מסכת בבא בתרא דף ק״מ עמוד ב׳

אלא מעתה מאן דעסיק באורייתא הוא דירית ואף על פי דאמרינן לקמן (בבא בתרא דף קמא.) מצוה לזון את הבנות וק"ו הבנים העוסקין באורייתא היינו לענין מצוה אבל לענין דינא אין לחלק בין עסקי באורייתא ללא עסקי:

עשו אלמנה אצל הבת כבת אצל הבנים יש מפרשים דאלמנה ובנים אלמנה ניזונת והבנים ישאלו על הפתחים, קל וחומר מבת, ומה בת שדוחה את הבנים אלמנה דוחה אותה בן שנדחה מפני הבת אינו דין שידחה מפני האלמנה (אלא על ידי הבת וכן בת שלא במקום בן אינה נידחת מפני האלמנה שלא אמרו ביורש שידחה מפני האלמנה). ויש אומרים שאין (הבת) [הבן] נדחה לעולם מפני האלמנה אלא על ידי הבת, וכן בת שלא במקום בן אינה נדחת לעולם מפני האלמנה, שלא אמרו ביורש שידחה מפני האלמנה אלא הבת בזמן שאוכלת מן התקנה דתנאי בית דין. וכן היא בירושלמי, דגרסינן התם: אלמנה ובנים שניהם שוים, אלמנה ובנות שתיהן שוות, אין האלמנה דוחה את הבנות ולא הבנות דוחות את האלמנה, פעמים שהאלמנה דוחה את הבנות על ידי הבנים [כשם שהאלמנה דוחה לבנות על ידי בנים] כך תדחה את הבנים [אמר] ראוי הוא לתבוע כתובתה ולאבד מזונותיה. עד כאן. וטעמא דמילתא כדאמרן, דאלמנה אינה דוחה לא הבנים לבדן ולא הבנות לבדן שלא במקום בנים, לפי שאין בדין שתהא האלמנה האוכלת מן התקנה דוחה לא את הבנים ולא הבנות היורשות, כדי שלא תעקר ירושה דאורייתא מפני התקנה, ואף על פי שהבנות ניזונות והבנים ישאלו על הפתחים שאני בנות דהן ראויות לירש שלא במקום בן הילכך לא חשבינן לה לירושה כעקירה לגמרי, וכן כל שיש אלמנה ובנות במקום בן כל שהבת דוחה את הבנים אף על פי שהאלמנה דוחה הבנות אין נראה כעקירת נחלה, הואיל ועכשיו אין הבנות יורשות. וכשהאלמנה דוחה את הבנות במקום שיש בן מוציאין לאלמנה מזון עד זמן שאומרים בית דין שראויה לחיות (את) [אם] זקנה ואם ילדה, ומעמידין ביד שליש והוא מפרנסה אחת לשלשים יום כדרך שאמרו בכתובות (צז, א) למוכרת למזונות. והשתא דאפשיט דאלמנה דוחה את הבנות, ממילא אפשיטא דאלמנה ממעטת בנכסים, ואפילו הכי לא איפשיטא בעיין דבעל חוב, אפילו דטפי הוה משמע דהוה ליה לבעל חוב למעוטי, דאית ליה אפילו מית, מה שאין כן בבת אשתו ובאלמנתו. ותדע, מדאמר ליה פשוט מינה [חדא] ולא אמר תרתי. כתב הראב"ד ז"ל: מאי שנא בת אשתו ואלמנתו דאיבעיא להו, ומשום דאי מייתי אי נמי מנסבן לית להו, ומאי שנא בנות עצמן דממעטי חדא אחברתא אף על גב דאי מתה או מינסבא לית ליה. ותירץ דבנות כיורשות שוינהו בנכסים מועטין הילכך ממעטי, דהשתא מיהא הא איתנהו ויורשות הן ואלמה מלתייהו דלאו בנות אחולי נינהו, אבל אלמנתו ובת אשתו לאו יורשות הן ובעלות חוב הן ובנות מחילה הן, וכיון דאיכא דוכתא דלית להו [לא] (ו)ממעטי. וכל הנך סלקן בתיקו ולא ממעטי.

אדמון אומר וכי בשביל שאני זכר הפסדתי מאי קאמר כלומר, אדרבא [היא] הנותנת, שהזכרים הן שנדחין. ופרישנא דהכי קאמר, וכי בשביל שאני זכר וראוי לירש בנכסים מרובין הפסדתי הכל בנכסים מועטין, דין שניזון שנינו יחד.

ולענין פסק הלכה כתב הרב אלפסי ז"ל דלית הלכתא כאדמון, משום דסוגיין כתנא קמא אזלא. כלומר, כל אותן הבעיות אליבא דתנא קמא איתנהו. ואף על פי שאמרו (כתובות קט, א) כל מקום שאמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו, אין למדין מן הכללות (איתא בעירובין כז, א). ויש לי מקום עיון בדברי הרב ז"ל, דכיון דאמרי כל מקום שאמר רבן גמליאל במשנתנו רואה אני דברי אדמון הלכה כמותו, למה נדחה אותו הכלל כאן. ואי משום סוגיא דלעיל, אין דוחין הלכה משום סוגיא. ועוד דהא שקלי וטרו אביי ורבא ואדמון, ומשמע מדשקלו [וטרו] דכותיה סבור להו. ויש אומרין דאדמון אינו חולק אלא מתמיה ונפקא מינה להיכא דתפסי בנים דלא מפקינן מנייהו, וממנה [למד] רבי יוחנן ליתומים שמכרו בנכסים מועטין מה שמכרו מכרו. וכל זה שלא לשבור אותו הכלל שאמרו דכל מקום ששנה רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו.

האומר אם ילדה אשתו זכר יטול מנה וכו' כתב הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל: האי מתניתין בשכיב מרע הוא, דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו, אבל בבריא לא משכחת לה, דאי פי' דאמרינן קנו מידו, הא קיימא לן (ב"מ מו א) דאין מטבע נקנה בחליפין. ועוד דאסמכתא היא, דהא אם ילדה קאמר, ועוד דקנין דברים בעלמא הוא (לעיל בבא בתרא ג, א), (דלא) [דהא] יטול ואין דבריו מחוורין בעיני במקום זה, ובודאי אי בלא קנין קאמר ואי נמי בקנין ובמנה טבוע, בשכיב מרע דוקא היא, דאי בבריא לא קני בדבורא בעלמא, ואי מעות טבועין נינהו ודאי לא קנו ואפילו בקנין, כדברי הרב ז"ל, אבל אפשר באגב, והכי נמי אפשר דמקרקעי נינהו ושוה מנה קאמר ובבריא ובקנין, ומנה מאתים דקאמר לאו דוקא, ודכותה שנינו לעיל (בבא בתרא קלה, ב) בברייתא (בדוקא) [דדוקא] שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת אין כותבין ונותנין לו, הא לא מת כותבין ונותנין לו, ועל כרחין לא מנה טבוע קאמר אלא או שוה מנה קאמר או קרקע (שהיה) [שהיא] שוה מנה, ודכותה בנדרים (סה, ב) (והא) [בהא ארבע מאות זוז, וכל שכן לדעת (ד)רב דאית ליה בפרק שבועת הדיינים (שבועות לט, ב) דהאומר מנה לי בידך או שתי כסף יש לי בידך לאו דוקא אלא שוה קאמר. ועוד דקתני יטול לאו למימרא דלא אמר אלא יטול, דאם כן ממאן קאמר דיטול, דילמא מאחרינא קאמר, אלא לישנא קיטא הוא ויטול מנכסי קאמר, וכל דקאמר יטול מנכסי לכולי עלמא שוה קאמר. ומה שאמר הרב ז"ל דאסמכתא הוא, דאם ילדה קאמר, אינו מחוור כלל, חדא דאי אסמכתא קונה בשכיב מרע יותר מבריא, דענין האסמכתא אינו אלא משום שאינו גומר ומקנה, והילכך מה לי בריא מה לי שכיב מרע. ועוד דאם זה אינו לאסמכתא, דלהרוחת הבנים נתכון ולחלק ביניהם נכסיו לזכר מנה ולנקבה מאתים ואיפשר לו בלא אם, נראה לי שאין אמסכתא אלא באם שהוא כעין קנס, שאינו רוצה שיתקיים הדבר שהתנה עליו באם, כגון אם לא נתת לי מכאן ועד שלש שנים הרי היא שלי, שאין בעל השדה מתנה בדוקא, אלא דעתו היתה סמוכה שיפרע תוך השלש, וכן אם נתתי לך איתפרע מהאי חמרא ואם לא נתתי לו עד יום פלוני החזר לו את שטרו, אם אני חוזר כי אכפול לך ערבונך, אם לא באתי מכאן ועד יום פלוני ליבטל זכוותיה, (או) [אם] אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי, וכן כולן לפי דעתי שמתנה באם כעין קנס וגוזמא בעלמא, אבל זה בדוקא אומר ורוצה בקיום הדבר שמתנה בו באם, וכמוהו כתנאי בני גד ובני ראובן דמיניה ילפינן לכל התורה כולה, אם יעברו בני גד ובני ראובן ונתתם להם וכו' (במדבר לב, כט) הרי באם, ואפילו הכי לאו אסמכתא מיקרי וקנו, לפי (שהציץ) שרוצין היו בקיום התנאי ולא בביטולו, וכמדומה לי שזו דרך ישרה בדיני האסמכתות. גם מה שאמר הרב ז"ל דיטול קנין דברים בעלמא הוא, אינו, דהא אמרינן לעיל בפרק המוכר את הבית (בבא בתרא סג, א) יחלוק פלוני בנכסי פלגא. ועוד דהא גרסינן לקמן (בבא בתרא קמה, ב) אמר רב ששת יטול ויחזיק ויקנה כולן לשון מתנה הן, ואי אפשר לומר דהתם דוקא במתנת שכיב מרע, חדא (דיניה) [דיגיד] עליו רעו מדקתני בהדייהו יקנה, ועוד שלא מצינו שיהא הפרש בין שכיב מרע לבריא במה שאין לו גוף, ולא במה שאינו אלא דברים בעלמא, דמילתא דאיתא בבריא (אינה) [איתא] בשכיב מרע מלתא דליתא בבריא ליתא בשכיב מרע. ותדע לך, דהא שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה ויאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר ולא כלום, ולא אמרינן כיון דשכיב מרע הוא ליהוי כאילו אמר בית זה לדירה ו(ב)דקל [זה ל]פירותיו. ועוד דיטול לא מיקרי קנין דברים, אלא (באומר אעשה ואחלוק יטול לי שלי) [האומר יזכה יחלוק ויטול כולן] לשון מתנה הן אפילו בבריא. [ולא מיקרי קנין דברים אלא באומר אתן, כדאיתא] (בפ"ק) [בפ"ד] דגיטין (מ', ב), ויש מן הגדולים שאמרו דאפילו (נותן) באתן] לך כך וכך לא קרי קנין דברים. וכן נראה עיקר, כנ"ל.

אלמנה אצל הבת הרי היא בנכסים מועטין כנקבות אצל זכרים מעתה מי שמת והניח אלמנה ובת הן ממנה הן מאשה אחרת ואין בנכסים בכדי מזונות שתיהן תזון האלמנה והבת תשאל על הפתחים ושמא תאמר היאך משערים לאלמנה ואין זמן קבוע למזונותיה יראה שמשערין לה באומד ימי חייה ויש קובעין בה זמן שלשה חדשים שאינה יכולה לינשא ויש מפרשים שנים עשר חדש ממה שאמרו כתובות צ"ז א' מוכרת לשנים עשר חדש ואין נראה לי כלל יש מי שאומר דוקא בבת שלו אבל בת האלמנה שפסק הוא עליו לזון הואיל ולזמן ידוע פסק לה ואין מיתתו מפקעת כמו שיתבאר במקומו הרי הוא חוב גמור ויש אומרים אף בזו שהאלמנה קודמת:

יש מי שאומר שבנכסים מועטים שאם יש לבנים זכות כתבת בנין דיכרין נוטלין אותה הכתבה שאף היא תנאי בית דין כמזונות הבת וגדולי המחברים כתבו בה הפך הדברים אם מזון הבת עוקר ירושת התורה כל שכן שתעקור ירושה שמדברי סופרים:

בכור בהמה שנולד אנדרוגינוס התבאר במקומו שאין בו קדושה כלל אלא הרי הוא כנקבה שאין לכהן בו כלום ומותר בגיזה ועבודה כחלין גמורים אבל נולד טומטום הואיל והטומטום ספק זכר ספק נקבה הרי זה ספק בכור ונאכל במומו כמו שיתבאר במקומו:

המשנה השניה והכונה לבאר בה ענין החלק השני האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה ילדה זכר נוטל מנה ואם נקבה מאתים ילדה נקבה נוטלת מאתים אם זכר מנה ואם נקבה מאתים ילדה זכר ונקבה זכר נוטל מנה ונקבה נוטלת מאתים ילדה טומטום אינו נוטל ואם אמר כל מה שתלד אשתי יטול מנה הרי זה יטול ואם אין שם יורש אלא הוא יורש את הכל אמר הר"ם מעקרנו המזכה לעובר לא קנה לפי שלא תתקיים הקנאה אלא למי שהוא אדם נמצא בפועל והעובר אינו כן ומה שהצריך בכאן שיקנהו מה שנתן לו אביו בלבד ומתנה זו היא מתנה שתתקיים באמירה בלבד ומה שאמר ילדה טומטום אינו נוטל כלום דיחוי אבל נוטל כפחות משניהם וסלקא דעתין שהטומטום בריה בפני עצמה ואינו ממין האדם השלם ולפיכך לא יירש ואפילו היה הוא לבדו קמ"ל שאין הדבר כן אלא אם אין לו יורש אלא הוא יורש את הכל:

אמר המאירי האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה ילדה זכר יטול מנה וכן אם אמר אם ילדה נקבה תטול מאתים ילדה נקבה נוטלת מאתים וכן אם אמר אם תלד אשתי זכר יטול מנה ואם נקבה מאתים וילדה זכר ונקבה נוטל הזכר מנה והנקבה מאתים וכן על דרך זה יתקיים מה שהוא אומר וכן הלכה ילדה טומטום אינו נוטל כלום כלומר שאינו לא זכר ולא נקבה וכבר ביארנו שאין הלכה כן אלא נוטל כפחות שבהם ואם אמר בזכר מנה ובנקבה מאתים נדון כזכר ואם הפך הפך ומעתה אין צריך לומר שאם אמר כל מה שתלד אשתי יטול שהוא נוטל וכן שאם אין שם יורש אלא הוא יורש את הכל וכן אם ילדה אנדרוגינוס אתה דנו מיהא כפחות שבשניהם ומשנה זו פירשוה גאוני ספרד בשכיב מרע שדבריו ככתובים וכמסורים ופירשו דבריהם מפני שאם תפרשה בבריא ובקנין אין המנה נקנה בקנין שמטבע אינו נקנה בחליפין ואם בשטר מטלטלי לאו בני שטרא נינהו ועוד קנין דברים הוא ועוד אסמכתא היא שהרי אומר אם ילדה וכו' ומ"מ אין בכל אלו הכרח ולא עוד אלא שממה שאמרו בגמ' במבכרת עסקינן ובת ראשונה סימן יפה לבנים יראה שבבריא היא שנויה ומנה זה שוה מנה קאמר או שמקנהו אגב קרקע וכן אין בה דין קנין דברים שהרי הוא מקנה לו מנה אם תלד ודין אסמכתא אין כאן שהרי אין בה שום גזום ולא נאמר דין אסמכתא אלא בשיש שם מילתא יתירתא שאם לא כן אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש מפני מה אמרו שהיא מגורשת והלא אסמכתא היא ואע"פ שיש מתרצים בה מפני שמאחר שהגט יוצא מתחת ידה אינה אסמכתא מ"מ מה יאמרו באם לא באתי כתבו ותנו ועוד כל מתנת שכיב מרע אע"פ שדבריו כמסורים היה לנו לומר דוקא כשאומר יטול כך וכך אבל כשמזכירה בלשון אם היה לנו לפקפק בה אלא שדין אסמכתא נאמר בקצת גזום כגון אם לא אפרעך שבפרע מקצת חובו לקמן קס"ח א' ושבהלוהו על שדהו ב"מ ס"ה ב' אבל בגט אין כאן גזום אלא שהוא אומר מדרך חסידות שאם בא מכאן ועד יום פלני אינו רוצה להעמיד את אשתו עגונה ואע"פ שאפשר שצד גזום יש כאן וכאדם שאמר אם איני בא לזמן פלני יהא כך וכך ואינו אומר כן אלא שבדעתו להשלים התנאי וכשאינו משלימו אנוס הוא מ"מ אין אונס בגיטין אבל שכיב מרע אין בו צד גזום אלא שמחלק נכסיו אם ימות ואף בבריא המקנה אם יולדת כך יטול כך מעכשו להיות שלו אין כאן צד גזום ואין כאן דין אסמכתא כלל ויש מפרשים שאין דין אסמכתא אלא כשדבר אחר מכריחו כגון אם לא אפרעך וכו' שאין זה רוצה להשליש שטרו או להלוות על שדהו אבל מה שאדם מקבל על עצמו מאליו או דרך תנאי אין כאן אסמכתא ואף טעם זה עולה עם הראשון לענין אחד ולענין גט מיהא אם יכפוהו בית דין לגרש ואמר אם לא באתי וכו' או שהיא משתדלת לעכבו שלא לילך והוא רדוף לילך ומתנה עמה שאם לא בא וכו' יש מפקפקים בה אלא שיש אומרים שאין דין אסמכתא נאמר אלא בממון וכבר יצאו מכונת השמועה לומר שאין כאן דין אסמכתא ואפשר לפרשה אף בבריא ואף לדבריהם יש לפרשה במעכשו וכל שבעל מנת או מעכשו אין בו דין אסמכתא:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בפרשב"ם בד"ה ה"ג אם כו' כדאמרינן בגמרא והא זכר כו' לא היה חפץ בלידת תאומים א"נ אין לידת כו' עכ"ל ר"ל לפירוש ראשון דאף אם לידת תאומים הוי נמי בכלל לשון אם זכר כו' מכל מקום מספק לית לן למימר אלא דדעתו אזכר לחוד ואנקבה לחודה קאמר ולא תאומים דשמא לא היה חפץ בלידת תאומים ולא אסיק אדעתיה לתת מתנה לתאומים ואי נמי אין לידת תאומים בכלל אם בו' ולא תקשי לך מההיא שהביא רשב"ם לקמן אם זכר עולה אם נקבה שלמים ילדה שני זכרים אחד מהם כו' דהתם למה לא יהיה חפץ בלידת תאומים להקדיש אחד ולמה יגרע כח הקדש בתאומים וכן ללשון שני ודאי בכלל אם זכר הוי נמי ב' זכרים וכן בכלל אם נקבה הוי בכלל שני נקבות ותו לא מידי ודו"ק:

בד"ה רבא אמר כו' אין קדושה חלה עליהן דבריה הוא כו' לא יחול עליהן קדושת שלמים ועולה במעי אמן כו' עכ"ל לא הבנתי דבריו דבולדות קדשים אי הוו קדושים במעי אמן הוה חלה קדושה עלייהו אע"ג דבריה הוא דמשעת התחלת יצירתן כל פורתא קדיש ומש"ה קאמר התם דקסבר ר' שמעון בן גמליאל דוולדי קדשים בהווייתן הן קדושין ובהווייתן הוו בעלי מומין כיון דבריה הוא ולא חלה קדושה עלייהו ויש ליישב דהכא במבכרת בהמת חולין קאיירי ולרבותא קאמר דאף במעי אמן לא יחול עליהן קדושת הפה כיון דבריה הוא ודו"ק:

אלמנה ובת איזה מהם קודמת לפי השאלה בבת אצל האחים קבעי דתרווייהו בתקנתא דרבנן קא אכלי וקבעי איזה מהם קודמת בנכסים מועטים. ולפי התשובה משמע בבת יורשת שעשו אלמנה אצל הבת כבת אצל האחים בנכסים מועטים מה התם אף על פי שהם יורשים הם ישאלו על הפתחים והבת נזונת אף זו הבת אף על פי שהיא יורשת האלמנה נזונת והבת תשאל על הפתחים הילכך בין הכא ובין הכא האלמנה ניזונת והבת תשאל על הפתחים. הראב"ד ז"ל.

מתניתין האומר אם ילדה אשתי זכר כו'. כתב הרא"ם ז"ל דהא דתנן המבשרני אם ילדה אשתי זכר יטול מנה הכי נמי מתוקמא בש"ס כגון שצוה המבשרני קודם מיתתי אם ילדה אשתי זכר יטול מנה אבל בבריא לא משכחת לה מהני טעמי דאמרינן. עד כאן.

ואם אין שם יורש אלא הוא יורש את הכל מכאן יש להוכיח דטומטום פוטר מן היבום אפילו אם הוי בריה דכי היכי דלענין נחלה יורש כבן ובת כשאין יורש אלא הוא לענין יבום נמי כי הדדי נינהו. ונראה דהוא הדין דשקיל כבת בנכסים מרובים אם אין שם יורש אלא טומטום ובת דכיון דיורש הכל כשאין שם אלא הוא אם כן חשוב זרע המת כמו בת שקודמת לאחי המת והא דאמר אביי דלא שקיל כבת אלא דוחים אותו ואין לו הני מילי גבי תקנת מזון הבנות דהויא דרבנן אבל היכא דליכא בנים אלא טומטום ובת לא גרע מבת לענין ירושה דאורייתא כיון דהוי כבת לקדם לאח והא דנקט אם אין שם יורש אלא הוא משום דבהכי פסיקא ליה דבין בנכסים מרובים בין בנכסים מועטים הוא יורש את הכל אבל כי איכא בת ואין שם אלא כדי מזון הבת עד שתבגר היא נוטלת הכל להכי לא פסיקא שיורש במקום בת. תוספי הרא"ש ז"ל.

אמר אביי דוחים אותו כו' וזה לשון האר"י בעליות (תמצאנו בסוף שיטה מקובצת הנדפסת להרב ז"ל). וזה לשון הרא"ש ז"ל בתוספותיו: רבי שמעון בן גמליאל אמר אין קדושה חלה עליהם. פירש הריב"ם דטעמא דרבי שמעון בן גמליאל לאו משום דחשיב ליה בריה דאם כן הא דפריך בבכורות למאן דאמר טומטום ספק הוי ודחיק למימר סמי מכאן טומטום לימא רבי שמעון בן גמליאל היא ואנא כרבנן סבירא לי. ועוד מדלא קאמר רבא תברה לא משמע דמוקי מתניתין כתנאי. ועוד דמוקי התם בתמורה מילתא דרבי שמעון בן גמליאל בולדות קדשים ואם איתא דסבר בריה הוי הוה ליה לאוקמה בחולין ובמבכרת כו'. ופירש דטעמא דרבי שמעון בן גמליאל משום שכל מה שמזכיר זכר ונקבה אין דעתו על הספק ובהא פליגי אביי ורבא אביי סבר דבתנאי כתובה נמי לא תקנו על הספק והוי רישא וסיפא בחד טעמא כרבי שמעון בן גמליאל. ורבא סבר ודאי מה שאדם מוציא מפיו זכר ונקבה אין דעתו על הספק אבל חכמים שתקנו בנן נוקבן לא הוציאו את הספק. ועוד נראה לי דוחק לומר דוחין אותו ואין לו דלישנא דמתניתין לא משמע הכי הילכך קאמר ברישא דוחין אותו ויש לו ובסיפא מודינא לך דהוי טעמא כרבי שמעון בן גמליאל. מיהו קשה לי כיון דאביי פירש טעמא דמתניתין דילדה טומטום אינו נוטל משום דאין דעתו על הספק ורבא לא נחלק על אביי אלא בפירושה דרישא דמסתבר ליה למימר דוחין אותו ויש לו וסיפא מפרש כמו שפירש אביי אם כן לא הוה ליה למימר סיפא אתאן לרבי שמעון בן גמליאל כיון דלא חידש רבא בפירושא דסיפא כלום. עד כאן.

והרא"ם ז"ל פירש כפירוש רשב"ם ז"ל וזה לשונו דייקינן בגמרא דוחין אותו ויש לו מזונות כנקבות אלמא ולד הוא או בן או בת מיקרי והא קתני סיפא האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה ילדה זכר נוטל מנה ואם נקבה מאתים כו'. ילדה טומטום אינו נוטל מדקתני ילדה טומטום אינו נוטל אלמא לא מיקרי לא בן ולא בת כלל וכיון שכן אמאי יש לו מזונות כבת. ואוקמה אביי דוחין אותו ואין לו ורבא אמר לעולם יש לו מזונות כבת וסיפא דקתני ילדה טומטום אינו נוטל הא מני רבן שמעון בן גמליאל היא דתניא במסכת בכורות רבן שמעון בן גמליאל אומר ילדה טומטום ואנדרוגינוס אין קדושה חלה עליהם כלומר אין קדושת בכור חלה עליהם דאלמא טומטום אינו לא בן ולא בת אלא בריה שאילו היה ספק הוה חיילא עליה קדושה מספק. תנן טומטום יורש כבן וניזון כבת בשלמא לרבא יורש כבן בנכסים מועטים כלומר הנקבות דוחין אותו ואומרות לו זכר אתה ואין לך אלא ירושה אלו היו כאן נכסים שתירש אבל עכשיו שהנכסים מועטים אין לך עמנו מזונות ונזון כבת בנכסים מרובין שהזכרים דוחין אותו אצל הנקבות אלא לאביי מאי ניזונת כבת. אמר לך אביי ולטעמיך מאי יורש כבן והרי אין שם נכסים לירש לא הוא ולא הבן שהרי נכסים מועטים הם אלא מאי יורש כבן ראוי לירש ואין לו הכא נמי ראוי ליזון ואין לו כלומר נדחה הוא מן הירושה אל המזונות עם הנקבות וגם מזונות אין לו מפני שאינו ולד כלל לא זכר ולא נקבה עד כאן.