מסכת בבא בתרא דף כ״ט עמוד ב׳

ומודה רב הונא בחנותא דמחוזא דביממא עבדי ובליליא לא עבדי פירוש ומועיל להם אם החזיקו ג' שנים ואע"ג דלאו שלש רצופות אלא מפוזרות כיון דאורחייהו בהכי דהוי כאתרי דמוברי באגי ואם תאמר א"כ פשיטא דמודה רב הונא כדפריך לעיל גבי באגי וי"ל לפי שבני אדם שאינם חנוונים דרים בהן בין ביום ובלילה ואותן צריכים ג' שנים רצופות יום ולילה וס"ד דחנוונים נמי יצטרכו כן קא משמע לן ומהאי טעמא אתי שפיר דבעינן להו שלש שנים שלימות דהיינו ו' שנים אע"ג דבשדות ובית הבדים לא בעינן אלא שלש שנים בין הכל (אלא) היינו משום דכמו שאר בני אדם הדרים שם שאין חנוונים בעו ג' שנים ביום ובלילה ה"נ חנוונים בעו ג' שנים שלימות דהיינו ו' שנים והא דלא אייתי להא לעיל גבי ומודה רב הונא אומר ר"ת משום דלא סלקא שמעתתא דבתי וכי האי גוונא איכא בסוף [הכונס] (ב"ק דף סא:) גבי ומודו חכמים לרבי יהודה:

דלא תחזקו אהדדי ואע"ג דתנן לקמן (בבא בתרא דף מב.) השותפין אין להם חזקה זה על זה פרש"י דהכא הוזקקו לעשות כן לפי שלא היה להם עדי שותפות וקשיא לר"י דא"כ אותו שהחזיק שנה ראשונה יאמר שהוא שלו כיון שאין עדים שיש לחבירו חלק ונראה לר"י דלא היו רוצים שיחזיק האחד שלש שנים שלא תשתכח השותפות:

אבל כתוב עיטרא קלא אית לה והא דאמר בהמפקיד (ב"מ לט. ושם ד"ה לא) גבי אין מורידין לנכסי קטן ל"ש עביד עיטרא ל"ש לא עביד אין מורידין גבי יתמי החמירו [וע"ע תוס' גיטין כח. ד"ה והניחו]:

בשכוני גוואי הואי והואי לי אורח עלך ונראה לי שהיה לו עדים שהיה בשכוני גוואי אבל לא היו יודעים באיזה דרך היה יוצא דאי לא היה לו עדים כלל דהוה בשכוני גוואי היכי הוה קאמר רב נחמן זיל ברור אכילתך דאטו יש להם לעדי חזקה לידע שלא היה המערער באותו בית כל שלש שנים ואם יאמר המערער הייתי עמך שני ימים ואין לך שלש שנים שלימות והעדים אינן יודעים יפסיד:

ומודה מר זוטרא שאלו היו הבעלים רוכלין המחזירין בעיירות בימים ואינן באין ללון בביתם אלא בלילות אף על גב דלא טענו אנו טוענין להם כן, כי קרוב הדבר שמא הערים המחזיק והיה יוצא בלילות כדי שלא ירגישו הבעלים בחזקתו. ונראה לי דוקא בעדות שיבבי, אבל עדות שכורין לא ניחוש להן דילמא עושין כן, וכבר אמרנו דכל מעיד שדר שלש שנים בין בימים בין בלילות הוא מעיד. ומיהו לעיקר פירוש זה קשיא לי, דלפי פירוש זה מר זוטרא להקל על המחזיק ולהחמיר על המערער אמרה, ואם איתא לא הוה ליה למימר אי טעין טענתיה טענה, אלא אדרבה הוה ליה למימר אי לא טעין לא טענינן ליה. ולפי גירסא זו יש לי לפרש יותר, דלאביי ורבא עדות שיבבי ושוכרין במעידים סתם כמעידים ביממא וליליא, ואין אנו מצריכין אותן להעיד בפירוש ביממא ובליליא, ועלה קאמר מר זוטרא דאי טעין מערער בבריא שלא דרו בליליא טענתיה טענה וצריכין להעיד בפירוש ביממא וליליא, ולפי זה לא גרסינן בדרבא ביממא ובליליא, וגם הר"א ב"ד ז"ל לא גריס ליה. ומיהו אפילו לספרים דגרסי' ליה, איפשר לפרש דלאו דוקא, אלא משום דאמרי בליליא לא ידעי' ביממא ידעי, אמר דשוכרין ידעי אפילו בליליא וכשמעידין סתם כמעידין אף בליליא. והגאונים ז"ל גורסין אמר מר זוטרא אי טעין ואמר ליתו ליסהדו לי וכו' ומודה רבא ברוכלין המחזירין בעיירות, ופירש ר"ח ז"ל דמר זוטרא לאוסופי אמאי דאמרינן לעיל דבנקטי אגרא בידייהו אתא, והכי קאמר אי טעין לוקח ואמר ליתו תרי אכסנאין דעלמא דלא דיירי בהו השתא ולסהדו דדרו בהו מעיקרא טענתיה טענה, ואף על גב דלא נקטי אגרא בידייהו, מקבלינן סהדותא מנייהו, משום דהני לאו נוגעין בעדותן הן, דמאן ידע דדרו אינהו התם.

ומודה רבא ברוכלין המחזירין בעיירות ולא גרסינן אף על גב דלא טעין, אלא כגון דאתו תרי ואמרו אנן אגרנא מיניה ודאירנא ביה תלת שנין ביממא ובליליא, דאלמא צריך שדרו ביה בין ביממא בין בליליא, אי הנך שוכרין רוכלין המחזירין בעיירות הן, אף על גב דלא דרו ביה ביממא תו לא צריך, דרוכלין אפילו בשלהן אינן דרין ביום אלא בלילה. ואינו מחוור, דאם כן מאי מודה רבא, והא כולי עלמא, בין אביי בין רבא בין רב הונא, כולהו בעי סהדותא דיממא וליליא, ואמאי תלי ליה ברבא. ומורי הרב ז"ל פירש, ליתו ליסהדו לי, דאתא לאוסופי נמי אמאי דאוקימנא דנקטי אגרא בידייהו, והכי קאמר, פעמים שמקבלים מהם אף על גב דלא נקטינן, והיכי דמי, כגון דאתא לוקח לבי דינא מקמי דאתא מערער ואמר להו לבי דינא קניתי בתים ומתירא אני שמא יערער עלי המוכר למחר וליומא אחורי מפני שנאבד שטרי, והרי כאן שוכרין שדרו בהן תלת שנין ביממא ובלילא ליתו ליסהדו לי עכשיו בפניכם וקבלו עדותן, בכי הא מקבלין ואף על גב דלא נקטי אגרא בידייהו, מכיון דאין כאן מערער לא חשבינן להו כנוגעין בעדותן, דלא חיישינן למאי דלא חזו, וכאותה שאמרו לקמן בפירקין (בבא בתרא מו, ב) לוקח ראשון מעיד ללוקח שני והוא דאית ליה ארעא אחריתי, ואין מחזיקין אותו כנוגע בעדותו אף על פי שאין ידוע כמה המוכר חייב, מפני שאין אדם חושש ומתירא ממערער שאינו ידוע, והכא נמי לא שנא. ואם תאמר מכל מקום היכי מקבלין עדותן שלא בפני בעל דין, י"ל דדומיא דהיו עדיו רדופין ללכת למדינת הים דמקבלין שלא בפני בעל דין, דהכא נמי חושש הוא שמא יבאו בעלים ויערערו עליו והרי אלו פסולין ונוגעין בעדותן.

ומודה רב הונא בחנותא דמחוזא דליממיא עבידן לליליא לא עבידן כלומר, וכיון שכן, אף על גב דלא דרו בהו בליליא כלל סלקא להו חזקה. יש מי שפירש אפילו בשלש שנים לבד, דומיא דמחרצאות ושובכות. ואינו מחוור, דאם כן מאי מודה רב הונא, דהא הכא ליכא מפוזרות כלל, דהא דר בהו כל ימי התלת שנין ברצוף ודומיא דמרחצאות ושובכות, והא לאו במפוזרות ורצופות שייך אלא במקוטעות, ומודה תנא דמתניתין הוה ליה למימר. ואומר אני, דאפשר דמשום דרב הונא מחמיר בחזקה טפי תלי לה להא בדרב הונא, כלומר אפילו רב הונא דמחמיר מודה בהא. ואכתי אינו מחוור. ונראין דברי המפרשים דחנותא דמחוזא שית שני בעו דלהוו בהו תלת שנין דיממי, והיינו דאיצטריך לרב הונא דמפוזרות נינהו. ואם תאמר היינו אידך דאמרינן לעיל ומודה רב הונא באתרא דמוברי באגי ומאי חדית בהא השתא, איכא למימר דחדית בהו טובא, דהתם כולהו איניש מוברי לה לארעא וארעא גופא לא עבידה למיזרעה שתא בתר שתא כי היכי דתעביד פירי טפי, הילכך הא אכלה האי להאי ארעא כדאכלי ליה בעלים, אבל חנותא דמחוזא דעבידן למידר בהו בין ביממא בין בליליא מצד עצמו אי הוה דייר בהו איניש דעלמא, ואפילו הכי כי דייר בהו חנוני סלקא להו חזקה ביממי בלחוד, הא ודאי צריכא רבא לחדותי וטובא קא משמע לן. ומיהו לישנא דליממא עבידן ליליא לא עבידן נראה לי דדייקא טפי כפירוש קמא, דהא משמע דחנותא דמחוזא לא עבידן לליליא והוו להו כמרחצאות, דאי לא מאי קאמר דלא עבידן, אינהו ודאי אף לליליא עבידן, אלא דחנוני הוא דלא עביד למידר ביה בליליא.

אתון מאי טעמא עבדיתון הכי כי היכי דלא תחזקו אהדדי ואף על גב דאמרינן לקמן (בבא בתרא מב, ב) דשותפין אין להם חזקה בדבר שאין בו דין חלוקה ואף על גב דנחית לה לכולה. י"ל הני מילי במילתא דידיעה להו בשיתוף אבל הכא לא ידיעה להו בשיתוף ודילמא טעין כולה שלי ואני קניתיה. אי נמי י"ל דדילמא סבירא להו כמאן דאמר לקמן דבנחית לכולה אית ליה חזקה.

אבל כתבו עיטרא קלא אית ליה כלומר, אי כתבי עיטרא דלישתמשו בה מר הכי ומר הכי, קלא אית לה, דכל חד מנייהו מחמתיה ובשליחות חבריה משתמש בה, וכאותה שאמרו לקמן (בבא בתרא מא, ב) שלשה לקוחות מצטרפין אמר רב וכולן בשטר ולאו דוקא בדכתבו עיטרא בינייהו בהכין, אלא אפילו כתב להו מוכר עיטרא דזבינא להו מינה לתרווייהו, דקלא אית ליה דשותפין נינהו ומחמת השיתוף משתמש בה כל חד מנייהו. וכן כתב מורי הרב ז"ל.

ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ביתא אמר ליה מינך זבינתא ואכלתיה שני חזקה אמר ליה אנא בשכוני גואי הואי וכו'. האי מעשה בשיש עדים למערער, דאי לא, בכי הא לא הוה אמר רב נחמן ללוקח זיל ברור אכילתך, אלא לוקח היה נאמן, דהפה שאסר הוא הפה שהתיר, ולוקח זה עידי חזקה יש לו וכמו שטען ואכלתיה שני חזקה. אלא שהמערער בא לו מצד אחר. ואמר ליה אנא בשכוני גואי הואי. ופירש ר"ש ז"ל בית פנימי היה לי לפנים מאותו בית ועליך הייתי עובר ודר בבית הפנימי, ולפיכך לא עלתה לך חזקה, שלא היית משתמש לבדך אלא גם אני הייתי משתמש. ואינו מחוור כלל, שאם אתה אומר כן, לעולם לא תעלה חזקה לבית החיצון, ומי שמכר שדה לחברו ושייר בו בור או אילן ושייר לו דרך לא תעלה לו חזקה, מפני שיש לו שם דריסת רגל. ואם תאמר שאני התם דשדה עשויה לפירות והרי לוקח אוכל פירות, בית נמי לדירה עשויה והרי לוקח דר ומשתמש לעצמו. ורבינו אלפאסי ז"ל פירש, בארץ מרחקים הייתי באותה שעה שאתה טוען שמכרתיה לך ולא יכולתי למכרה לך, ואמר ליה רב נחמן זיל ברור שהיה עמך במדינה באותו יום כדי שתהיה אכילתך מועלת. וגם זה אינו מחוור, חדא דלא שמענו שאמר לו הלוקח ביום פלוני לקחתיה ממך, כדי שיאמר המערער באותו יום לא הייתי עמך במדינה. ועוד דתנן (לה, א) היה בגליל והחזיק ביהודה ביהודה והחזיק בגליל לא עלתה לו חזקה, אלמא יהודה וגליל אין, דכשעת חירום דמי, הא יהודה ויהודה עלתה לו חזקה אף על פי שהתחיל להחזיק שלא בפני הבעלים, דיכול לומר לו אני הלכתי שם וקניתיה ממך או על ידי שלוחי או על ידי שלוחך, ואי לא תימא הכי, אף כשבירר שהיה עמו במדינה, אי אמר לו חולה היה באותה שעה ולא דבר עמו אדם כל אותו היום, אף הוא צריך להביא ראיה ולברר שהיה בריא ומדבר עם כל אדם, וזה רחוק מאד. והפירוש הנכון, בשכוני גואי, בארץ מרחקים עמדתי כל אותן שני החזקה ולא שמעתי בחזקתך, או שלא יכולתי למחות, וכדתנן (שם) אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה, ואמר ליה רב נחמן זיל ברור שהיה עמך במדינה בסוף השלש שנים של שני החזקה. וקיימא לן כרב נחמן בהני תרי עובדי, בהאי ובאידך דבי סיסין, דאותה שעה שהיה חולק רבא עמו תלמיד יושב לפניו היה, וכדמשמע מדאמרינן אמר ליה רבא דינא הכי ולא אמרינן אמר רבא המוציא מחברו עליו הראיה, ואין הלכה כתלמיד במקום הרב, הילכך צריך לברר שהיה המערער עמו בסוף שני החזקה, אבל אם הביא עדים שהיה עמו בתחלת החזקה או באמצע שני החזקה, אם לא היה עמו בסופן לא עלתה לו חזקה, דמתחלה לא היה עדיין זקוק למחות דמימר אמר עדיין יש שהות, ובסוף החזקה היה בארץ מרחקים, שאין השיירות מצויות במקום חרום ואין המחאה נשמעת, ולפיכך לא מיחה ולא עלה לזה חזקה. וכן כתב מורי הרב ז"ל.

שדה שהיו שנים מחזיקים בה בשתוף בדרך זה שהאחד אוכלה שנה ראשונה והשני שנה שניה והראשון חוזר ואוכלה שנה שלישית והשני שנה רביעית והראשון חוזר ואוכלה שנה חמישית והשני שנה שישית ונמצא ששניהם החזיקו בה שלש שנים ובא אחד וערער אין חזקתם חזקה כשם שלא החזיקו השותפין זה על זה ומפני כך אוכלים אותה זה אחר זה שלא יאכלנה אחד שלש שנים ויאמר לחברו שהחזיק כך לא החזיקו אצל המערער שאף הוא יכול לומר זה שלא מחיתי מפני שראיתי פלני שכבר הניחה וכן פלני אחריו וכשהוא מניחה הייתי קבור שלגמרי הניחה ולא על דעת שתחזור לו ואלו הייתי יודע שדעתו יחזור הייתי מוחה ודוקא בשלא עשו השותפין שטר על תנאי זה ר"ל להשתמש בו זה שנה וזה שנה אבל אם עשו שטר על תנאי זה כל מעשה שטר קולו הולך למרחוק ואי אפשר שלא הגיע שטר מחזיק באזני מערער והיה לו למחות ואחר שלא מיחה החזיקו בה אף משעברו שלש שמאחר ששותפין הם הרי הם כאיש אחד וכשנשתמש בה זה הרי הוא כמי שנשתמש בה זה ונמצאו שלש רצופים:

כשם שביארנו לענין דין זה בקרקע כך הדין בעבד ושפחה ומ"מ בעבד ושפחה אפילו החזיק בה אחד מן השתפין שלש שנים לא החזיק לענין הפקעת חברו שהשותפין במה שאין ראוי ליחלק לא החזיקו זה על זה ומ"מ דוקא כשהדבר נודע מתחלה שהוא משותף אבל אם לא נודע דיו ביום אחד מתוך שאם רצה אומר לא היה לך בה שתוף מעולם כשאומר שתוף היה לך בה ומכרתה לי נאמן מעתה צריך שתשאל שהרי מעשה הנזכר בכאן בשפחה היה ומה הוא שאמר אתון מאי טעמא עבדיתו הכי כי היכי דלא תחזיקו אהדדי והרי אף אם לא היו עושים כן לא החזיקו זה על זה ואי אתה יכול לומר בשלא נודע שהיא משתפת שאם כן אף ביום אחד היה יכול להחזיק שלא נאמר הגודרות אין להם חזקה לאלתר אלא בשנודעו שהם של אחרים אפשר שמעשה שהיה כך היה ומתוך שלא היו סוברים כן היו מתנים ביניהם בדרך זה אבל לענין פסק אין מחזיקין זה על זה על הדרך שביארנו:

מחזיק שהביא עדים שאכלה חוץ מבית רובע לא קנה אלא כנגד מה שהחזיק ואפילו היה זה ששייר מקום סלע שאינו ראוי לזריעה צריך שיחזיק בו בדבר הראוי לו כגון שישטח שם פירותיו או ירעה שם בהמות וכיוצא בזה ואם לא עשה כן אע"פ שהוא תוך המצרים אינו נגרר אחר הקרקע להיות נקנה עמו ומ"מ בחזקת קנין קנה כל המסויים תוך המצרים בנעל וגדר שהוא מעשה המועיל לכל הקרקע ויש קניות שהחזיק אע"פ שאינו שוה לכל הקרקע כגון החרישה או החפירה כמו שיתבאר בשדה המסויימת במצריה שכיון שהכיש בה מכוש אחד קנה הסלע ושאר המקומות שאין ראויין לזריעה כלל לא החזיק בהם אא"כ בתשמיש הראוי להם כגון שטיחת הפירות וכיוצא בהם על הדרך שהזכרנו ואם נהנה בדבר שאין ראוי לאותו דבר לא החזיק וכן הדין בשאר הדברים:

זה שהוזכר בכאן באחד שערער על קרקע שהיה חברו מוחזק בו ואמר לו חברו ממך לקחתיה ואכלתיה שני חזקה והוא השיבו אנא בשכוני גואי הואי ודנו בו זיל ברור אכילתך נתחבטו בו המפרשים ועיקר הדברים בה מה שפירשו בה גדולי הפוסקים והוא שהמערער יש לו עדים שהיא שלו והמחזיק יש לו עדי חזקה אלא שהוא טוענו ובאיזה זמן לקחתה ממני וזה טוען מהיום שלש שנים לקחתיה וחוזר זה וטוען והלא כל אותו הפרק שאתה אומר בו שלקחתה בארץ רחוקה הייתי והיאך מכרתיה לך ואמר שמצריכין לזה המחזיק להביא עדים שהמערער היה במדינה אפילו יום אחד באותו הפרק ואם לא הביא מסלקין אותו כרב נחמן שהלכה כמותו מ"מ אם לא הזכיר הוא זמן למקח אלא שאינו זוכר הזמן כלל וזה כמה שלקחה אין מצריכין אותו בכך וגדולי המפרשים מוסיפין על דברינו לפירוש זה שיש לו עדים על אותו הפרק שהיה במקומות הרחוקים וכשראה זה עדיו ממשמשין ובאים חזר בו ואמר באיזה מקום שהיית עשית לי שטר המכר ושלחתו לי ואבד וכגון זה דנו שעליו להביא ראיה שכך היה ונראין הדברים שאם לא כן אין לנו לדחות חזקתו בדבריו של זה ושכוני גואי פירוש מקומות הרחוקים והפנימיים עד שהם נעלמים מלב בני אדם ואין אומרים בזו הואיל וזה מוחזק נעשה חברו מוציא ועליו הראיה שהרי בירור חזקה הוא כבירור מעשה שבשטר שאומר לו קיים שטרך וכו' ויש שפירשו בשכוני גואי כלומר שטען המערער שאף הוא דר עמו בבית בחדרים הפנימיים שלא נודעו לעדי חזקתו והזקיקוהו להביא עדים שדר בה לבד ואין נראה כן שכל שהביא עדים שהוא דר בה כשלו מסתמא אין אחר דר עמו שאין אדם נכנס ויוצא ומתעלם מן העין ואין מזקיקין אותו לעדות זו אלא שהדברים נראין כמו שפירשנו ואי אתה יכול לפרש בארץ רחוקה הייתי ולא הייתי יכול למחות שהרי יכול למחות בפני עדים אף שלא בפניו וכן אין יכול לטעון בארץ רחוקה הייתי ולא נודעה לי חזקתך עד שאמחה שהרי אומר לו אי אפשר שלא הגיעה בשלש שנים שמועתו באזניך אא"כ היה שעת חירום ומ"מ אפשר לפרשה בדרך זה ובשעת חירום ר"ל שטוען בארץ רחוקה הייתי וחירום היה בינו לביני שמזקיקין אותו להביא עדים שכבר בא משם בתוך שלש אלא שדין זה מפורש בהדיא למטה כמו שיתבאר וגדולי המפרשים סוברים לפרשה אף שלא בשעת חירום וכגון שאמר שהיה במקום רחוק כל כך שלא היה לו אפשר לשמוע בתוך שלש שלא אמרו שלש אלא שילך באספמיא וכו' שהוא מהלך בינוני הא אם טען שיותר רחוק הייתי ולא הייתי יכול לשמוע טענתו טענה וזה צריך לברר אכילתו שהיה במקום שהיה אפשר לו לשמוע בתוך שלש וזהו לשון שכוני גואי ר"ל רחוקים ביותר ומ"מ לא יראה לי כן תקנת חכמים על מהלך בינוני נתקנה וכל שטוען שביותר רחוק היה אין משגיחין בו אא"כ בירר טענתו מ"מ כל שאין עדים למערער וטען המחזיק שלך היה ומכרתה לי אין ספק שהוא נאמן ואפילו לא דר בה שני חזקה וכמו שאמרו בכתבות פרק שני שלא סוף דבר באומר לחברו שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו שהוא נאמן אלא אף באומר שדה זו שלך היתה ולקחתיה ממך נאמן ואפילו לא דר בה שני חזקה ויש בזה פירושים אחרים ואל תחוש להם כלל:

ומ"מ מעשה שהוזכר בסמוך לו במערער שאמר לו מחזיק מינך זבינתה ואכלתה שני חזקה והשיבו אנא בשוקי בראי הואי והביא זה עדים שבכל שנה ושנה היה בא לכאן ומתעכב שלשים יום והוא משיב שכל אותם השלשים טריד היה למכור סחורתו ולקנות סחורה אחרת עיקר הדברים בו שיש למערער עדי אבות ולמחזיק עדי חזקה והמערער טוען שבארץ רחוקה היה ושעת חירום היה ולא היה יכול לבא ולמחות או שלא ידע וכשהביא זה עדים שבכאן היה טען שכן הוא שבא עם אחזת רעיו הסוחרים בתיור שלהם והיה טריד למכור סחורתו ולחזור ולקנות סחורה אחרת והוא טריד בענין זה כל זמן היארוד וכששלמו ימי הירוד הוא צריך לחזור עמהם בחפזה ולא היה לו פנאי למחות או שלא ידע ולא היה לו פנאי לחקור וכגון שהיו לו בתים אחרים בעיר שהיה מתארח בהם או שהיה מתארח אצל הסוחרים בפונדקאות ואמרו על זה שכל כיוצא בזה טענתו טענה ומחזירין לו ושלשים יום שהוזכרו יראה לי שכך היו ימי הירוד ולא שלשים יום עקר אלא זמן היארוד כמה שהוא ומ"מ במעשה הנזכר למעלה הואיל והוא טוען לא הייתי בכאן באותו הפרק והיאך מכרתיה אם היה הלה מברר שהיה המערער בכאן הואיל ובכאן היה אי אפשר לו לומר טרוד הייתי והיאך נתישבתי למכור ולכתוב שטר שמ"מ הואיל ובכאן היה הדבר מצוי לומר שעל כל פנים נתישב ומכר וכתב ויש בענין זה פירושים אחרים ואל תחוש להם:

בא"ד והל"ל עדותן עדות אלא אגב דנקט ברישא דמילתא אי טעין כו' עכ"ל קאי גם לפי' ר"ח וק"ל:

בד"ה ומודה רב הונא כו' ומה"ט א"ש דבעינן להו שלש שנים שלימים דהיינו ו' כו' עכ"ל הכי משמע להו דבהך מודה רב הונא בחנותא כו' היינו שש שנים דומיא דלעיל ומודה רב הונא באתרא דמוברי באגא וק"ל:

בא"ד וכה"ג איכא בסוף המניח גבי ומודים חכמים כו' עכ"ל נ"ל דכצ"ל והיינו דתנן התם המדליק הגדיש כו' ר"י אומר כו' וחכ"א אינו משלם אלא כו' היה גדי כפות כו' ומודים חכמים לר"י ודו"ק:

ומודה מר זוטרא שאלו היו הבעלים רוכלין המחזרין בעיירות בימים ואינם באים ללון בבתים אלא בלילות אף על גב דלא טענו אנו טוענים כן בקירוב הדבר שמא הערים המחזיק והיה יוצא בלילות כדי שלא ירגישו הבעלים בחזקתו. ונראה לי דוקא בעדות שיבבי אבל בעדות שוכרים לא ניחוש להם דילמא עושים כן וכבר אמרנו דכל מעיד שדר שלש שנים בין בימים וביו בלילות הוא מעיד. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הר"י בעליות ובספרי ספרד ובנוסחאות כל הגאונים ז"ל גרסינן ומודה רבא ברוכלים המחזרים בעיירות כו'. ובכל ספר ישן תמצא ומודה רבא אלא שהגיהו ומודה מר זוטרא. ופירש רבינו האיי גאון ז"ל מודה רבא שהצריך עדות השוכרים על דירת ימים ולילות שאם השוכרים רוכלים שדרכם לחזור בעיירות ומקצת הימים לא דרו בבית לפי שהיו מחזרים בעיירות מהניא חזקה. והא דאמרינן מודה רבא משום דאביי ורבא הם שפירשו שמחמירים בחזקה להצריך עדות יום ולילה והא דקאמר אף על גב דלא טעין מחזיק יש לומר דהכי קאמר אף על גב דלא טעין שמחמת רוכלתם לא דרו שם מקצת הימים וגם העדים לא טענו כך אלא כך אמרו לשלש שנים שכרנו הבית הזה ואנחנו בו ברוב הימים ופעמים שהיינו דרים שם ביום ולנים חוץ לעיר בלילה כיון שאנו יודעים בהם שהם רוכלים ומחזרין בעיירות טענינן להו ופותחים לשאול את פי העדים אם היו עושין כן מחמת רכלתם ואם לא הניחו את ביתם אלא מחמת רכילתא הויא חזקה וכגון זה פתח פיך לאלם הוא. ואנו למדים מדברי הגאונים ז"ל שאם המחזיק יוצא מן העיר בקצת ימים לעסקיו שדירת קבע שלו באותו בית הויא חזקה. עד כאן.

וזה לשון הרשב"א ז"ל ומודה רבא ברוכלים כו'. המחזירין בעיירות ותו לא. והכי קאמר דקאמר רבא כו' ככתוב לעיל בעליות. ואינו מחוור דאם כן מאי מודה רבא דהא כולי עלמא בין אביי בין רבא בין רב הונא כולהו בעי סהדותא ביממא וליליא ואמאי תלי ברבא עד כאן.

ראיתי נוסחת הגאונים ז"ל אי טעין ואמר ליתו לסהדו לי סהדי דדרו ביה תלת שנין כו'. ולשון לסהדו לי מוכיח שהמחזיק טוען כך שאלו המערער טוען הוה ליה למימר לסהדו לך או לסהדו לו. ופרשוה הגאונים ז"ל לענין עדות השוכרים דמהניא למחזיק אף על גב דלא נקיטי אגר ביתא וכגון שדרו שם כבר זה ימים רבים ועכשיו דרים שם אחרים ולא הוי קמאי נוגעים בעדותם דאי בעו אמרו לא שכרנו אי נמי פרענו. וזה הפירוש מאד דחוק שהרי כיון שהזכיר התלמוד נגיעת עדות השוכרים כל כמה דלא נקיטי אגר ביתא ואמרי למאן ליתביה אם בא מר זוטרא עכשיו למצוא צד אחר להכשיר עדותם הוה ליה לפרשו. עד כאן לשון הר"י בעליות.

וכן הקשה הרא"ש ז"ל בתוספותיו לפירוש רבינו חננאל ז"ל וזה לשונו וקשה לפירוש רבינו חננאל כיון דקאי אהא דרב יימר הוה ליה למר זוטרא למימר מי לא עסקינן דאמר ליתו תרי סהדי כו'. בההוא לישנא דקאמר רב אשי מי לא עסקינן דנקט אגר ביתא. עד כאן לשונו. וזה לשון הרשב"א ז"ל: ומורי הרב ז"ל פירש ליתו ליסהדו לי דאתי לאוסופי נמי אמאי דאוקימנא דנקטי אגרא בידייהו והכי קאמר מעמים שמקבלים מהם אף על גב דלא נקטי והיכי דמי כגון דאתא לוקח לבי דינא מקמי דאתא מערער ואמר להו לבי דינא קניתי בתים ומתירא אני שמא יערער עליהם המוכר למחר ונימא אחרי ממני שנאבד שטריה והרי כאן שוכרים שדרו בהן תלת שנין ביממא ובליליא ליתו לסהדו לי עכשיו בפניכם וקבלו עדותם בכי הא מקבלים ואף על גב דלא נקטי אגרא בידייהו דכיון דאין כאן מערער לא חשבינן להו כנוגעים בעדותם דלא חיישינן למאי דלא חזו וכאותה שאמרו לקמן בפרקין לוקח ראשון מעיד ללוקח שני והוא דאית ליה ארעא אחריתי ואין מחזיקין אותו בנוגע בעדותו אף על פי שאין ידוע כמה המוכר חייב מפני שאין אדם חושש ומתירא ממערער שאינו ידוע והכי נמי לא שנא. ואם תאמר מכל מקום היכי מקבלים עדותם שלא בפני בעל דין. יש לומר דדמיא להיו עדיו רדופים ללכת למדינת הים דמקבלים שלא בפני בעל דין דהכי נמי חושש הוא שמא יבואו בעלים ויערערר עליו והרי אלו פסולים ונוגעים בעדותם. עד כאן לשונו.

ומודה רב הונא בחנואתא כו' יש מפרשים דבעינן בהו שש שנים לחזקה מפני שאין שם לילות כאתרא דמוברי באגי. ויש מפרשים דלא צריכי אלא שלש שנים ולא דמי לאתרא דמוברי באגי דהתם הא דמוברי לאו משום דלהכי עבידא אלא משום דניחא להו בהכי כי היכי דתעביד טפי בשני הזריעה. ועוד דבירותא לאו בשנה ידיעה דוקא היא ולאו שויא אכילה לכולהו ולא בירותא לכולהו אלא שתא דמוביר האי אכיל האי ומשום הכי בעינן שש שנים כי היכי דלהוי אכילה שלש בסירוגין כי היכי דלפרסם חזקתיה אבל הני חנואתא דמילתא ידיעה דשויא לכולהו דליממא עבידן לליליא לא עבידן סגי בשלש שנים בין הכל ומסתברא כותיה הראב"ד ז"ל.

וזה לשון הרשב"א ז"ל ומודה רב הונא בחנואתא דמחוזא כו'. דליממא עבידן לליליא לא עבידן. כלומר וכיון שכן אף על גב דלא דרו בהן בליליא כלל סלקא להו תזקה. יש מי שפירש אפילו בשלש שנים לבד דומיא דמרחצאות ושובכות ואינו מחוור דאם כן מאי מודה רב הונא דהא הכא ליכא מפוזרות כלל דהא דר בהו כל ימי התלת שנין בצירוף דומיא דמרחצאות ושובכות והא לא מפוזרות ורצופות שייך אלא במקוטעות ומודה תנא דמתניתין הוה ליה למימר ואומר אני דאפשר דמשום דרב הונא מחמיר בחזקה טפי תלי לה להא בדרב הונא כלומר אפילו רב הונא דמחמיר מודה בהא. ואכתי אינו מחוור. ונראה דברי המפרשים דחנותא שית שני בעי דלהוי בהו תלת שנין דיממא והיינו דאצטריך לרב הונא דמפוזרות נינהו. ואם תאמר היינו אידך דאמרינן לעיל ומודה רב הונא באתרא דמוברי באגי ואי חדית בהאי השתא איכא למימר דחדית בהאי טובא דהתם כולהו אינשי מוברי לה לארעא וארעא גופא לא עבידא למירעה שתא בתר שתא כי היכי דתעביד פירי טפי הילכך הא אכלה האי להאי ארעא כדאכלי לה בעלים אבל חנואתא דמחוזא דעבידן למידר בהו בין ביממא בין בליליא מצד עצמן אי הוה דייר בהו איניש בעלמא ואפילו הכי כי דייר בהו חנוני סלקא ליה חזקה ביממי בלחוד הא ודאי צריכא רבא לחדותי וטובא קמשמע לן. עד כאן לשונו. וזה לשון הר"י מיגש ז"ל: ולבתר דסליק מר זוטרא מלפרושי מימריה דרבא קא מהדר נמי ופריש עיקר מימריה דרב הונא וקאמר ומודה רב הונא בחנואתא דמחוזא דליממא עבידי לליליא לא עבידי וכיון דלליליא לאו בר דירה הוא כמאן דליתנהו דמי ולא הויא הפסקה בין יממא ליממא כי היכי דלהוו מפוזרים אלא לעולם רצופים נינהו הנהו לילותא כיון דלא בני דירה נינהו כמאן דליתנהו דמי. עד כאן לשונו.

אתון מאי טעמא עבידתון הכי כי היכי דלא תחזקו אהדדי קשה לי והא אמרינן לקמן שותף אין לו חזקה בדבר שאין בו דין חלוקה. ויש מפרשים דהני מילי בדבר שהוא ידוע מתחלתו במשותף אבל זו השפחה לא היתה ידועה כי עכשיו קנו אותה ושמא יאמר זה משלי קניתיה והאי תירוצא לא מחוור דאם כן משנה ראשונה נמי היה יכול להחזיק בה ולומר משלי קניתיה. הראב'ד ז"ל.