מסכת בבא בתרא דף כ״ו עמוד א׳

כדנייד נכתמא אפומא דחצבא שאם יניחו כד על חומה וכיסויה עליה ינוע הכיסוי מחמת הרעדה:

רקתא מה שמנערין מן הפשתן:

מאי שנא מזורה בשבת דחייב ואע"פ שהרוח מסייעתו חשיב ליה עושה מלאכה אלמא גירי דיליה נינהו:

היינו זורה ורוח מסייעתו כי היכי דלענין שבת הוי כחו לענין נזקין נמי כחו חשיב ליה:

ולרבינא מאי שנא כו' בשלמא זורה ורוח מסייעתו לא הויא ליה פירכא דקסבר ממונא מאיסור שבת לא ילפינן דהתם מלאכת מחשבת אסרה תורה וכה"ג מתרצינן ליה להא פירכא בב"ק בהכונס צאן לדיר (ב"ק דף ס.):

גץ אטנצייל"א היוצאת מן הברזל כשהפטיש מכה עליו:

חייב והרי הוליכן הרוח:

ניחא ליה דליזיל לחוץ שלא ידליק את ביתו:

אפומא דחצבא על פי' הקונט' קשיא לר"י דאיך יהא האפדנא נייד כולי האי עד שתתנדנד הנכתמא דא"כ הבית קרוב ליפול ולפי הענין משמע שהיה בנין חזק שהרי מתוך העושר בנאה ובמס' שבת (דף עז:) נמי אמר מאי אפנדא אפיתחא דין שמאספין שם לדין משמע דבירה גדולה היא ונראה לר"י דכד ניידא נכתמא כשאדם אוחז הכד בידו שזהו דבר מועט הרבה א"כ מתנדנד האפדנא חייב להרחיק ולריצב"א נראה שאין פ"ה דחוק דבדבר מועט מתנדנד הנכתמא שהוא דבר קל אף על פי שהאפדנא אינו מתנדנד כל כך:

זיקא הוא דקא ממטי לה קשיא לר"י דליחייב משום אש מידי דהוה אאבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו דחייב משום אש כדאמר בפ"ק דב"ק (דף ו.) והכא דאמטי ליה ברוח מצויה איירי מדפריך עלה מזורה ורוח מסייעו דאיירי ברוח מצויה כדמשמע בהכונס (שם דף ס. ושם) גבי ליבה וליבתו הרוח ומדפריך מגץ היוצא מתחת הפטיש דהיינו ברוח מצויה דחייב משום אש דגבי אש קתני לה בהכונס ואומר ר"י דלא דמי לאש דאין חייב משום אש אלא כשעשה האדם את האש לבדו כדכתיב המבעיר את הבערה בלא סיוע הרוח ואח"כ הולכת על ידי רוח מצויה אבל הכא אין עושה לבדו כל עיקר אלא ע"י הרוח דאי לאו רוח לא הוה רקתא אזלא כל עיקר ודמי לליבה וליבתו הרוח דפטור והיינו דמשני כי פריך בסמוך מ"ש מגץ דהוה סלקא דעתך דדמי ממש לגץ ומשני התם ניחא ליה דליזל ומתכוין להכות בכח עד שיצא הגץ ומתרחק בלא שום זיקא וחייב משום אש על מה שגומר והולך על ידי רוח מצויה אבל הכא לא ניחא ליה דתיזל כלומר ואינו מכה בכח ואי לאו רוח אין הרקתא הולכת כלל וא"ת מ"מ יהא חייב להרחיק מידי דהוה אגורן דמתניתין דחייב להרחיק אע"ג דזיקא ממטי ליה וי"ל דמתני' כרבנן והכא איירי אליבא דר' יוסי דלא מחייב אלא בגירי דיליה והא דפריך מגץ ולא מצי לאוקמי ההיא דגץ כרבנן משום דלא פליגי רבי יוסי ורבנן לענין חיוב תשלומין אלא לענין הרחקה וא"ת מאי שנא מנמייה דאפילו לר' יוסי מרחיקין אע"ג דהיא גופה ממטיא נפשה כמר בר רב אשי ומיהו התם משום דזימנין דבהדי דנח כו' כדקאמר לעיל אבל קשה מעורבין לעיל (בבא בתרא דף כג.) דאמר רב יוסף אפיקו לי קורקור מהכא וי"ל דגמרא לא סבר לה כרבינא דר"ת פוסק כמר בר רב אשי וכאמימר ועוד אומר ר"י דבעלי חיים שאני דחמירי טפי מרוח דכח אחר מעורב בהן כדאמרינן בבבא קמא (דף ו.):

מאי שנא מזורה ורוח מסייעתו ורבינא לא חשיב לה פירכא דסבר כי היכי דלא גמרינן משבת לענין תשלומין כדמפרש רב אשי בהכונס (ב"ק דף ס. ושם) דגבי שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה אבל הכא גרמא הוא וגרמא בנזקין פטור הכי נמי לא גמרינן מהתם שיהא חייב להרחיק ומר בר רב אשי סבר נהי דחיוב תשלומין לא גמרי' לענין הרחקה דליחשב גירי דיליה גמרינן שפיר כיון דגרמא בנזקין אסור:

ורבינא מאי שנא מגץ וא"ת ואמאי קאמר ורבינא לאמימר נמי תיקשי לענין חיוב תשלומין מאי שנא מגץ וי"ל משום הכי נקט רבינא דאמימר הוי מצי לדחויי דה"נ חייב לדידיה בתשלומין דלגמרי מדמה לה לזורה ורוח מסייעתו:

אחד גפנים ואחד כל אילן מתוך פ"ה לעיל (בבא בתרא דף יח.) משמע דנקט אחד גפנים משום דשייך בהו כלאים דהביא ראיה מכאן דכשיש גדר ליכא איסור כלאים וזה סומך לגדר מכאן וזה מכאן ואין נראה דשדה חבירו דקתני הכא על כרחך לאו בשל זרעים איירי דהא מוקמי' בגמ' דמתני' אילנות לאילנות וגפנים לגפנים אבל אילנות לגפנים בעי טפי משום ציפרי ומהאי טעמא גפנים לזרעים בעי טפי אלא דנראה דנקט אחד גפנים ואחד כל אילן דלא תיסוק אדעתי' למימר דשיעור ד' אמות דמתני' דוקא בגפנים שמצינו בהם שיעור זה במקום אחר לענין כלאים:

אבל בבבל ב' אמות תימה דבפרק המוכר את הספינה (לקמן בבא בתרא דף פב: ושם דף פג.) גבי קנה ג' קנה קרקע דאמר רב יוסף עובדא הוה בדורא דרעותא כו' משמע מהתם דבבבל נמי בעינן ד' אמות דבבבל הוה מעשה וצ"ל דבההיא דורא דרעותא היה להם מחרישה גדולה כמו בארץ ישראל:

אבל בגפנים בעי טפי והוא כשנטע דקלים כשהם גבוהים אבל אם נטע גרעין לא דממילא קא גדל ולא גירי דיליה הוא:

אנא לא קייצנא דאמר רב כו' וא"ת והתנן במתניתא דקוצץ ונותן דמים וי"ל דאיכא לאוקמי באילן סרק אבל קשה דאמרינן בהחובל (ב"ק דף צב.) גבי הנהו דיקלי דמכחשי בגופני הוו דקאמר למחר אייתי לי מקורייהו אלמא משום היזק גפנים מותר לקוץ דקלים ויש לפרש דשאני התם שיותר מדאי היו מכחישים בגפנים עד דהוה טעים בהו טעמא דחמרא:

וכמה כדנייד נכתימא אפומא דחצבא פירש רש"י ז"ל, שאם יניח בראש החומה חצבא ונכתימא אפומא ונדייה נכתימא הרי זה נזק וצריך להתרחק. ואינו מחוור, דאפילו פחות מיכן הוי נזק, דהאי מפיל ממש הוא. ור"י ז"ל פירש אי נדייא אפדנא מעט, אפילו משהו, כמה דניידא נכתמא הפמא דחצבא, הרי זה נזק וחייבין להתרחק, וזה נכון.

אמר להו כי מודה רבי יוסי בגיריה הני מילי דקא אזלא מכוחו האי זיקא הוא דקא ממטי לה. מהכא משמע דלרבי יוסי אפילו לגבי נזקין דרבים סבירא ליה דעל הניזק להרחיק את עצמו אלא היכא דאיכא גירי דידיה, ולא שני לה בין היזיקא דיחיד להיזקא דרבים, והילכך מתניתין דקתני מרחיקין את השובך מן העיר חמשים אמה ולא משמע דפליג עלה רבי יוסי, אם כן לרבי יוסי גירי הוו ואפילו לגבי יחיד נמי מרחיק, ועוד דההיא מתניתין אפילו ביחיד היא, וכדתנן לא יעשה אדם שובך בתוך שלו אלא אם כן יש לו חמשים אמה לכל רוח, כלומר מפני שדות היחידים שסביביו. ומינה לדבורים דמרחיקין לרבי יוסי מן העיר חמשים אמה, כדאיתא בתוספתא (פ"א, ה"ז) וכדכתבינן לעיל (בבא בתרא כה, א, ד"ה מתניתין), אף ממצר חברו מרחיקין חמשים אמה. ועוד דכיונים ממש הן, והילכך משמע דאף על גב דאמרינן בריש פרקין דבכולה בבא דמשרה וירק פליג רבי יוסי, היינו דבעל המשרה וכרישין והבצלים והחרדל אינן צריכין להרחיק, אבל דבורים ודאי צריך להרחיק, דגירי נינהו, כדאמרן.

אבל הכא זיקא הוא דקא ממטי ליה ואם תאמר ומאי שנא מאשו ואבנו וסכינו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצוייה דחייב אף על גב דאיכא כח אחר מעורב בו. פירש מורי הרב ז"ל דשאני התם דממונו ממש הוא דמזיק, שהאש היא שמזקת ששורפת, וכן כובד האבן והסכין הן שמזיקין, והילכך אפילו כח אחר מעורב בו חייב, דממונו הוא דאזיק. אבל הכא הרקתא בעצמה אינה מזקת, אלא שהרוח הוא שמסער אותה ומכה בה על פני העוברים.

מתקיף לה מר בר רב אשי מאי שנא מזורה ורוח מסייעתו ואם תאמר אמאי לא מקשה לה ממתניתין (כד, ב) דמרחיקין את הגורן, דהתם נמי זיקא הוא דממטי ליה, ואפילו הכי חשבינן ליה גרמא בנזקין, ורבי יוסי נמי מודה בה, כדעת הגאונים ז"ל שכתבתי למעלה גבי מרחיקין את הסולם מן השובך, וי"ל דאמר לך רבינא דההיא רבנן היא ולא רבי יוסי, דגרמא דידיה בנזקין נמי ליתא. ולמרימר ולמר בר רב אשי אף היא הויא גרמא בנזקין ורבי יוסי נמי היא, ומשום הכי נמי לא מקשה מינה לרבינא ומקשה מזורה ורוח מסייעתו דליכא דפליג עליה. כנ"ל. ואם תאמר מאי קא מדמה לה לזורה ורוח מסייעתו דליכא, דהא דחאה רב אשי בפרק הכונס צאן לדיר (בבא קמא ס, א) גבי לבה וליבתו הרוח ואין בלבויו כדי ללבותה פטור, ואקשינן עלה מאי שנא מזורה ורוח מסייעתו, ופריק רב אשי התם מלאכת מחשבת אסרה תורה אבל הכא גרמא הוא וגרמא בניזקין פטור, י"ל דהכא לאו לענין חיוב תשלומין מדמה לה, אלא לענין אסורה, דמכל מקום גרמא הוא, וגרמא בנזקין אסור. וכן כתב ר"ח ז"ל. ורבינא דלא חש לה, סבירא ליה דאפילו גרמא דידיה לא הוי ושרי.

הכי גרסינן אמרוה רבנן קמיה דאמימר אמר להו היינו זורה ורוח מסייעתו. ואית ספרים דגרסי אמר להו כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו, הני מילי לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה, אבל הכא ממונא הוא וממונא מאיסורא לא ילפינן. וקשיא לי להאי גירסא טובא, דאם כן כי אקשינן ולרבינא מאי שנא מגץ היוצא מתחת הפטיש, מאי טעמא לא אקשינן בין לרבינא בין לאמימר, כיון דתרווייהו בחדא שיטתא קיימי. אלא ודאי לא גרסינן ליה, דאמימר כמר בר רב אשי סבירא ליה. ואם תאמר אכתי כי אקשינן לרבינא מגץ היוצא מתחת הפטיש, ליקשי נמי לאמימר ולמר בר רב אשי דמדמו לה לזורה ורוח מסייעתו. דהתם חייב והכא פטור אלא דאסור משום גרמא בנזקין. י"ל דלרבינא דשרי לגמרי ודאי קשיא, אבל לאמימר ולמר בר רב אשי לא קשיא, דדילמא אינהו לגמרי מדמו לה לזורה ורוח מסייעתו ואפילו לענין תשלומין, ודלא כרב אשי דפרק הכונס, וכיון דלא איתפרש להו לענין תשלומין היכי סבירא ליה לא אפשר לאקשויי להו. ולענין פסק הלכה קיימא לן כמר בר רב אשי ואמימר דאמרין היינו זורה ורוח מסייעתו ומסקין ליה.

אמר שמואל לא שאנו אלא בארץ ישראל אבל בבבל שתי אמות פירש רש"י ז"ל דבארץ ישראל מחרשתם גדולה ובבבל קטנה, והטעם לפי שארץ ישראל ארץ הרים וקרקע קשה וצריך מחרישה גדולה, אבל בבל דטבעני די להם במחרישה קטנה. ואם תאמר והא אמרינן לקמן בפרק הספינה (בבא בתרא פב, ב) עובדא הוה בדורא דרעוותא ואמר ליה רב יוסף זיל הב ליה כדי בקר וכליו, וכמה כדי בקר וכליו ארבע אמות, ודורא דרעותא אתריה דרב יוסף בבבל הוה. י"ל שגם בבבל מקומות יש, שגם שם יש מקומות קשין וצריכין מחרישה גדולה כארץ ישראל.

א"ל והא רחקי לי א"ל הני מילי לאילנות אבל לגפנים בעינן טפי כלומר משום היזקא דעופות.

אמר ליה והא אנן אחד גפנים ואחד כל האילן וכו' קשיא לי, רבא בר רב חנן היכי הוה טעי בהא וסבר דהרחקה דמתניתין מיירי אפילו משום סלוקי נזקא דעופות, והא תני אם היה גדר בנתים זה סומך לגדר וזה סומך לגדר, ולסלוקי הזיקא דעופות גדר גבוה עשרה מאי מהני ליה, ונראה לי לפרש דרב יוסף אמר ליה לקוץ, וסבר רבא בר רב חנן דמשום הזיקא דפרות לא הצריכו חכמים להרחיק כלל, אלא משום עבודת הכרם בלחוד הוא דאיצטריך, ומשום הכי אמר ליה הא רחקי לי כפי מה שהצריכו חכמים משום עבודת הכרם ושוב אינו חייב יותר. ואמר ליה רב יוסף כי משנתינו לא דברה אלא בהזיקא דבקר וכליו, אבל בהיזקא דעופות, שהוא מצוי בין אילנות לגפנים לא דברה., ואהדרה ליה רבא בר רב חנן דמשנתינו אפילו בין אילנות לגפנים קתני, ואפילו הכי תני עלה משום עבודת הכרם, דאלמא אינו צריך להרחיק אלא משום כדי עבודת הכרם, הא משום הזיקא דעופות כלל כלל לא, דלא חשיב ליה היזק. ואהדר ליה רב יוסף דהא דקתני במשנתינו אחד גפנים ואחד כל האילן, לאו בין אילנות לגפנים קאמר, אלא אחד אילנות לאילנות וגפנים לגפנים, ולהני ודאי לא צריך אלא משום עבודת הכרם, אבל בדין אילנות לגפנים לא איירי במתניתין כלל, דהא מילתא אחריתי היא, ומשום הזיקא דעופות וצריך הוא להרחיק.

הרי שהיה נופץ את הפשתן והיה פסולת הולך מכחו ומזיק לבני אדם הרי זה גירי ומצריכין אותו להרחיק משם ולא סוף דבר כשהוא נופץ פשתנו סמוך כל כך עד שמכחו הולך הפסולת ומזיק אלא אפילו היה רחוק אלא שהרוח מוליכה ומזקת הרי זה כזורה בשבת ורוח מסייעתו שהוא חייב אף בזו אע"פ שהרוח מוליכה הואיל ומתחת ידו מוליכה צריך להרחיק ואם הזיק חייב ומ"מ גדולי הפוסקים כתבו שלא השווה לזורה ורוח מסייעתו אלא לענין איסור כלומר שמצריכין אותו להרחיק שגרמא בנזקין אסור כמו שביארנו אבל אם הזיק פטור ואינו דומה לזרייה שבגורן שבזריית גורן כחו הוא לגמרי אבל זה על הקרקע הוא נופץ ואין זה כחו לגמרי ומ"מ נראין הדברים כדעת ראשון ומה שמחלוקת זו תלוייה בו כבר כתבנוהו בפרק הכונס צאן לדיר:

גץ ר"ל שביב אש היוצא מתחת ידי הפטיש ונתאחז בפשתן העובר ברשות הרבים והזיק חייב שהיה לו ליכנס בתוך שלו עד שלא יזיק כמו שביארנוה בפרק הכונס צאן לדיר:

המשנה השתים עשרה והוא מענין החלק השלישי במה שאין הנזק בא לאלתר ומ"מ כבר כללנוה למעלה בדין גירי לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חברו אא"כ הרחיק ממנו ארבע אמות אחד גפנים ואחד כל אילן היה גדר בנתים זה סומך לגדר מכאן וזה סומך לגדר מכאן היו שרשים יוצאים לתוך שדה של חברו מעמיק שלשה טפחים כדי שלא יעכב המחרישה היה חופר בור שיח ומערה קוצץ ויורד והעצים שלו אמר הר"ם אומר כי כשיהיה בשדה חברו אילן לא יטע אילן סמוך לו אלא אם כן הרחיק ארבע אמות וכן אם היו בשדה חברו גפנים לא יטע גפנים סמוך לו אלא אם כן הרחיק ארבע אמות וזה בארץ ישראל אבל בשאר ארצות אין מרחיקין את הגפנים מן הגפנים אלא שתי אמות לפי שבארצות השמנות יתפשטו שרשיהם בקרקע ואם היה שדה חברו גפנים ובא לסמוך לו שדה האילן מרחיק ארבע אמות בכל מקום שמה שאמר מעמיק שלשה הוא בעל השדה שיצאו שרשיה לתוך שדהו יעמיק שלשה ויקוץ מה שימצא ואינו חושש וכשירצה בעל השדה לחפור בשדהו בור ושיח ומערה יקוץ כל מה שימצא משרשי אילני חברו והעצים שלו ובלבד שיהיה הבור שחפר רחוק משדה חברו שש עשרה אמות ואם היה בינו ובין אילן חברו פחות מזה העצים לבעל האילן:

אמר המאירי לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חברו אא"כ הרחיק ממנו ארבע אמות אחד גפנים ואחד אילנות ופירשו בגמ' דוקא בארץ ישראל אבל בבבל שתי אמות ודוקא בגפנים לגפנים אבל אילנות לאילנות ואילנות לגפנים וגפנים לאילנות אף בבבל צריך לארבע אמות ואם היה גדר בנתים זה סומך לכאן וזה סומך לכאן היו שרשים אלו מתפשטין לתוך שדה ראובן מעמיק שלשה טפחים וקוצץ כדי שלא יעכב המחרישה ואינו מעמיק עוד לקציצה זו הואיל ואיני צריך לחפור שם בור ואם היה חופר בו בור שיח ומערה קוצץ בכל מה שימצא ואף העצים שלו ופירשו בגמ' שאין העצים שלו אלא בכל שמוצא מהם חוץ לשש עשרה אמה הא כל מה שימצא מהם בתוך שש עשרה אמה הוא לבעל האילן שעד כאן יניקת האילן והרי הן כגוף האילן:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה וכבר הארכנו בביאורה למעלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

הרי שנטע ולא הרחיק כראוי כבר ביארנו למעלה שכופין אותו לקוץ ואם הרחיק כראוי אינו כופהו לקוץ אפילו היה בא לו היזק אחר מצד האילן הנטוע והוא שהיו באים שם עופות בסבתם ויורדים ממנו לשדה הסמוכה לו ואין זה אלא גרמא מעתה ראוי לתמוה על מעשה שבסוגיא זו באחד שהיו לו דקלים על מצר כרמו של חברו והיו עופות באים עליהם ויורדים משם לכרם ואמר בעל הכרם לבעל האילן שיקצוץ אחר שלא הרחיק כראוי להרחקת אילן מגפנים והוא ארבע אמות והשיבו שמאחר שיש סרך איסור בקציצת האילן והוא שאמרו דיקלא דטעין קבא אסיר למיקצייה לא יקוצנו אלא שאם ירצה הוא לקוץ יקוץ וכי מאחר שמן הדין היה לו לקוצו מה סרך איסור יש כאן ועוד מה הוצרך להזכרת היזק העופות אחר שלא הרחיק כראוי ואי אפשר לומר שכבר הרחיק כראוי שאם כן אף בהיזק עופות אין כופהו לקוץ ועוד שהרי השיבו אבל אילנות לגפנים בעינן טפי ומתוך כך יראה לי שאם נטע ולא הרחיק אין כופין אותו לקוץ מצד השרשים אלא שחופר בתוך שלו וקוצץ שרשיו כפי צרכו וזהו שנשנית משנה זו בלשון לא יטע כלומר לכתחלה ומ"מ כל שנולד לו היזק אחר חייב לקוץ אם הוא גירי ואם אינו גירי אינו חייב לקוץ ומעתה נראה לי בביאור המעשה שהיה המוחה דנו בדין גירי מצד שלפעמים עולה הוא באילן והעופות מפרחין מצדו ומזיקין והיה בעל האילן חולק בזה לומר שאין זה גירי ומתוך שהיה הדבר נשאר אצלם בספק לא היה רוצה ליכנס לחשש איסור מספק אלא שהרשהו שיקוצנו ולמדנו שכל שהדין ברור לקוץ שכופהו לקוץ ואינו יכול לומר לו שיקוצנו הוא ואפשר לפרש שכל שלא הרחיק צריך לקוץ אלא שזה כבר החזיק וכשנתחדש היזק זה טען לו מצד היזק זה המתחדש ויראה לי לפרש עוד שהוא הרחיק ארבע אמות והיה בעל הכרם טוען שכל שמאילנות לגפנים טעון הרחקה יתרה עד ולא יהא טיסת העופות מצויה משם לכרם והיה חולק עמו בעל האילן בזה ומתוך כך לא רצה לקוצו וכן הלכה אלא שמדרך כבוד הרשהו לקוץ וכן הדברים נראין:

הרי שנטע אילן סמוך לשדה חברו ונתפשטו שרשיו לשדה חברו שהוא יכול לקוץ אם היה מתקלקל בחפירתו תשמיש של רבים כגון שהיה שם שביל של כרמים וכיוצא בו אין מרשין אותו בכך שכל מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו ואיסור זה פירושו שאסור והדין ביד האחרים למחות ומ"מ דוקא במה שהוא באותו התחום שהרבים משתמשין בו והוא שאמרו בכאן אמאי לא אמרי ליה כאן בתוך שש עשרה אמה וכו' ויראה לי לפרש בה כלומר שלא נאמר מצר של רבים אסור לקלקלו אלא בתחום שלהם והוא שש עשרה אמה שהוא שיעור רשות הרבים ודכותה הכא בכל מה שהוא כנגד השביל לבד ומ"מ יכולנו לקוץ כל מה שהוא משפת השביל ולפנים ולאו דוקא שיתבאר בכאן שלא יהא רשאי לקוץ אלא מה שמשש עשרה ואילך ויש מפרשים שאף בזו היה דעתו שלא לקוץ אלא לאחר שש עשרה ואין זו כלום שכבר ביארנו שבתוך שש עשרה קוצץ אלא שהעצים לבעל האילן אלא שהם חולקים בזו ואין דבריהם כלום וכן יש מפרשים שמצר זה לא החזיקו בו רבים אלא הוא לבדו והיה טוען שכבר החזיק וכשם שאם החזיקו בו רבים החזיקו כך ביחיד והיה מתכוין האחר להשיבו שלא החזיק אלא לתוך שש עשרה שיש לו יניקה שאע"פ ששרשי האילן מתפשטין עד עשרים וחמש אמה אין יונקין אלא עד שש עשרה אמה ואין זה כלום שאין חזקה אלא שלא לקוץ את האילן אבל שלא לחפור בשלו בכדי צרכו אין כאן חזקה ועיקר הדברים כמו שפירשנו:

גאוני ספרד כתבו שזה שהוצרכנו להרחיק מאילנות לגפנים עד ארבע אמות דוקא בשקדמו הגפנים אבל אם בשעה שנטע האילן לא היו גפנים בסמוך לו בשדה חברו אין מצריכין אותו להרחיק אלא אומר לו כשתהא אתה נוטע כרמך הכנס בתוך שלך כשיעור שמירת הנזק ואם באו שניהם ליטע כאחד זה אילן וזה גפנים וטען בעל גפנים על חברו שירחיק ורצה הוא להרחיק שתי אמות כדין מאילן לאילן ואומר לו אם אתה רוצה ליטע גפנים הכנס שתי אמות בשלך כדי שיתרחק אילן מן הגפנים ארבע אמות אם שניהם קרקע הראוי לאילנות הדין עם בעל האילן ואם זה של בעי הגפן ראוי לגפנים יותר או שראוי לזה ולזה הואיל ואינו משנה כופין את חברו להרחיק ארבע אמות ולא עוד אלא אפילו בראשונה ר"ל שבא בעל האילן ליטע ואין האחר רוצה ליטע עכשו כלום יכול לומר לו באותה שעה הרחק ארבע אמות שלמחר אני נמלך ונוטע גפנים כענין הבא לסמוך בצד המצר ומ"מ כל ששניהם באין כאחד ליטע או זה ליטע וזה לעכב ממצעין את ההרחקה בנתים ואם נטע אחד מהם תחלה ולא מיחה בו חברו כשיבא הוא ליטע מרחיק כל השיעור בשלו:

בד"ה זיקא כו' ואר"י דלא דמי לאש כו' אבל הכא אין עושה לבדו כל עיקר כו' עכ"ל דבריהם צריכין ביאור קצת דלא דמי נמי לאבנו וסכינו כו' כיון דבכוונה נטלן ממקום אחר והניחן בראש הגג ה"ל נעשה האש ע"י האדם לבדו ואח"כ הולכת ע"י רוח מצויה אבל הכא אין כונתו על הרקתא להניחו שם דכל דעתו אינו אלא לנפץ הכתנא ממנו ואין עושה לבדו כל עיקר רק ע"י הרוח ודו"ק:

בא"ד וי"ל דמתני' כרבנן והכא איירי אליבא דר"י דלא מחייב כו' עכ"ל והתוס' שכתבו לעיל בשם ר"ח דכולהו משניות אתיין כר"י ולא פליג אלא באילן היינו למר בר רב אשי ולאמימר ודו"ק:

ד"ה זיקא הוא דקא ממטי ליה וכו' והא דפריך מגץ ולא מצי לאוקמי ההיא דגץ כרבנן משום דלא פליגי רבי יוסי ורבנן לענין חיוב תשלומין וכו'. ר"ל מידי דלא הוי גירי דיליה אפילו רבנן מודו דאינו חייב בתשלומים וגבי גץ קתני דחייב אפי' בתשלומים א"כ אפי' כרבנן לא אתי א"ו מדחייב נבי גץ בתשלומין ע"כ צ"ל דחשיב כחו לגמרי וא"כ לרבי יוסי נמי חייב וק"ל:

כדנייד נכתמא אפומא דחצבא כלומר משוינן חצבא אגביה דאפדנא ומשוינן נכתמא אפומא דחצבא אי לא קא מטי נדנוד לההיא נכתמא אף על גב דחזינן הא דקא ניידא כיון דנדנוד זוטא הוא דהא לא מצי נדנד לנכתמא לא משגחינן ביה משום דמההוא נדנוד זוטא לא מחזיק אפדנא. הר"י ן' מיגש ז"ל.

הכא זיקא הוא דקא ממטי ליה מהכא משמע דלרבי יוסי אפילו לגבי נזיקין דרבים סבירא ליה דעל הניזק להרחיק את עצמו אלא היכא דאיכא גיריה דידיה והלכך מתניתין דקתני מרחיקים את השובך מן העיר חמשים אמה ולא משמע דפליג עלה רבי יוסי אם כן לרבי יוסי גיריה הוו ואפילו לגבי יחיד נמי מרחיק. ועוד דההיא מתניתין אפילו ביחיד הוא וכדתנן לא יעשה אדם שובך בתוך שלו אלא אם כן יש לו חמשים אמה לכל רוח מפני שדות היחידים שסביביו ומינה דדבורים דמרחיקים לרבי יוסי מן העיר חמשים אמה (ועוד) כדאיתא בתוספתא וכדכתיבנא לעיל אף ממצר חברו מרחיקים חמשים אמה. ועוד דכיוני ממש הם והלכך משמע דאף על גב דאמרינן בריש פרקין דבכולה בבא דמשרה וירק פליג רבי יוסי היינו דבעל המשרה והכרישין והבצלים והחרדל אינם צריכים להרחיק אבל דבורים ודאי צריך להרחיק דגיריה נינהו כדאמרן. הרשב"א ז"ל. תימה לרשב"א למאן דאמר אשו משום ממונו נכנס לחנותו של נפח וטפחו ניצוצות על פניו אמאי גולה דדוקא בשוליא דנפחי פוטר בהמניח וגץ הוי משום אש דבהדי אש תני לה בהכונס. ונראה לי דלא קשה כלל דהתם איירי שהניצוצות נתזים מכחו בלא שום זיקא ולא דמי לגץ היוצא על ידי הרוח. גליון תוספות.

אבל הכא זיקא הוא דקא ממטי לה ואם תאמר ומאי שנא מאשו ואבנו וסכינו. פירש מורי הרב ז"ל דשאני התם דממונו ממש הוא דמזיק שהאש היא ששורפת וכן כובד האבן והסכין הם שמזיקים והלכך אפילו כח אחר מעורב בו חייב דממונו הוא דאזיק אבל הכא הרקתא בעצמה אינה מזקת אלא שהרוח הוא שמסער אותה ומכה בה על פני העוברים. מתקיף לה מר בר רב אשי מאי שנא מזורה ורוח מסייעתו. ואם תאמר אמאי לא מקשין ליה ממתניתין דמרחיקין את הגורן דהתם נמי זיקא הוא דממטי ליה ואפילו הכי חשבינן ליה גרמא בנזקין ורבי יוסי נמי מודה בה כדעת הגאונים ז"ל שכתבתי למעלה גבי מרחיקים את הסולם מן השובך. ויש לומר דאמר לך רבינא דההיא רבנן היא ולא רבי יוסי דגרמא בנזקין נמי ליתא. ולמרימר ולמר בר רב אשי אף היא הויא גרמא בנזיקין ורבי יוסי נמי היא ומשום הכי לא מקשה מיניה לרבינא ומקשה מזורה ורוח מסייעתו דליכא דפליג עלה כן נראה לי. הכי גרסינן אמרוה רבנן קמי דמרימר אמר להו היינו זורה ורוח מסייעתו. ואית ספרים דגרסי אמר להו כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו הני מילי לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה התורה אבל הכא ממונא הוא וממונא מאיסורא לא ילפינן. וקשיא לי להאי גירסא טובא דאם כן כי אקשינן ולרבינא מאי שנא מגץ היוצא מתחת הפטיש מאי טעמא לא אקשינן בין לרבינא בין למרימר כיון דתרווייהו בחדא שיטתא קיימי. אלא ודאי לא גרסינן ליה דמרימר כמר בר רב אשי סבירא ליה. הרשב"א ז"ל. וכתב הר"י ז"ל בעליות דגם הספרים שלנו שכתוב בהם היינו זורה ורוח מסייעתו יש לפרש דבתמיה קאמר והכי פירושו ודאי אין לדמותה לזורה ורוח מסייעתו דהתם לענין שבת במלאכת מחשבת תליא מלתא עד כאן לשונו. וכבר דחה הרשב"א ז"ל ככתוב לעיל. ואם איתא אכתי כי אקשי לרבינא מגץ היוצא מתחת הפטיש ליקשי נמי אפילו למרימר ולמר בר רב אשי דמדמו להו לזורה ורוח מסייעתו דפטור אלא דאסור משום גרמא דנזיקים. יש לומר דרבינא דשרי לגמרי ודאי קשיא אבל למרימר ולמר בר רב אשי לא קשה דדלמא אינהו לגמרי מדמי לה לזורה ורוח מסייעתה ואפילו לענין תשלומין ודלא כרב אשי דפרק הכונס וכיון דלא אתפרש להו לענין תשלומין היכי סבירי להו לא אפשר לאקשויי להו. הרשב"א ז"ל. ואם תאמר מאי קא מקשה מגץ דלמא בגץ לא מיירי כלל בדאיכא כח דרוח אלא כח האדם לבדו מראש ועד סוף ולא שייכא לרקתא דממטא לה זיקא. הא ליכא למימר דאם כן לא הוה תנא לה גבי נזקין אלא גבי נזקין דאדם. ואם תאמר לרבינא מאי שנא מנמיה כו' ככתוב בתוספות יש לומר דזמנין בהדי דזקיף ישנה לנמיה על הסולם ואז הוא מקרב הנמיה אצל השובך בידים וחשיב ליה גיריה דידיה ומיהו לא הוי כולי האי ברי היזקא דלחייב משום אשו (אלא) דלא דמי לרקתא דקא ממטי לה זיקא ואיהו באנפי נפשיה לא מקרב היזקא מידי. אבל אין לומר דהא דמוקי לה כרבי יוסי להוי דלא כרבינא דהא מר בר רב אשי נמי הוה מודי לרבינא אי לא משום דמדמה ליה לזורה ורוח מסייעתו ובנמיה אין האדם עושה כלום בקפיצתה לשובך אלא מעצמה קופצת וליכא התם טעמא לחיובי בהרחקה טפי מברקתא אלא כדפרישנא. תוספות שאנ"ץ. בקמא פרק הכונס ואם תאמר אכתי מאי פריך התם הוא דחייב דאפילו בלא זיקא קצת היה הגץ הולך מכחו נמצא שעושה האש תחלה לבדו ומשום הכי חייב אבל רקתא דלעיל לא הוה אזלא כל עיקר אי לאו דזיקא ממטי ליה כדפרישנא לעיל. ויש לומר דאכתי לא מסיק אדעתיה הכי אלא משמע ליה כי היכי דהכא מכה בפטיש והגץ יוצא הכא נמי מנפץ ומכה בפטיש והרקתא יוצא מכחו. ומשני התם ניחא ליה דליזיל ומעיקרא נמי מתכוין להכות עליו כל כך שמאליו יתרחק הגץ בלא זיקא ונעשה דבר אש מעצמו בלא סיוע האחרון אבל הכא לא ניחא ליה דליזיל ולא אזלא כלל רקתא אלא על ידי זיקא. תוספות הרא"ש ז"ל.

וזה לשון הראב"ד ז"ל האי מעשה דבי בר מריון דנפצי כו'. ומסקנא דאמרינן ביה היינו זורה ורוח מסייעתו וכתב הרב ז"ל דהיינו לענין איסורא דאסור למגרם הזיקא לאינשי אבל לענין תשלומין פטור כדאמרינן בהכונס אמר רב אשי כי אמרינן זורה כו'. קשיא לן מאי שנא מאשו דרוח אחר מעורב בו וחייב. ועוד דאקשינן הכא לרבינא מאי שנא מגץ ולא מקשינן למרימר ולמר בר רב אשי אלמא אינהו כגץ היוצא מתחת הפטיש משוו להו ומשלם. על כן יש לומר דהא דרב אשי דמשוי ליה גרמא בעלמא דוקא לענין דמלבה וליבתו הרוח ואין בליבויו כדי ללבותה קאמר דכיון דאין בליבויו שיעור ללבות סיוע הרוח גרמא בעלמא הוא דאי לא זיקא גחלת מעמיא עמיא ואזלא אבל אשו ורקתא וגץ היוצא כדי הזיקא וזיקא הוא דמסייע לאמטויי ולעולם אימא לך דמרימר ומר בר רב אשי לענין תשלומין קאמרי ורבינא דקא שרי לכתחלה משום דלא הוה מקום פשיעה ומקום שמירה נמי לא הוי וכיון דלאו מקום פשיעה הוא ובתוך שלו קא עביד ולא ניחא ליה דליזיל שרי אבל אשו וגץ היוצא כיון דמקום פשיעה נינהו וניחא ליה דליזיל דכל מאן דפשע במלתא כמאן דעביד בידים דמי וכן אבנו וסכינו שהניחם בראש גגו כיון דמקום פשיעה הוא כאשו נינהו עד כאן לשונו. מתניתין: אחד גפנים ואחד כל אילן מדנקט גפנים משמע דבשביל סיפא נקטיה אם יש גדר בנתיים זה סומך לגדר מכאן וזה סומך לגדר מכאן ואף על גב דשייך בו כלאים. וגם רש"י ז"ל הביא ראיה לעיל מכאן דאיסור כלאים משום ערבוב ולא משום יניקה ואין ראיה מכאן דשדה חברו דקתני הכא על כרחך לאו בשל זרעים כו' ככתוב בתוספות. תוספי הרא"ש ז"ל.

רבה בר רב חנן הוה ליה הנך דיקלי אמצרא דפרדיסא דרב יוסף פירוש פרדיסא פרדס של ענבים והוה קדימה לדיקלי של רבה בר רב חנן כיון דהוו ציפרי אתו ויתבי בהנהו תאלי ונחתי לפרדיסא ומפסדי ליה. אמר ליה רב יוסף זיל קוץ דהא גפנים דידי קדמי מאילנות דידך אמר ליה והא רחיקי ליה פירוש שתי אמות דהא בבבל הוה אמר ליה הני מילי אילנות לאילנות וגפנים לגפנים אבל גפנים לאילנות בעי טפי. יש לפרש דהאי טפי דקאמרינן בכדי דלא מטי הזיקא לגפנים מחמת ציפרי דיתבי באילנות נינהו אף על גב דמרחיקי טובא. ויש לפרש דעד ארבע אמות בלחוד כו'. וזה הפירוש האחרון הוא שהיה רבינו הרב זצ"ל סובר ומעשים בכל יום לפניו כו'. ואם תאמר לזה הפירוש הראשון שמצריך להרחיק בכדי מאי דלא מטי הזיקא לגפנים מחמת ציפרי אפילו טובא וכיון דלא ארחיק ליה מעיקרא שיעור מאי דאיחייב לארחוקי מן שדה חברו מאי איכפת ליה איהו בגפנים דחבריה אי מתזקי אי לא מתזקי לימא ליה את הוא דאפסדת אנפשך דנטעה להנהו גפנים דילך בכדי מאי דמתזקי מאילנות דידי דקא נטעתי השתא והוה לך מעיקרא לעיולי בדידך טפי ולמטע ולאסוקי אדעתך דלמחר ממליכנא ונטענא אילני. איכא לאוקמה כגון דקיימי הני שדות מעיקרא לנטיעת גפנים ולא לנטיעת אילנות ואיכא לאוקמה כגון שהיתה שדה זו של רבה בר רב חנן מעיקרא לבעל הפרדס וזבנה ניהליה לרבה בר רב חנן דכי זמניה אדעתא דהכי הוא דזבניה. מכל מקום ואפילו על הפירוש האחרון האי דמצרכינן ליה לבעל האילנות לארחוקי ארבע אמות מגפנים היכא דקדמי גפנים לאילנות הוא אבל קדמי אילנות לגפנים לא מחייבים ליה לבעל אילנות למקצינהו לאילנות דידיה משום דאמר ליה לבעל גפנים אדרבה את עול בדידך ונטע. והיכא דאתו תרווייהו בהדי הדדי למטע אילנות כו' ככתוב בחדושי הרמב"ן ז"ל. עיין שם. הר"י ן' מיגש ז"ל.

אמר ליה הני מילי לאילנות אבל לגפנים בעי טפי כלומר משום הזיקא דענבים. אמר ליה והאנן תנן אחד גפנים ואחד כל אילן כו'. קשיא לי רבה בר רב חנן היכי הוה טעי בהא וסבר דהרחקה דמתניתין מיירי אפילו משום סלוקי ניזקא דעופות הא תני אם היה גדר בנתיים זה סומך לגדר וזה סומך לגדר ולסלוקי הזיקא דעופות דגדר גבוה עשרה מאי מהני ליה. ונראה לי לפרש דרב יוסף אמר ליה לקוץ וסבר רבה בר רב חנן דמשום הזיקא דעופות לא הצריכו חכמים להרחיק כלל אלא משום עבודת הכרם בלחוד הוא דאצריך ומשום הכי אמר ליה הא ארחיקו לי כפי מה שהצריכו חכמים ומשום עבודת הכרם ושוב איני חייב יותר. ואמר ליה רב יוסף כי משנתנו לא דברה אלא בהזיקא דבקר וכליו אבל בהיזק דעופות שהוא מצוי בין אילנות לגפנים לא דברה ואהדר רבה בר רב חנן דמשנתנו אפילו בין אילנות לגפנים קתני ואפילו הכי תני עלה משום עבודת הכרם דאלמא אינו צריך להרחיק אלא משום כדי עבודת הכרם הא משום הזיקא דעופות כלל לא דלא חשיב ליה הזיקא. ואהדר ליה רב יוסף דהא דקתני במשנתנו אחד גפנים ואחד אילנות לאו בין האילנות לגפנים קאמר אלא אחד אילנות לאילנות וגפנים לגפנים ולהני ודאי לא צריך אלא משום עבודת הכרם אבל בדין אילנות בגפנים לא איירי במתניתין כלל דהא מלתא אחריתי היא ומשום הזיקא דעופות וצריך הוא להרחיק. הרשב"א ז"ל.

אמר ליה הני מילי לאילנות פירוש משדה אילנות מרחיקים את האילן בארץ ישראל ארבע אמות ובבבל שתי אמות אבל מן הגפנים צריך להרחיק יותר שהצפרים יושבים על האילנות שהם גבוהים ורואים את הגפנים סמוך לשם והולכים ויושבים על הגפנים והא דנקט הני מילי לאילנות ולא נקט הני מילי לשדה אגב דמיירי בגפנים נקט אילנות. והא אבן תנן אחד גפנים ואחד כל אילן משמע ליה דהכי קאמר אחד מקום גפנים ואחד מקום כל אילן צריך להרחיק נטיעתו משם ארבע אמות דליכא למימר דהכי קאמר אחד גפנים ואחד כל אילן מרחיקין אותה מן השדה דהא ודאי פשיטא דאחד נוטע גפנים ואחד נוטע שאר אילנות צריך להרחיק כדי עבודת הכרם. עליות הר"י ז"ל.

אמר ליה אנא לא קאצינא דאמר רב דיקלא דטעין קבא כו' ויש מפרשים דרב יוסף לאו מדינא קאמר ליה דלקוץ כו' ככתוב בחדושי הרמב"ן ז"ל. ואינו מחוור כלל דאם איתא לא הוה אמר ליה רב יוסף זיל קוץ דמשמע דמדינא קאמר ליה אלא הוה אמר ליה לקוץ מר והא דאמר ליה אנא לא קאצינא דאמר רב כו' היינו משום דלדידיה פירושא דמתניתין אחד גפנים ואחד כל אילן אחד גפנים לאילנות ואחד אילנות לגפנים קאמר ורב יוסף הוא דקא מחדש ליה בפירושא דמתניתין ואמר דאחד גפנים לגפנים ואילנות לאילנות קאמר אבל אילנות לגפנים בעי טפי ולפיכך אי קודם מעשה אמרה מר צאיתנא ליה אבל בשעת מעשה אמרה אין שומעים לו והלכך אנא דלא סבירא לי כפרושיה דמר לא קאצינא דאסור למקצייה מדרב אבל מר דסבירא ליה דמדינא בעי לאקצויי זיל קוץ. ואי קשיא לך מאי גיריה איכא הכא. יש לומר דהוה ליה כקורקור דרב יוסף דקארי גרמא דגיריה משום דכי אתו אומני מפרחי להו ואזלי ויתבי בתאלי והכי נמי כי הוה אתי רבה בר רב חנן למגדר דיקליה מפרח להו ואזלי ויתבי בסמוך להם לעולם גבי פרדיסיה דרב יוסף וזה עיקר. הרשב"א ז"ל. ותמהני שלא הביא הרי"ף ז"ל להאי עובדא ולכאורה נראה שסובר כסברא קמייתא שדחה אותה הרמב"ן דסבירא ליה דלאו גיריה נינהו ואין הפרש בין אילנות לאילנות ואילנות לגפנים ולפיכך לא הביאו. שטה לא נודעה למי.

מַר, אִי נִיחָא לֵיהּ לִיקוּץ קשא כיון דרב אמר אסיר איך אומר לו אי ניחא ליה לקוץ? ועוד קשא אמאי איצטריך להביא הא דרבי חנינא? ונראה לי בס"ד דרב נקיט איסורא דוקא בהיכא דטעין קב אבל אותו דקל דרבה בר רב חנין לפעמים טעין קב ורוב השנים לא טעין קב ולכן יש להסתפק אם קאמר איסורא גם בכהאי גונא דרוב השנים לא טעין קב או דלמא כיון דאיכא שנים דלא טעין קב לית לן בה ומן הראוי למיזל לקולא כיון דזה הוא איסורא דרבנן וכל ספיקא דרבנן לקולא לכך הביא הא דרבי חנינא דמשמע דיש בזה סכנת נפשות דאפילו בספיקא אזלינן לחומרא אמנם אמר ליה אי ניחא לך לקוץ דסבירא ליה הדבר ברור דלא אמר רב אלא רק בהיכא דטעין קב תמיד בכל השנים אין הכי נמי תעשה על פי סברתך ותקוץ.