מסכת בבא בתרא דף קמ״א עמוד א׳

אלא לאביי מאי ניזון כבת וא"ת מאי קושיא היא לאביי נימא דברייתא סברה דטומטום לא הוה בריה אלא ספק ולהכי ניזון כבת ואליבא דמתניתין דוקא קאמר אביי דאפי' כבת לא שקיל משום דמתניתין סברה כרבן שמעון בן גמליאל דבריה הוי כדמוכח סיפא ולהכי מוקי רישא נמי כרבן שמעון בן גמליאל וי"ל דגמרא רוצה ליישב דברי אביי אפילו כרב חסדא דאית ליה בבכורות (דף מא: ושם) דטומטום הוי ספק לדברי הכל והא דקאמר רבן שמעון בן גמליאל אין קדושה חלה עליו היינו דוקא קדושת פיו שאמר אם זכר עולה ואם נקבה שלמים וטעמא משום דסבר שלא נתכוין אלא לזכר הידוע בודאי ולנקבה הידועה בודאית ולא לטומטום והא דקאמר התם עלה בגמרא אפילו בקדושה אימא לא מיתפיס משום דקסבר ולדות קדשים בהוייתן הן קדושים ואי ספיקא הוי ולא בריה כי קדשי בהוייתן מאי הוי כיון דהוי זכר גמור או נקבה למה לא יקדש בהוייתה ההיא סוגיא כרבי [יוסי] דאית ליה בסוף הערל (יבמות דף פג. ושם) דבריה הוא אבל לרב חסדא קדושת אמו חלה עליו וראוי לעולה אם הוא זכר ונקבה לזבחי שלמים ואביי גופיה איירי בבכורות (דף מב: ושם) על מלתא דריש לקיש דאמר טומטום דאדם הוי ספק לכולי עלמא ואפשר דאביי סבר הכי דאם איתא דסבר אביי דפליגי תנאי בטומטום אי הוה בריה או ספק טפי הוה ליה לאוקומי מתני' רישא כרבנן וסיפא כרבן שמעון בן גמליאל כמו שהעמיד רבא ממה שדחק לומר דוחין אותו ואין לו ועוד איכא למימר דלישנא דמתני' דקתני דוחין אותו דמשמע דהוי ספק ולהכי לא מצי לשנויי דמתניתין אתיא כמאן דאמר דטומטום הוי בריה וא"ת מכל מקום מאי פריך לאביי מברייתא נימא דמתניתין כרבן שמעון בן גמליאל דאמר דדעת אדם אזכר ודאי הידוע ואנקבה ידועה ודאית וברייתא כרבנן דפליגי התם ארבן שמעון בן גמליאל וסברי דקדושת פיו חלה על טומטום כשמתנה על זכר ונקבה ויש לומר דנראה לגמ' דסבר אביי דאפי' רבנן דפליגי התם ארבן שמעון בן גמליאל מודו הכא דאין דעתו של אדם קרובה להקנות אלא לזכר ולנקבה ודאי ודוקא גבי הקרבה הוא דפליגי כיון דטומטום ראוי להקרבה דעתו נמי אטומטום דאי הוי סבר אביי דפליגי נמי הכא לא היה דוחק מתני' לפרש דוחין אותו ואין לו דטפי הוה מסתבר לאוקומי בתרי תנאי מלפרש הכי אלא ודאי סבר אביי דכ"ע מודו הכא ורבא פליג עליה וסבר דפליגי רבנן נמי הכא ומוקי רישא כרבנן אבל אין לומר דלרבא נמי אתיא רישא דדוחין אותו ויש לו אפי' כרבן שמעון בן גמליאל אע"ג דאין דעתו של אדם אלא על זכר ידוע ועל נקבה ידועה מ"מ רישא דאיירי בתנאי בית דין במזון הבנות שאני דאם כן מה היה לו להזכיר רבן שמעון בן גמליאל הוי לו לחלק בהדיא אותן חלוקים ולומר דלא דמיא רישא לסיפא אלא ודאי אין לחלק דחכמים לא תקנו אלא לפי דעת האדם דמתנה כך כדמשמע לישנא דמתני' (כתובות דף נא.) לא כתב לה חייב מפני שהוא תנאי בית דין ולכך חייב כאילו כתב לה והכי משמע בריש נערה (כתובות דף מג.) ד דעת אדם תקנו מזון הבנות דקאמר התם לענין זילותא אלמנתו עדיפא ליה לענין הרווחה בתו עדיפא ליה:

ולטעמיך לרבא מאי יורש כבן תימה מאי קושיא היא לרבא לימא דיורש כבן היינו מה שיתר על מזון הבנות עד שיבגרו ואותו המותר יהיה לטומטום כמו לבנים כדאמר לעיל בשלמא לרבא יורש כבן בנכסים מועטים וי"ל דלישנא דיורש כבן משמע דיורש גמור הוא כבן בשאר נכסים ואפילו ישאר שם הרבה:

לדידי בנתן עדיפן לי מבני פי' בקונטרס שלא נתקיימו לו בנים ואין נראה דהרבה בנים היו לו כדאשכחן (לעיל בבא בתרא ח.) ר"נ בר ר"ח (לעיל בבא בתרא ז:) מר ינוקא ומר קשישא בני ר"ח (ע"ז יא:) רב חנן בר ר"ח וכן רב מרי ורב פנחס בני ר"ח בהגוזל בתרא (ב"ק דף קיז.) אלא נראה לר"י דלהכי קאמר בנתן עדיפן לי מבני לפי שהיו חתניו גדולי הדור רבא (ורב מרי בר חמא) ומר עוקבא בר חמא:

בת היה לו ובכל שמה וא"ת ולמה לא השיאה ליצחק למ"ד בפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף נח:) דבן נח מותר באחותו וי"ל דשמא קטנה היתה ולא רצה עדיין להשיאה ליצחק אי נמי מהגר היתה לו ולא משרה ולכך לא רצה להשיאה ליצחק:

זכר נוטל ששה ונקבה שנים היכי משכחת לה דליכא למימר דמיירי כגון שאמר ילדה זכר נוטל ששה ונקבה שנים דא"כ הוה ליה למנקט כמו במשנתינו ילדה זכר נוטל מאתים ונקבה מנה:

אידך מנה הוי ממון המוטל בספק לרבנן דאמרי (ב"ק מו.) המוציא מחבירו עליו הראיה הוי הכל בחזקת הזכר שהוא יורש. לאחר מיתה אי נמי אפילו כרבנן ואיכא לאוקומה בחיי האב שאין הזכר מוחזק יותר מן הנקבה:

אלא הא דתניא ילדה זכר ונקבה אין לו אלא מנה כו' מסתברא דמשום הכי אמרינן אלא הא דתניא, משום דבתוספתא נשנו הברייתות זו בצד זו. דמשמע דענין אחד יש להן.

אע"פ שמתנאי כתבה להיות הבנות נזונות מנכסי האב מ"מ בחייו אין כופין אותו לזון לא בבנות ולא בבנים ודוקא מבני שש ולמעלה אבל עד בני שש כופין ומבני שש ולמעלה אע"פ שאין כופין מצוה לו לזון הבנים והבנות ואם לא רצה מכלימין ומביישין אותו על הדרך שיתבאר ברביעי של כתבות מ"ט ב':

שכיב מרע שאמר אם תלד אשתי תחלה זכר ואחריו נקבה יטול הזכר מאתים והנקבה ולא כלום ואם תלד תחלה נקבה ואחריה זכר תטול הנקבה מנה והזכר מנה וילדה זכר ונקבה ולא נודע איזה ראשון הזכר נוטל מנה ממה נפשך והמנה האחר נעשה ממון המוטל בספק וחולקין ונמצאו לזכר מאה וחמשים שהם ששה דינרי זהב ולנקבה חמשים שהם שני דינרי זהב וכן כל כיוצא בזה ומ"מ בזו אי אתה מפרשה בבריא ובהקנאה שאם כן הרי הנקבה והזכר באותו מנה מוציאים והאב מוחזק אלא בשכיב מרע שחלק נכסיו ומת ונשארו הנכסים בחזקת הראוי לזכות בהם או בבריא על הדרך שביארנו וכגון שהאב סלק עצמו מהם או שמת האב אח"כ אף באלו יש לפקפק ולהעמיד את הנכסים בחזקת היורשים להיות האחרים מוציאין ומתוך כך ראוי לפרשה מדעת הנותן אבל שלא מדעתו לא ואף הרשאה אין מועיל בה שהרי לא הוכרו ולדעת האומר שהרשאה מועילה בפשוט אע"פ שלא הוכרו אפשר לפרשה בהרשאה:

תוספות בד"ה אלא לאביי כו' אבל לרב חסדא קדושת אמו חלה עליו כו' עכ"ל ר"ל וה"ה למ"ד בהווייתן קדושים דחלה עליהן לרב חסדא אלא קדושת פיו לא חלה עליו והיינו בבהמת חולין דבבהמת קדשים בין בהוייתן בין קדושת אמו חלה עליהן וק"ל:

בא"ד אבל אין לומר דלרבא כו' מכל מקום רישא דאיירי בתנאי ב"ד במזון הבנות כו' עכ"ל ולפי זה יהיה סברא דרבא הפוכה מדאביי דלאביי רבנן דפליגי התם מודו הכא במזון הבנות ולרבא רשב"ג דפליג התם מודה הכא במזון הבנות ודו"ק:

ילדה זכר נקבה אין לא אלא מנה במה היא דאי בדאתני הכי בפירוש פשיטא. ועוד אין להם מיבעי ליה.

אמר רבינא במבשרני הכי גרסינן בכל הספרים. וכן הגירסא בספרי ספרד דתניא המבשרני במה נפטר רחמה של אשתי אם זכר יטול מנה ילדה זכר יטול מנה ואם נקבה מאתים ילדה נקבה נוטל מאתים. ילדה זכר ונקבה אין לו אלא מנה והא זכר ונקבה לא קאמר שלא התנה אלא בשורת לידת זכר בלבד או על בשורת בקבה בלבד ולא על בשורת תאומים הלכך כשילדה תאומים אפילו מנה לא יטול. וקשיא לי מאי שנה מהא דתנן אם זכר מנה ואם נקבה מאתים ילדה זכר ונקבה זכר נוטל מנה ונקבה נוטלת מאתים ולא אמרינן כיון שלא התנה אותו מנה על התאומים אין תאומים נוטלים כלום. ותלרץ רבינו שמואל ז"ל כשהוא מקנה לוולדות לתאומים נמי מקנה אבל כשהוא מקנה למבשר כשהוא מבשר בתאומים אין לו בשורה מוצאת לפי שדרד תאומים שהן כחושין לפיכך אין לו שכר בשורה אלא אם כן התנה בפירוש על תאומים. ויש לפרש דלהכי קשיא הכא והא זכר ונקבה לא קאמר לפי שזה לא התנה אלא על המבשר במה נפטר רחמה של אשתו דמשמע שיודע הוא במה נפטר רחמה שיפטור מן הבכורה וכשילדה זכר ונקבה ואין אדם יודע אי זה מהן יצא ראשונה נמצא שאינו יכול לבשר במה נפטר רחמה אם בזכר אם בנקבה והא ודאי הא דקתני וילדה זכר ונקבה משמע שאין ידוע אי זה יצא תחלה מדלא קתני וילדה זכר ואחר כך נקבה וגם אין לפרש וילדה זכר ונקבה כאחד חדא דאי אפשר לצמצם. ועוד דהא לא קתני וילדה זכר ונקבה כאחד כדקתני התם שני זכרים שיצאו שני ראשיהן כאחד. ופרקינן דאמר נמי אם זכר ונקבה יטול מנה כלומר אם ילדה תאומים כיון שהוא מבשרני שנפטר רחמה בזכר ונקבה אף על פי שאינו יודע באיזו מהן נפטר יטול מנה. ולפי הפירוש הזה דוקא היכא דאמר במה נפטר רחמה של אשתו אין לו שכר בשורה כשילדה תאומים אלא אם כן התנה בפירוש על בשורת זכר ונקבה אבל היכא דאמר המבשרני אם ילדה אשתי זכר יטול מנה וילדה זכר ונקבה נוטל מנה. ודבר זה בררתי אותו מן הירושלמי דגרסינן התם תני האומר המבשרני אם ילדה אשתי זכר יטול מנה ילדה זכר יטול מנה. אם נקבה יטול מאתים ילדה נקבה יטול מאתים. אם זכר מנה אם נקבה מאתים ילדה זכר ונקבה אין לו אלא מנה בטלה צרת הנקבה את שמחת הזכר הנה האי לא התנה על תאומים שאם התנה עליהם פשיטא שהכל לפי תנאו ולא שייך למיתני בטלה צרת הנקבה שמחת הזכר ואף על פי שלא התנה על תאומים נוטל בבשורת התאומים פחות שבשכר הבשורה וגם כן שאם לא דבר אלא על בשורת זכר כי הא דקתני ברישא אם ילדה אשתי זכר יטול מנה וילדה זכר ונקבה אינו נוטל כלום לפי שבטלה צרת הנקבה את שמחת הזכר והרי לא התנה לבשורת נקבה כלום. וכמדומה שיש טעות סופר בירושלמי והכי גרסינן אם זכר מאתים ואם נקבה מנה מדקתני סיפא בטלה צרת הנקבה שמחת הזכר. והיכא דאמר אם ילדה זכר יטול מנה ואם נקבה יטול מנה וילדה זכר ונקבה נוטל מנה ולא אמרינן שנוטל מנה על בשורת הזכר ומנה על בשורת הנקבה לפי שזה לא התנה אלא על שכר בשורה אתת ולא התנה לתת משנה שכר המבשר ולא דמי למתניתין שהוא מקנה לוולדות לפיכך כשילדה זכר ונקבה נותן לכל אחד מהם.

ולטעמיך לרבא מאי יורש כבן תימא אמאי לא אמר כגון שיש מותר על שיעור מזון הבנות ער שיבגרו אלא שלא היה כדי שלזונו אלו ואלו עד שיבגרו והמותר לבנים ואותו מותר יורש. ואין לומר דהבנים ידחו אותו אצל בנות והבנות אצל הבנים דהא ממה נפשך יכול לבא על הבנים שחלקו הוא אצלם או מחמת מזונות כדין בת או מחמת כח ירושה כדין בן. ויש לומר דהא לא קרי ירושה דבמתניתין נמי לא קרי להא ירושה כיון ששואלים על הפתחים. תוספי הרא"ש.

הא מני רבי יהודה היא פירש רשב"ם דרבי יהודה ניחא ליה בהרווחת הבת. ולא נהירא דאם כן היינו שנויא קמא דקאמר לענין נחלה בן עדיף אלא דהכי קאמר רבי יהודה היא דסבר מצוה לזון את הבנות משום דעדיפא ליה בנתא. הא דתניא ילדה זכר ונקבה הזכר כו' ולא בעי לאוקמא כגון דאמר אם ילדה זכר תטול ששה דינרים ואם נקבה שני דינרים חדא דאין לפחות כל כך לנקבה ועוד דאין דרך התנא לשנות בדינרים אלא במנה או במאתים אבל לפי המסקנא ניחא דנקט דינרים דהיכא שבא לחלוק הדבר דרך התנא לשנות דינרים כי הא דפרק שור שנגח ארבעה וחמשה שנים אחרונים דינר זהב וכן בפרק מי שהיה נשוי בעלת מאתים ובעלת ג' מאות ג' ג' דינרי זהב. אידך מנה הוי ממון המוטל בספק כו' לסומכוס ניחא ולרבנן מיירי כגון שכבר הוציא המאתים מתחת ידו וזיכה להם על ידי אחר ויצאו מחזקתו הספק נולד בין זכר ובין נקבה ואין אחד מהם מוחזק הילכך אפילו לרבנן חולקים כן נראה לי. הרא"ש ז"ל.

אלא הא דתניא ילדה זכר ונקבה אין לו אלא מנה מסתברא דמשום הכי אמרינן הכא אלא הא דתניא משום דבתוספתא לא נשנו הברייתות אלא זו בצד זו דמשמע דענין אחד יש להם. הרשב"א ז"ל. היכי משכחת לה. דאי אמר בפירוש פשיטא. וזה לשון הראב"ד ועוד אין להם מבעי ליה. הר"י בעליות.

כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ בֵּן לְיוֹרְשׁוֹ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָלֵא עָלָיו עֶבְרָה (במדבר כז, ח). נראה בס"ד עֶבְרָה [277] מספר זֶרַע [277] כיון דאין לו זרע מלא עליו עברה שיתהפך זרע לעברה. או יובן בס"ד באשה כתוב אֶעֱשֶׂהּ לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ (בראשית ב, יח) וזה שלא היה לו עזר בבן מאשתו יתהפך לו מספר עֵזֶר לְ'עֶבְרָה' דחשבונם שוה. ועוד נראה הבן נוצר מטיפת החסד שבזכר על כן הזכר הוא 'בר ע"ב' שהוא מספר חסד [72] וזה שלא היה לו בן יהיה לו מצרוף בר ע"ב צירוף עברה דהאותיות שוין הם.

בַּת בִּתְחִלָּה, סִימָן יָפֶה לְבָנִים נראה לי בס"ד יש סגולה להביא בנים זכרים לכוין קודם הזווג בפסוק (דברים לג, ד) תּ וֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹ ב בשמות ונקודות שבו [תּצֶלַמֵּמקֻיָ] ופסוק זה סופו וראשו בַּת וזהו שאמר בַּת בִּתְחִלָּה שיכוין בו בתחלת הזווג סִימָן יָפֶה לְבָנִים כלומר סימן יפה להוליד בנים על ידו. או יובן בס"ד העיסה עושין אותה כמה ככרות לאכלם אך נותנים ממנה ככר אחד בתחלה לשם חלה וכן הזוכה שלא יבאו לו בנות אלא רק בת אחת דוגמת החלה זה סימן יפה לבנים כי זה בודאי כל עבורים שלו יהיו בנים זכרים ונרמז זה בתיבת בִּתְחִלָּה שתחלקנה לשתים וקרי בה 'בת חלה' רצונו לומר בת דוגמת חלה שהוא ככר אחד זו סימן יפה שאם יהיו רבות בנות יבזבו ממון האב ומה ישאר לבנים הזכרים. ובאופן אחר נראה לי בס"ד דידוע כשאדם נושא אשה נשלם בם אותיות י־ה וכשיוליד בן נשלם וא"ו וכשיוליד בת נשלם אות ה' הרי השם כסדרו אבל אם יוליד בַּת בִּתְחִלָּה יהיה השם צירוף יהה"ו שהוא צירוף השולט בחודש אייר נמצא כשנולדה הבת יהיה נשלם אותיות יה"ה ואם תמלאם ותרבעם כזה יו"ד יו"ד ה"ה יו"ד ה"ה ה"ה [90] עולה מספר תשעים ועם הכולל אות ה' שהוא שורש הבת הרי מספר יָפֶה [95] וזהו שאמר בַּת בִּתְחִלָּה נעשה סִימָן יָפֶה וזה מורה שהוא יפה לְבָנִים הנולדים אחריה. או יובן בס"ד ידוע תחלת כל פעולה הוא הרצון והוא רמוז תחלה באותיות השם ברוך הוא כי קוץ של יו"ד הוא כתר ששם הרצון וכתב הרב מאורי אור ז"ל כי זבולון כנוי לכתר ועולה זְבוּלֻן [95] בחד וא"ו מספר יָפֶה [95] ובזה פרשתי בס"ד יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי 'כְּתִרְצָה' (שיר השירים ו, ד) חלק התיבה לשתים וקרי בה 'כתר צ"ה' כי על ידי הרצון נמשך כתר צ"ה שהוא מספר יָפֶה ומספר זְבוּלֻן. וידוע זווג האדם עם אשתו נקרא בשם שכיבה בכל המקראות שבתורה ותרגום שכב הוא 'בת' וזהו שאמר בַּת בִּתְחִלָּה אם שכב עם אשתו בשלימות הרצון שהוא תחלה לכל פעולה והוא תחלה באותיות השם ברוך הוא על ידי זה יהיה סִימָן יָפֶה הארת הכתר הנקראת זְבוּלֻן במספר יָפֶה לְבָנִים אשר יוולדו מאותו זווג.

אָמַר רַב חִסְדָּא וּלְדִידִי, בְּנָתָן עֲדִיפִין לִי מִבְּנֵי. נראה לי בס"ד דקדק לומר לְדִידִי יען כי הוא עצמו אמר בַּת בִּתְחִלָּה סִימָן יָפֶה לְבָנִים דדייק לומר דוקא לבנים היא סימן יפה משום דמרביה להו אבל לאביה אינה סימן יפה כי מפסיד מצות פדיון הבן, אמנם זה איירי באנשים ישראלים אבל בכהנים לא אפסידו דאין נוהג בהם מצות פדיון הבן, אם כן אדרבה תבא בת בתחלה עדיף ליה כדי שתשמשהו וידוע דרב חסדא היה כהן. ולזה אמר אף על פי שאמרתי סִימָן יָפֶה 'לְבָנִים' ולא 'לאביה' הנה לדידי שאני כהן ואיני מפסיד מצות פדיון בנתן עדיפי לי שיבואו בתחילה כדי שישמשוני ויעסקו בצרכי הבית.