מסכת בבא בתרא דף קמ״ו עמוד ב׳

נכנס אחריה לחורבה לבודקה פי' רבינו יעקב דבארוסה מיירי ובא לראות אם היא תותרנית אם לאו ואם אינה תותרנית ישאנה ואמרו חכמים הואיל ולא נכנס אחריה אלא לבודקה ולא לשם נישואין נכנס ולכן אם מתה לא יירשנה אבל אם לא נכנס אחריה לבודקה היה יורשה וכגון שהחורבה שלו כדאמר בכתובות פרק נערה (כתובות דף מח: ושם) לעולם היא ברשות האב היה לו חצר בדרך ונכנסה עמו יורשה דחצר דידיה לנשואין ולפירוש זה לא היתה תותרנית אלא כותבות היו בחיקו כמו שאמרה או היתה יודעת שצנון היה ולכך אמרה מאן יהיב לן מכותבות לאכול עם הצנון ורבינו שמואל פירש שנשאה כבר ונמצאת תותרנית שהיה בדעתו לגרשה ומיהו קשיא דלא הוה ליה למימר הואיל ולא נכנס אחריה אלא לבודקה אלא הוה ליה למימר הואיל ונכנס אחריה לבודקה ומה שפי' רבינו שמואל מכח הך דהכא שאם היה בדעתו לגרשה שוב אין לו פירות לאו ראיה היא כדפרישית שהרי לאו נשואה היתה ומההיא דגיטין (דף יח.) נמי אין ראי' דהא בין ר' יוחנן וריש לקיש דפרק שני דגיטין (דף יז:) לא סבירא להו הכי אלא לרבי יוחנן מוציאין פירות משעת [נתינה ולריש לקיש משעת כתיבה ולמאי דמפרש ר"י התם] אית ליה לריש לקיש משעת חתימה דהא איכא נמי בין ר' שמעון ורבנן פירי משעת כתיבה עד שעת חתימה:

מיכלא ומשתיא לא הדרי סבלונות הדרי מוהרי הדרי והיינו סבלונות ותרי גווני מוהרי כדפי' רשב"ם לעיל:

מאן תנא דאזיל בתר אומדנא כו' צ"ע אי שייכא הך מילתא בדברים שבלב אינם דברים ובפרק שני דקדושין (דף מט: ושם) הארכתי בה:

רבי שמעון שזורי היא וה"ה היה יכול לומר רבנן דידיה אלא לרבי שמעון ומחלוקתו קאמר אי נמי משום דר' שמעון שזורי אית ליה טפי דאזלינן בתר אומדנא יותר מדרבנן דידיה להכי נקט ר' שמעון שזורי:

יתיב רבין (אבא) [סבא] קמיה דרב פפא ויתיב וקאמר בין שמתה היא בין שמת הוא ואפילו הדר ביה סבלונות הדרי מאכל ומשתה לא הדרי. פירוש, רבין אתא לפרושי מתניתין ובשאכל קאמר, ולאשמועינן דרישא דמתניתין דקתני שלח שם מאה מנה ואכל שם סעודת חתן אפילו בדינר אין אלו נגבין אסופא דמתניתין קאי, דהיינו סבלונות מועטין שתשתמש בהן, ולא מועטין ומרובין בשווי דמים קאמר, אלא כל שעשויין ליבלות. (דיותא) [דיובא] וסבתכא ושאר כלים העשויין לבלותן בבית אביה קרי מועטין, שעשויין להתמעט וליבלות ושלחא לשוב עמה לבית בעלה, ועלייהו קתני דכל שאכלו החתן שם אפילו בדינר שאינן נגבין, אבל מרובין שעשויין לחזור עמה לבית בעלה, כגון כלי כסף וכלי זהב, אפילו אכל שם כמה הרי אלו נגבין, ולהנהו קרי להו מרובין, לפי שעשויין לעמוד בריבויין כמות שהן ושלא להתמעט בתשמיש בית אביה, והיינו דקתני סבלונות מרובין שיחזרו עמה לבית בעלה הרי אלו נגבין, וקא משמע לן רבין דלעולם נגבין אפילו אכל שם ואפילו הדר ביה הוא, אבל מאכל ומשתה, אף על פי ששלח שם מאה קרונות, שהיה בדין שנאמר שלא שלחן כדי לאכול ולשתות את הכל, שהרי יש בהן כדי שישובו עמה קצתן לבית בעלה, אפילו הכי כל שאכל שם על דעת שיאכלו שם בבית אביה שלחם, וכל שכן כלים שהן עשויין שתשתמש בהן היא ולבלותם בבית אביה. ואשמעינן תו דאי הדרה בה היא אפילו רישא דירקא הדרא ואפילו אכל שם הוא בדינר. והראב"ד ז"ל כתב, הא דרבין היינו דרב פפא דלעיל, ולא חדש אלא מאכל ומשתה. וסבלונות העשויות ליבלות ולא בלו בעייא ולא איפשיטא, חוץ מיובא וסבתכא שהן כלים דקים וקטנים והוא מסיח דעתו (בהן) [מהן].

אמרו חכמים כיון שלא נכנס אחריה אלא לבודקה מתה אינה יורשה פירש ר"ח ז"ל דמאורסת היתה, ואלו נכנס אחריה לחורבה סתם, חזקה לנישואין נכנס, דחורבה דידיה הוות, ואי מתה יורשה, אבל עכשיו שלא נכנס אחריה אלא לבודקה, סתמה לא בא עליה, ולפיכך עדיין ארוסה היא, ומתה אינה יורשה. וזה נכון. ור"ש(י) ז"ל לא פירש כן.

רב ששת אמר רבי שמעון שיזורי הוא איכא למידק, מאי שנא רבי שמעון שיזורי דנקט, דתנא קמא (נמי) דידיה [נמי] אזיל בתר אומדנא. וי"ל דמשום דבמתני' איירינן בשכיב מרע ורבי שמעון שיזורי הוסיף המסוכן נקט רבי שמעון שיזורי. ואי נמי י"ל דרבי שמעון שיזורי ומחלקתו קאמר. כתב הרב אלפסי ז"ל בגיטין (פרק ו, דף לה מד"ה) דהני ארבעה דאינון יוצא בקולר ומפרש ויוצא בשיירה ומסוכן כולהו בצואה דידהו כמצוה מחמת מיתה נינהו. ומורי הרב ז"ל כתב דמסוכן ויוצא בקולר דוקא הוא דהוו כמצוה מחמת מיתה, דמפני שקרובין למיתה אומדנא הוא דאין בדעתן לינצל, ולפיכך אפילו ניצלו חוזרין במתנתן, ואפילו קנו מידן, ואי נמי מתנתן במקצת אינה צריכה קנין כמצוה מחמת מיתה. אבל מפרש ויוצא בשיירה שהולכין עם סחורתן, אנן סהדי דדעתן לחזור, ולפיכך לענין גט בלבד הוא שאמרו שכל שאמרו כתבו גט לאשתו אף על פי שלא אמרו ותנו, דעתן הוא לגרש כדי שלא לעגן את נשותיהן, אלא שמתוך שהן בהולין לא גמרו את הדבר וכל שאמרו כתבו אומדן דעתא הוא דלא לצחק בה אמרו, אבל במתנתן אם קנו מידן וחזרו אינן חוזרין במתנתן, ואפילו במתנת מקצת יש לומר שצריכין לקנין, ואף על פי שמצוה מחמת מיתה במקצת אינה צריכה קנין, לפי שלא מצינו שחששו לטירוף הדעת באלו רק בשכיב מרע. ונראין לי דברי רבינו ועיקר. ירושלמי (גיטין פ"ו, ה"ה): אי זהו מסוכן כל שקפץ עליו החולי שלשה ימים.

המשנה השביעית והכונה להתחיל בה בביאור החלק הרביעי והוא שאמר שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים שייר קרקע כל שהו מתנתו קיימת לא שייר קרקע כל שהו אין מתנתו קיימת לא כתיב ביה שכיב מרע והוא אומר שכיב מרע הייתי והם אומרים בריא היה צריך להביא ראיה שהיה שכיב מרע דברי ר' מאיר וחכמים אומרים המוציא מחברו עליו הראיה אמר הר"ם כששייר קרקע נאמר שדעתו היה שיעמוד מחליו ולפיכך שייר לעצמו מה ששייר ולפיכך לא יחזור בו ובלבד שקנו מידו על כל פנים ואם לא קנו מידו יכול לחזור ואפילו שייר לעצמו ואפילו מת שכיב מרע לא יקנה אותה מתנה משעת קיומה ככל מתנת בריא הואיל ואין שם קנין לפי שמעקרנו מתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין בין עמד בין לא עמד כשרוצה להקנותו אותו המקצת מחיים אבל אם אמר תנו לפלני כך וכך אחר מותו הרי זה קיים ודע שאם שייר לעצמו מטלטלין דינו כדין מי ששייר קרקע ואם לא שייר לעצמו כלום יכול לחזור בו ממה שנתן ואפילו קנו מידו ושכיב מרע הוא החולה אבל אם הוא מצוה מחמת מיתה [ראה בפיה"מ הנדפס בגמ'] שיהיה החולה שיחשוב שימות על כל פנים מאותו חולי וחכמים שאומרים עליו להביא ראיה הוא שיביא אותה ראיה שיש בידם שטר מתנה בעדים שהיה שכיב מרע בעת כתיבתו ומה שצריך שתדע כי כשימות שכיב מרע ונמצא במתנתו קנין בין שהיא מתנה במקצת או בכל הנכסים אותה מתנה בטלה שיש לומר שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה אלא אם יהיה כמיפה את כחו והוא שיכתוב בשטר וקנינא מיניה מוסף על מתנתא דא או שזכה לו על ידי אחר כבר שלא יוכל לחזור ואפילו נתן כל הנכסים ואעפ"י שיש שם קנין לפי שזכוי על ידי אחר כבר נתקיימה בו המתנה ובא הקנין ליפות את כחו ואין הלכה כר' מאיר:

אמר המאירי שכ"מ שכתב וכו' וצריך שתדע דרך כלל והקדמה שהבריא אין לו צד לעשות מתנותיו מתנת שכיב מרע ואף אם צוה בפירוש מחמת מיתה שלא אמרו בשכ"מ להיותה בלא קנין אלא שלא תטרף דעתו והילכך כל בריא שנתן בלא קנין אינו כלום ולא זכה בה אף לאחר מיתה ואם קנו ממנו קנין גמור אין יכול עוד לחזור אף בחייו וכגון שנתנה לו מעכשו אם לאחר מיתה וכגון שנתנה לו מהיום ולאחר מיתה אבל השכ"מ יש לו צד ליתן כמתנת בריא שאם רצה ליתן מעכשו במתנה גמורה ובקנין גמור כמתנת בריא רשאי אם מעכשו לגמרי אם מעכשו ולאחר מיתה ואינו יכול עוד לחזור אבל מה שאנו קורין מתנת שכ"מ עד שאם עמד בטלה צואתו מאליה ושאף בתוך חליו אם רצה לחזור חוזר הוא שהוא שכ"מ וחילק כל נכסיו שמראה בדעתו שהוא מעלה על דעתו שמת ומתוך כונת מיתה הוא מצוה ואפילו לא צוה מחמת מיתה בפירוש וכן שלא יהא בה קנין שאם יש שם קנין הרי אין דעתו להקנות עד לאחר מיתה ואם יש שם קנין שמא אין דעתו להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה אא"כ הזכיר בו שלא לקנין גמור הוא מכוין בו אלא ליפוי כח ובא לבאר במשנה זו שיש צדדים במתנת שכיב מרע שאינה אלא מתנת בריא והוא שאמר שכ"מ שכתב כל נכסיו לאחרים כלומר שברור לנו שזהו שכ"מ וחלק נכסיו ולא פירש שמחמת מיתה הוא נותן אם לא שייר קרקע כל שהו אין מתנתו קיימת כלומר אם עמד בטלה מתנתו שבודאי מחמת מיתה הוא מכוין ליתן שאלמלא כן היה משייר קצת לעצמו לסמוך על אותו שיור והרי זה מתנת שכ"מ גמורה כאלו פירש הוא להדיא שמחמת מיתה הוא מצוה ואם שייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת ר"ל שאין יכול לחזור שדינה כמתנת בריא ויתבאר בגמ' שאף בשיור מטלטלין כן ומ"מ דוקא בקנין הא בלא קנין אינה שוה כלום לא מחיים ולא לאחר מיתה שמתנת שכ"מ במקצת הואיל ואינו מצוה מחמת מיתה צריכה קנין כמו שיתבאר:

לא כתב בה שכ"מ הייתי וכו' פירוש אף זו מתנה סתם היא ולא פירש בה שמחמת מיתה הוא מצוה ואין כאן שיור נכסים וכן לא פורש בה שהיא מתנת בריא אלא שאין ברור לנו שהוא שכ"מ הוא אומר שכ"מ הייתי וכבר עמדתי מחליי ובטלה מתנתי ואע"פ שהגיע השטר ליד המקבלים אחר שאין שם קנין והמקבלים אומרים שבריא היה ואע"פ שאין שם קנין הרי קרקע נקנה בשטר ובחזקה כבחליפין הילכך הואיל וסתם בני אדם בריאים הם וכן שהוא עכשו בריא עליו להביא ראיה ששכ"מ היה דברי ר' מאיר וחכמים אומרים המוציא מחברו עליו הראיה והילכך על המקבלים להביא ראיה שבריא היה וכן הלכה ואפילו היו שם מוחזקים קרקע בחזקת בעליה עומדת וגדולי המחברים כתבו שאם לא מצא ראיה ישבע הנותן היסת ששכ"מ היה ויעמדו נכסים בחזקתו ומ"מ אם היו שם מטלטלין ובאו ליד המקבלים מתוך שיכולים לומר שהם שלהם נשבעים היסת שבריא היה בשעה שנתן:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

לפי דרכנו למדנו ממשנה זו שהולכין אחר אומדן הדעת והואיל ולא שייר כלום אע"פ שלא פירש שמחמת מיתה צוה אומדין דעתו שכך היא וכן כל שהדברים מראים שאינו מכוין ליתן אלא בצדדין ידועים דנין בהם על פי האומד כאלו התנה עליהם מעתה מי שהלך בנו למדינת הים ושמע אביו שמת ועמד וכתב כל נכסיו לאחרים בין במתנת בריא מהיום ולאחר מיתה בין במתנת שכ"מ ואח"כ בא בנו אין מתנתו מתנה שאילו היה יודע שבנו קיים לא היה נותנן ודוקא שלא שייר כלום אבל אם שייר בין קרקע בין מטלטלין כתבו הגאונים שמתנתו קיימת ואע"פ שכלל ידוע דברים שבלב אינן דברים כתבו גדולי הצרפתים שבחמשה מקומות בתלמוד מצינו שהם דברים וסימן השמועות זו שבכאן ומתנה טמירתא ומברחת וההיא בצורתא דהוה בנהרדעא וזבון אפדנייהו והקדש שאמרו שיש בה שאלה וטעם כלם משום אומדנא דמוכח ולא היה רואה עצמו צריך אלא לגלוי הדעת אבל מכר היה לו לגלות דעתו וכן בכל דבר הבא דרך תנאי מאדם לחברו אבל דברים שהזכרנו אינן בדרך זה ומתוך כך הולכין בהם אחר האומד וכן הענין בכותב נכסיו לאשתו או לבנו שלא עשאן אלא אפטרופסין כמו שהתבאר ואיני יודע למה לא צירפום עם אותם חמשה שהוזכרו:

יתבאר במקומו שהאומר לשנים כתבו גט לאשתי הרי אלו כותבין וחותמין אבל אין נותנין לאשתו עד שיאמר להם כתבו ותנו ומ"מ המפרש מן היבשה לים והיוצא בשיירה למדברות והמסכן והיוצא בקולר מתוך שהם בהולים על עצמם אין משלימין את דבורם לומר תנו ומ"מ אומדן הדעת הוא שלנתינה נתכונו וכותבין וחותמין ונותנים לאשה אע"פ שלא אמר תנו יוצא בקולר זה שהזכרנו פירשו בתלמוד המערב לא סוף דבר קולר של נפשות אלא אף של ממון שכל קולר סכנה וכן התבאר על היוצא בקולר שמתנתו כמתנת שכ"מ ודבריו ככתובים וכמסורים וכן יראה ממסכת גיטין ס"ה ב' ממעשה של גניבא שהוזכר שם ומתוך כך יש מי שמשוה את המדות בכלם ואף מפרש ויוצא בשיירא דבריו ככתובים ומסורים וכן דעת גדולי הפוסקים כמו שיתבאר במסכת גיטין ולא יראה כן היוצא בקולר שאני דמה לי אם מסור למיתה בידי אדם או בידי שמים ועוד שהרי למדוה מאחיתופל שנאמר ויצו אל ביתו בצואה בעלמא מסכן זה שכתבנו יש מפרשים שהוא נוטה למות עד שהוא גוסס או קרוב לכך ועיקר הדברים שפירושו אף בחולה לבד אע"פ שאינו מסוכן כל כך שכל חולי בחזקת סכנה והראיה שהרי במסכת גיטין אמרו בריא שאמר כתבו וכו' ור' שמעון בן שזורי היא ודוקא בריא אבל חולה כותבין ונותנין ובראשון של גיטין י"ג ב' אמרו לא מיתוקמא מתני' בשכ"מ והביאו עליה זו של ר' שמעון בן שזורי ואם מסכן דוקא שנוטה למות היה להם להעמידה בשכיב מרע שאינו מסכן כל כך ובירושלמי פירשו כל שקפץ עליו החולי שלשה ימים והענין הוא שמן הסתם אין אדם מחזיק חולי של סכנה ברוב החליים עד שנמשך בו שלשה ימים הא מ"מ אם קפץ עליו חולי והכביד מיד כך הדין וכן כתבו גדולי המחברים וכן אף תוך שלשה כל שאנו או הוא עצמו מחזיק אותו בחולי של סכנה דנין בו כן וכן הדברים נראין והוא שכתבו גדולי הצרפתים מסכן שכ"מ:

בד"ה נכנס אחריה כו' ולפי זה לא היתה תותרנית כו' ור"ש פי' שנשאה כבר ונמצאת תותרנית כו' עכ"ל ר"ל לפירוש רבינו יעקב דבארוסה איירי שדקדק לומר שלא נכנס אחריה אלא לבודקה ולא לשום נישואין ע"כ דלאו תותרנית היתה ומש"ה אם היה נכנס עמה גם לשם נשואין היה יורשה אבל אם היתה תותרנית גם אם היה נכנס נמי לשם נשואין לא היתה נשואה לו ולא היה יורשה דלשם בדיקה ודאי נמי נכנס עמה וכיון דמצאה תותרנית ודאי דלא כנס אבל לפרשב"ם דנשואה היתה אדרבה ע"כ דנמצאת תותרנית דאל"כ הרי כשבדקה ולא מצאה תותרנית הרי נתפייס ולא היה דעתו עוד לגרשה וכיון שמתה אח"כ אמאי אינו יורשה וק"ל:

בא"ד לר"י כו' משעת נתינה ולר"ל משעת כתיבה ולמאי דמפרש ר"י התם אית ליה לר"ל כו' דאיכא בין כו' עכ"ל כצ"ל וע"ש דמייתי התם מימרא דלר"י משעת כתיבה ולר"ל משעת נתינה ומכח קושיא מפיך להו התם וקאמר לר"י משעת נתינה ולר"ל משעת כתיבה והיינו דאיכא בין ר"ש לרבנן לר"ש משעת כתיבה ממש ולרבנן משעת כתיבה היינו משעת חתימה והלכה כרבנן וא"כ בין לר"י ובין לר"ל דאין מוציאין פירות משעת כתיבה אע"ג דדעתו לגרשה ומהרש"ל הגיה בדברי התוס' הרבה לאין צורך וק"ל:

מתניתין שכיב מרע שכתב כל נכסיו. וזה לשון הר"י ז"ל בעליות: למאן דאמר דהיכא דאיכא קנין כו' (תמצאנו בסוף שיטה מקובצת להרב ז"ל). והר"ן ז"ל כתב וזה לשונו: רב ששת אמר רבי שמעון היא. אף על גב דתנא קמא דידיה נמי אזיל בתר אומדנא נקטיה רב ששת לרבי שמעון שזורי משום דבמתניתין איירי בשכיב מרע ורבי שמעון שזורי נמי מוסיף אף המסוכן ותנא קמא דידיה לא מודי ליה. ולענין הלכה נקטינן כרבי שמעון שזורי. וכתב הרי"ף ז"ל בפרק התקבל דהני ארבעה יוצא בקולר ומפרש כו' כולהו לענין צוואתן דינן כמצוה מחמת מיתה דמקנו באמירה בעלמא וכדמשמע מדאמר רב הונא התם גיטו כמתנתו כו'. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ח' מהלכות זכיה שהן לגמרי כמצוה מחמת מיתה. אבל הרב רבינו יונה ז"ל כתב דאינו כמצוה מחמת מיתה אלא יוצא בקולר ומסוכן אבל מפרש ויוצא בשיירא לא דהנהו כיון שדעתן לחזור שהרי מדעתם הם הולכים לסחורה כו'. ודברי הראשונים ז"ל נראין עיקר דאי לא מאי קמשמע לן רב הונא במאי דקאמר כו' ככתוב בהר"ן שעל האלפסי שם דף תקפ"ו א' עמוד ב':