מסכת בבא בתרא דף כ״א עמוד א׳

סיפא אתאן לתינוקות של בית רבן ואע"ג דקול הבא מחמת אחרים לא מצי מחויי:

משום תקנת יהושע בן גמלא אחד מן הכהנים הגדולים שעמדו בבית שני כדאמר ביבמות (דף סא):

ולמדתם אותם האב עצמו מצוה ללמדו:

פלך הרבה מדינות בפלך אחד והוא לשון אפרכייא:

רב שמואל בר שילת מלמד תינוקות היה (לעיל בבא בתרא דף ח:):

ואספי ליה האכילהו והשקהו תורה בעל כרחו כשור שנותנין עליו עול על צוארו:

לא תמחייה אלא בערקתא דמסנא ברצועות של מנעלים כלומר מכה קלה שלא יוזק:

ליהוי צוותא לחבריה אינך זקוק לייסרו יותר מדאי ולא לסלקו מלפניך אלא ישב עם האחרים בצוותא וסופו לתת לב:

זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו הוא אותו האיש דאמר רב יוסף (ביבמות דף סא.) תרקבא דדינרי עיילא ליה מרתא בת בייתוס לינאי המלך עד דאוקים ליהושע בן גמלא בכהני רברבי וצדיק גמור היה כדאשכחן הכא והא דקאמר התם (שם) קטיר קא חזינא הכא לפי שהיו אחרים חשובים ממנו:

ולמדתם אותם ולמדתם אתם יש ספרים דלא גרסי ולמדתם אתם ודריש מדכתיב ולמדתם משמע מעצמכם:

כי מציון תצא תורה לפי שהיה רואה קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודה היה מכוון לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה כדדרשי' בספרי למען תלמד ליראה וגו' גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד לפי שהיה עומד בירושלים עד שיאכל מעשר שני שלו והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה היה גם הוא מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה:

כבן שש כבן שבע כבן שש בבריא כבן שבע בכחוש:

בבציר מבר שית לא תקבל והא דתנן במסכת אבות (פ"ה מכ"א) בן חמש שנים למקרא בבריא לגמרי כדאמר בכתובות (דף נ. ושם) הלומד בנו פחות מבן שש רץ אחריו ואינו מגיעו ואיכא דאמרי חבריו רצין אחריו ואין מגיעין אותו ותרוייהו איתנהו דחליש וגמיר ואיבעית אימא הא בכחוש והא בבריא:

אחד מבני מבוי כו' פי' רשב"א דלא גרס מבוי אלא חצר דאי גרס מבוי תיקשי לאביי דשרי בחצר אחרת וההיא דעושה אדם חנות בצד חנות של חבירו שרי לכל הפחות בחצר אחר ורבא נמי לא פליג עליה אלא דמוקי מתני' דשריא אף באותה חצר והכא אסר אפילו בחצר אחרת אלא אחד מבני חצר גרס:

וגרדי וא"ת ומאי שנא גרדי מבעל ריחים דתנן במתני' דאין יכול למחות בידו ולומר איני יכול לישן מקול הריחים ומקול הפטיש וי"ל דמתני' בעושה לעצמו והכא בגרדי העושה לאחרים דאיכא נכנסין ויוצאין וא"ת הא אמרי' בסמוך האי בר מבואה דאוקי ריחייא כו' דינא הוא דמעכב עליה משום דאמר ליה קא פסקת לחיותי משמע דאי לאו משום דקא פסקת לחיותי היה יכול להעמיד שם הריחים אע"ג דעושה לאחרים ולקמן נמי תניא עושה אדם חנות בצד חנותו של חבירו כו' דאף על גב דאיכא נכנסין ויוצאין טובא ודוחק לחלק דהתם כבר יש יוצאין ונכנסין לריחים הראשון או לחנות הראשון וי"ל דהתם בחצר אחרת שרי א"נ מתני' נמי בעושה לאחרים ובריחים ובקול הפטיש אין נכנסין ויוצאין כל כך שנותנין לו פעם אחת וטוחן אבל בגרדי יש הרבה יוצאין ונכנסין שהרבה מביאין לו מטוה:

ולא לסופר ארמאי משמע דאם לא סופר הוה שרי להשכיר לארמאי וא"ת דאמרי' בהגוזל בתרא (ב"ק דף קיד.) האי בר ישראל דזבין ליה ארעא לעובד כוכבים אמיצרא דבר ישראל חבריה משמתינן ליה דא"ל אריא ארבעת אמיצראי ודוחק לחלק בין מכר לשכירות ונראה לר"י דהתם כשישראל רצה לקנות אבל אם אין ישראל רוצה לקנות מותר:

הכא במאי עסקינן בתינוקות של גוים אורחא דמילתא נקט והוא הדין בשל ישראל בשאר אומניות.

מי שיש לו בית בחצר השותפין הרי זה לא ישכירנו לא לרופא ולא לאומן וכו'. לא ידעתי למה אמר לא ישכירנו, דהוא הדין לעצמו, שלא יעשה רופא או אומן, כדאיתא באידך ברייתא דלעיל.

הכא במאי עסקינן בספר מתא פירש רש"י ז"ל מלמד כל תינוקות העיר, ומתוך שמתקבצים שם כולם מרבים עליו את הדרך עליו ביותר. ואינו מחוור, דאי מדינא אפילו עשרים וארבעה ואפילו פחות נמי לא, אלא מן התקנה ומשום מצוה התירו, והילכך אפילו במלמד את כולן כן. ונראין דברי ר"ח ז"ל שפירש סופר שטרות שבעיר, שאין שם משום תקנה, וכל בני העיר צריכין לו ובאין אצלו ומרבין על בני החצר את הדרך.

אמר רבא מתקנת רבי יהושע בן גמלא ואילך לא ממטי' לינוקא ממתא למתא. פירוש אפילו אין שם עשרים וארבעה כופין זה את זה להושיב ביניהם מלמד תינוקות ולא ממטינן להו למתא אחריתי, דאי אתא רבא לאשמועינן דהיכא דאיכא תינוקות כדי שיעור שישכרו לעצמן מלמד אחד, מאי אתא רבא לאשמעינן, פשיטא, דהיינו עיקר תקנתו של רבי יהושע בן גמלא. ולפי זה הא דאמר רבא סך מיקרי דרדקי עשירין [וארבע] ינוקי, לאו למימר דבפחות מכאן אין כופין זה את זה להושיב ביניהן, כמו שפירשו במקצת המפרשים, אלא לומר שאם יש רבים בעיר ורצו מקצתן להשכיר להן מלמד לכולן ומקצתן אומרים לחלקם, עד עשרים וארבעה, שומעין לזה שאומר רק אחד, מכאן ואילך מוסיפים ריש דוכנא עד ארבעין, ומשם ואילך שנים, וכן לעולם. וכן פירש הרמב"ן נ"ר.

אי איכא חמשין מותבין תרי ארבעין מותבין ריש דוכנא אף על גב דאמרינן חמשין מותבין תרי, לאו למימרא דאם ליכא חמשין ממש לא מותבין תרי, דודאי מחמשין עד ארבעין נמי מותבין תרי, מדאמרינן ארבעין מותבין ריש דוכנא, אלמא למעלה מארבעין לא סגי בריש דוכנא. והא דאמרינן ארבעין מותבין ריש דוכנא ומסייעין ליה ממתא, פירש רבי' מורי הרב ז"ל דלהכי איצטריך היכא דשכרוהו סתם ללמד כל תינוקות העיר. וקא משמע לן דאפילו הכי אי איכא טפי מעשרים וארבעה סתמא דמילתא לאו אדעתא דמיקריא להו לחוד הוא אלא דמקמו בהדיה ריש דוכנא. ונראה לי דהא דאמרינן ומסייעין ליה ממתא, לאו למימרא דיהא שוכר מדנפשיה ריש דוכנא ולידרו בהדיה בני מתא בפלגא או בתילתא, דאם איתא הוה להו לפרושי בכמה מסייעין ליה. אלא הכי קאמר, מותבין ריש דוכנא כי היכי דמסייע בהדיה, וסיוע זה מסייעין ליה ממתא.

אחד מבני חצר שבקש ליעשות רופא או אומן או גרדי או מלמד תינוקות של גוים בני חצר מעכבין עליו מפני הנכנסין והיוצאין וכן הדין במבוי הסתום שאחד מבני מבוי מעכב ובמבוי שכלו לבני מבוי על הדרך שכתבנו בפרק ראשון ויש חולקין במבוי כמו שכתבנו בפרק ראשון ומי שיש לו בית בחצר השותפין לא ישכירנו לא לרופא ולא לאמן ולא לגרדי ולא לספר מתא והוא שכותב כל שטרות העיר ואין צריך לומר לסופר ארמאי ומ"מ במכירה מותר אלא אם כן הם רוצים ללקחו ולגוי מיהא אסור וכן כתבוה קצת מפרשים וכבר ביארנו למעלה בפרק ראשון שאם היה שם כבר מאמנות זו אינו מעכב עליו אפילו בחצר והוא שאמרו ולשכנו אינו כופהו כמו שכתבנו בפרק ראשון מעתה אחד מבני מבוי שהיו לו שם ריחים ובא אחד משכניו ורצה להעמיד ריחים גם כן אינו מעכב עליו שעושה אדם חנות בצד חנותו של חברו ומרחץ בצד מרחצו של חברו ואינו יכול למחות שאף הוא אומר לו את עושה בתוך שלך ואני עושה בתוך שלי וכן יכול חנוני לחלק קליות ואגוזים לתינוקות כדי להרגילן אצלו ואע"פ שהיו רגילין אצל האחר אף הוא אומר לו אנא פליגנא אמגוזי את פלוג שביסקי ר"ל שקדים ומ"מ גר שבא ממדינה אחרת ובא להושיב חנותו במבוי זה בצדו של זה הרי הוא מעכב עליו ואם היה פורע עמהם מנת המלך בעיר הזאת אינו מעכב עליו ויש אומרים אף בעיר אחרת הואיל ולאותו מלך הוא נותנה ואין הדברים נראין ומ"מ בן מבוי אחר שבא במבואו של זה להושיב חנות בצדו הרי זה ספק אם יכול לעכבו אם לאו ומעתה מעכב עליו מתחלה ואם עשאו אינו כופהו לסלקו ובמלמד תינוקות אף אינו מעכב עליו תקנת עזרא היא שלא לימנע מלהושיב סופר בצד סופר קנאת סופרים תרבה חכמה:

כל מה שכתבנו הוא באמנות אבל הסחורות כל בני העיר נעשים סוחרים בכל מקום ואין מוחה בידם ומ"מ בני אדם שבעיר אחרת שבאו למכור סחורתם בעיר כל בני העיר יכולים לעכב ומ"מ רוכלים המחזרים בעיירות להביא בשמים ותכשיטין לבנות ישראל אין בני העיר יכולים לעכבם תקנת עזרא היא שיהו רוכלים מחזרין בעיירות שיהו תכשיטין ובשמים מצויים לבנות ישראל ומ"מ בני העיר מעכבין עליהם שלא לקבוע להם הושבת חנות אלא שיחזרו בכל העיר ויסבבו במבואות על כל הרוצה לקנות וישובו לעירם ואם רוכל זה תלמיד חכם קובע בכל מקום שירצה ושאר סחורות יכולים כל בני אדם שממדינות אחרות למכרן בכאן ביום השוק שהרי יש כאן גם כן קונים ממקום אחר ויש אומרים שאף ביום השוק לא הותרו אלא למכור לאותם הבאים מחוץ ואין דבריהם נראין ומ"מ דוקא ביום השוק אבל לא ביום אחר ואף ביום השוק דוקא בשוק אבל לחזר ולסבב בכל העיר ובמבואותיה אף ביום השוק מעכבין עליהם ואם היו לסוחרים אלו חובות אצל בני עיר והם צריכים לגבותם ואין להם מעות להוציא רשאין למכור אף בלא יום השוק בכדי פרנסתם עד שיגבו את חובותיהם וילכו וכן הדין בכל דבר שהם צריכים להתעכב בשבילו:

זה שאמרו בכאן כופין בני מבוי זה את זה שלא להושיב ביניהם חייט וכו' ולשכנו אינו כופהו כבר ביארנו פירושה ופסק שלה בפרק ראשון וכבר כתבנו גם כן הפסק בכאן ומ"מ חכמי פרווינשאה פירשו בה שדרכן של בני מבואות חייטין במבוי אחד בפני עצמן וכן בורסיים וגרדיים ורופאים ולבלריים וכן שאר אומניות ועל זה אמרו שכופין שלא להושיב חייט ממקום אחר במבוי של גרדיים וכן בכלם אמנות בשל חברתה ולשכנו אינו כופהו שיכול להושיב עמו חייט ממקום אחר:

תלמיד חכם שבא לעיר והביא סחורות למכרן ביום השוק מונעין כל שאר בני אדם שלא למכור מאותה סחורה בשוק עד שימכור הוא את שלו לא מן הדין אלא לכבוד תורה והואיל ונודע בתלמיד חכם אין בודקין אחריו יותר מדאי לנסותו והמעכב על ידו נענש:

גאוני ספרד כתבו בכל אלו שאמרו שמעכבין בשאין פסידא ללוקחים לא בדמים ולא בחשיבות הסחורה אבל כל שיש ללוקחים תועלת בכך אין מעכבין ואף בתלמיד חכם שאין שום תקנה להפסיד את הלוקחים ואף מה שאמרו באחד מבני חצר שלא להשכירה לרופא וכו' דוקא שהוא מוצא לשכרה בדמים כאלו וכן כל כיוצא בזה:

מקצת מפרשים למדו מסוגיא זו שאם רצה אחד מבני עיר אחרת להלוות מעותיו ולהתעסק ברבית בעיר של אחרים בני העיר מעכבין עליו ואם פורע עמהם במס המלך אין מעכבין עליו ויש אומרים שאף כל המחוז בכלל העיר ולדעתי לא נאמרו דברים אלו אלא באמנות ומיני סחורות אבל בהלואות יראה שאין למחות:

ממה שכתבנו למדת שזו שאמרו מרחיקין מצודת דג מן הדג כמלא ריצת הדג והוא פרסה ר"ל שהצייד שנתן עיניו בדג אחד ופירש לו מצודה אע"פ שלא זכה בה אין צייד אחר פורש לו מצודה אין הלכה כן אלא פורש ואינו נמנע ואפילו נתן מזונות בתוך המצודה שהיה לנו לומר שהדגים נותנין סימן למקום שיודעין שם מזונות והוא שנאמר כאן דיהבי סמכא והרי הוא כאלו הם לשם וכשהאחר פורש מצודה אחריו כעין גזל הוא אעפ"כ פורש ואינו נמנע:

מצות עשה על האב ללמד את בנו תורה שנאמר ולמדתם אותם את בניכם ואף לבן בנו שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך ומ"מ מצוה על כל חכם ללמד לכל מי שרוצה ללמוד אלא שאין עליו לשכור מלמדים אלא לבניו ובני בניו בראשונה מי שהיה לו אב היה מלמדו כמצות עשה של תורה ומי שאין לו אב לא היה למד תורה התקינו שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלם ועדין מי שהיה לו אב היה מעלה ומלמדהו מי שלא היה לו אב לא היה עולה ולמד התקינו שיהו מושיבין בכל פלך ופלך והיו מכניסין אותם כבן שש עשרה כבן שבע עשרה ומשהיה רבן כועס עליו מבעט ויוצא עד שבא יהושע בן גמלא כהן גדול בעצת חכמי דורו והתקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר ושיהו מכניסין אותם כבן שש כבן שבע כפי כחו של בן ובריאותו והתבאר במסכת שבת קי"ט ב' שכל עיר שאין בה מלמד תינוקות מחרימין את יושביה עד שיושיבו ואם לא הושיבו מחריבין אותה שאין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות וכן התבאר שם שאין מבטלין תינוקות של בית רבן אפילו לבנין בית המקדש אין מקבלין את התינוקות ללמד בפחות מבן שש שמזמן זה ולמעלה ראוי להכבידו ולהלעיטו כשור וכשמכין אותן אין מכין אותם מכת מרדות אלא מכה קלה כדי להזהירם ולא יכה אותם בשוטים אלא ברצועה וכן התבאר בתלמוד המערב שאין מכין אותם בתקופת תמוז אלא מעט אמרו שם ז"ל על ר' יוחנן מפקד לספריא דלא לימחון לטליא בתקופת תמוז מן גו דשליט בה קטב מרירי מאחר שנתקנה תקנה זו ר"ל להושיב מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר אין מוליכין את התינוק מעיר לעיר אבל מוליכין אותו בעיר אחת ממלמד אחד למלמד אחר ואם היה נהר מפסיק בין זה לזה אין מוליכין אותו מזה לזה אפילו היה שם גשר קצר והוא הנקרא גמלא בלשון תלמוד אבל אם היה שם גשר רחב והוא הנקרא בלשון תלמוד תיתורא מוליכין ויש מפרשים גמלא גשר של עצים ותיתורא גשר של בנין מושיבין לפני מלמד אחד חמשה ועשרים תינוקות וכך היא מדה בינונית ואם הגיעו התינוקות לחמשים מושיבין שנים ואם לא הגיעו אלא לארבעים מושיבין אחד ומוסרין לו תלמיד חשוב מן האחרים לסייעו בלמודו והוא הנקרא ריש דוכנא ובני העיר מסייעין לו לשכירות אותו ראש דוכן ר"ל שלא יפחתו שכרו בשכר התלמיד היה שם מלמד תינוקות שהוא גורס בקבע אלא ששונה בטעות ויש שם אחר שגורס בדייקות אלא שהוא בטל מסלקין את המוטעה ומושיבין את המדוקדק שהטעות שנטמעה נטמעה וכל שגורס בטעות או שמתרשל בלמודו הרי הוא בכלל ארור עושה מלאכת י"י רמיה וכל שגורס כראוי לו אע"פ שיש אחר גורס יותר הימנו אין מסלקין אותו אא"כ הוא בטל יותר מדאי:

בד"ה ולמדתם אותם ולמדתם אתם י"ס דל"ג כו' משמע מעצמכם עכ"ל נראה מדבריהם לפי גירסתם דלא במצות האב קמיירי כפי' רש"י דהך מלתא מפורש בקרא ולמדתם אותם את בניכם כדאמרינן בפ"ק דקדושין האב חייב ללמדו תורה דכתיב ולמדתם אותם את בניכם אלא באין לו אב קמיירי דחייב ללמוד את עצמו כדאמרינן נמי התם דמיחייב איהו למגמר נפשיה דכתיב ולמדתם ופי' רש"י שם קרא אחרינא הוא ולמדתם אותם ושמרתם וגו' ע"ש וה"ק הכא דאין לו אב לא היה למד תורה שלא היו מלמדין אותו אחרים מאי דרוש ולמדתם אתם שכ"א חייב ללמוד עצמו ולא אחרים וכן י"ל לגירסת דולמדתם משמע מעצמכם וק"ל:

בד"ה וגרדי וא"ת ומ"ש כו' וא"ת הא אמרינן בסמוך כו' ולקמן נמי תניא עושה אדם חנות כו' עכ"ל יש לדקדק למאי דס"ד השתא דההיא דעושה אדם חנות מיירי נמי באותו חצר תקשי להו בפשיטות ממתני' דחנות שבחצר יכול למחות כו' ונראה שהתוס' כבר אסקי אדעתייהו במתני' לחלק בין חנות שבחצר כו' דרישא דמיירי שבאין לקנות מן החנות דיש נכנסין ויוצאין טובא ובין פטיש וריחים דאין שם נכנסין ויוצאין דמי שיש לו כו' כמ"ש התוס' לעיל במתני' אבל לא אסקי אכתי אדעתייהו לחלק הכא בין אומן זה לאומן אחר ולכך הקשו הכא מעיקרא מריחים ופטיש אגרדי והשתא מההיא דלקמן עושה אדם חנות בצד כו' לא קשיא להו נמי אחנות דמתני' דהכא דאיכא לאוקמא נמי בכה"ג דלא איירי התם בחנות שבאין לקנות ממנה דאיכא נכנסין ויוצאין אלא דאיירי נמי בחנות של איזו אומנות שעושה בה אומן מלאכתו דמקרי נמי חנות כדאמרינן לעיל לא יפתח אדם חנות של נחתומין וצבעין כו' אבל אגרדי וריחים דבעושה לאחרים איכא נכנסין ויוצאין שפיר קשיא להו מהך דעושה אדם חנות כו' דמיירי נמי ודאי לכל הפחות בעושה בה לאחרים דהא אפסקת לחיותי מייתי לה לקמן דהיינו מי שבא שם לטחון והיה נותן לראשון עכשיו אפשר שנותן לשני ותו לא מידי וק"ל:

גמ' התקינו שיהיו מושיבין בכל פלך ופלך ומכניסין אותן כבן ט"ז וכו' ר"ל מחמת שהיה הדרך רב ורחוק לא מכניסין אותו עד שהיה בן ט"ז או יותר והואיל והיה גדול לא היה ציית לרבו ומיד שהיה רבו כועס עליו היה מבעט ברבו ויוצא ובא יהושע בן גמלא והתקין שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר ולכך כיון שהיה הב"ה בעירו היו מכניסין אותו אפי' בעודו קטן כבן ו' וז' ואי איכא חמשין מותביני' תרי ואי איכא מ' עיין ברי"ף ובהרא"ש דיש בו פירושים שונים:

תוס' ד"ה כבן ו' וכבן ז' כבן ו' בבריא וכו' ויש לדקדק שלא פירשו התוס' מידי על מה דקתני לעיל מיניה כבן ט"ז כבן י"ז ונ"ל דלעיל א"ש דבא לומר שהיו מאחרים להכניס הבנים לבית המדדש עד שהיו כבן י"ו וקצתם לא מכניסים עד שהיו בני י"ז והוי בלא זו אף זו אבל הכא דבא לומר שהיו מקדימין להכניס אותן כשהן עדיין קטנים היה לו לומר בהפוך ומכניסין אותן כבן ז' וקצתן מכניסין אותן אפי' כשהוא רק בן ו' וק"ל:

ולמדתם אותם ולמדתם אתם לא בעי למימר אל תקרי אותם אלא אתם אלא פשטיה דקרא קדריש ולמדתם אותם אאב קאי. לשון הרא"ש ז"ל בתוספותיו.

כבן שש כבן שבע שש לבריא וכו' ככתוב בתוספות. והא דתנן במסכת אבות בן חמש למקרא היינו לגלגל עמו שאביו מלמדו מעט מעט ובן שש ספי ליה כתורא.

שנים שדרים בחצר בהא ברייתא קמייתא אשמועינן שרבים מעכבים את היחיד והכא אשמעינן דאפילו יחיד על יחיד ונראה דהוא הדין יחיד על רבים. תוספות הרא"ש ז"ל.

מתקנת יהושע בן גמלא לא ממטינן כו' כתוב בתוספות ואם תאמר הא אי הוה ממטינן להו למתא כו'. יש לומר דאם ממטי להו ממתא למתא הוה ממטי להו לתרי מתי. עד כאן מגליון תוספות.

אמר רבא מתקנת יהושע בן גמלא ואילך לא ממטינן ינוקא ממתא למתא פירוש אף על גב שאין בעיר עשרים וחמשה תנוקות כופין זה על זה להושיב ביניהם מלמד תנוקות ולא ממטינן להו למתא אחריתי דאי אתא רבא לאשמועינן דהיכא דאיכא תנוקות כדי שיעור שישכרו לעצמן מלמד אחד פשיטא ומאי אתא רבא לאשמועינן היינו עיקר תקנתו של יהושע בן גמלא. הרשב"א. אי נמי אתא לאשמועינן רבא דאפילו לעיר הסמוכה לה לא ממטינן להו ואפילו מבי כנישתא לבי כנישתא היכא דמפסיק נהרא וכופין בני העיר זה את זה על כך. עליות בתרא להר"י ז"ל. ואי מפסיק נהרא וצריך לעברו בספינה לא ממטינן שיטה לא נודעה למי. גמלא גשר של עצים והיינו טעמא דלא ממטינן ליה לינוקא עליה משום דאיכא למיחש דלמא מתלעי הנך עצים אי נמי שטיף להו נהרא ונפל ליה ינוקא לגו נהרא תיתורא גשר של אבנים דליכא למיחש להכי. ריש דוכנא מלמד אחר שישב עמו מסייע לסייע אותו ללמד הנערים ולחנך אותם לפניו. ומסייעינן ליה להאי ריש דוכנא ממתא כלומר אין פוחתין להאי מקרי דרדקי משכרו מה שנותנים להאי רישא דוכנא אלא נותנים לו שכרו משלם ונותנים להאי ריש דוכנא שכירותו מבני מתא. הר"י ן' מיגש ז"ל. וכן כתב הרשב"א ז"ל וזה לשונו: ונראה לי דהא דאמרינן ומסייעי ליה ממתא לאו למימרא דיהא הוא שוכר מדנפשיה ריש דוכנא ולידרו בהדיה בני מתא בפלגא או בתילתא דאם איתא הוה להו לפרושי בכמה מסייעי ליה אלא הכי קאמר מותבינן ריש דוכנא כי היכי דלסייע בהדיה וסיוע זה מסייעין ליה ממתא. וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל: ואותו ריש דוכנא נוטל שכר מן המלמד ומסייעין לו קצת אביהן של תנוקות או גבאי צדקה לשכור לו ריש דוכנא. עד כאן לשונו. האי מקרי דרדקי דגריס ואיכא אחריני דגריס טפי מיניה לא מסלקינן ליה מפני ההוא דגריס טפי מאי טעמא דאי מסלקי ליה אתא לאיתרשולי בנפשיה ומעקר מיניה כל מאי דהוה גריס מקמי הכי ורב דימי מנהרדעא אמר כל שכן כיון דסלקינן ליה משום דלא גריס כחבריה אזיל וטרח וגריס לנפשיה עד דהוה גריס טפי מחבריה דאמר מר קנאת סופרים תרבה חכמה. והר"י פירש בעליותיו וזה לשונו: כל שכן דגריס מאי טעמא קנאת סופרים הראשון יתחזק לקבוע עצמו ללמד מקנאת השני לפיכך לא יתרשל השני כי יאמר אולי יחזרו להושיב את הראשון. כן נראה בעיני. עד כאן לשונו.

והשטה לא נודעה למי פירש דלמא אתי לאתרשולי פירוש כל מלמד תנוקות תרפה ידו שחושב היום או מחר יסלקוהו כשיבא טוב ממנו ורב דימי מנהרדעא אמר כל שכן דגריס טפי כדי שיחשבוהו שלא יקלקלוהו בגלל שום אדם דאמר מר קנאת סופרים תרבה חכמה כלומר כל אחד מתאמץ להתחכם שלא יחשבו יותר חברו ממנו. עד כאן. אמר רבא מקרי דרדקי דאיתרשיל ושתלא דאפסיד וטבחא דאגרים ואומנא דלא מאיץ כולם כמותרים ועומדים דמי ומסלקי להו בלא אתרייתא. הר"י ן' מיגש ז"ל.

וּמַכְנִיסִין אוֹתָן כְּבֶן שֵׁשׁ־עֶשְׂרֵה וּכְבֶן שְׁבַע־עֶשְׂרֵה פירוש מכניסין הבריא בן חמש־עשרה שנראה כבן שש־עשרה הכחוש בן שש־עשרה שנראה כבן שבע־עשרה. ונראה בס"ד טעם לזה כי קודם ארבע־עשרה האדם קטן ואין חזקה ליצר הרע בו דאין מחזיקין בנכסי קטן (כתובות יז:) וכמו שכתב הרב עוללות אפרים ז"ל ואחר גמר שלש־עשרה שנכנס בשנת ארבע־עשרה אם לא ילמוד תורה עד אחר שלש שנים משנת ארבע־עשרה יהיה ליצר הרע דין חזקה בו כי חזקת הבתים היא שלש שנים (בבא בתרא כח.) והגוף נקרא 'בית' לכן מכניסין אותו ללמוד בהיותו בן חמש־עשרה שנראה כבן שש־עשרה דאז לא נעשה ליצר הרע בו חזקה שלש שנים כי לא עבר אחר שלש־עשרה אלא שתי שנים שהם ארבע־עשרה וחמש־עשרה ולכחוש מכניסין אותי בן שש־עשרה שנראה כבן שבע־עשרה דהיינו בסוף שש־עשרה קודם שתגמר שלש שנים גמורות. ואומרו כְּבֶן שֵׁשׁ וּכְבֶן שֶׁבַע היינו הבריא בן חמש גמורות שנראה כבן שבע והכחוש בן שש גמורות שנראה כבן שבע ובבריא עושין כנגד תורה שבכתב שהיא חמשה ספרים ובכחוש כנגד תורה שבעל פה שהיא ששה סדרים. והא דקאמר אִלְמָלֵא הוּא נִשְׁתַּכְּחָה תּוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל לאו דוקא דהא איכא בכל פלך ופלך ובירושלים, אלא כונתם לומר מרובו של ישראל דלאו כולי עלמא יתבי במקום שיש מלמדי תנוקות. ואמר עליו זָכוּר לַטּוֹב בשביל שהשתדל בלימוד התורה הנקראת טוב דכתיב כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ (משלי ד, ב) לכך אמר עליו יזכר לטוב. ברם צריך להבין כיון דהם תקנו בכל פלך ופלך משום דראו שבתקנה הראשונה שהיו בירושלים דוקא לא הועילו מפני דכל מי שאין לו אב אינו עולה אם כן איך נחה דעתם בתקנה זו שתקנו בכל פלך ופלך דאכתי לא עשו בזה תיקון שלם מאחר דליכא בכל עיר ומדינה לא יעלו מן עיר ומדינה כמו דלא היו עולין לירושלים? גם לא פורש בברייתא בתחילה כשעשו בירושלים דוקא איך היו מכניסין במידת השנים? ונראה לי דבתחילה כשהתקינו בירושלים דוקא היו מכניסין אותם כשהם קטנים ולכן מי שאין לו אב אינו עולה כי קטן איך יוכל לעלות לבדו? ואחר כך כשהושיב מלמדים בכל פלך ופלך תיקנו שיכניסום כבן שש־עשרה וכבן שבע־עשרה דאז יוכל לעלות לבדו אפילו אם אין לו אב ולכן חשבו כי עתה יעלו גם מן העיירות ומדינות אך דא עקא כיון דתקנו שיכניסום גדולים כבן שש־עשרה ובן שבע־עשרה היה מבעט ברבו ויצא ולכן בא יהושע בן גמלא ותיקן שיכניסום כבן שש ובן שבע דאז הוא קטן וכיון דקטן צריך לו אב שיעלהו ובודאי מי שאין לו אב לא יעלה לכך תיקן שישבו בכל עיר ובכל מדינה דאז אין צריכין לעלות ממקום למקום.

כִּי מַחִית לִינוּקָא, לָא תִּמְחִי לֵיהּ אֶלָּא בְּעַרְקְתָא דִּמְסָנָא פירוש חתיכת עור רחבה שמשמעת קול גדול כשיכה בה ואינה מזקת לגוף ולא כאיב ליה כל כך. ומאן דְּקָרִי בשאר ילדים קָרִי ואין צריך לעשות לו הפחדה ומאן דְּלָא קָרִי לִיהֲוֵי זה הילד המוכה בערקתא דמסאנא צַוְותָא לְחַבְרֵיהּ כי השומע קול גדול בהכאה זו חושב שרבו מכה הכאות גדולות ומפחד ממנו ונותן לב ללמוד.