. והיכא דעמד ניקף וגדר את הרביעית, לתנא קמא פטור לגמרי על השלש ראשונות, או משום שכבר יצא זכאי עליהן, כדברי רש"י ז"ל, או משום דגלה בדעתו שלא עשאו להשתלם מהן ונתנו למחילה, כדברי הרמב"ן נ"ר, ולר' יוסי מגלגלין עליו את הכל. ואין לפרש דבניקף לא פליגי דחייב לפי שגלה בדעתו דניחא ליה במה שגדר המקיף, דאם כן היינו אוקמתא בתרייתא דאוקימנא דבניקף ומקיף פליגי, כנ"ל. הכי גריס רש"י ז"ל אי בעית אימא ניקף ומקיף איכא בינייהו, תנא קמא סבר לא שנא מקיף ולא שנא ניקף מגלגלין עליו את הכל ור' יוסי סבר טעמא דעמד ניקף הא עמד מקיף לא. ואתיא סוגיא דהכא כסוגיא דבפרק כיצד הרגל (כ, ב) (וגדל) [וגדר] את הראשונה ואת השניה ואת השלישית פטור הא רביעית חייב, ור' יוסי אומר אם עמד וגדר את הרביעית [מגלגלין עליו את הכל], טעמא דעמד ניקף הא מקיף פטור, ופשטא דמתניתין הכי משמע מדקתני וגדר את הראשונה ואת השניה ואת השלישית אין מחייבין אותו משמע הא אם גדר את הרביעית מחייבין אותו, ור' יוסי נמי דקאמר אם עמד וגדר משמע שעמד עכשיו מי שלא עמד עדיין דהיינו ניקף. והא דאמר לה רבא (לרוביא) [לרוניא] זיל פייסיה ואי לא דאיננא לך כר' יוסי ואליבא דרב הונא, דמשמע דר' יוסי מחייב אפילו במקיף, דהא התם רבינא הוא דגדר את כולו, י"ל דהא אוקמתא דהכא דאוקימנא דבניקף ומקיף פליגי היינו דוקא אליבא דחייא בר רב, דלתרוצה למתניתין לדידיה הוא דאתאי, אבל לרב הונא לא בניקף ומקיף פליגי כלל, אלא בין למר לא שנא ניקף ולא שנא מקיף, ובדמי נדרים בלחוד הוא דפליגי, וכולא סוגיא דלעיל בהכין אזלא, וכמו שכתבתי למעלה, עד שהוצרכו לחייא בר רב לאוקומא בהכין להאי לישנא בתרא, וסוגיא דבפרק כיצד אתיא כהאי לישנא בתרא, ולא קיימא לן כההוא לישנא, דחייא בר רב הוא, ואנן קיימא לן כרב הונא והיינו דרבא. אי נמי יש לי לפרש, דהא דרבא אפילו לההיא סוגיא דבפרק כיצד, ולאוקמתא דניקף ומקיף דהכא, אתיא שפיר, ושאני ההיא דרב הונא דגדר ארבעתן בבת אחת, ובכי הא כולי עלמא מודו דחייב על כולן, אלא דלרב הונא (ו)לפי מה שגדר דלחייא בר רב דמי קנים בזול, ורבא פסיק כרב הונא, ואי קשיא לך לגירסתו של רש"י ז"ל דבכולה שמעתי' דלעיל אמרינן איפכא, י"ל דמעיקרא דקא סלקא דעתך דלא פליגי בניקף ומקיף על כרחין ר' יוסי לחומרא, מדקתני מגלגלין עליו את הכל, דאלמא לתנא קמא אין מגלגלין עליו את הכל, אבל השתא דאוקימנא פלוגתייהו בניקף ומקיף, לישנא דמתניתין מכרעא דרבנן מחייבי אפילו במקיף, מדקתני וגדר את הראשונה ואת השניה ואת השלישית, דאלמא משמע הא רביעית חייב, וכן נמי משמע דרבי יוסי לא מחייב אלא בניקף בלבד, מדקתני אם עמד וגדר, דמשמע אם עמד מי שלא עמד עדיין דהיינו ניקף, דאי במקיף הוה ליה למימר רבי יוסי אומר אם גדר את הרביעית והכי קאמר להו רבי יוסי לחכמים אם עמד הניקף וגדר את הרביעית מודינא (להו) [לכו] דמגלגלין עליו את הכל. והגאונים ז"ל גורסים בהפך, תנא קמא סבר טעמא דעמד ניקף הוא דמחייבין אותו, אבל מקיף אין מחייבין אותו אלא דמי רביעית, ורבי יוסי סבר לא שנא ניקף ולא שנא מקיף מגלגלין עליו את הכל. ולפי גרסתם סוגיא זו לגמרי בהפך מאותה סוגיא שבפרק כיצד הרגל, וזו אחת מן הסוגיות המתחלפות שבתלמוד. ויש כיוצא בה בשבועות (דף מ', ע"ב] בשמעתא דטענו שור ושה וחמור והודה לו באחת מהן, שמתחלפות הסוגיא של שם מן הסוגיא שבכתובות במשנתינו (ק"ח, ע"ב) מהטוען את חבר[ו] כדי יין וכדי שמן, דבשבועות אוקימנא תלמוד ערוך בפי ר' יוחנן בטענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהן פליגי, ובכתובות אוקימנא לפלוגתיהו ביש בלשון הזה לשון קנקנים וקסבר אדמון שמשתבע במגו. והלכה כסוגיא שבכאן לפי שהוא סוגיא במקומה, וכדאמר ליה רבא (לחייא) [לרוניא] דאיננא ליך כרבי יוסי ואליבא דרב הונא ואף על גב דרבינא דהוא המקיף גדר את הרביעית. ופירושו דמתניתין להאי אוקמתא, גדר את הראשונה ואת השניה ואת השלישית פטור מכלום והרביעית חייב עליה, רבי יוסי סבר אם עמד ואפילו לאחר זמן וגדר את הרביעית מגלגלין עליה את הכל.

המשנה השניה והכונה לבאר בה ענין החלק השני בשלא רצה האחד לבנות ובנה האחר מעצמו על איזה צד יתגלגל אחר הבנין חיוב תשלומין לחברו ואמר על זה המקיף את חברו משלש רוחותיו וגדר את הראשונה ואת השניה ואת השלישית אין מחייבין אותו ר' יוסי אומר אם עמד וגדר את הרביעית מגלגלין עליו את הכל אמר הר"ם מה שאמר ר' יוסי אם עמד וגדר את הרביעית וכו' בין שהיה זה שגדר הרביעית אותו שגדר השלש רוחות בין שהיה האיש ההוא שהוקף משלים רוחותיו הוא שהקיף רוח רביעית כיון שנבנית הרביעית ונגמרה התועלת לדעת ר' יוסי מגלגלין עליו את הכל וענין הגלגול שיראה כמה הוציא בארבע הרוחות ומשלם החצי וזה הבנין הוא כשיהיה לצד רשות הרבים וכל זה שלא בנה הרוח הרביעית אינו חייב כלום לפי שלא הגיעה לו תועלת שהרי קרקעו פתוח כמו שהיה והלכה כר' יוסי:

אמר המאירי המקיף את חברו משלש רוחותיו וגדר את הראשונה ואת השניה ואת השלישית אין מחייבין אותו ר' יוסי אומר אם עמד וגדר את הרביעית מגלגלין עליו את הכל משנה זו וסוגיא שלה מבולבלת ביד מפרשים בהרבה פנים וקבלנו פירושה על אחת מארבעה דרכים הראשונה לגאוני ספרד והוא שדעתם במשנה זו שמתורת היזק ראיה אנו באים עליה ואין הפרש לדעתם בביאור משנה זו בין מקום שנהגו לגדור למקום שנהגו שלא לגדור שאין היקף זה עשוי לעיקר היזק ראיה והוא היזק ראיה שמזה לזה אלא מהיזק ראיה של בני רשות הרבים ומעתה אם נהגו לגדור הרי מ"מ נתרצו זה בזה שלא לעשות מחיצה ביניהם ומחיצות אלו שבין חיצון לבני רשות הרבים אינו כופה החיצון את הפנימי בהם מן הדין שאף הוא אומר איני קפיד בהיזק זה ואין כפיה מן הדין אלא ביניהם למנוע ראייתו של זה בשל זה ואם לא נהגו לגדור שאין כופין זה את זה לעשות מחיצה בין שניהם אין צריך לומר שאינו כופהו מתחלה בהיקף שבינו לרשות הרבים ומ"מ הואיל ומהנהו והגיעו חסרון בסבתו כמו שיתבאר מגלגלין עליו את הכל ולא נאמר במקום שאין כופהו מן הדין שזה בונה משלו ואינו כופהו לפרוע אלא בשלא ההנהו או שההנהו ולא הגיעו חסרון בסבתו של זה:

ומעתה נתחיל בביאור המשנה לדעתם והוא שאמר המקיף את חברו משלש רוחותיו שהיתה שדה המוקף מובלעת בין שלש שדות של מקיף אחת לדרומו ואחת לצפונו ואחת למזרחו על הדרך שאתה מבין בצורה זו וגדר המקיף בינו ובין בני רשות הרבים בכל שלש צדדין והרי שמנע אף מחברו היזק ראיה של בני רשות הרבים משלש צדדין אין מחייבין את המוקף בכלום שהרי אף זה אומר לו אע"פ שנמצאת חסר בסבתי בהוצאה שהרי אילו היו שדותיך סמוכים ולא היה זה שלי באמצע לא היית צריך להיקף מרובה כל כך מ"מ לא נהניתי בהקפתך שהרי עיקר הזק ראיה שלך לא נפקע בכך ואף של רשות הרבים לא נפקע מכל וכל שהרי רואין בה דרך צד רביעי ר' יוסי אומר אם עמד וגדר את הרביעית מגלגלין עליו את הכל פירשו בגמ' לדעת ר' יוסי לפי גירסתם בין שעמד מקיף בין שעמד ניקף שאם בעמד ניקף הרי גלה בדעתו שנוח לו בהקפתו ומשתמש בה ואם עמד מקיף הרי מ"מ ההנהו ונמצא זה נהנה וזה חסר וכל שזה נהנה וזה חסר מגלגלין עליו את הכל ופירש רב הונא בגמרא לדעת ר' יוסי הכל לפי מה שגדר ר"ל שמחייבין את הניקף לשלם מה שהגיע לו מהוצאת הבנין כלו ויראה לי שלא בכלו דוקא אלא על הדרך שהיו חולקין ויצאה זו ביניהם אילו עשאוה מתחלה כאחד לפי ענין השדות והלכה כר' יוסי וכדעת רב הונא על הדרך שביארנו ולמדת מ"מ לפי מה שכתבנו שכל שאינו חסר בכך כגון שהיתה שדהו של זה המקיף סמוכה לרשות הרבים וזו של מוקף פנימית לו אע"פ שנהנת הפנימי בגדרו של חיצון הואיל ומ"מ אין המקיף חסר בסבתו שהרי לא גרם לו הקף מרובה כלל אין מחייבין אותו ואף במקום שנהגו לגדור שהרי עיקר היזק ראיה שלו ואותו שכופה את חברו עליו לא נסתלק ואותו של בני רשות הרבים כבר ביארנו שאינו כופה עליו אלא שאחר שגדר מגלגלין עליו חלקו מצד שנהנה זה וזה חסר זהו פירוש גאוני ספרד ופסק שלהם:

אבל גדולי המחברים פירשוה בהיקף שבינו לבינו ואף הם חדשו בדין זה שאין מגלגלין עליו את הכל אלא שהיה מקום המחיצות של שניהם והואיל והניחו המוקף לבנות בשלו אף ההוצאה מתגלגלת עליו מכל וכל עד גובה ארבע אמות אבל אם בנה הלה בחלקו לבד הואיל ואין זה יכול להשתמש בכותלים אין מגלגלין עליו אלא דבר מועט:

וסוגית פרק כיצד הרגל ב"ק כ' ב' מעקרה על פירוש זה שכתבנו בשם גאוני ספרד במקצת והוא שנראה שמצד נהנה וחסר אנו באין בה אלא שחולקת עמה שבאותה סוגיא הביאו לדעת ר' יוסי שאין מגלגלין אלא בעמד ניקף וכנסחת גדולי הצרפתים על הדרך שיתבאר בסמוך ומפרשים אלו גורסין לדעת ר' יוסי בכאן בין שעמד מקיף בין שעמד ניקף אלא שזה דרך התלמוד להיות הגרסאות מתחלפות תמיד ממסכתא למסכתא ומ"מ קשה לי מאחר שאנו באים בחיוב גלגולו מצד שזה נהנה וזה חסר היאך מגלגלין עליו יותר ממה שלא חסרו יתן לו בכדי חסרונו ודיו ועוד קשה לי לדעת זה במעשה של רוניא הואיל והקיפו רבינא מארבע רוחותיו מה הוצרכו להמתין בחיובו עד שגלה דעתו שנוח לו בכך ויראה לי בשטה זו שלא נאמר במעשה של רוניא מה שאירע שם מגלוי הדעת אלא דרך ספור ומעשה שהיה לא שגלוי הדעת זה חדש כלום בדין זה ולא היה הענין אלא שהיה גס בו מתוך שהיה אריסו והיה מחזר עמו שלא לבא עמו לדין ושיתפייס עמו עד שהיה זה אומר שלא נהנה בכלום ומתוך כך רצה להראותו שהוא נהנה כדי לרצותו שיפרעהו בלא בית דין וכשראה שלא ניסת לו קבל עליו לבית דין וכן הדעת נוטה וכי איזה גלוי דעת הוא אם היה גוער במי שמזיקו ועוד אף רבא היאך לא היה דנו לחיוב לאלתר אלא שמ"מ עיקר הדין בחיובו מצד שהקיפו מארבע רוחותיו היה אלא מתוך שראה רבא שאף רבינא לא היה רצונו לבא לדין עמו סייע עמו בכך ונתן עצה לרוניא להתפשר עמו:

הדרך השני לגדולי הרבנים ואע"פ שבקצת פירושיהם נמצאו דברים חצים אמורים לשטה אחת וחצים לשטה אחרת מ"מ המכוון בדבריהם הוא שהם פירשוה מצד היזק ראיה הגמור ר"ל שבינו לבינו ובמקום שלא נהגו לגדור או בסתם בקעה ואחר שהם מפרשים אותה בעיקר היזק ראיה והוא ראיה שממנו לחברו אתה צריך לפרש בהיקף זה שהקיף בינו לבין חברו ואמר שאם גדר את הראשונה ואת השניה ואת השלישית אין מחייבין אותו מטעם שלא נהגו לגדור והם גורסין בגמרא לדעת ר' יוסי שבעמד ניקף לבד וגדר את הרביעית הוא שמגלגלין עליו את הכל הואיל וגלה בדעתו שנוח לו בכך הרי הוא כמי שנתרצה בבנינו של זה והרי הוא כאלו עשאו בשליחותו הא אם עמד מקיף אין מגלגלין עליו בכלום עד שיראה לנו גלוי דעתו מצד אחר ופסקו כר' יוסי ומ"מ כל שגלה דעתו מצד אחר אף בעמד מקיף מגלגלין עליו והוא שהוצרכו במעשה של רוניא לגלגל עליו גלוי הדעת מצד אחר שאלמלא גלוי דעתו לא היו מחייבין אותו מצד ההקף שהרי עמד מקיף היה:

ויראה לי לשטה זו שאף בעמד מקיף לבד בלא גלוי הדעת שמצד אחר יש צדדין שנגלגל עליו את הכל שאף בזו יש בה צד שיש כאן גלוי דעתו של מוקף וכגון שהמקיף אין לו שדה מאותו הרוח רביעית והיה בידו של זה לעכב שלא לגדור מצד רביעי שמא יארע לו מקח באותו צד והכותל מפסקת ואם תשיבני ממה שאמרו ברבינא שהקיף את רוניא מארבע רוחותיו והצריכוהו לפייסו והודיעוהו שאם לא פייס היו מגלגלין עליו את הכל ומ"מ לא דנוהו כך אלמלא שגלה דעתו מצד אחר שנוח לו בבנין נראין הדברים שהיו לרבינא ארבע שדות לסביבותיו של רוניא ולא היה בהקפו גלוי הדעת אצל רוניא שהרי לא היה יכול לעכבו מלבנות הא כל שאין למקיף שדה ברוח רביעית והלה מניחו להקיף מגלגלין עליו את הכל ויראה לפי שלא מטעם נהנה וחסר באין עליה אלא מן הדין ומ"מ קשה לי אם מן הדין אנו באין עליה ולא מטעם נהנה וחסר מה לנו ולגלוי דעתו ואפי' גלה דעתו שנוח לו בכך אין לנו לחייבו מן הדין אלא שמתוך כך פירשנו שטתם שכל שגלה דעתו הרי הוא כנתרצה בכך ומ"מ הם משתפים בה דין נהנה וחסר וכעדותה של סוגיא האמורה בפרק כיצד הרגל ואין מחייבין בגלוי הדעת שנוח לו בכך אא"כ יש הנאה לזה וחסרון לזה:

הדרך השלישית לחכמי הראשונים שבקטאלונייאה והוא שאף הם באים עליה מצד היזק ראיה ובעיקר היזק ראיה שממנו לחברו וההקף בין חיצון לפנימי כדברי חכמי הצרפתים אלא שהם מפרשים אותה במקום שנהגו לגדור והיה כופהו לגדור מן הדין ולא באה משנה זו אלא להודיע שאם עמד זה וגדר משלש רוחות בהבטחה שזה יפרע לו חצי הוצאתו אין מחייבין את זה בכלום הואיל ולא נשאר גדור מכל וכל ואע"פ שבחצר אין מדקדקין בכך וכופהו במחיצה שבינו לבינו אע"פ שנשאר פרוץ לרשות הרבים סתם חצר סתומה היא לרשות הרבים ואע"פ שזו פרוצה עומדת היא ליסתם ומ"מ אף בזו אם תבעו מתחלה כופהו ובצד רשות הרבים יסתום אם ירצה אבל מ"מ כשקדם זה וגדר אין מחייבין אותו וכשנגדרה הרביעית מיהא מחייבין אותו והם גורסין כגאוני ספרד שלדעת ר' יוסי אף בעמד מקיף מגלגלין עליו את הכל ולא היו חכמים חולקין עליו אלא מטעם שמאחר שקבל עליו בהוצאת השלשה ויצא זכאי קם דינא ולדעת ר' יוסי שהלכה כמותו הדר דינא:

בגמרא לא צריכא דקדים חד מינייהו כו' דאע"ג דחזית נעשה מבחוץ לצד חבירו והיאך יכנס לשם מ"מ טוב כו' עיין בר"ן ועוד נראה דבשעת עשיית הכותל כי הכא אפשר לו לעשות גם לצד חבירו וק"ל:

בפרש"י בד"ה המקיף את חבירו כו' דסתם בקעה מקום שנהגו שלא כו' עכ"ל וכשגדר הרביעית מגלגלין עליו הכל דה"ל כיורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות וכיון שלא מיחה חייב לשלם ועיין בר"ן:

בד"ה אימא סיפא כו' קס"ד השתא דתנא ניקף וה"ה מקיף אלא כו' עכ"ל ולעיל כתב דל"ג ניקף ודוחק לומר דקאמר דתנא ניקף משום דהלשון מוכיח כן דקתני אם עמד כמו שכתב לעיל ועוד אמאי קאמר דל"ג ליה דהא א"נ דגרסינן ליה מוקמינן לה נמי אמקיף משום דה"ה ונראה דמה שכתב לעיל דל"ג ליה אינו מפרש"י אלא מדברי הג"ה אבל רש"י גרס שפיר ניקף במתני' ושפיר קאמר הכא דתנא ניקף וק"ל:

תוס' בד"ה שניה ושלישית לא אומר ר"י דהיינו טעמא כו' עכ"ל האי טעמא דנפטר אשניה ושלישית פסיקא להו כדקאמר התם בפרק כיצד הרגל לדידי סגי לי בנטירה (זוטא) [בר זוזא] אלא דא"כ ליפטר נמי ארביעית וכתבו טעמא חיובה דרביעית דאין לך אדם כו' וכה"ג כתבו לקמן אבל בקונט' פי' טעם לפטור אשלשה משום דיצא מב"ד זכאי וע"ז הטעם הקשו דא"כ גם ברביעית כו' וק"ל:

גמ' אמר רבינא הכא בהוצא עסקינן וכו' צ"ע מה משני רבינא עדיין קושית המקשה במקומה עומדת וצריך לפרש דה"ק לעולם דאיירי כגון דקדים חד מינייהו ועביר חזית דידיה ודקשיא לך דינא קתני דקתני תקנתא אין קתני דינא דאשמועינן דאפי' בהוצא אי עביד חד מינייהו חזית והשני לא עביד דהוי של אותו דעביד החזית ולאפוקי מדאביי דאמר הוצא לית ליה תקנתא וכו' וא"כ לדידיה אפילו עביד חד מינייהו חזית אינו כלום ואין כולה שלו אלא של שניהם וכן משמע מדברי הפוסקים דכל מקום דלא תקנו חזית כגון בחצר אפילו עביד לא מהני קמ"ל תנא דמתני' דבבקעה דתקנו חזית אפילו בהוצא אית תקנתא בחזית ולכך אפילו בהוצא היכי דעשו מדעת שניהם אי קדם חד מנייהו ועביד חזית צריך השני ג"כ לעשות חזית ואי לא עביד יכול לומר ההוא דעביד חזית דידי היא וא"כ שפיר דינא אשמועינן וק"ל:

שם אי בעית אימא מקיף וניקף איכא בינייהו דת"ק סבר טעמא דעמד ניקף וכו'. והכי משמע מדברי ת"ק גדר הראשונה ואת השניה ואת השלישית אין מחייבין אותו כלל הא גדר המקיף גם את הרביעית מחייבין את הניקף ליתן לו דמי רביעית הא עמד ניקף וגדר את הרביעית מגלגלין עליו את הכל ור' יוסי סבר לא שנא וכו' ויש ספרים דלא גרסי האי אי בעית אימא אלא אי בעית אימא מקיף וניקף איכא בינייהו דת"ק סבר אם גדר מקיף את הרביעית וכו' ויש ספרים דגרסי אי בעית אימא הראשון לישנא אחרינא:

ונעביד מלגאו דילמא עביד חבריה נמי מלבר וכו'. פירוש אחר הבנין דאלו בשעת הבנין הלא יראו גם הפועלים אם הוא יעשה חזית והיינו דאמרינן לאידך לשנא השתא במי אתי חבריה ולייף ביה ואמר דידי ודידיה ומפרקינן ליפופא מידע ידיע ולא חיישינן שמא בשעת הבנין יעשה גם הוא חזית לצד חברו. עליות הרב ר' יונה ז"ל.

הוצא אמר רב נחמן סנופי דיכי פירוש בין שורות הקנים יחבר עצים דקים בולטין לצד חוץ. הרא"ש ז"ל. וזה לשון הראב"ד ז"ל דסניף ליה דיכי לבראי. סניף מלשון סניפים מחצר בארוגה. דיכי מלשון נדכאים פירוש קנים חלוקים אחד לשנים או אחד לשלשה מעורבים בין הגזיזים ובולטים לחוץ וטוחים בטיט ולא חיישינן לקיפולא דקיפולא מידע ידיע.

אביי אמר הוצא לית ליה תקנתא אלא בשטרא דדלמא מקפלי לשרקא דטינא ולא ידיע. ונראה דאי עביד חזית בהוצא לא מהני ליה ולא מידי לדעתיה דאביי דכיון דלא תקנו חכמים חזית בהוצא משום דאתי ליה פסידא דדילמא מקפיל ליה ומצי חבריה טעין לא הייתי משגיח ולא נזהרתי בך כיון דלא מהני חזית בהוצא. וליכא למימר דהכי קאמר אביי לא לסמוך איניש אחזית בהוצא דדילמא מקפיל חבריה לטינא ולא ידיע מי הוא דעבד ליה אבל כל זמן שמתקיים שם מהני ליה דאמרינן דלא פליג אביי ולא מידי דעצה טובה קמשמע לן דאם כן מאי האי אמרינן לקמן לאפוקי מדאביי מי איכא למאן דפליג דשטרא עדיף מחזית בין בשטרא בין בגזית. עליות ה"ר יונה ז"ל.

ולא יעשה לא לזה ולא לזה כלומר וכיון דתקינו רבנן חזית בבקעה כשכונס לתוך שלו כי ליכא לא פליג לא מכאן ולא מכאן מידע ידעינן דתרוייהו דאי דחד חזית הוה עביד ליה. ופריק דחיישינן דילמא קדים חד מנייהו ועביד חזית ואמר כולה דידי הוא. והקשה ה"ר יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל אמאי לא חיישינן כי האי חששא בכותל חצר נמי ואמאי לא תני הכי לעיל במתניתין דקתני בונים את הכותל באמצע. ותירץ דלא חיישינן הכי אלא בכותל בקעה שאין אחד יכול לכוף את חברו בסילוק היזק ראיה והלכך חיישינן דמדלא עביד חד מנייהו ואמר מתחלה כונס לתוך שלי הייתי לפי שלא יכולתי לכוף את חברי לבנות עמי כלל אבל בחצר כיון דמעיקרא דינא עבדי ליה מצי למכפייה לחבריה ולמאי ניחוש ליה אי נמי קדים חד ועביד חזית אמרינן ליה את הוא דעבדת ליה ברמאות דכיון דמעיקרא דדינא הוא דמצי למכפייה לא בנית את כוליה וחזית בכהאי גוונא מעלה ולא מוריד ואף על גב דצווח לא צייתינן ליה. כך כתב הרב ז"ל. וכבר כתבתי למעלה במשנתנו דלפיכך נפל הכותל וכו' כי נראים הדברים דודאי שאין דין חזית בכותל חצר מעיקר תקנת חכמים לפי שאי אפשר והוה ליה כהוצא אליבא דאביי. אבל הדין טעמא דכתב ביה הרב ז"ל אינו מחוור בעיני כלל דאי משום דמצי למכפייה לחבריה הא ליתא דהא למאן דאמר היזק ראיה לא שמיה היזק ומאי מחיצה גודא אם כן מתניתין דוקא כשנתרצו ואפילו בחצר שיש בה דין חלוקה אם יכול הוא לטעון לא נתרצה לי חברי והוצרכתי לכנוס לתוך שלי ועשיתי לו חזית ולמאן דאמר נמי מחיצה פלוגתא הא אוקימנא למתניתין כשאין בה דין חלוקה ובין למר ובין למר מתניתין רצו קתני ואם כן לטעון נמי לא נתרצה לי לחלוקה ולא לכותל ואם תאמר דמתניתין דקתני רצו ואיכא עידי רצוי שוב אינו יכול לטעון אני בניתיו ולא רציתי לכוף את חבירי אם כן אף בבקעה כן בדאיכא עדי רצוי אינו צריך לחזית ואי עביד לא מהני. ועוד דאי משום הא אף על גב דנתרצה לו חבירו בעדים עדים עבוד דמשכחי דשר של שכחה שכיח ואזלי להו נמי ומייתי ולמה הוא סומך על זכרונותם של עדים אי נמי דאי אזלי להו לעלמא אי נמי דאי מייתי מפסיד ולפי זה היה זריז שעשה לו חזית כדי שלא ישתכח הדבר ויבא לידי פסידא. אלא נראה לי כמו שכתבתי למעלה שלא תקנו חזית בבית כלל משום דלא אפשר דדילמא מקלף ליה וגאיז ליה וליכא איניש דידע ביה דאין אדם נכנס לתוך שדה חברו מה שאין כן בבקעה ולפיכך בחצר ליכא תקנתא אלא בשטרא ומשום הכי ליכא למיחש בכותל חצר כדחיישינן בכותל בקעה. הרשב"א ז"ל.

דילמא קיים חד מנייהו ועבד דידיה קשיא לי ללישנא דאמרינן מכפא קרנא לבר ואי עביד מלגאו לא מהני היאך אנו חוששים שיעשה חזית לצד חברו ולא יראנו חברו וכי תימא משום דבקעה לא שכיחי בה אינשי ומצי עייל אם כן היכא דכנס לתוך שלו ועשה חזית מאבראי לחוש דילמא יכנוס חברו לרשות שלו ועביד חזית ואמר דידי ודידיה הוא ואפילו לפום אידך לישנא דאמרינן חזית מכפא קרנא מלגאו הא מסיקנא לההוא לישנא דלהכי לא חיישינן דילמא אתי חבריה ולייף ביה דליפופא מידע ידיע דאלו בשעת הבנין לא חיישינן דילמא אתי חבריה נמי ועביד חזית דהא חזו ליה פועלים ואי לאחר הבנין ליפופא מידע ידיע ודלמא מסתבר לחלק ולומר דלא ידיע ליפופא היכא דאיכא חזית אחר שנעשה בשעת הבנין לדמותו לו. ונראה לי דשאני הכא כשעשו מדעת שניהם דאורחא דמלתא שאחד מן השותפים נותן המעות לחברו והוא משתדל בבנין לבדו ואיכא למיחש דילמא בשעת הבנין עביד חזית לצד כותל חברו והלה לא יזהר ולא ישים על לב אבל היכא דמתקני רבנן לעשות חזית מכאן ומכאן ליכא למיחש דילמא עביד חד מנייהו ולא יסמוך על חברו בעשיית חזית שתקנו לו לעשות כדי ליזהר מחברו. עוד יש לומר דהיכא שעשו מדעת שניהם לא מסתפי שמא יתפוס כגנב בכניסתו לצד חברו הלכך יש לחוש דילמא לאחר הבנין יעשה חזית לצד חברו והאי טעמא לא מסתבר כי כמו כן יתפס כגנב אם יעבור לחצר חברו בכותל המשותף היכא שהכניס חברו לתוך שלו וקשיא כנ"ל. ועוד כי זקוקים אנו לתרץ המשנה לדעת האומר דחזינן מכפא לקרנא מלגאו ולדעתו אין לחוש לעשיית חזית אחר הבנין וליפופא מידע ידיע. עליות ה"ר יונה ז"ל. וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל ואם תאמר ניחוש נמי כשעושה לו חזית מבחוץ ולא מבפנים היכא שלא נתן חברו חלק בו ניחוש שמא יבא בלילה ויעשה לו חזית מבפנים ויאמר שלי ושלך הוא. יש להשיב אף על פי שיש לחוש לזה אין טוב להניח הודאי בשביל הספק שאם לא יעשה כלל שום חזית בודאי יתבע חברו חלק בגדר ואם עושה אותו מבחוץ ולא מבפנים אפשר שלא יעשה לו חזית אחר בלילה בדרך גנבה ולא יבא הדבר לידי מחלוקת וכשעשאוה בין שניהם נמי עבדינן חזית מכאן ומכאן כדי שלא יוכל לבא ריב בין שניהם לעולם שאם לא נעשה כלל לא מכאן ולא מכאן אפשר שיבא הדבר לידי מחלוקת דאזיל חד ועביד ליה חזית מבחוץ ולא מבפנים. ואם תאמר אמאי בחצר לא עבדינן חזית מכאן ומכאן כדעבדינן בבקעה יש לומר דבחצר לא צריך כלל לחזית שאפילו יעשה לו חברו בגנבה חזית מבחוץ אמרינן ליה אייתי ראיה דלא בגנבה עבדת להאי חזית ושקיל ואי לא לא שקיל דהא הוה יכול להכריחו בדין שיתן לו חברו חלק במקום עובי הכותל מה שאין כן בבקעה שאין יכול לכופו משום הכי אי עביד חזית בגנבה וטען לדידי כולה היא טענתיה טענה. אי נמי בחצר דדיירי שם תמיד אין לחוש לדלמא יעשה לו חברו חזית בגנבה אבל בבקעה שיעמוד חדש או שני חדשים שלא יוכל לראותה דהא שדה בית הבעל הוא יש לחוש שיעשה לו חזית בגנבה. עד כאן לשונו.

בשלמא רישא תנא דינא ומשום דינא תנא תקנתא פירוש דרך התנא לשנות תקנתא דרך עצה אגב דתני דינא וקא מסיק לה למלתיה בתקנתא ועצה אבל אינו שונה משנה בפני עצמה להודיע דרכי עצה ותקנתא לרמאים. וליכא למימר דהא נמי דקתני עושה חזית מכאן ומכאן אסוקי מלתא היא למה ששנינו לעושה מדעת שניהם. דהא גופא לא אצטריכו ליה אלא משום תקנתא דהא ודאי שאם עשו מדעת שניהם בונים לאמצע. עד כאן מעליות ה"ר יונה ז"ל. אבל הראב"ד ז"ל פירש וזה לשונו בשלמא רישא תנא דינא ומשום דינא תנא תקנתא. פירוש דינא דרישא ועושה לו חזית מבחוץ דאשמועינן דחזית ראיה היא לחזקה וכיון דאצטריך לאשמועינן הכי ממילא אשמועינן תקנתא אבל סיפא ודאי תו לא הוה צריך לאשמועינן ומשום תקנתא דרמאי בלחוד הוא דתני לה והיינו תמיה. עד כאן לשונו.

רבינא אמר סיפא אתאן להוצא פירוש ממשנה יתירה קא משמע לן דבכל מחיצה מהני חזית ולא להשיא עצה לעשיית חזית קתני לסיפא דבתקנתא לרמאי לא איכפת ליה לתנא אלא לאשמועינן דינא להודיענו דמהני חזית בהוצא. קמשמע לן דבחזית סגי לאו אסיפא בלחוד דקתני ואם עשו מדעת שניהם קאמר רבינא קא משמע לן דבחזית סגי דאם כן הוה ליה למימר קמשמע לן דחזית צריך דלאביי לא צריך כלל בהוצא לא חזית ולא שטרא היכא דעביד מדעת שניהם דהא טעמא דעשיית חזית מכאן ומכאן מפרש ליה רב אשי דילמא קדים חבריה ועביד ואמר כולה דידי היא ובהוצא ליכא למיחש להכי דהא אי עביד לא מהני ומדקאמר קא משמע לן דבחזית סגי ליה משום דלאביי סגי ליה אלא ארישא קאי דקתני וכונס לתוך שלו ועושה חזית מבחוץ והכי קאמר ולאפוקי מדאביי דאמר בכונס לתוך שלו דהוצא לית ליה תקנתא אלא בשטרא קא משמע לן דבחזית סגי ליה וכונס לתוך שלו הילכך כשעשו מדעת שניהם צריך חזית מכאן ומכאן דילמא קדים על חבריה ועביד ואמר כולה שלי היא דכיון דמהני חזית גם בהוצא ולאביי אין צריך לעשות עליות ה"ר יונה ז"ל. וזה לשון הראב"ד ז"ל ולאפוקי מאביי דאמר הוצא לית ליה תקנתא אלא בשטרא. משמע מהכא דאביי אפילו במחיצה שהיא של שניהם פליג דזמנין דאזיל חד ושדי לביני דהוו גביה ואקפל טינא וחבריה לא מרגיש בה ושביק להו להנך דקיימי גביה ואשתכח דהויא ראיה לאידך. עד כאן לשונו.

מתניתין המקיף את חברו משלש רוחותיו וכו' יש מפרשים המקיף את חברו משלש רוחותיו בשדות וגדר את הראשונה את השניה ואת השלישית בינו ובין שדה חברו כעין מה ששנינו למעלה מקום שנהגו לגדור ומקום שלא לגדור דהיינו בין חברו ובינו וכן פירש רש"י בבבא קמא פרק כיצד הרגל וכן פירש כאן הרב מורי ז"ל. ומדקתני שאין מחייבין אותו על השלש הראשונות על כרחך בבקעה סתם קא מיירי דאי במקום שנהגו אפילו על הראשונות מחייבים אותו אפילו לכתחלה נמי כופין אותו לגדור אלא על כרחך בסתם בקעה שנינו שאינו חייב לגדור ומשום שנהנה מחצרו אין מחייבים אותו שהרי לא נהנה כלל שעדיין פרוץ הוא ברוח רביעית לעוברי דרך ואי משום שנסתלק ממנו היזק ראייתו של מקיף אינו חייב בכך דהיזק ראיה בבקעה אינו חשוב היזק כיון שלא נהגו לגדור. אבל אם גדרו מארבע רוחותיו שעכשיו הוא מהנהו שמסלק ממנו רגל ושן בהמות חייב. ויש מקשים על פירוש זה מדדייקינן מינה בפרק כיצד הרגל הא רביעית חייב ואמרינן שמע מינה זה נהנה וזה אינו חסר חייב ואם בשגדר בינו ובין חברו וכדי לשמור ממנו מהיזק ראייתו היכי קרי ליה אינו חסר הא ודאי חסר הוא דאטו למאן דאמר זה נהנה וזה אינו חסר פטור אם עמד אחד משותפי החצר וגדר בינו ובין חברו אין מחייבים את הניקף לשלם לו הא ודאי חייב הוא שהרי זה חסר וצריך לעשות מחיצה בינו ובין חברו כדי לסלק מעליו נזק שהיה חברו מזיקו וזה נהנה וזה חסר הוא מחמתו. ויש לומר כיון דבמקום שלא נהגו לגדור הוא לא מיקרי חסר מחמתו דהא לא חשיב להו אותו היזק ראיה ואפילו בשגדר את הרביעית אין הניקף חייב מפני שנהנה בסילוק היזק ראיית המקיף אלא משום שנהנה בסילוק היזק שן ורגל שהיה פרוץ לרשות הרבים מרוח הרביעית ולפיכך קרינן ליה זה אינו חסר שאותו גדר לא מחמת היזק ראיית הניקף צריך המקיף לעשותו אלא מחמת היזק ראיית הרבים ואפילו אם היה מקיפו בשדות מארבע רוחותיו וגדר בינו לבין חברו מארבע רוחותיו משום היזק אינו חסר קרי ליה דלא חשיב כלל היזק במקום שלא נהגו לגדור ואי משום היזק שן ורגל הניקף בחריץ ובן חריץ סגי ליה אם כן אינו חסר בהוצאת הגדרים מחמתו. ויש שמקשים עוד מדקאמרינן התם את גרמת לי היקיפא יתירא ואם בינו לבין חברו לא הוה ליה למימר היקיפא יתירה אלא את גרמת לי היקף זה. ויש לומר מפני שזה בודאי מאחר שהוא חושש להקיף בינו לבין חברו מסתמא כל שכן שחשש לנזק הרבים וקדם וגדר גדרים חיצונים בינו ובין הרבים ואם לא שהיה זה באמצע שדותיו לא היה צריך להקיף זה השני כלל אם כן מחמת הניקף הוצרך המקיף לגדור היקף זה יתר על הגדרים החיצונים. ולדידי קשיא דכיון שאינו מקיפו בשדות אלא משלש רוחות כשגדר את הרביעית בודאי חסר הוא מחמת הניקף בגדר הרביעית שהוא גודר לנגד האמצע בין הניקף לרשות הרבים כזה*). ויש לפרש שראובן מקיפו בשדות מארבע רוחות ולפיכך גם בגדר השניה אינו חסר מחמת שמעון ומה ששנינו ומקיף את חבירו משלש רוחותיו ולא קאמר מארבע רוחותיו לפי שלא הוצרך להזכיר גדר הרביעית בין רשות הרבים לשדה שמעון אלא שלש שדות שהוא גודר בינם ובין שדה שמעון ויש מפרשים שהמקיף הזה לא גדר בינו לבין חברו כלל אלא גדרים חיצוניות הוא שגדר בינו משום היזק ראיה וכו' ככתוב בחדושי הרמב"ן ז"ל. ועל כרחך גם לפירוש זה לבין דרך הרבים ולא צריכים אנו להעמידה במקום שלא נהגו לגדור דאי במקום שנהגו אפילו גדר את כולן למה מחייבים את הניקף כלל על המחיצות החיצוניות והרי למחר זה רוצה לגדור בינו לבין החיצון ונמצא שלא ההנה אותו כלל או שמא למחר המקיף עצמו מכריחו לגדור עמו בינו לבינו באמצע ונמצא מפסיד בגדרים אלא על כרחך במקום שנהגו שלא לגדור ואיכא למידק וכו' ככתוב בחדושי הרמב"ן ז"ל. ואם תאמר עוד לימא ליה דילמא למחר אצטרך לגדור ביני לבינך שלא תהא דעתי נוחה שתראה בקמתי ונמצאת מפסיד בהוצאת גדרים אלו. ולפי הפירוש השני יש לומר שנותן לו בתנאי שאם יגדור בינו לבינו שיחזיר לו מה שנתן והשתא מיהא נותן לו שהרי מהנהו. הרשב"א ז"ל.

גמרא קילופא מידע ידיע בתשב"ץ ח"א סימן נ"ג היה לו הגירסא כאן קיפולא וכ' שהוא היפוך הלשון מלשון קילוף וכעין מ"ש רש"י חולין דף מד ע"א ד"ה דאקפל: