בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת בבא בתרא דף ט״ז עמוד א׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת בבא בתרא דף ט״ז עמוד א׳

    מסכת בבא בתרא דף ט״ז עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 21 קטעים ממוספרים, כ־871 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    מעין העולם הבא כדכתיב (ירמיהו ל״א:ח׳) הרה ויולדת יחדו הריון ולידה ביום אחד הכי דרשינן ליה במסכת שבת (דף ל:):

    הכי גרסינן במתניתא תנא יורד ומתעה ועולה ומרגיז נוטל רשות ונוטל נשמה [וה"פ] יורד למטה ומתעה את הבריות לחטוא ועולה למעלה ומרגיז את חמת המלך בהשטנותו נוטל ממנו רשות להרוג את החוטא מכיון שנתנו רשות דכתיב ותסיתני בו:

    צערו של שטן שהוזקק לשמור את נפש איוב שלא תצא:

    אלמא בדידיה קיימא ליטול את הנפש והזהירו שלא ליטלה:

    בעבור הרעימה שתתרעם על שהיא עקרה ותתפלל:

    להפוך קערה על פיה לעקור כל כבוד שחירף וגידף:

    לפטור את כל העולם כולו מדינו של הקב"ה לומר שאנוסין הן ע"י הקב"ה שברא יצה"ר והכי קאמר על דעתך כי לא ארשע אם היית חפץ לא הייתי רשע:

    בראת שור בפרסות סדוקות וחמור בפרסות קלוטות את זה טהרת ואת זה טמאת הכל בא על ידך אתה בראת בו סימני הטומאה:

    ועוד 8 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Bava Batra 16a · Sefaria

    מאירי

    יש עברות שהם נעשות לכונת מצוה ואעפ"כ לא הותרו ומה הוא שנאמר דרך שבח על איוב שהיה גוזל קרקע של עניים ויתומים ומשביחה ואח"כ מחזירה להם יראה שלרוב התפרסם מעלתו אע"פ שלא היה אומר כן הכל היו יודעין ממדתו שלא לכונת גזלה היה ולא נאמר כאן מלת גוזל אלא על צד ההרחבה לפי דעתי ובקדושין סוף פרק האומר אמרו על ר' שמלאי שהיה מתאכסן עם אחד שהיה ממזר ואמר לו אי קדמתינהו וטהרתינהו לברך ושאלו על זה בגמרא היכי דמי דהוה מסיב ליה עצה זיל גנוב ואיזדבן בעבד עברי ר"ל שימסרו לו שפחה כנענית שיהו הולדות כמוה ואח"כ שישתדל הוא בשחרורן ויהיו כשרים לבא בקהל והקשה ובשני ר' שמלאי עבד עברי מי איכא כלומר שאין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג ולא הקשה היאך היה הוא משיאו עצה לגנוב ויראה מכאן שכל שעל צד כונה טובה מותר הוא מ"מ יראה לפרש ושלא להתיר גנבה בשום צד שאף זה דבר מפורסם לכל היה ובפירוש אמרו לא תגנוב על מנת לשלם תשלומי כפל והדברים צריכים ביאור ומ"מ אף גדולי הרבנים רמזו שם שאסור היה לומר כן אלא שסלקוהו בקושיא חזקה הימנה כמו שהתבאר שם:

    ונשלם הפרק ת"ל:

    Meiri on Bava Batra 16a · Sefaria

    בן יהוידע

    רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, שַׁטְתִּי בְּכָל הָעוֹלָם וְלֹא מָצָאתִי כְּעַבְדֶּךָ אַבְרָהָם, שֶׁאָמַרְתָּ לוֹ: "קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה" (בראשית יג, יז). קשה למה נקיט דבר זה טפי משאר דברים טובים הנמצאים באברהם אבינו ע"ה? ועוד איך יהיה השטן אשר מלאכתו לדבר רע וקטרוג יהיה עתה מדבר טוב וסנגוריא? ועוד קשה למה השיב לו הקדוש ברוך הוא הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ עַל עַבְדִּי אִיּוֹב (איוב א, ח) והוה ליה למימר הֲיָדַעְתָּ אֶת עַבְדִּי אִיּוֹב? ונראה לי בס"ד דרכו של שטן להרע ולקטרג על אנשים שהם עודם חיים בעולם הזה ולא על אשר נפטרו כי הוא ממונה על עולם הזה דוקא כמו שנאמר מִשּׁוּט בָּאָרֶץ וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ (איוב א, ז) והוא לא דבר טוב על אברהם אבינו ע"ה אלא אחר שנפטר וגם בזה אין כוונתו להטיב לאברהם אבינו ע"ה אלא כדי להרע לאיוב מכח דברים אלו והוא כי הוא רואה מעשיו של איוב טובים אך רוצה לקטרג עליו שאינו שלם מצד לבו כי מטיב מעשיו בשביל שהקדוש ברוך הוא מטיב לו ואם יראה רעה יבעוט לכך בקש לדבר טוב על אברהם אבינו ע"ה בדבר אמונה וכשרון הלב כדי שמתוך דברים אלו יבא לקטרג על איוב מצד כשרון הלב. ולכך זכר ענין זה ד'קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ' לומר אף על פי שראה בעיניו דבר קשה שהוא הפך הבטחה שלך לא הרהר כלום ולכן מדבר זה יצא לדבר על איוב שאין לו אמונה וכשרון הלב כמו אברהם ותנסהו בכך לעשות לך רעה הפך הטובה שאתה מטיב לו ותראה כי יבעוט ויטה מדרך הישר שהולך בו בזמן זה שאתה מטיב לו ואף על פי שאתה לא הבטחתו בפירוש על הטובה הזאת שאתה מטיב עם כל זה כשרואה רעה הפך הטובה בועט ואילו אברהם ראה דבר קשה הפך ההבטחה שלך עם כל זה לא הרהר ולא בעט. נמצא הוא לא כיון לדבר סנגוריא על אברהם אבינו בשביל להטיב לאברהם אבינו אלא כיון בשביל להרע לאיוב ולכן הקדוש ברוך הוא שידע את לב השטן בדברים אלו בעבור להרע לאיוב לא אמר לו 'הֲיָדַעְתָּ אֶת עַבְדִּי אִיּוֹב' אלא אמר לו 'הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ עַל עַבְדִּי אִיּוֹב' רצונו לומר יודע אני שמטרת לבך בדברים אלו שדברת בעד אברהם הוא בשביל איוב השמת לבך עליו לדבר בו דבר של קטרוג ואז פתח פיו ודבר והוא כונת לבו חוצה. ודע אף על גב דענין זה של דברי השטן היה ביום ראש השנה ובזוהר ובדברי רבינו האר"י ז"ל בפסוק תִּרְעַץ אוֹיֵב (שמות טו, ו) מפורש שבעת קריעת ים סוף מסר הקדוש ברוך הוא את איוב ביד השטן כדי לטרדו בו, אין זה סותר את זה כי הן אמת דברים אלו היו ביום ראש השנה אך לא נתן רשות לפגוע בו אלא עד כ"א בניסן ומיום ראש השנה אמר לו זה שיפגע בו בכ"א בניסן.

    אִלְמָלֵא מִקְרָא כָּתוּב, אִי־אֶפְשָׁר לְאוֹמְרוֹ, [כִּבְיָכוֹל] כְּאָדָם שֶׁמַּסִּיתִין אוֹתוֹ וְנִסָּת. נראה לי בס"ד הכונה כי הקדוש ברוך הוא אמר לשטן לשון זה וַתְּסִיתֵנִי בוֹ לְבַלְּעוֹ חִנָּם (איוב ב, ג) כדי שיבין השטן מדברים אלו שהוא כביכול כאדם שמסיתין אותו וניסת ואז יוציא השטן הקטרוג מפיו יען כי איוב אף על פי שהיה תם וישר עם כל זה מצד נפשו שהיה גלגול תרח עובד צלמים צריך שיבואו עליו יסורין קשין ומרין שיש בהם שיעור וסיפוק לתיקון נפש זו דתרח אך מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת (איכה ג, לח) אלא רוצה שהשטן יהיה מבקש על היסורין הקשים ויאמר לו הקדוש ברוך הוא לך עשה. ולכן בתחלה פתח לו הקדוש ברוך הוא לשטן פתח לקטרג ואמר לו הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ עַל עַבְדִּי אִיּוֹב וכו' (איוב א, ח) אך השטן לא מלאו לבו לתבוע ביאת יסורין על גופו אלא רק אמר על ממונו ובאמת יסורין אלו שהם על ממון דוקא אין בהם כדי סיפוק להשלים תיקון נפש תרח אך השטן כשראה שבאו יסורין על ממונו ועם כל זה לא חטא איוב נתייאש ולא בקש יסורין יותר כי חשב כמו שבאותו קטרוג שהביא יסורין קשים על ממונו לא הועיל כלום כן עתה אם יבקש גם על גופו לא יועיל לו. או חשב אם יקטרג ויבקש על גופו לא ירצה ה' בזה כי יאמר לו כבר נסיתיו באותם היסורין ולא חטא ולא אנסינו עוד. ובאמת השם יתברך רוצה שיחזור ויקטרג ויבקש ביאת יסורין על גופו כדי שבזה ישלים תיקון נפשו של תרח על כן חזר והעיר אותו והוסיף לומר לו ' וַתְּסִיתֵנִי בוֹ ' שיבין שהוא כביכול כאדם שמסיתין אותו כדי שימלאנו לבו לדבר דברים חדשים לבקש על יסורין שבגופו שבהם יושלם תיקון תרח וכן הוה ליה.

    שָׂטָן וּפְנִינָה, לְשֵׁם שָׁמַיִם נִתְכַּוְּנוּ (שמואל א' א, ו) קשא איך יתכן לומר על פנינה נתכוונה לשם שמים והלא סוף דבר נענשה עונש גדול שמתו בניה? ונראה לתרץ בס"ד פנינה מתוכיות לבב לא נתכוונה לשם שמים אלא כדי לעשות לחנה אונאת דברים ורק היתה אומרת לפני העולם שהיא נתכוונה לשם שמים ולכך נענשה שמתו בניה כי הקדוש ברוך הוא יודע שאין כוונתה לשם שמים. ובזה יתיישב דקדוק גדול כי אלקנה היה נביא וצדיק ואיך שומע אונאת דברים שעושה פנינה לחנה ושותק? והלא איכא בזה איסור לאו מן התורה! ובזה ניחא כי היא אומרת לו כונתה לשם שמים כדי שתתעבר.

    אָמַר דִּילְמָא מְנַשְׁיָיא לֵיהּ לְרַחֲמוּתֵיהּ דְּאַבְרָהָם קשה וכי השטן אוהב את אברהם אבינו? והלא הוא שונא כל צדיק וחסיד! ונראה לי בס"ד כי רַחֲמוּתֵיהּ דְּאַבְרָהָם אבינו היתה מחמת שנסהו הקדוש ברוך הוא עשרה נסיונות ועמד בכולם ועתה כשראה השטן שהקדוש ברוך הוא שבח מאד את איוב כי 'גָּדוֹל הַנֶּאֱמַר בְּאִיּוֹב מִמַּה שֶּׁנֶּאֱמַר בְּאַבְרָהָם' ועם כל זה לא ניסהו אפילו פעם אחת, חשש שמא מעת שהקדוש ברוך הוא ניסה את אברהם ועמד בכולן ביטל ענין הנסיונות שלא ינסה עוד שום צדיק, ולכן אף על פי ששבח את איוב מאד לא נסהו אפילו פעם, וכאשר השטן לא נח לו בכך ולא יחפוץ בכך כי הוא רוצה שיעשה הקדוש ברוך הוא נסיון לצדיקים מפני שחושב ודאי נכשלים בנסיונות ולא יעמדו בהם דלאו כולי עלמא כאברהם אשר עמד בעשר נסיונות כולם ובעבור זאת היה השטן מתאונן וצר לו בכך דאז תהיה מלאכתו בטילה מצדיקים גמורים אם לא יהיה להם נסיון כי חושב אי אפשר לו ללכדם ולהכשילם אלא אם כן יבואו לידי נסיון, ועל זאת היה בוכה וְאָמַר דִּילְמָא מְנַשְׁיָיא לֵיהּ לְרַחֲמוּתֵיהּ דְּאַבְרָהָם רצונו לומר דרך הנסיונות אשר מהם היתה אהבתו של הקדוש ברוך הוא באברהם תשתכח שלא יעשה הקדוש ברוך הוא נסיון לצדיק כי ראה עתה שהקדוש ברוך הוא שבח את איוב יותר ממה שנאמר באברהם ועם כל זה לא נסהו לכך הזכיר אמונתו וצדקתו של אברהם אבינו ע"ה כדי לעורר על איוב טענה לומר שצריך לנסותו עד שתתאמת צדקתו.

    דָּרְשָׁהּ רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב בְּפַפּוּנְיָא, וְאָתָא שָׂטָן וְנַשְּׁקֵיהּ אַכַּרְעֵיהּ. יש להקשות למה נשקיה אכרעיה ולא נשק ידיו ולמה חרד השטן כל כך לגבי רב אחא בר יעקב בדבר זה? ונראה לי בס"ד דאיתא בקדושין (קדושין כט:) הוה ההוא מזיק בית המדרש דכי הוו עלין תרין אפילו ביממא הוו מתזקי וכד אקלע רב אחא בר יעקב להתם אמר להו אביי לרבנן לא ליתיב ליה אינש אושפיזא כדי שבעל כרחו ילין בבית המדרש ומתוך חסידותו יעשה לו הקדוש ברוך הוא נס ויהרוג את המזיק וכן הוה ליה שלן רב אחא באותו בית המדרש לבדו ונדמה לו אותו מזיק כנחש שהיה שבעה ראשים וקם רב אחא להתפלל כדי להרוג לאותו מזיק ובכל כריעה שהיה כורע היה מפיל ראש אחד מאותו מזיק ובשבעה כריעות נכרתו שבעה ראשים שלו ונתבטל אותו מזיק עיין שם. ופירשו המקובלים ז"ל וכמדומה שהוא מהרנ"ש [רבי נתן נטע שפירא] ז"ל בספר מגלה עמוקות דאותו מזיק היה קליפה גדולה והיה לו שבעה ראשין כי היה כוחו מן ז' ספירות של טומאה שהם כנגד ז' שמות שנקרא בהם יצר הרע אשר הוא השטן (סוכה נב.) אך רב אחא הרגו בשבעה כריעות שעשה בתפילתו על שם שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם (משלי כד, טז) וכנזכר בדברי קדשו. ונראה לי בס"ד כי האי דרשה דהכא דדרשה רב אחא בְּפַפּוּנְיָא הוות אחר מעשה דגמרא דקדושין הנזכר ולפי זה נמצא בכריעות שעשה רב אחא בירכותיו הרג את המזיק שהיה בו שבעה כוחות טומאה של השטן כי הוא שטן הוא יצר הרע שנקרא בשבעה שמות כנגד שבעה כוחות ספירות טומאה ונמצא כי רב אחא מקדמת דנא פצע את השטן בירכותיו ועתה ראה השטן שנהפך לו לאוהב שדבר טוב עליו בדרשה זו שדרש לשם שמים נתכוון, לכך חרד לקראתו לחזק השלום בינו לבינו כי לבו ירא ממנו מכח אותם הפציעות שפצעו והעולם אומרים יד שלא תוכל לישכנה תשקנה לכן ירכותיו שפצעו בהם על ידי הכריעות עתה בא ונשקיה שם לומר אותם הירכים אשר כרעו לפצוע אותי הנני עתה נושק אותם ואין דבר ביני לביניך אלא שלום. ובאופן אחר נראה לי בס"ד כי יעקב אבינו ע"ה היה גדול כחו בתפלה להפיל אויביו לפניו וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי (בראשית מח, כב) ותרגם אונקלוס 'בצלותי ובבעותי' והנה מצינו נמי גבי יעקב אבינו ע"ה שכן עשה יעקב אבינו ע"ה עוד בעשו להפיל שבע כוחות טומאה שבו בשבע השתחוויות שעשה לכבוד השכינה כנגדו כמו שנאמר וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים עַד גִּשְׁתּוֹ עַד אָחִיו (בראשית לג, ג) אמנם אותו היום בלילה נֵאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר (בראשית לב, כה) והוא היה פלוני אשר הוא השטן ולא היה יכול לו אלא רק וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וביום היה צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ נמצא נשכו מעט בירכו. ולכן כשראה השטן עתה את רב אחא בר יעקב שהיה דומה ליעקב אבינו ע"ה בתפלתו שדבר טוב עליו רצה לעשות שלום ונשקו אכרעיה לומר אביך יעקב נשכתיו מעט בירכו והיה אותו היום צולע על ירכו עד שזרחה עליו השמש הנה אתה שדברת טוב עלי אני עושה לך נשיקה במקום שעשיתי נשיכה אצל אביך שנאבק עמי ולכן דקדק לנשקו אכרעיה. ובזה יובן בס"ד עַל צַד תִּנָּשֵׂאוּ וְעַל בִּרְכַּיִם תְּשָׁעֳשָׁעוּ (ישעיה סו, יב) כי הצדיקים אין היצר הרע חובק אותם אלא מתרחק מהם והולך מן הצד כמו שאמרו על מלאך המות (בבא קמא ס:) דבעת שלום הולך בצידי הדרכים והוא ישלים עמכם לנשוק אתכם על הברכיים וזהו על ברכים תשעשעו. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש הטעם דנשקיה אכרעיה דאמרו רבותינו ז"ל בגמרא (ברכות ו.) הני ברכי דרבנן דשלהי מינייהו נמצא דסטרא אחרא היא מזקת שם ולכן עתה בעבור שדבר טוב עליו נשקיה אכרעיה לרמוז לו שהוא ישלים אתו ולא יזיקנו במקום זה עד כאן דבריו נר"ו.

    בִּקֵּשׁ אִיּוֹב לַהֲפֹךְ קְעָרָה עַל פִּיהָ (איוב ט, כד) נראה לי בס"ד על דרך מה שאמרו רבותינו ז"ל (ירושלמי חגיגה ב, א) עולם הבא נבראת ביו"ד ועולם הזה בה"א דכתיב בְּיָ־הּ הֳ' צוּר עוֹלָמִים (ישעיה כו, ד) ולפי זה השגחה של עולם הבא היא מן אות יו"ד והשגחה של עולם הזה היא באות ה"א ואמרו רבותינו ז"ל עולם הזה דומה לקערה ואיוב שהיה רוצה לכפור בהשגחה רצה להפוך שם קְעָרָה האמור על עולם הזה לעשותה צרוף עקרה ואז בצירוף זה נרמז כפירתו בהשגחה כי הוא עקר ה ' רצונו לומר עקר אות ה"א שמצידה תהיה ההשגחה בעולם הזה. או יובן בס"ד קְעָרָה היא הארץ הלזו שדומה לקערה וידוע כי העבודה זרה כינה הכתוב אותה בשם צרה ואותיות ארץ דמיון הקערה אם תהפכנה תהיה אותיות צרא רמז לקליפה שנקראת צרה ואף על גב דכאן א' וכאן ה' לא אכפת כי המבטא שוה והוא באומרו אֶרֶץ נִתְּנָה בְיַד רָשָׁע (איוב ט, כד) רצה לומר בזה עבד כי ימלוך ושפחה כי תירש גברתה. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש דידוע דעולם הזה הוא תחת שליטת המלכות בסוד ומלכותו בכל משלה והיא ספירת עשר ונקראת שער ואיוב שאמר 'אֶרֶץ נִתְּנָה בְיַד רָשָׁע' הפך אותיות עֶשֶׂר לאותיות רָשָׁע לומר כי העולם הזה היא תחת שליטת הקליפה הנקרא רשע ולא תחת שליטת המלכות שהיא ספירת עשר וגם נקראת שַׁעַר ונקיט קְעָרָה בלשון משל ודמיון על המלכות דקדושה שהיא עֶשֶׂר והיא שַׁעַר עד כאן דבריו נר"ו.

    לֹא דִבֵּר אִיּוֹב אֶלָּא כְּנֶגֶד הַשָּׂטָן נראה לי בס"ד כי איוב טעה בענין ההסתה שאמר הקדוש ברוך הוא לשטן וַתְּסִיתֵנִי בוֹ (איוב ב, ג) שהוא חשב שיש הסתה ממש כאדם שמסיתין אותו וניסת ולכן אמר אֶרֶץ נִתְּנָה בְיַד רָשָׁע (איוב ט, כד) הוא השטן שיוכל להסית בגבורה של מעלה ועושה מה שרוצה ולא הבין הדברים כאשר כתבנו לעיל דאין הסתה ח"ו גבי שמייא ורק אמר לו כן לשטן להטעותו שיחשוב שהוא כאדם הניסת דאז ימלאנו לבו לדבר קטרוג שלו בביאת היסורין השניים שהם על גופו של איוב וכדפרשנו לעיל. נמצא לפי זה לא כפר איוב בהשגחה עליונה לגמרי אלא רק טעה בענין ההסתה שחשב שיש הסתה ח"ו גבי שמייא ורמז אביי דבריו אלו שאמר לא אמר איוב אֶרֶץ נִתְּנָה בְיַד רָשָׁע אלא בעבור הטעות שטעה בהסתה שהיא רמוזה כנגד אותיות שטן כי לפני אותיות 'שטן' יש אותיות 'יסת' לזה אמר לא דבר איוב דבר זה של אֶרֶץ נִתְּנָה בְיַד רָשָׁע אלא כנגד השטן רצונו לומר שחשב שהשטן הוא יסת לגבורה של מעלה ח"ו.

    רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בָּרָאתָ שׁוֹר, פַּרְסוֹתָיו סְדוּקוֹת בָּרָאתָ חֲמוֹר, פַּרְסוֹתָיו קְלוּטוֹת. פירוש כולה אחת שאינה סדוקה, ועיין בבא קמא (דף עז.) והא דהזכיר שני מינים אלו בלבד משום דאלו נזכרו בתורה בכלאים דכתיב לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו (דברים כב, י) וכתיב יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו (ישעיה א, ג) והם שׁוֹר כינוי לצדיק וְחֲמוֹר לרשע.

    ועוד 6 קטעי פירוש על דף זה.

    Ben Yehoyada on Bava Batra 16a · Sefaria

    תוספות

    אין פירוש שמור לדף זה — לא נמצא נוסח בדפוסים האמינים שבידינו.

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת בבא בתרא, דף ט״ז, עמוד א׳, בהיקף של כ־871 מילים ב־21 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 21 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 13 מילים

      נפתחת ב״מֵעֵין הָעוֹלָם הַבָּא.…״

    2. קטע 289 מילים

      נפתחת ב״״עוֹד זֶה מְדַבֵּר – וְזֶה בָּא, וַיֹּאמַר:…״

    3. קטע 359 מילים

      נפתחת ב״וַיְהִי הַיּוֹם, וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב וְגוֹ׳.…״

    4. קטע 422 מילים

      נפתחת ב״״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל הַשָּׂטָן: הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ אֶל…״

    5. קטע 514 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אִלְמָלֵא מִקְרָא כָּתוּב, אִי…״

    6. קטע 610 מילים

      נפתחת ב״בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: יוֹרֵד וּמַתְעֶה, וְעוֹלֶה וּמַרְגִּיז, נוֹטֵל…״

    7. קטע 768 מילים

      נפתחת ב״״וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת ה׳ וַיֹּאמַר: עוֹר בְּעַד…״

    8. קטע 855 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: הוּא שָׂטָן, הוּא יֵצֶר…״

    9. קטע 945 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַבִּי לֵוִי: שָׂטָן וּפְנִינָה לְשֵׁם שָׁמַיִם…״

    10. קטע 1045 מילים

      נפתחת ב״״בְּכׇל זֹאת לֹא חָטָא אִיּוֹב בִּשְׂפָתָיו״. אָמַר…״

    11. קטע 1125 מילים

      נפתחת ב״כְּתַנָּאֵי: ״אֶרֶץ נִתְּנָה בְיַד רָשָׁע״ – רַבִּי…״

    12. קטע 1248 מילים

      נפתחת ב״״עַל דַּעְתְּךָ כִּי לֹא אֶרְשָׁע וְאֵין מִיָּדְךָ…״

    13. קטע 1325 מילים

      נפתחת ב״וּמַאי אַהְדַּרוּ לֵיהּ חַבְרֵיהּ [דְּאִיּוֹב] – ״אַף…״

    14. קטע 1446 מילים

      נפתחת ב״דָּרֵשׁ רָבָא, מַאי דִּכְתִיב: ״בִּרְכַּת אֹבֵד עָלַי…״

    15. קטע 1576 מילים

      נפתחת ב״״לוּ שָׁקוֹל יִשָּׁקֵל כַּעְשִׂי וְהַוָּתִי, בְּמֹאזְנַיִם יִשְׂאוּ…״

    16. קטע 1630 מילים

      נפתחת ב״״כָּלָה עָנָן וַיֵּלַךְ, כֵּן יוֹרֵד שְׁאוֹל לֹא…״

    17. קטע 1740 מילים

      נפתחת ב״בִּסְעָרָה חֵרַף – דִּכְתִיב: ״אֲשֶׁר בִּשְׂעָרָה יְשׁוּפֵנִי״;…״

    18. קטע 1842 מילים

      נפתחת ב״אָמַר לוֹ: הַרְבֵּה נִימִין בָּרָאתִי בְּאָדָם; וְכׇל…״

    19. קטע 1967 מילים

      נפתחת ב״״מִי פִלַּג לַשֶּׁטֶף תְּעָלָה [וְגוֹ׳]״ – הַרְבֵּה…״

    20. קטע 2046 מילים

      נפתחת ב״״וְדֶרֶךְ לַחֲזִיז קֹלוֹת״ – הַרְבֵּה קוֹלוֹת בָּרָאתִי…״

    21. קטע 2116 מילים

      נפתחת ב״״הֲיָדַעְתָּ עֵת לֶדֶת יַעֲלֵי סָלַע, חֹלֵל אַיָּלוֹת…״

    חכמים הנזכרים בדף

    לשון המקור

    מֵעֵין הָעוֹלָם הַבָּא.

    ״עוֹד זֶה מְדַבֵּר – וְזֶה בָּא, וַיֹּאמַר: אֵשׁ אֱלֹהִים וְגוֹ׳. עוֹד זֶה מְדַבֵּר – וְזֶה בָּא, וַיֹּאמַר: כַּשְׂדִּים שָׂמוּ שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים, וַיִּפְשְׁטוּ עַל הַגְּמַלִּים וַיִּקָּחוּם וְגוֹ׳. עוֹד זֶה מְדַבֵּר – וְזֶה בָּא, וַיֹּאמַר: בָּנֶיךָ וּבְנוֹתֶיךָ אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים יַיִן בְּבֵית אֲחִיהֶם הַבְּכוֹר, וְהִנֵּה רוּחַ גְּדוֹלָה בָּאָה מֵעֵבֶר הַמִּדְבָּר, וַיִּגַּע בְּאַרְבַּע פִּנּוֹת הַבַּיִת וַיִּפֹּל עַל הַנְּעָרִים וְגוֹ׳. וַיָּקׇם אִיּוֹב וַיִּקְרַע אֶת מְעִלוֹ וַיָּגׇז אֶת רֹאשׁוֹ וְגוֹ׳, וַיֹּאמֶר: עָרוֹם יָצָאתִי מִבֶּטֶן אִמִּי, וְעָרוֹם אָשׁוּב שָׁמָּה; ה׳ נָתַן וַה׳ לָקָח, יְהִי שֵׁם ה׳ מְבוֹרָךְ. בְּכׇל זֹאת לֹא חָטָא אִיּוֹב וְלֹא נָתַן תִּפְלָה לֵאלֹהִים.

    וַיְהִי הַיּוֹם, וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב וְגוֹ׳. וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל הַשָּׂטָן: אֵי מִזֶּה תָּבֹא? וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת ה׳, וַיֹּאמַר: מִשֻּׁט בָּאָרֶץ [וְגוֹ׳]״ – אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, שַׁטְתִּי בְּכׇל הָעוֹלָם, וְלֹא מָצָאתִי כְּעַבְדְּךָ אַבְרָהָם – שֶׁאָמַרְתָּ לוֹ: ״קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאׇרְכָּהּ וּלְרׇחְבָּהּ, כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה״, וּבְשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ לִקְבּוֹר שָׂרָה, לֹא מָצָא מָקוֹם לְקוֹבְרָהּ – וְלֹא הִרְהֵר אַחַר מִדּוֹתֶיךָ.

    ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל הַשָּׂטָן: הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ אֶל עַבְדִּי אִיּוֹב, כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ וְגוֹ׳, וְעֹדֶנּוּ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתוֹ, וַתְּסִיתֵנִי בוֹ לְבַלְּעוֹ חִנָּם״ –

    אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אִלְמָלֵא מִקְרָא כָּתוּב, אִי אֶפְשָׁר לְאוֹמְרוֹ – כְּאָדָם שֶׁמְּסִיתִין אוֹתוֹ וְנִיסָת.

    בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: יוֹרֵד וּמַתְעֶה, וְעוֹלֶה וּמַרְגִּיז, נוֹטֵל רְשׁוּת, וְנוֹטֵל נְשָׁמָה.

    ״וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת ה׳ וַיֹּאמַר: עוֹר בְּעַד עוֹר, וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ. אוּלָם שְׁלַח נָא יָדְךָ וְגַע אֶל עַצְמוֹ וְאֶל בְּשָׂרוֹ, אִם לֹא עַל פָּנֶיךָ יְבָרְכֶךָּ. וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל הַשָּׂטָן: הִנּוֹ בְיָדֶךָ, אַךְ אֶת נַפְשׁוֹ שְׁמֹר. וַיֵּצֵא הַשָּׂטָן מֵאֵת פְּנֵי ה׳, וַיַּךְ אֶת אִיּוֹב וְגוֹ׳״. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: קָשֶׁה צַעֲרוֹ שֶׁל שָׂטָן, יוֹתֵר מִשֶּׁל אִיּוֹב – מָשָׁל לְעֶבֶד שֶׁאָמַר לוֹ רַבּוֹ: שְׁבוֹר חָבִית, וּשְׁמוֹר אֶת יֵינָהּ.

    אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: הוּא שָׂטָן, הוּא יֵצֶר הָרָע, הוּא מַלְאַךְ הַמָּוֶת. הוּא שָׂטָן – דִּכְתִיב: ״וַיֵּצֵא הַשָּׂטָן מֵאֵת פְּנֵי ה׳״. הוּא יֵצֶר הָרָע – כְּתִיב הָתָם: ״רַק רַע כׇּל הַיּוֹם״, וּכְתִיב הָכָא: (״רַק אֶת נַפְשׁוֹ שְׁמֹר״) [״רַק אֵלָיו אַל תִּשְׁלַח יָדֶךָ״]. הוּא מַלְאַךְ הַמָּוֶת – דִּכְתִיב: ״(רַק) [אַךְ] אֶת נַפְשׁוֹ שְׁמֹר״ – אַלְמָא בְּדִידֵיהּ קָיְימָא.

    אָמַר רַבִּי לֵוִי: שָׂטָן וּפְנִינָה לְשֵׁם שָׁמַיִם נִתְכַּוְּונוּ. שָׂטָן – כֵּיוָן דְּחַזְיֵא לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דְּנָטְיָה דַּעְתֵּיהּ בָּתַר אִיּוֹב, אָמַר: חַס וְשָׁלוֹם מִינְּשֵׁי לֵיהּ לְרַחְמָנוּתֵיהּ דְּאַבְרָהָם. פְּנִינָה – דִּכְתִיב: ״וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ גַּם כַּעַס, בַּעֲבוּר הַרְּעִימָהּ״. דַּרְשַׁהּ רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב בְּפַפּוֹנְיָא. אֲתָא שָׂטָן, נַשְּׁקֵיהּ לְכַרְעֵיהּ.

    ״בְּכׇל זֹאת לֹא חָטָא אִיּוֹב בִּשְׂפָתָיו״. אָמַר רָבָא: בִּשְׂפָתָיו לֹא חָטָא, בְּלִבּוֹ חָטָא. מַאי קָאָמַר? ״אֶרֶץ נִתְּנָה בְיַד רָשָׁע, פְּנֵי שֹׁפְטֶיהָ יְכַסֶּה, אִם לֹא אֵיפוֹ מִי הוּא״ – אָמַר רָבָא: בִּקֵּשׁ אִיּוֹב לַהֲפוֹךְ קְעָרָה עַל פִּיהָ. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: לֹא דִּבֵּר אִיּוֹב אֶלָּא כְּנֶגֶד הַשָּׂטָן.

    כְּתַנָּאֵי: ״אֶרֶץ נִתְּנָה בְיַד רָשָׁע״ – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בִּקֵּשׁ אִיּוֹב לַהֲפוֹךְ קְעָרָה עַל פִּיהָ. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: לֹא דִּבֵּר אִיּוֹב אֶלָּא כְּלַפֵּי שָׂטָן.

    ״עַל דַּעְתְּךָ כִּי לֹא אֶרְשָׁע וְאֵין מִיָּדְךָ מַצִּיל״ – אָמַר רָבָא: בִּקֵּשׁ אִיּוֹב לִפְטוֹר אֶת כׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ מִן הַדִּין. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בָּרָאתָ שׁוֹר – פַּרְסוֹתָיו סְדוּקוֹת, בָּרָאתָ חֲמוֹר – פַּרְסוֹתָיו קְלוּטוֹת; בָּרָאתָ גַּן עֵדֶן, בָּרָאתָ גֵּיהִנָּם; בָּרָאתָ צַדִּיקִים, בָּרָאתָ רְשָׁעִים. מִי מְעַכֵּב עַל יָדְךָ?

    וּמַאי אַהְדַּרוּ לֵיהּ חַבְרֵיהּ [דְּאִיּוֹב] – ״אַף אַתָּה תָּפֵר יִרְאָה, וְתִגְרַע שִׂיחָה לִפְנֵי אֵל״; בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יֵצֶר הָרָע – בָּרָא לוֹ תּוֹרָה תַּבְלִין.

    דָּרֵשׁ רָבָא, מַאי דִּכְתִיב: ״בִּרְכַּת אֹבֵד עָלַי תָּבֹא, וְלֵב אַלְמָנָה אַרְנִן״? ״בִּרְכַּת אֹבֵד עָלַי תָּבֹא״ – מְלַמֵּד שֶׁהָיָה גּוֹזֵל שָׂדֶה מִיְּתוֹמִים, וּמַשְׁבִּיחָהּ וּמַחְזִירָהּ לָהֶן״. ״וְלֵב אַלְמָנָה אַרְנִן״ – דְּכׇל הֵיכָא דַּהֲוָה אִיכָּא אַלְמָנָה דְּלָא הֲווֹ נָסְבִי לַהּ, הֲוָה אָזֵיל שָׁדֵי שְׁמֵיהּ עִילָּוַוהּ, וַהֲווֹ אָתוּ נָסְבִי לַהּ.

    ״לוּ שָׁקוֹל יִשָּׁקֵל כַּעְשִׂי וְהַוָּתִי, בְּמֹאזְנַיִם יִשְׂאוּ יָחַד״ – אָמַר רַב: עַפְרָא לְפוּמֵּיהּ דְּאִיּוֹב, חַבְרוּתָא כְּלַפֵּי שְׁמַיָּא! ״לוּ יֵשׁ בֵּינֵינוּ מוֹכִיחַ, יָשֵׁת יָדוֹ עַל שְׁנֵינוּ״ – אָמַר רַב: עַפְרָא לְפוּמֵּיהּ דְּאִיּוֹב, כְּלוּם יֵשׁ עֶבֶד שֶׁמּוֹכִיחַ אֶת רַבּוֹ?! ״בְּרִית כָּרַתִּי לְעֵינָי, וּמָה אֶתְבּוֹנֵן עַל בְּתוּלָה״ – אָמַר רָבָא: עַפְרָא לְפוּמֵּיהּ דְּאִיּוֹב, אִיהוּ – בְּאַחְרָנְיָתָא, אַבְרָהָם – אֲפִילּוּ בְּדִידֵיהּ לָא אִיסְתַּכַּל – דִּכְתִיב: ״הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ״ – מִכְּלָל דְּמֵעִיקָּרָא לָא הֲוָה יָדַע לַהּ.

    ״כָּלָה עָנָן וַיֵּלַךְ, כֵּן יוֹרֵד שְׁאוֹל לֹא יַעֲלֶה״ – אָמַר רָבָא: מִכָּאן שֶׁכָּפַר אִיּוֹב בִּתְחִיַּית הַמֵּתִים. ״אֲשֶׁר בִּשְׂעָרָה יְשׁוּפֵנִי, וְהִרְבָּה פְצָעַי חִנָּם״ – אָמַר רַבָּה: אִיּוֹב בִּסְעָרָה חֵרַף, וּבִסְעָרָה הֱשִׁיבוּהוּ.

    בִּסְעָרָה חֵרַף – דִּכְתִיב: ״אֲשֶׁר בִּשְׂעָרָה יְשׁוּפֵנִי״; אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁמָּא רוּחַ סְעָרָה עָבְרָה לְפָנֶיךָ, וְנִתְחַלֵּף לְךָ בֵּין אִיּוֹב לְאוֹיֵב? בִּסְעָרָה הֱשִׁיבוּהוּ – דִּכְתִיב: וַיַּעַן ה׳ אֶת אִיּוֹב מִן הַסְּעָרָה, וַיֹּאמַר: [וְגוֹ׳] אֱזׇר נָא כְגֶבֶר חֲלָצֶיךָ, אֶשְׁאָלְךָ וְהוֹדִיעֵנִי.

    אָמַר לוֹ: הַרְבֵּה נִימִין בָּרָאתִי בְּאָדָם; וְכׇל נִימָא וְנִימָא בָּרָאתִי לָהּ גּוּמָּא בִּפְנֵי עַצְמָהּ, שֶׁלֹּא יְהוּ שְׁתַּיִם יוֹנְקוֹת מִגּוּמָּא אַחַת; שֶׁאִלְמָלֵי שְׁתַּיִם יוֹנְקוֹת מִגּוּמָּא אַחַת – מַחְשִׁיכוֹת מְאוֹר עֵינָיו שֶׁל אָדָם. בֵּין גּוּמָּא לְגוּמָּא לֹא נִתְחַלֵּף לִי; בֵּין אִיּוֹב לְאוֹיֵב נִתְחַלֵּף לִי?!

    ״מִי פִלַּג לַשֶּׁטֶף תְּעָלָה [וְגוֹ׳]״ – הַרְבֵּה טִיפִּין בָּרָאתִי בֶּעָבִים, וְכׇל טִיפָּה וְטִיפָּה בָּרָאתִי לָהּ דְּפוּס בִּפְנֵי עַצְמָהּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהוּ שְׁתֵּי טִיפִּין יוֹצְאוֹת מִדְּפוּס אֶחָד; שֶׁאִלְמָלֵי שְׁתֵּי טִיפִּין יוֹצְאוֹת מִדְּפוּס אֶחָד – מְטַשְׁטְשׁוֹת אֶת הָאָרֶץ וְאֵינָהּ מוֹצִיאָהּ פֵּירוֹת. בֵּין טִיפָּה לְטִיפָּה לֹא נִתְחַלֵּף לִי; בֵּין אִיּוֹב לְאוֹיֵב נִתְחַלֵּף לִי?! מַאי מַשְׁמַע דְּהַאי תְּעָלָה לִישָּׁנָא דִּדְפוּס הִיא? אָמַר רַבָּה בַּר שֵׁילָא, דִּכְתִיב: ״וַיַּעַשׂ תְּעָלָה כְּבֵית סָאתַיִם זֶרַע״.

    ״וְדֶרֶךְ לַחֲזִיז קֹלוֹת״ – הַרְבֵּה קוֹלוֹת בָּרָאתִי בֶּעָבִים, וְכׇל קוֹל וְקוֹל בָּרָאתִי לוֹ שְׁבִיל בִּפְנֵי עַצְמוֹ, כְּדַי שֶׁלֹּא יְהוּ שְׁתֵּי קוֹלוֹת יוֹצְאוֹת מִשְּׁבִיל אֶחָד; שֶׁאִלְמָלֵי שְׁתֵּי קוֹלוֹת יוֹצְאוֹת מִשְּׁבִיל אֶחָד – מַחֲרִיבִין אֶת כׇּל הָעוֹלָם. בֵּין קוֹל לְקוֹל לֹא נִתְחַלֵּף לִי, בֵּין אִיּוֹב לְאוֹיֵב נִתְחַלֵּף לִי?!

    ״הֲיָדַעְתָּ עֵת לֶדֶת יַעֲלֵי סָלַע, חֹלֵל אַיָּלוֹת תִּשְׁמֹר״ – יְעֵלָה זוֹ אַכְזָרִית עַל בָּנֶיהָ, בְּשָׁעָה שֶׁכּוֹרַעַת