בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת בבא בתרא דף כ״ה עמוד א׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת בבא בתרא דף כ״ה עמוד א׳

    מסכת בבא בתרא דף כ״ה עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 15 קטעים ממוספרים, כ־397 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    שעושה אותו גלל מרבה לו זבל ושורף את הזרעים שנזרעו בו:

    מתני' את הנבלות ואת הקברות כו' משום ריח רע:

    אלא למזרח העיר שאין הרוח מזרחית קשה תדיר אא"כ באה לפורענות אבל כדרכה היא חמה ומנשבת בנחת דכתיב (יונה ד׳:ח׳) רוח קדים חרישית ותך השמש וגו' לפיכך אינה מביאה הרוח לעיר:

    חוץ מן מערבה בגמ' מפרש טעמא:

    גמ' וסומך אינו צריך להרחיק נ' אמה:

    שאינו עושה כלל ומרחיק נ' אמה דקאמר ר"ע אשאר רוחות דרישא קאי:

    תדירא ברוחות אותו צד תדיר ברוח שרוח מערבית מנשבת תדיר משאר רוחות:

    רוח צפונית מנשבת עם כל אחת מהרוחות לפי שהיא רכה ומתוקה וצלולה כדאמר ביבמות (דף עב.) וממתקתן:

    ועוד 21 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Bava Batra 25a · Sefaria

    תוספות

    שעושה אותו גלל אע"ג דגלל משביח הקרקע כשהיא כולה גלל מזיק:

    אין עושין בורסקי אלא למזרח העיר משום דרוח מערבי שהוא קשה ירחיק ויוליך הריח מן העיר כדאמרי' (ברכות מ.) הישן למזרח גרנו דמו בראשו מפני שרוח מערבית מביא הקש בחוטמו:

    מפני שהיא תדירה לא גרסי' מ"ט דמן הברייתא היא דהכי איתא בתוספתא (פ"א ע"ש):

    וצבא השמים לך משתחוים וא"ת בלילה נמי במזרח משתחוים וי"ל דאין לנו ללמוד אלא ממה שאנו רואין וא"ת ואמאי לא נדע מקום תפלה מבית המקדש שהיתה שם שכינה במערב וי"ל דמשם אין ללמוד דאע"ג דשכינה בכל מקום אי אפשר להשים ארון וכפורת אלא בצד אחד וריצב"א אומר דמשם אין ללמוד דשכינה במערב דנהי דבית קדשי הקדשים היה במערב המקדש מ"מ הארון שהשכינה שם כדכתיב (שמות כה) ונועדתי לך שם היה במזרח בית קדשי הקדשים:

    לכל רוחתא אוקמן כל הני אמוראי לית להו הא דתניא בברכות (דף ל.) שחייב אדם להתפלל נגד ירושלים משום דכתיב והתפללו אליך דרך ארצם אלא סברי כר' ישמעאל דאמר בכ"מ שכינה ומאן דאמר שכינה במערב סבר כר"ע דאמר מפני שהיא תדירה ור' חנינא דשמעתין דאמר כגון אתון דיתבון לצפונא דארעא דישראל אדרימו סבר לה כברייתא דברכות:

    אוריה לשון שפ"ה דאוריה מערב נראה לר"ת ולר"ח עיקר:

    רוח מערבית שבא מערפו של עולם כדפי' בקונט' מאחורו של עולם דמערב קרוי אחור דכתיב אחור וקדם צרתני ודרשינן [בחגיגה] (דף יב.) לענין מזרח ומערב וכתיב נמי ארם מקדם ופלשתים מאחור (ישעיהו ט׳:י״א) וקרי נמי דרום ימין ולצפון שמאל כדאמרי' בשמעתין והיינו משום דשכינה במערב ופני השכינה למזרח לכך קרוי מערב אחור ומזרח קדם ודרום ימין וצפון שמאל ולמ"ד שכינה בכל מקום צ"ל דהאי דקרי מזרח קדם ומערב אחור ודרום ימין וצפון שמאל משום שכינה בבית המקדש שהיה במערב ופני השכינה כלפי ישראל שהיו במזרח ומשתחוים שם: הגה"ה ורבינו יצחק בר יהודה פירש דכשעמד אדם הראשון כשנברא היו פניו למזרח ואין נראה שהיה ערפו כלפי השכינה למאן דאמר שכינה במערב. ע"כ הגה"ה:

    רוח מזרחית שמסערת כל העולם כולו והא דמשמע במתניתין שהיא נוחה מכל הרוחות היינו כשהיא באה כדרכה אבל כשבאה לפורענות היא מסערת כדפי' הקונט' במתניתין:

    Tosafot on Bava Batra 25a · Sefaria · CC-BY-NC

    רשב"א

    מתני' מרחיקין את המשרה מן הירק ואת הכרישים מן הבצלים וכו'. לא נתפרש במתניתין שיעור הרחקתן. ואפשר דהרחקת משרה וכרישין ובצלים שלשה טפחים כשיעור אמת המים ונברכת הכובסין. אבל בתוספתא (פ"א, ה"ז) נראה דהרחקת דבורים חמשים אמה, דתניא התם רבי יוסי אומר מרחיקין את הדבורים מן העיר חמשים אמה ושמא גם משרה וכרישין הרחקת ג' אמה כיון דערבינהו ותננהו דריחן הולך למרחוק ומפסידים אפילו עד חמשים אמה, וגם כן נראה מדברי הרב אלפסי ז"ל דהרחקתן לרבנן הויא טפי משלשה טפחים, וכמו שכתבתי למעלה, שהוא ז"ל כתב דאף על גב דרבי יוסי פליג במשרה, מכל מקום צריך הוא להרחיק כדי שלא יזיק ולא ליהוו גיריה דידיה, ונראה דהרחקתן דקאמר היינו שלשה טפחים דומיא דנברכת הכובסים, ואם כן לרבנן צריך טפי, והשתא אתי שפיר דלא פריש שיעורא במתניתין, דאהנך דבמתניתין דלעיל מינה קאי, דשיעור הרחקתן חמשים אמה, כגון גורן ונבלות ובורסי, וסתם כאן לומר דשיעורן כשיעורא דלעיל, ומדעריב נמי משרה בהדי דבורים משמע דחד שיעורא אית להו.

    Rashba on Bava Batra 25a · Sefaria

    מאירי

    המשנה העשירית והכונה להתחיל בה בביאור החלק השלישי בעניני היזק הבא מאדם לחברו על ידי מעשה שהוא עושה בשלו אלא שאין אותו היזק מגיע ממנו לאלתר ואמר על זה מרחיקין את המשרה מן הירק ואת הכרישין מן הבצלים ואת החרדל מן הדבורים ר' יוסי מתיר בחרדל שיכול לומר לו עד שאתה אומר לי הרחק חרדלך מן דבורי הרחק דבוריך מן חרדלי שבאות ואוכלות לגלוגי חרדלי אמר הר"ם מה שאמר ר' יוסי מתיר בחרדל אין דעתו שיודה לחכמים שמרחיקין משרה וכרישין אבל ר' יוסי סבר שעל הניזק להרחיק את עצמו ולא ירחיק לא בעל המשרה ולא בעל הכרישין ולא בעל החרדל אלא משיגיע לו הנזק לדעת ר' יוסי עליו לעשות מחיצה בינו ובדין המזיק אם הוא יכול ובזה הלכה כר' יוסי ואם הנזק מגיע מן המזיק לניזק בלא אמצעי שר' יוסי שהמזיק בכגון זה חייב להרחיק היזקו וחכמים אומרים על המזיק לסלק את עצמו ולפיכך אמר מרחיקין את המשרה ואמר להם ר' יוסי אמנם חרדל ודבורים כל אחד משניהם מזיק לחברו כי כמו שמזיק החרדל לדבורים ומפסיד דבשו ועושה אותו חריף וחד כמו כן מפסידין הדבורים החרדל ואוכלין אותו ואפילו לדבריהם אין מרחיקין החרדל מן הדבורים ומשרה הוא מקום ששורין הפשתים ומפסיד הירקות כהפסד מימיה וכרישים הם החציר בלשון המקרא ובלשון תלמוד כרתי וכן הוא בלשון ערבי והוא גורע מחום הבצלים כשהוא קרוב להם:

    אמר המאירי מרחיקין את המשרה מן הירק ואת הכרישין מן הבצלים מפני שמי המשרה מפסידין את הירק והכרישין מפיגין לטעם הבצלים וכן החרדל מן הדבורים מפני שהחרדל סבה להפסיד הדבש שהדבורים אוכלים מעלי החרדל ומתוך שפיהם חד חוזרות ואוכלין את דובשנן ולא נתפרש בכאן שיעור הרחקה לכל אלו אלא שהכונה בהם להרחיק עד כדי שלא יזיק ור' יוסי מתיר בחרדל ודבורים ופירשו בגמ' הטעם מפני שאומר לו עד שאתה אומר לי הרחק חרדלך מדבורי הרחק אתה דבוריי מחרדלי מפני שדבוריך באות ואוכלות לגלוגי חרדלי וכבר ביארנו עניני משנה זו למעלה בסוגיא שבתחלת הפרק ופסקנו שר' יוסי בכלם הוא מתיר שהרי אין היזק זה של משרה וכרישין מתחיל לבא לאלתר אלא אחר שפסקו מעשיו של מזיק ואין אלו בכלל היזק הנקרא גירי והוא ההיזק המתחיל לבא מיד ולא הזכיר היתר חרדל ודבורים אלא לדבריהם דרבנן כלומר לדידי על הניזק להרחיק את עצמו בכל היזק שאינו בכלל דין גירי ובכל אלו אינו צריך הרחקה ומ"מ אומר אני שאף לדבריכם שאתם אומרים על המזיק הרחיק את עצמו ראוי מיהא לומר אף לדבריכם שבחרדל ודבורים הואיל ושניהם מזיקים זה על זה שיהא על בעל הדבורים להרחיק את עצמו אם ירצה הואיל ואף הוא מזיק אע"פ שאין היזק שלו שוה להיזק חברו עד שהשיבו לו חכמים שאין בכאן היזק מבעל הדבורים לבעל החרדל שהגרגירין אינן מוצאות אותן ואם מצד העלים הרי חוזרות וצומחות ומ"מ הלכה כר' יוסי ואין צריך המזיק להרחיק בכל אלו אלא בשלשה טפחים כמו שביארנו למעלה ומ"מ אפשר לדקדק ממה שאמר ר' יוסי לחבריו ומה שהשיבוהו שאף בהיזק גירי כל שאף חברו מזיקו באותו ענין בעצמו אע"פ שאין ההיזק גדול כל כך כהזקו של אחר על המזיק להרחיק את עצמו וכבר בארנו זה למעלה:

    זהו ביאור המשנה עם מה שהרחבנו את הדרך בה יותר למעלה ולא נתחדש עליה בגמ' דבר:

    Meiri on Bava Batra 25a · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בד"ה וצבא השמים כו' וי"ל דמשם אין ללמוד דאע"ג דשכינה בכ"מ א"א כו' אלא בצד אחד כו' עכ"ל פי' ומ"ל למערב ומ"ל לצד אחר וקשה דא"כ מצבא השמים נמי ליכא למילף מידי דאימא דהשכינה היא בכ"מ וא"א להשיב מהלך צבא השמים והשתחויות אלא לצד אחד ומ"ל לצד מערב ומ"ל לצד אחר ויש ליישב ודו"ק:

    בד"ה רוח מזרחית כו' דמשמע במתני' שהיא נוחה מכל הרוחות כו' עכ"ל נקטו הכי לפירוש רש"י במתניתין אבל לפירושם במתני' משום דרוח מערבית שהוא קשה ירחיק ויוליך הריח מן העיר כו' אינו מוכרח אלא שרוח מערבית קשה ותדיר מכולם אבל שאר הרוחות אפשר דנוחין יותר אפי' מרוח מזרחית ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Bava Batra 25a · Sefaria

    מהר"ם

    אילימא תדירא ברוחות והא אמר רב חנן וכו' ורוח דרומית קשה מכולן וכו'. לפום ריהטא משמע דתדירה ברוחות ר"ל שהוא מנשב תדיר וקשה וע"ז פריך והא א"ר חנן וכו' דרוח דרומית קשה מכולן ומשני מאי תדירה תדירה בשכינה וא"כ לפי המסקנא רוח דרום קשה מרוח מערב וכו' אבל בתוס' משמע דרוח מערבית הוא קשה וא"כ צריך לפרש דלפי ס"ד דתדיר היינו תדירה ברוחות ר"ל שהיא מנשבת תדיר לא שהיא קשה ופריך והא רוח צפונית היא תדירה טפי שהיא מנשבת עם כולן ומשני מאי תדירה וכו' וא"כ לפי זה נוכל לומר דרוח מערבית היא קשה וחזקה משאר רוחות אלא שרוח צפונית תדירה טפי והא דקאמר דרוח דרומית קשה מכולן ר"ל שהיא קשה לעולם לא שהיא חזקה מכולן:

    תוס' ד"ה אין עושין בורסקי וכו' משום דרוח מערבי שהוא קשה ירחיק ויוליך הריח מן העיר וכו'. נראה הא דלא פירשו התוס' כפירוש רש"י דהוי הטעם משום דאין רוח מזרחית קשה תדיר וכו' משום דאם כן לרוח צפונית הוה ליה לעשות טפי שלפי ריהטא דשמעתין משמע שהיא נוחה טפי וק"ל:

    Maharam on Bava Batra 25a · Sefaria

    שיטה מקובצת

    מתניתין מרחיקין את המשרה מן הירק כו'. כתבו בתוספות דהא דתנן שצריך להרחיק בורסקי מן העיר היינו אומנות של בורסקי כלומר מקום תיקון העורות אבל האומן יכול לשבת בעיר ולמכור עורותיו בתוכה והיינו דגרסינן לעיל כופים בני מבוי זה את זה שלא להושיב בורסקי כו'. עד כאן משיטה לא נודעה למי.

    מרחיקים את המשרה מן הירק כו' לא נתפרש במתניתין שיעור הרחקתו. ואפשר דהרחקת משרה וכרישין ובצלים שלשה טפחים כשיעור אמת המים ונברכת הכובסים. אבל בתוספתא נראה דהרחקת דבורים חמשים אמה ושמא גם משרה וכרישין הרחקת חמשים אמה כיון דערבינהו ותנינהו דריחן הולך למרחוק ומפסידים אפילו עד חמשים אמה. וגם כן נראה מדברי הרי"ף ז"ל דהרחקתם לרבנן הויא טפי משלשה טפחים וכמו שכתבתי למעלה שהוא ז"ל כתב דאף על גב דרבי יוסי פליג במשרה מכל מקום צריך הוא להרחיק כדי שלא יזיק ולא ליהוו גיריה דידיה ונראה דהרחקה דקאמר היינו שלשה טפחים דומיא דנברכת הכובסים ואם כן לרבנן צריך טפי והשתא אם כן דלא פריש שיעורא במתניתין דאהנך דלעיל מינה קאי דשיעור הרחקתן חמשים אמה כגון גורן ונבלות ובורסי וסתם כאן לומר דשיעורן כשיעורא דלעיל ומדעריב נמי משרה בהדי דבורים משמע דחד שיעורא אית להו. הרשב"א ז"ל.

    דאמר רבי יהושע בן לוי בואו ונחזיק טובה לאבותינו כו' שנאמר וצבא השמים לך משתחוים. כלומר שהם נכפפים ויורדים בכל יום למערב זו היא השתחוייתן למקום מכלל שהשכינה במערב. ואתקיף לה רב אחא בר יעקב ואימא כעבד שנוטל פרס מרבו והולך לו כלומר לעולם אימא לך שכינה במזרח וזה שיורדים בכל יום במערב לאו לאקבולי פני שכינה הוא אלא כמי שנוטל פרס מרבו והולך לו לאחוריו כך הכוכבים והמזלות נטלו פרס מהשכינה במזרח וחוזרים והולכים להם לאחוריהם לרוח מערבית שנראה כמו השתחויה כיון שלאחוריהם הם מהלכים נמצאת השתתוייתן כלפי מזרח היא ולאו כלפי מערב קשיא. הר"י ן' מיגש ז"ל.

    Shita Mekubetzet on Bava Batra 25a · Sefaria

    גליון הש"ס

    גמרא ומשתחוה קשיא עי' סנהדרין דף צא ע"ב:

    תוס' ד"ה אוריה כו' ולר"ח עיקר עי' קדושין דף יב ע"ב תוס' ד"ה והאיכא:

    שם ד"ה רוח מזרחית כדפי' הקונטרס במתני' כצ"ל ברש"י חבקוק א' ח':

    Gilyon HaShas on Bava Batra 25a · Sefaria

    בן יהוידע

    בּוֹאוּ וְנַחֲזִיק טוֹבָה לַאֲבוֹתֵינוּ שֶׁהוֹדִיעוּנוּ מְקוֹם תְּפִלָּה קשא וכי דבר זה בלבד הודיעו לנו אבותינו? ונראה לי בס"ד אם לא היו מודיעים בכתובים שצריך להתפלל לצד מערב היה קשה לנו לתקן דבר זה להתפלל לצד מערב דוקא ולהקפיד על שאר רוחות מפני שדבר זה היה בעיני המון העם כמו ענין זר לייחס צד אחד דוקא למקום השכינה כי הם יאמינו שהשכינה בכל מקום דכתיב מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ (ישעיה ו, ג) וגם היה חשש שיחשבו המון העם דבר זה למינות ח"ו כי המינים מורין כיוצא בזה להתפלל לצד מזרח דוקא ולא לשאר רוחות וכמו שאמר רב ששת לשמעיה אך עתה שהודיעונו דבר זה במקרא דנחמיה (נחמיה ט, ו) שהוא בכלל התנ"ך דכתיב וּצְבָא הַשָּׁמַיִם לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים, אין המון העם מהרהרים אחר דבר זה דכל הכתוב במקרא אין מהרהרים אחריו. ומה שאמר נַחֲזִיק טוֹבָה נראה לי בס"ד כי התפלה היא בנויה בכ"ב אותיות שהם מספר טוֹבָה [22] לכן אמרו נַחֲזִיק טוֹבָה.

    מִנַּיִן שֶׁהַשְּׁכִינָה בְּכָל מָקוֹם וכו' נראה דגם מאן דאמר השכינה במערב יודה שהקדוש ברוך הוא מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ ולית אתר פנוי מיניה ורק סבר שבצד מערב יש אור שכינה בגילוי יותר וכמו ענין שאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה יד, ט) הנשמה ממלאה את כל הגוף דנמצא אין אבר אשר אין בו כח הנשמה ועם כל זה יש איברים שהם הלב והחוטם שאור הנשמה מתגלה בהם דכתיב כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו (בראשית ז, כב) וכן הענין כאן. ודע כי כאשר נסתכל בס"ד בדרך הסוד נמצא טעם מסתבר לדברי שני דיעות אלו והוא כי ידוע שיש עולמות שהם בסוד העיגולים ויש בסוד היושר ולפי סדר בחינת העיגולים יש להורות שיתפלל לכל צד דשכינה בכל מקום אך לפי סדר בחינת היושר יש להורות להתפלל לצד אחד דוקא והיינו לצד מערב כנגד מקום המקדש ובית קדשי קדשים דכתיב ביה וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם (בראשית כח, יז) והמשכיל יבין נמצא לפי זה אלו ואלו דברי אלקים חיים, אך צריך לעשות כמאן דאמר להתפלל לצד מערב כי דבריו מכוונים לפי סדר היושר וגם אם נחשוב לפי סדר העיגולים גם כן ראוי הוא נמצא צד מערב שהוא מכוון כנגד בית המקדש ובית קודש קדשים תרווייהו איתנהו ביה. ועוד יש לנו לומר בזה דמצינו לרבינו האר"י ז"ל מה שאמר בסוד הנענועים דלולב שהדרום הוא בחסד וצפון בגבורה ומזרח בתפארת ומעלה בנצח ומטה בהוד ומערב ביסוד עיין שם. וכתב הרב מאורי אור ז"ל מערב נקרא סוד וגם המלכות להיותה עטרת היסוד ולכן שכינה במערב עד כאן לשונו. וידוע דהמלכות נקראת שער בסוד וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם, והטעם כי תרגום שער תרעא כענין שם אֲדֹנָ־י במלואו דעולה תרע"א [במילוי אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד עולה 671] ולכן קודם התפלה אומרים 'אֲדֹנָ־י שְׂפָתַי תִּפְתָּח' כי אדנ־י הוא המלכות שהיא שער שבה נכנסים כל התפילות לעלות למעלה ולכן מתפללים לצד מערב ששם המלכות שהיא השכינה כי המערב ביסוד והיא שרשה בעטרת היסוד ונמצא שם הוא מקום כניסת התפלה ששם שער השמים. ובזה מובן דברי רבותינו ז"ל שאמרו בּוֹאוּ וְנַחֲזִיק טוֹבָה לַאֲבוֹתֵינוּ שֶׁהוֹדִיעוּנוּ מְקוֹם תְּפִלָּה פירוש הודיעונו מקום השער שבו עוברת ונכנסת התפלה.

    מַאי 'אוּרְיָה'? אֲוִיר יָ־הּ נראה לי בס"ד דהשכינה במערב שהוא סוד שם אדנ־י והמלוי של י־ה בארבעה מילואים עסע"ב עולים כל המילואים מספר ס"ו שהוא מספר שם אדנ־י [65] עם הכולל שהוא השכינה והמלוי נקרא אויר שהוא עומד באויר הפשוט וזהו אֲוִיר יָ־הּ.

    מַאי דִּכְתִיב "יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי", זוֹ רוּחַ מַעֲרָבִית הַבָּאָה מֵעָרְפּוֹ שֶׁל עוֹלָם (דברים לב, ב). נראה לי בס"ד דידוע בסוד הנענועים של הלולב דרום בחסד צפון בגבורה מזרח בתפארת מעלה ומטה בנצח והוד מערב ביסוד ושם כלולה המלכות גם כן בעטרת היסוד נמצא המערב הוא סוד יסוד ומלכות וידוע כי היסוד נקרא כל והמלכות נקראת בשם אדנ־י [65] שהוא מספר ס"ה בסוד וַאֲדֹנָ־י בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ הַס מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ (חבקוק ב, כ) והנה העורף של אותיות עולם כלומר אותיות העומדים אחורי אותיות 'עולם' הם 'סה כל' וזהו שאמר רוּחַ מַעֲרָבִית הַבָּאָה מֵעָרְפּוֹ שֶׁל עוֹלָם. ונראה עוד בס"ד שרמז בתיבת מַעֲרָבִית שתי תיבות שהם 'מער בית' והיינו מער יסוד בית מלכות. ונראה לי רוּחַ מַעֲרָבִית כנגד חלק הסוד רוּחַ צְפוֹנִית כנגד חלק הדרש רוח מזרחית כנגד הרמז רוּחַ דְּרוֹמִית כנגד חלק הפשט שלמודו נח והכל נוחין בו.

    מַאי דִּכְתִיב "מִצָּפוֹן זָהָב יֶאֱתֶה"? זוֹ רוּחַ צְפוֹנִית, שֶׁמַּזֶּלֶת אֶת הַזָּהָב (איוב לז, כב). נראה לי בס"ד הצפון הוא גבורה ומספר גבורה [216] עולה זהב רב [216]

    זוֹ רוּחַ מִזְרָחִית שֶׁמַּסְעֶרֶת אֶת כָּל הָעוֹלָם כְּשָׂעִיר נראה לי בס"ד מזרח בתפארת וידוע כי התפארת ממשיך גבורות למלכות והמשכת גבורות היא יסוד הרעשה וכמו שכתב עטרת ראשי הרב מור אבי ז"ל על מאמר סוף אדרא זוטא דשמעו קלא על רשב"י זה האיש מרעיש הארץ מרגיז ממלכות מרעיש הארץ בסוד המשכת הגבורות מרגיז ממלכות לאה ורחל בסוד הזווג וכנזכר בספרו מדרש אליהו ודפח"ח [ודברי פי חכם חן] וזהו שאמר כאן רוּחַ מִזְרָחִית סוד התפארת שֶׁמַּסְעֶרֶת כָּל הָעוֹלָם כלומר כל יסוד העולם מלכות דהיינו יסוד דמלכות בסוד המשכת הגבורות שם. גם אמר דְּרוֹמִית שֶׁמַּעֲלַת רְבִיבִים וּמְגַדֶּלֶת עֲשָׂבִים נראה לי בס"ד כי דרום בחסד ועל ידי המשכת החסדים מַּעֲלַת רְבִיבִים וּמְגַדֶּלֶת עֲשָׂבִים שהם חיות העולם.

    Ben Yehoyada on Bava Batra 25a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת בבא בתרא, דף כ״ה, עמוד א׳, בהיקף של כ־397 מילים ב־15 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 15 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 13 מילים

      נפתחת ב״שֶׁעוֹשֶׂה אוֹתוֹ גָּלָל.…״

    2. קטע 248 מילים

      נפתחת ב״מַתְנִי׳ מַרְחִיקִין אֶת הַנְּבֵלוֹת וְאֶת הַקְּבָרוֹת וְאֶת…״

    3. קטע 334 מילים

      נפתחת ב״גְּמָ׳ אִיבַּעְיָא לְהוּ: רַבִּי עֲקִיבָא הֵיכִי קָאָמַר?…״

    4. קטע 422 מילים

      נפתחת ב״תָּא שְׁמַע: דְּתַנְיָא, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לְכׇל…״

    5. קטע 555 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: מַאי תְּדִירָא?…״

    6. קטע 624 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא מַאי תְּדִירָא – תְּדִירָא בִּשְׁכִינָה. דְּאָמַר…״

    7. קטע 715 מילים

      נפתחת ב״מַתְקֵיף לַהּ רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: וְדִלְמָא…״

    8. קטע 861 מילים

      נפתחת ב״וְרַבִּי אוֹשַׁעְיָא סָבַר: שְׁכִינָה בְּכׇל מָקוֹם. דְּאָמַר…״

    9. קטע 935 מילים

      נפתחת ב״וְאַף רַבִּי יִשְׁמָעֵאל סָבַר שְׁכִינָה בְּכׇל מָקוֹם.…״

    10. קטע 1027 מילים

      נפתחת ב״וְאַף רַב שֵׁשֶׁת סָבַר שְׁכִינָה בְּכׇל מָקוֹם.…״

    11. קטע 1113 מילים

      נפתחת ב״וְרַבִּי אֲבָהוּ אָמַר: שְׁכִינָה בַּמַּעֲרָב – דְּאָמַר…״

    12. קטע 1215 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב יְהוּדָה, מַאי דִּכְתִיב ״יַעֲרֹף כַּמָּטָר…״

    13. קטע 1316 מילים

      נפתחת ב״״תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי״ – זוֹ רוּחַ צְפוֹנִית,…״

    14. קטע 1424 מילים

      נפתחת ב״״כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא״ – זוֹ רוּחַ מִזְרָחִית,…״

    15. קטע 155 מילים

      נפתחת ב״תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: עוֹלָם…״

    חכמים הנזכרים בדף

    לשון המקור

    שֶׁעוֹשֶׂה אוֹתוֹ גָּלָל.

    מַתְנִי׳ מַרְחִיקִין אֶת הַנְּבֵלוֹת וְאֶת הַקְּבָרוֹת וְאֶת הַבּוּרְסְקִי מִן הָעִיר – חֲמִשִּׁים אַמָּה. אֵין עוֹשִׂין בּוּרְסְקִי אֶלָּא לְמִזְרַח הָעִיר. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לְכׇל רוּחַ הוּא עוֹשֶׂה, חוּץ מִמַּעֲרָבָהּ; וּמַרְחִיק חֲמִשִּׁים אַמָּה. וּמֵרְחִיקִין אֶת הַמִּשְׁרָה מִן הַיָּרָק, וְאֶת הַכְּרֵישִׁין מִן הַבְּצָלִים, וְאֶת הַחַרְדָּל מִן הַדְּבוֹרִים. וְרַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר בְּחַרְדָּל.

    גְּמָ׳ אִיבַּעְיָא לְהוּ: רַבִּי עֲקִיבָא הֵיכִי קָאָמַר? לְכׇל רוּחַ הוּא עוֹשֶׂה וְסוֹמֵךְ, חוּץ מִמַּעֲרָבָהּ – דְּמַרְחִיק חֲמִשִּׁים אַמָּה וְעוֹשֶׂה; אוֹ דִּלְמָא: לְכׇל רוּחַ הוּא עוֹשֶׂה וּמַרְחִיק חֲמִשִּׁים אַמָּה, חוּץ מִמַּעֲרָבָהּ – דְּאֵינוֹ עוֹשֶׂה כְּלָל?

    תָּא שְׁמַע: דְּתַנְיָא, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לְכׇל רוּחַ הוּא עוֹשֶׂה וּמַרְחִיק חֲמִשִּׁים אַמָּה, חוּץ מִמַּעֲרָבָהּ דְּאֵינוֹ עוֹשֶׂה כׇּל עִיקָּר, מִפְּנֵי שֶׁהִיא תְּדִירָא.

    אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: מַאי תְּדִירָא? אִילֵּימָא תְּדִירָא בְּרוּחוֹת, וְהָא אָמַר רַב חָנָן בַּר אַבָּא אָמַר רַב: אַרְבַּע רוּחוֹת מְנַשְּׁבוֹת בְּכׇל יוֹם, וְרוּחַ צְפוֹנִית עִם כּוּלָּן; שֶׁאִילְמָלֵא כֵּן – אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּים אֲפִילּוּ שָׁעָה אַחַת. וְרוּחַ דְּרוֹמִית קָשָׁה מִכּוּלָּן, וְאִילְמָלֵא בֶּן נֵץ שֶׁמַּעֲמִידָהּ – מַחְרֶבֶת אֶת הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֲמִבִּינָתְךָ יַאֲבֶר נֵץ, יִפְרֹשׂ כְּנָפָו לְתֵימָן״!

    אֶלָּא מַאי תְּדִירָא – תְּדִירָא בִּשְׁכִינָה. דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: בּוֹאוּ וְנַחֲזִיק טוֹבָה לַאֲבוֹתֵינוּ, שֶׁהוֹדִיעוּ מְקוֹם תְּפִלָּה – דִּכְתִיב: ״וּצְבָא הַשָּׁמַיִם לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים״.

    מַתְקֵיף לַהּ רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: וְדִלְמָא כְּעֶבֶד שֶׁנּוֹטֵל פְּרָס מֵרַבּוֹ, וְחוֹזֵר לַאֲחוֹרָיו וּמִשְׁתַּחֲוֶה! קַשְׁיָא.

    וְרַבִּי אוֹשַׁעְיָא סָבַר: שְׁכִינָה בְּכׇל מָקוֹם. דְּאָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא, מַאי דִּכְתִיב: ״אַתָּה הוּא ה׳ לְבַדֶּךָ, אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם וְגוֹ׳״? שְׁלוּחֶיךָ לֹא כִּשְׁלוּחֵי בָּשָׂר וָדָם; שְׁלוּחֵי בָּשָׂר וָדָם, מִמָּקוֹם שֶׁמִּשְׁתַּלְּחִים – לְשָׁם מַחֲזִירִים שְׁלִיחוּתָן; אֲבָל שְׁלוּחֶיךָ, לְמָקוֹם שֶׁמִּשְׁתַּלְּחִין – מִשָּׁם מַחְזִירִין שְׁלִיחוּתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַתְשַׁלַּח בְּרָקִים וְיֵלֵכוּ וְיֹאמְרוּ לְךָ הִנֵּנוּ״ – ״יָבוֹאוּ וְיֹאמְרוּ״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״וְיֵלֵכוּ וְיֹאמְרוּ״, מְלַמֵּד שֶׁהַשְּׁכִינָה בְּכׇל מָקוֹם.

    וְאַף רַבִּי יִשְׁמָעֵאל סָבַר שְׁכִינָה בְּכׇל מָקוֹם. דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: מִנַּיִן שֶׁשְּׁכִינָה בְּכׇל מָקוֹם? שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִנֵּה הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי יֹצֵא, וּמַלְאָךְ אַחֵר יֹצֵא לִקְרָאתוֹ״ – ״אַחֲרָיו״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״לִקְרָאתוֹ״, מְלַמֵּד שֶׁשְּׁכִינָה בְּכׇל מָקוֹם.

    וְאַף רַב שֵׁשֶׁת סָבַר שְׁכִינָה בְּכׇל מָקוֹם. דַּאֲמַר לֵיהּ רַב שֵׁשֶׁת לְשַׁמָּעֵיהּ: לְכׇל רוּחָתָא אוֹקְמַן, לְבַר מִמִּזְרָח. וְלָאו מִשּׁוּם דְּלֵית בֵּיהּ שְׁכִינָה, אֶלָּא מִשּׁוּם דְּמוֹרוּ בֵּהּ מִינֵי.

    וְרַבִּי אֲבָהוּ אָמַר: שְׁכִינָה בַּמַּעֲרָב – דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: מַאי ״אוֹרְיָה״? אֲוִיר יָהּ.

    אָמַר רַב יְהוּדָה, מַאי דִּכְתִיב ״יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי״? זוֹ רוּחַ מַעֲרָבִית, שֶׁבָּאָה מֵעׇרְפּוֹ שֶׁל עוֹלָם.

    ״תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי״ – זוֹ רוּחַ צְפוֹנִית, שֶׁמַּזֶּלֶת אֶת הַזָּהָב. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״הַזָּלִים זָהָב מִכִּיס״.

    ״כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא״ – זוֹ רוּחַ מִזְרָחִית, שֶׁמַּסְעֶרֶת אֶת כׇּל הָעוֹלָם כְּשָׂעִיר. ״וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב״ – זוֹ רוּחַ דְּרוֹמִית, שֶׁהִיא מַעֲלָה רְבִיבִים וּמְגַדֶּלֶת עֲשָׂבִים.

    תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: עוֹלָם