מסכת בבא בתרא דף קע״ג עמוד א׳

ואלא הא דתניא כו' לנפילה דחד חיישינן ומתני' בבאין בהרשאה וברייתא במוציאין זה בלא זה:

והכא בצריך להביא ראיה קא מיפלגי ופלוגתא דמתני' וברייתא ליתא בפלוגתא דאביי ורבא דאביי דמצריך ראיה מודה דלא חיישינן לנפילה ופקדון היכא דשמיה כשמיה כדקאמר בפרק (בתרא) [ט"ו] דיבמות (דף קטז. ושם) דקאמר אביי לנפילה לא חיישינן אי לפקדון כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה אבל הך ברייתא חיישי' לנפילה או לפקדון דיוסף בן שמעון דאפילו בשני יוסף בן שמעון מצרכי ראיה ורבא אמר א"צ להביא ראיה ולעיל בפרק המוכר את הספינה (בבא בתרא דף עז. ד"ה אמר) פירשתי:

אביי אמר הכי קאמר נמצא כו' והא דמוקי לה בשנים אוחזין (ב"מ ד' כ:) כגון שנמצא השטר בין שטרותיו פרועין לאו היינו אליבא דאביי דאיהו מוקי לה בשובר היוצא מתחת יד הלוה כשאר שוברין אלא אליבא דר' ירמיה אתיא:

שטרו של יוסף בן שמעון עלי פרוע שטרות שניהם פרועין אע"ג דבשטר אחד שיש לו עליהם אין יכול להוציא עליהם משום דחיישינן בכל אחד שמא חבירו של כל אחד כתבו אע"פ [דחד] ודאי לוה [הכא לא אמרינן] חיישינן שמא חבירו של כל אחד ואחד כתבו והחתימו אע"ג דודאי אחד פרע וטעמא משום דמספיקא לא מפקינן ממונא:

שניהם כהנים ה"ה שניהם ישראלים אלא משום דתני' לעיל היה אחד מהן כהן תני כהנים:

הא דאמרינן דלכולי עלמא אותיות נקנות במסירה ובצריך להביא ראיה על המסירה קא מיפלגי. קשיא לי, דהא משמע דאכתי אביי בסברתיה קמייתא, דאמר דלנפילה דיחיד לא חיישינן קאי, דאי לא, למה ליה לאוקומי פלוגתייהו בצריך להביא ראיה על המסירה, לוקמה בחוששין לנפילה דיחיד, דמר סבר חיישינן ומר סבר לא חיישינן, אלא ודאי משמע דלכולי עלמא לנפילה דיחיד לא חיישינן, וכיון שכן בששמותיהן שוין למאי ניחוש, לנפילה לא חיישינן, לפקדון כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה, וכדאמרינן ביבמות (קט, ב) גבי נני בר חבו וחבו בר נני, אלא על כרחין למכירה מסריה ניהליה, וכיון דאותיות נקנות במסירה קנה ולראיה למה צריך. וצריך לי עיון. וי"ל דקסבר דחייש לפקדון ואף על גב דשמיה כשמיה.

דאיתמר אותיות נקנות במסירה אביי אמר צריך להביא ראיה על המסירה ורבא אמר אין צריך להביא ראיה על המסירה. קשיא לי, אביי מאי טעמיה ומאי שנא לדידיה אותיות משאר מטלטלין, דכיון דאותיות נקנות במסירה הרי הן כשאר מטלטלין, שיש להן חזקה לאלתר, ובגודרות דמסירן לרועה דאמרינן בריש פרק חזקת הבתים (לעיל לו), בהנהו דאכלי חושלא בנהרדעא דיכול לטעון עד כדי דמיהן, ותנן (לעיל בבא בתרא מב, א) אומן אין לו חזקה, ודייקינן מינה בפרק חזקת (לעיל בבא בתרא מו, א) הא אחר יש לו חזקה, ותניא (לעיל בבא בתרא מה, ב) בפני אמרת לו למוכרו דבריו קיימין, ואוקימנא ביוצא מתחת ידי אחר ומשום מגו דאי בעי אמר אתה מכרתו לי ונאמן, ואביי גופיה הוא קא מותיב מינה לרבה. וי"ל דאפילו למאן דאמר אותיות נקנות במסירה מכל מקום צריך הוא לומר לו בפירוש קני לך הן וכל שעבוד שבהן, ואי לא, לא קנה אלא גוף הנייר לצור על פי הצלוחית, וכדאמר רב פפא בפרק המוכר את הספינה (לעיל בבא בתרא עו, ב), והילכך סבר אביי דלא דמי לשאר מטלטלין, שעשויין לתשמיש גופן, והילכך הכל תלוי במסירת גופן ומסירתן גומרת קניינן, אבל הכא אין מסירתן גומרת קניינן, שאין הכל תלוי במסירת הגוף, שהראיה אינה נמסרת, והיא העיקר, שאין השטרות אלא לראיה שבהן ועד (שימחוק) [שימסור] ויאמר קני לך השעבוד שבהן לא קנה, ולפיכך צריך להביא ראיה על המסירה וראיה שנעשית כתקנה קאמר, כלומר, שאמר לו בשעת מסירה קני לך השעבוד שבהן. ואם תאמר אם כן שפיר קאמר אביי, ומאי טעמיה דרבא דאמר דאינו צריך להביא ראיה, דהא בודאי למאן דאמר דאינן נקנות עד שיכתוב וימסור צריך הוא להביא ראיה על הכתיבה, וכדמוכח בפרק זה בורר (סנהדרין לא, א) וביבמות פרק האשה שלום (יבמות קטו, א), והטעם לפי שאין תפיסת גופן ראיה על כתיבת המוכר, והכא נמי מאי שנא ומאי ראיה בתפישת השטר להקנאת השעבוד. י"ל סתמא דמילתא כל שמסר שטרות לא לגופן הוא מוסרן אלא לראיה שבהן, ותפישת גופן מסתמא מוכחת שבעל השטר מסרה לקנות הראיה שבהן, ומסתמא בפירוש אמר לו כן, מה שאין כן למאן דאמר בעינן כתיבה, דאף על פי שמסרן לו בפירוש לקנותן ואת השעבוד שבהן, לא קנה עד שימסור ויכתוב. ומיהו אכתי טעמיה דאביי לא ניחא לי, דעל כרחין טעמיה דידיה משום דחייש לנפילה או לפקדון הוא, וכדאמר ליה לרבא הכא לנפילה דרבים חיישינן, ובמתניתין דדייקא דהן על אחרים יכולין להוציא אמר דלנפילה דיחיד לא חיישינן, וקא מוקי לה באותיות נקנות במסירה, דאלמא לאביי כל דליכא למיחש לנפילה ולפקדון אין צריך להביא ראיה על המסירה, וכדאמרינן איהו נמי ביבמות פרק האשה שלום (שם) גבי שטרי דנפקי טובא בנהרדעא דנני בר חבו וחבו בר נני ומגבי בהו רבה בר אבוה, וקא מפרש אביי טעמא התם משום דלנפילה לא חיישינן ולפקדון לא חיישינן, דכיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה, מאי אמרת דילמא מסר ליה אותיות נקנות במסירה, אלמא לאביי כל היכא דליכא למיחש לנפילה ולפקדון אין צריך להביא ראיה על המסירה ושאמר לו קני לך כל שעבודא דאית ביה. ושמא נאמר, דטעמא דאביי, דאין אותיות דומין לשאר מטלטלין, דכיון דשטר כתוב בשם חברו ועידי המערער יוצאין עמו, חזקה לא קנאו אלא בעדים, כדי שאם יערער עליו שיעידו לו אלו, אבל מטלטלין דעלמא, שאין עידי המערער יוצאין עמהן, אינו חושש לקנות בעדים, והילכך בששמותיהן שוין אינו צריך להביא ראיה אפילו לדעת אביי, וכמו שכתבנו למעלה, אלא הרי הן כשאר המטלטלין, שאף כאן אין עידי המערער יוצאין עם השטר, לפי שאין כאן מוכיח שהיו לראשון ולא של זה שיוצאין עכשיו מתחת ידו, ולדעת תנא דברייתא קמייתא דקתני שאין מוציאין על אחרים אפילו בששמותיהן שוין, כיון דשם המערער כתוב בו חושש הוא הלוקח שלא לקנות במסירה לבד עד שיעמיד עדים על המסירה, אלא בפקדון בא לידו, דזמנין דמפקיד ואף על גב דשמיה כשמיה. ומיהו אביי לגרמיה סבירא ליה בששמותיהן שוין שאין צריך להביא ראיה על המסירה, מההיא דחבו בר נני ונני בר חבו דפרק האשה שלום. כנ"ל.

ולענין פסק הלכה באותיות אם נקנות במסירה אם לאו, כתב הרב ר' יצחק אלפסי ז"ל, דאף על גב דאמרינן הכא דלכולי עלמא, בין לתנא דמתניתין בין לתנא דברייתא, אותיות נקנות במסירה, ואביי ורבא תרווייהו אית להו הכין, אנן לא סמכינן אלא אאמימר ורב אשי דבתרא נינהו, ואמרי בפרק המוכר את הספינה (לעיל בבא בתרא עו, א) דאין אותיות נקנות במסירה. ומאי דאמרינן בגמרא (שם עז, א) דכולי עלמא אותיות נקנות במסירה, אוקמתא בעלמא היא דלאו דסמכא. והר"ז הלוי ז"ל כתב עליו: היאך אפשר דהאי אוקמתא לאו דסמכא, והא בכולהו אוקמתא דאוקמינן הכא בגמרא סבירא ליה לתנא דידן אותיות נקנות במסירה, ואם כן מנא לן אוקמתא דסמכא למימר במאי קא מיפלגי בר מהלין אוקמאתא דאתוקמן בגמרא. ופירש הוא ז"ל, דבעלמא בין אביי בין רבא סבירא להו אין אותיות נקנות במסירה עד שיכתוב וימסור, והכא שאני, לפי שגוף השטר עומד לו במקום כתיבה, כיון שהוא כתוב על שם יוסף בן שמעון ושם זה יוסף בן שמעון כשם זה. זהו תורף דבריו ז"ל. וזו מן הטענות החלושות, שהרי השעבוד מילי נינהו, וכבר אמרו דמילי במילי לא מיקנו, ועד שיכתוב לא קנה, ואם כן אף על פי ששם זה כשם בעל השטר, כי מסר ליה שטרו אכתי ליכא אלא מילי, ובמאי קנה. ועוד דבההיא דנני בר חבו וחבו בר נני דבפרק האשה שלום מוכח בהדיא סתירת טענה זו, מדקאמר אביי התם למאי ניחוש ליה אי לנפילה לא חיישינן דמיזהר זהיר ביה, ואי לפקדון כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה, מאי אמרת דילמא מסר ליה אותיות נקנות במסירה, אלמא מסירה לבד קרי לה ואף על גב דשמיה כשמיה. וכי תימא דמסירה כזו קאמר, אם כן מאי קא מייתי רבא ראיה התם דלשני יצחק ריש גלותא לא חיישינן, דכי מגבינן הנהו שטרי דאית בהו בני בר חבו וחבו בר נני ואף על גב דשכיחי טובא בנהרדעא. היינו טעמא כדאביי, דאי משום מסירה אותיות נקנות במסירה כזו דאיכא כעין כתיבה בהדה. אלא ודאי שמעינן דהאי טעם קלישא היא וליכא למיסמך עליה בפסקא דהא מילתא. ומיהו ודאי יש תימה בדברי הר' אלפסי ז"ל, שהוא ז"ל נראה שסבור דאביי ורבא תרווייהו סבירא להו דאותיות נקנות במסירה, וליתא, דאביי ודאי נראה דסבירא ליה הכין מההיא דיבמות, וכמו שכתבתי, אבל רבא ודאי לא סבירא ליה הכין, וכדמוכח נמי ההיא דיבמות. ועוד דאמרינן בפרק זה בורר בסופו (סנהדרין לא, א) ההוא שטרא דנפק מתותי ידה דההיא איתתא בבי דינא דרב נחמן ואמרה ידענא ביה דפריעא הוא הימנה רב נחמן אמר לה רבא כמאן כרבי דאמר אותיות נקנות במסירה אמר ליה שאני הכא דאי בעיא קלתיה, ואם איתה דסבירא ליה לרבא דאותיות נקנות במסירה, מאי קא מתמה עליה דרב נחמן כמאן כרבי, כלומר, מי שבקת רבנן ועבדת כרבי, אין כרבי סבירא לן כותיה. ועוד דבלישנא בתרא אמרינן לא הימנה רב נחמן אלמא אין אותיות נקנות במסירה, וסתמא רבא כרב נחמן רביה סבירא ליה, וכי אמר רבא הכא אין צריך להביא ראיה על המסירה, למאן דאמר אותית נקנות במסירה קאמר, ומשום דשמעיה לאביי דסבירא ליה אותיות נקנות במסירה, ואפילו הכי קאמר דצריך ראיה על המסירה, ותפישתו לא מוכחא על מסירתו, קאמר ליה דלמאן דאמר אותיות נקנות במסירה אין צריך להביא ראיה על המסירה, ומשום דפליגי בה תנאי בעיקר קניית אותיות אם היא במסירה לבד אם לא, לא עייל רבא נפשיה למימר לאביי בעיקר הדין ולמימר דאין אותיות נקנות במסירה, וקאמר ליה דמאי דקאמר מיהא דצריך להביא ראיה על המסירה ליתא, דתפישתו מוכחת על מסירתו, והני אוקמתא כולהו דאוקימנא הכא מתניתין כמאן דאמר אותיות נקנות במסירה, אליבא דאביי בלחוד נינהו, דלדידיה האי מאן דנפיק מתותי [ידיה] לא מוכח דאיהו ניהו המלוה מעיקרא, אלא חיישינן לנפילה או לפקדון או למכירה, וקאמר דלנפילה דיחיד לא חיישינן לתנא דמתניתין, ומשום הכי אקשינן, אם כן תנא דברייתא דקתני כשם שאין מוציאין זה על זה כך אין מוציאין על אחרים במאי קא פליג, אבל הכא לרבא כל דנפיק מתותי ידיה לא חיישינן, דמימר אמר דהוא ניהו שהלוה המלוה מעיקרא, וכדאמר לעיל ההוא דנפק מתותי ידיה משמע, וכדמוכח נמי בההיא דחבו בר נני ונני בר חבו דקא מפרש רבא טעמא התם דלתרי לא חיישינן, אלא ההוא דנפיק מתותי ידיה הוא ניהו המלוה, והילכך לדידיה לא אצטריכינן לאוקמי מתניתין וברייתא באותיות נקנות במסירה, אלא לדידיה כולהו תנאי סבירא להו אין אותיות נקנות במסירה, אלא דתנא דברייתא סבר דחיישינן לנפילה אפילו דיחיד, והא דקאמר לנפילה לא חיישינן לאו למימרא דלכולי עלמא לא חיישינן לנפילה, אלא הכי קאמר, אנן לנפילה לא חיישינן, דהא תנא דמתניתין לא חייש לה, מדאית ליה דהן על אחרים מוציאין, ואנן כתנא דמתניתין סבירא לן, אלא דאיכא למימר דתנא דברייתא חייש לה ואנן לא קיימא לן כוותיה, ואי נמי י"ל דתנא דברייתא חייש לפקדון אפילו בששמותיהן שוין, אבל לנפילה ליכא מאן דחייש לה, דכל איניש ואיניש מזדהר בשטריה. ואם תאמר אי הכי אוקמאתא אליבא דאביי, למאי דאוקימנא פלוגתייהו בצריך להביא ראיה על המסירה, ותנא דמתניתין סבר אין צריך להביא ראיה ותנא דברייתא סבר צריך להביא ראיה, אם כן היכי אמר אביי דצריך להביא ראיה על המסירה, וכי שביק מתניתין ועביד כברייתא. י"ל דאביי לאו בששמותיהן שוין כעין מתניתין וברייתא קאמר דבהנהו ודאי לא חייש אביי לא לנפילה ולא לפקדון, וכדאמר לעיל לנפילה דחד לא חיישינן ולפקדון נמי כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה, וכדאמר איהו בההיא דנני בר חבו וחבו בר נני דיבמות, והיינו נמי דקאמר התם מאי אמרת דילמא במסירה אותיות נקנות במסירה ואף על גב דאיהו אמר צריך להביא ראיה על המסירה, אלא דשאני התם דליכא למיחש לנפילה וכתנא דמתניתין ולא לפקדון, כיון דשמיה כשמיה, והילכך כל כי הא מודה אביי שתפיסתו מוכחת על מסירתו. והא (דאמימר) [דאמר] הכא פלוגתא דאביי ורבא בצריך להביא ראיה על המסירה, לאו למימר דפלוגתייהו בכעין פלוגתא דמתניתין וברייתא, שהיא בשני יוסף בן שמעון, [אלא] (ר)בא לומר דפליגי תנאי בהא כדפליגי אביי ורבא בשטרי דעלמא.

ובפלוגתא דאביי ורבא בצריך להביא ראיה על המסירה, כל היכא דפליגי אביי ורבא קיימא לן כרבא בר מיע"ל קג"ם (קידושין נב, א ועוד). ומכאן למד הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל, אפילו לדידן דקיימא לן דאין אותיות נקנות במסירה עד שיכתוב וימסור, שאינו צריך להביא ראיה על הכתיבה. ואף הראב"ד ז"ל נראה שסבור כן, שהוא ז"ל כתב כאן דפלוגתא דאביי ורבא באותיות הנקנות במסירה היא, כגון שזה טוען שנתנן לו אגב קרקע אי נמי במתנת שכיב מרע, ובהא כולי עלמא מודו דקנה, אלא דאביי סבר דמסירה זו אינה ראיה על טענתו שטען, ורבא סבר אינו צריך, כי המסירה ראיה לטענתו. ואין דבריהם מחוורין כאן, ובהדיא מוכח הכין בההיא דפרק זה בורר (סנהדרין לא, סו) בעובדא דההיא איתתא דאמרה ידענא בהאי שטרא דפריעא הוא דאמר ליה רבא לרב נחמן כמאן כרבי דאמר אותיות נקנות במסירה, כלומר, והימנת לו מגו דאי בעיא אמרה לקוח הוא בידי ואינה צריכה להביא ראיה על המסירה, ואי אמרת דאף באומר כתב ומסר לי אין צריך להביא ראיה על הכתיבה כמו על המסירה, אפילו אי סבר ליה כרבנן נמי הוה ליה להימונה, מגו דאי בעיא אמרה לקוח הוא בידי וכתב ומסר לי. והכין נמי מוכח בההיא דיבמות (קטו, ב) דנני בר חבו וחבו בר נני, דאי לא, הוה ליה לאביי לארוחי טעמא ואפילו למאי דסבירא ליה לרבא ולימא ליה מאי אמרת דילמא מסר ליה אותיות נקנות בכתיבה ומסירה ולדידי משום דשמיה כשמיה ולדידך משום דאפילו בעלמא אין צריך להביא ראיה לא על המסירה ולא על הכתיבה. וטעמא דמילתא משום דתפיסתו מוכחת על טענת מסירתו, כמו שכתבתי למעלה, שהרי היא כעין חזקת שאר המטלטלין, אבל אין תפיסתו מוכחת על הכתיבה, ונהי דמאמינין אותו שמסרו לו בתורת מכירה או בתורת מתנה, אלא שהן היו סבורין שקנה בכך ולא קנה. ועוד נראה לי טעם אחר שאינו נאמן על הכתיבה, משום דכל שהוא טוען שכתב לו ולא נזהר בכתיבתו ריעא טענתיה. ולפי הטעם הזה יהיה נאמן כשטען שלא כתב כלו אלא שהקנה אותן לו אגב קרקע, וכדברי הר"א ב"ד ז"ל שכתבתי, דעכשיו לא ריע טענתיה. כנ"ל לישב דברי הרב ז"ל. אלא שעדיין קשה מההיא דפרק זה בורר ומההיא דפרק האשה שלום. וסוף דבר, כל הצריך כתיבה או אגב מודה רבא שצריך להביא ראיה. וזה עיקר.

מהא דאמרינן תנא דידן סבר כותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו. ומשום הכי אין מוציאין זה על זה, ותנא ברא סבר אין כותבין, ולפיכך מוציאין אפילו זה על זה, שמעינן דבשטרי דלאו אקניאתא לכולי עלמא מוציאין אפילו זה על זה, דהא אוקימנא מתניתין דכותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו דוקא בשטרי אקניאתא, דמשעת קנין שעבד נפשיה, הא בשטרי דלא אקניאתא כי ליכא מלוה בהדיה לא כתבינן, וכדאמרינן בפרק קמא דבבא מציעא (יג, א), הילכך אפילו לתנא דמתניתין כל כי הא כיון דאין כותבין מוציאין. כנ"ל. תוספתא (הי"א ה"ו): האומר עשו טבי עבדי בן חורין אם היו שם שני טבי אין דורשין לשון הדיוט לומר לזה היה אוהב אלא שניהן בני חורין ונוטלין משניהן דמי אחד מהן, האומר יש מאתים דינרין ליוסף בן שמעון אין דורשין לשון הדיוט לומר לזה היה אוהב ולזה לא היה אוהב אלא לשניהם נותנין בשוה. ונראה שאין כן בגמרין, אלא דדיינינן בהו שודא דדייני, דגרסינן בכתובות פרק הכותב (כתובות פה, ב) ההוא דאמר נכסי לטוביה, אתא טוביה, אמר רבי יוחנן הא אתא טוביה, ואי אתו שני טוביים שניהם שכנים שניהם תלמידי חכמים אסיקנא שודא דדייני.

נמצא לאחד בין שטרותיו שטר יוסף בן שמעון עלי פרוע שטרות שניהן פרועין. והרב ר"ש ז"ל [כ'], דאם כותבין הרשאה זה לזה גובין. ומיהו אי טעין לשניהם פרעתי והשובר נכתב סתם על שניהם, דטענה מעליא היא. ומסתברא כדברי הרב ז"ל, דאילו היו יכולין לגבות על כל פנים על ידי הרשאה לעולם לא היו שותקין בגמרא מלומר כן. וכן דרך התלמוד לומר כן בכל מקום שההרשאה מועלת.

מהא דאמר ליה רבינא לרבא אלא מעתה האומר שדי מכורה לך שדה גדולה מכורה לו. שמעינן דשדה אחת מיהא מכורה לו ואינו יכול לדחותו מכל אחת ואחת מהן, ואף על פי שלא סיימה לו. וזה שלא כדעת מקצת מן הגדולים ז"ל. וכבר כתבתי יותר מזה בפרק קמא דגיטין (ט, א) גבי הכותב כל נכסיו לעבדו חוץ מאחד מריבוא שבהן.

זה שכתבנו שאם נמצא לו שובר ששטר שיש ליוסף בן שמעון עליו פרוע שניהם פרועים דוקא בדיני אדם אבל לצאת ידי שמים חייב ואם אינו זכור לאיזה מהם פרע ישלם לשניהם שהרי זה כשני כריכות שהיה לן לדקדק ולזכור כמו שכתבנו בפרק המפקיד וכן לא נאמרו דברים אלו אף בדיני אדם כמו שכתבנו בקמא פרק הגוזל זוטא:

זה שכתבנו בשני יוסף בן שמעון שאין אחד יכול להוציא עליהם שטר חוב אפילו מכר האחד כל נכסיו לחברו כן ואע"פ שממה נפשך זכותו של זה אצל זה הוא אם מצד עצמו ואם מצד נכסי חברו אין זה כלום שהנכסים של לוה אין שעבודם אלא מדרך ערבות עד שיש לדיין להזמין את הבעל חוב קודם שישליט את המלוה בנכסיו כמו שיתבאר ומעתה הרי זה משיב לו איני אותו שהלוית לי וכשהלה משיב הריני בא מצד מה שלקחת יש לו טענה שילך תחלה אצל הבעל חוב שהנכסים אינם משועבדים אלא מדרך ערבות ולא יפרע מן הערב תחלה וכל שהבעל חוב מסלק עצמו מן הדין אף הערב מסולק מאליו וכן התבאר בבכורות פרק בכור לנחלה מ"ח א' למדנו מדין זה שם במי שיש לו שתי נשים אחת בכרה ואחת לא בכרה וילדו שני זכרים שאמרו שם שנותן חמש סלעים לכהן ואם מת אחד מהם בתוך שלשים יום האב פטור מת האב בתוך שלשים יום בין חלקו בין לא חלקו פטורים כשם שאם חלקו אזיל לגבי האי ומדחי ליה אזיל לגבי האי ומדחי ליה הואיל ולא נתחייבו הנכסים עדין אף כשלא חלקו הוה ליה שני יוסף בן שמעון שלקחו שדה בשתפות או שמכר אחד מהם שדה לחברו ואם מת לאחר שלשים אם יש שם נכסים הרבה פורעין מתפיסת הבית בין חלקו בין לא חלקו ואם אין שם אלא חמש סלעים הואיל והאחים שחלקו יורשים הם לענין חוב אביהם כמו שהתבאר בפרק בית כור ומלוה על פה נגבית מן היורשים נתחייבו הנכסים וגדולי המחברים כתבו שאף בתוך שלשים בין חלקו בין לא חלקו חייבים כר' ירמיה שאמרה כן שם והוא תמה למה יאמרו בשני יוסף שלקחו אחד מחברו ועוד שהרי רבא שהוא אחרון אמרה שם בדרך שכתבנו:

המשנה העשירית והכונה בה ככונת משנה שלפניה והוא שאמר האומר לבנו שטר בין שטרותי פרוע ואיני יודע איזהו שטרות כלם פרועין נמצא לאחד שם שנים הגדול פרוע והקטן אינו פרוע:

אמר המאירי האומר לבנו שטר בין שטרותי פרוע ולא פירש איזהו כל שטרותיו פרועים וכל שהוא חייב לו יכול לטעון שטר שהיה לו עלי פרוע ואם נמצאו שם על אחד שני שטרות הרי הגדול פרוע והקטן מיהא אינו פרוע:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:

זה שכתבנו שאם היו לו שני שטרות על אחד אין בכלל הפרעון אלא אחד והוא הגדול אבל הקטן מיהא אינו פרוע דוקא בשהזכיר לשון שטר אבל אם אמר חוב בין חובותי פרוע או חוב שיש לי על פלני פרוע אפילו היו כמה שטרות כלן פרועות שכלן בכלל חוב הן אמר לו שדי מכורה לך ויש לו כמה שדות לא מכר אלא הפחות שדות שיש לי מכורים לך לא מכר אלא שנים יד בעל השטר על התחתונה ומ"מ אחד מיהא או שנים אם אמר שדות קנה אע"פ שלא סיימם וכן בחצי שדה משמנין ביניהם ונוטל כחוש כמו שהתבאר אבל אם אמר קרקע מנכסי או נכסי חוץ ממקצתן או מקצת נכסי אינו כלום שאין כאן סיום כלל:

המשנה האחת עשרה והכונה בה להתחיל בביאור החלק השביעי ואמר על זה המלוה את חברו על ידי ערב לא יפרע מן הערב ואם אמר על מנת שאפרע ממי שארצה יפרע מן הערב רשב"ג אומר אם יש נכסים ללוה בין כך ובין כך לא יפרע מן הערב אמר הר"ם אמרו לא יפרע מן הערב ר"ל שלא יתבענו קודם שיתבע הלוה ודברי רשב"ג אם יש לו נכסים ללוה לא יפרע מן הערב אין מחלקת בזה אבל מחלקת חכמים בקבלן ופירוש המשנה כך המלוה את חברו עד לא יפרע קבלן הוא שיאמר לו תן לו ואני נותן לך וערב הוא שיאמר לו הלוהו ואני ערב או תן לו ואני ערב או הלוהו ואני נותן לך ואין הלכה כרשב"ג:

אמר המאירי המלוה את חברו על ידי ערב ר"ל שנכנס ערב למלוה על הלואתו הן בשטר הן בעל פה אע"פ שערב בענין המועיל על הדרך שיתבאר ושנשתעבד מחמת ערבות לא יפרע מן הערב תחלה אלא תובע את הלוה ואם אין רוצה ליתן לו קובל עליו וכל שנמצאו נכסים ללוה לא יפרע מן הערב ואפי' לא היו בידו אלא זבורית ואף אם לא נמצאו נכסים ללוה לא יפרע מן הערב עד שישביעוהו שאין לו נכסים ומ"מ כתבו הגאונים שאם היה אלם ואינו בא לדין נפרע מן הערב שזהו כמי שאין לו ואח"כ עושה הערב דין עם הלוה או ישמתוהו עד שיתן ולא יראה כן אלא יכפוהו בית דין מעכשו ואם הודה שחייב וטען שאין לו נפרע מן הערב ואין שעבודו של ערב כדין אסמכתא אע"פ שהיא דרך גזום שכל שאדם מחייב עצמו במה שאין הנאה מגעת לידו דרך גזום הוא מ"מ בהנאה שיש לו כשאדם מאמינו גומר ומשעבד עצמו בין היו נכסים ללוה בשעת הערבות בין שלא היו לו ואם התנה עמו ואמר על מנת שאפרע ממי שארצה תחלה הרי זה תובע את הערב ונפרע ממנו תחלה אע"פ שיש נכסים ללוה רשב"ג אומר אם יש נכסים ללוה בין כך ובין כך לא יפרע מן הערב תחלה ואין הלכה כדבריו ומ"מ יש פוסקים שאם היו לו נכסים ידועים נפרע מהם תחלה ולא אמרו נפרע ממי שירצה תחלה אלא בשאין לו נכסים ידועים שאינו זקוק לירד עמו לדין ולהשביעו ואף גדולי המפרשים נוטים בה וכן כתבוה חכמי הדורות שלפנינו ועיקר הדברים כדבר ראשון שכל שהתנה בדבר שבממון תנאו קיים:

בד"ה והכא בצריך כו' בפ' המוכר את הספינה כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה שטרו של כו' אע"ג דודאי לזה חיישינן כו' עכ"ל כצ"ל וכ"ה בת"י והגהת מהרש"ל אינו מבורר לן ודו"ק:

דאתמר אותיות נקנות במסירה כו' עיין בדברי הרשב"א ז"ל. וזה לשון הראב"ד ז"ל: והכא בצריך להביא ראיה קמפלגי תנא דידן סבר אין צריך להביא ראיה ומשום הכי הם על אחרים מוציאים ממה נפשך ותנא ברא סבר צריך להביא ראיה שמסרו לו לשם מכירה כי שמא הפקידו אצלו. איתמר אותיות נקנות במסירה אביי אמר צריך להביא ראיה פירוש למאן דאמר אותיות נקנות במסירה. עוד יש לומר כי יש אותיות נקנות במסירה כגון שהקנה אותם על גבי קרקע אי נמי במתנת שכיב מרע (חיסור לשון יש בכאן) מכ"ז על גוף המתנה חסר מסירה אלא לפי שבאו אביי ורבא לחלוק על הקנאה שטען זה ואמר אגב קרקע הקנה אותם לי (אי נמי שכיב מרע היה) אביי סבר צריך להביא ראיה על המסירה איך היתה (ואם) ואז נדע אם היתה ההקנאה כראוי ורבא אמר אינו צריך כי המסירה ראיה לטענתו ולשון הגמרא כך הוא אותיות נקנות במסירה אביי אמר צריך ורבא אמר אינו צריך. עד כאן לשונו.

אלא הא דתניא כשם שמוציאים הם שטרי חוב על אחרים כך מוציאים זה על זה במאי קמפלגי. כלומר כיון שספק הוא איזה מהם הלוה מאי טעמיה דתנא ברא דאמר מוציאים זה על זה והלא אפשר שזה הנתבע הוא המלוה וכיון שכן היאך מוציאים ממנו ממון מספק. ואוקימנא בכותבים שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו קא מפלגי. והלכתא כתנא דידן דאמר אין מוציאים שטר חוב זה על זה דהא תנן בהדיא כותבים שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו. הרא"ם ז"ל.

בכותבים שטר ללוה כו' נראה דדוקא הכא דשמיה כשמיה פליגי דתנא ברא סבר כיון דשמיה כשמיה לא כתבינן הילכך מוציאים שטר חוב זה על זה אבל בעלמא מודו דכותבים ותנא דידן סבר לא פלוג כיון דבעלמא כותבים הכא נמי כותבים הילכך אין מוציאים שטר חוב זה על זה. הרא"ש ז"ל.

וזה לשון הראב"ד ז"ל תנא דידן סבר כותבים שטר ללוה כו'. ושמא הלך זה ואמר לעדים כתבו לי שטר שאני חייב ליוסף בן שמעון כך וכך וכשנכתב השטר נעשה הוא מלוה והעדים לא נזהרו בזה מתוך שהם רגילים לעשות כן בעלמא ותנא ברא סבר בעלמא נמי אין עושין כן משום הכי ליכא למיחש ולנפילה לא חיישינן ולפקדון נמי כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה ולהלואה נמי דילמא יזיף מיניה ופרעי הוא הדר ליה שטרא והשתא מפיק ליה מיניה ליכא למיחש הכי דכיון דשמיה כשמיה לא מהדר ליה שטרא עד דקרע ליה ומשום הכי מוציאים שטר חוב זה על זה. עד כאן.

נמצא לאחד ביו שטרותיו כו' עיין בדברי הרשב"א ז"ל. והרא"ם ז"ל פירש וזה לשונו: נמצא לאחד בין שטרותיו שטרו של יוסף בן שמעון פרוע. פרישנא הכי נמצא לאחד בין שטרותיו שטרו של יוסף בן שמעון עלי פרוע כלומר נמצא לאחד בין שטרותיו לאחר מותו שטר שובר על שטר שיש עליו ליוסף בן שמעון שפרוע כשיבא כל אחד מהם לתבוע את יורשיו בשטר חוב שיש בידו אומרים לו היורשים שמא שובר זה שמצינו בין שטרותיו של אבא על שטר זה שלך הוא ובזמן שיבא חבירו לתבוע מדחים גם אותו ואומרים לו שמא שטרך הוא הפרוע ועליו נכתב שובר זה שמצינו בין שטרותיו של אבינו. במשולשים בגט ואין משולשים בשובר. כגון שהיה כתוב בשטר המלוה יוסף בן שמעון בן יהודה והאי דקרי ליה לשטר מלוה גט משום דשטרי ממון גיטי מיקרו כדאמרינן התם הכא במאי עסקינן בגיטי ממון. עד כאן לשון הרא"ם.