מסכת בבא בתרא דף קל״ח עמוד א׳

כאן בצווח מעיקרא פי' בקונט' צווח מעיקרא לא קנה ומ"מ הנותן סילק עצמו והם הפקר כר"ל דאמר בהמביא אשם תלוי (כריתות דף כד.) הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה כל הקודם זכה אבל בשתק ולבסוף צווח כיון ששתק לא הוי הפקר וזכה בה בעל כרחו ואע"ג דרבן שמעון בן גמליאל בסמוך בזיכה לו ע"י אחר ושתק ולבסוף צווח עביד ליה כצווח מעיקרא אפ"ה קאמר יחזירו ליורשי נותן ולא הוי הפקר ריש לקיש לא סבר כותיה אלא כרבנן ובכריתות (שם ושם) דפריך אמילתיה דריש לקיש דאמר אי אפשי בה כל הקודם זכה מרב ששת דאמר מקבל מתנה שאמר לאחר שבאת מתנה לידו מתנה זו תבטל אי אפשי בה לא אמר ולא כלום בטילה היא דבריו קיימין מאי לאו דבריו קיימין והדרא למרה לפירושו הכי פריך כי היכי דבטילה היא דמהני אף לאחר שבאה לידו והדרא למרה הכי נמי הוה לן למימר באי אפשי קודם שבאה לידו הדרא למרה וריש לקיש אמר כל הקודם בה זכה ומשני לא דבריו קיימין ולא הדרא למרה וקשה לר"י על פירושו דהיכי פריך התם לריש לקיש מדין ודברים אין לי על שדה זו דלא אמר כלום לישני דמילתיה דריש לקיש בקודם שבאה לידו ולכך הוי הפקר בסילק עצמו אבל גבי דין ודברים שהנכסים שלו אין יכול להסתלק בהאי לישנא ועוד קשה דהיכי פריך התם לריש לקיש מרבנן דהכא דאמרי הרי אלו אוכלין בתרומה הא אוקמי' הכא מילתייהו דרבנן בשתק ולבסוף צווח ומילתיה דריש לקיש בצווח מעיקרא ואדרבה מרשב"ג הוה ליה למיפרך ועוד קשה דעד כאן לא פליגי רבנן ורבן שמעון בן גמליאל הכא אלא דהאי משוי ליה כשתק ולבסוף צווח והאי משוי ליה כצווח מעיקרא אבל אי צווח מעיקרא לכולי עלמא כבר זכו יורשין ולא הוי הפקר וריש לקיש קאמר דהוי הפקר ועוד קשה להר"ר פטר דאמר בהגוזל (ב"ק דף קטז.) גבי חמרא דרב ספרא דאדעתא דאריא אפקריה אדעתיה דכ"ע לא אפקריה וא"כ לריש לקיש קודם שבאה מתנה לידו אמאי הוי הפקר הוה ליה למימר שיחזירו לנותן דאדעתא דליקבל מיניה קא יהיב ולא שיהיה הפקר לכל לכך נראה לפרש דר"ל נמי איירי אחר שבאה מתנה לידו דהיינו שתק ולבסוף צווח והא דקאמר הכא דבשתק ולבסוף צווח קנה היינו שלא יחזרו לנותן אלא הפקר הן ובצווח מעיקרא דלא קנה יחזרו לנותן דלא יהיב ליה אלא אדעתא דליקבל מיניה והתם בכריתות גרס איפכא במילתיה דרב ששת מקבל מתנה שאמר לאחר שבאה לידו מתנה זו בטילה לא אמר כלום אי אפשי בה תבטל דבריו קיימין מאי לאו דבריו קיימין והדרא למרה אע"פ שבאה לידו מתנה ומשני דלא הדרא למרה והשתא פריך נמי שפיר מדין ודברים דאין יכול להסתלק הואיל והנכסים בידו וכן ממילתייהו דרבנן דאמרי אוכלין בתרומה ואיירי בשתק ולבסוף צווח כמילתיה דריש לקיש ומיהו בריש השולח (גיטין דף לב: ושם) גרסינן במילתיה דרב ששת להיפך דלא אפשי לא אמר כלום בטילה היא דבריו קיימין כדמוכח התם והויא כאיכא דאמרי וכהנה רבות בגמרא:

הא ד תניא הכותב נכסיו לאחר והיו בהן עבדים וכו' כתבתיה בגיטין בריש פרק השולח.

הא ד תניא שכיב מרע שאמר תנו מתאים זוז לפלוני ושלש מאות לפלוני וארבע מאות לפלוני אין אומר[ין] הקודם לשטר זכה. יש מפרשים, דדוקא בכי [הא], דאין מתנת כולן שוה, ולפיכך אין הקדמת האחד ואיחור שבשני שבשטר ראיה, שלא פרט אותן אלא מפני שאי אפשר לערבן, שאין הפה יכול להוציא שני דברים כאחד. אבל באומר תנו מאתים זוז לפלוני ומאתים זוז לפלוני, בכי הא אומרים כל הקודם בשטר זכה, דאי לא למה לא ערבן, והיה לו לומר תנו שש מאות דינרין בין פלוני ופלוני. ואם תאמר אם כן למה לי דאמר בסופא ואם אמר ואחריך כל הקודם בשטר זכה ליפלוג וליתני בדידה ולימא אבל אם אמר תנו מאתים זוז לפלוני ומאתים לפלוני כל הקודם בשטר זכה. יש לומר דרבותא קא משמע לן דאפילו נתן לאחריו מתנה מרובה משלפניו אין אומרים מתנתו מוכחת שהוא אוהבו יותר ורוצה שאם יצא עליהם שטר חוב שיפרע משלפניו, דכשם דעילה אותו על השאר בסך המתנה כך עילה אותו בהקדמה, קא משמע לן. ואינו מחוור, אלא כל שלא אמר אחריו יצא עליהם שטר חוב גובה מכולן בשוה, ואם אמר תנו מאתים זוז לפלוני ואחריו לפלוני שלש מאות ואחריו לפלוני ארבע מאות כל הקודם בשטר זכה.

תוספתא (פ"ט ה"ד) האומר תנו מאתים זוז לפלוני וחמש מאות לפלוני ופלוני יירש שאר נכסי יצתה עליהן כתובת אשה ובעל חוב גובה מזה שיירש שאר נכסים. ואפשר שטעם התוספתא, שכל האומר פלוני יירש שאר נכסי הרי הוא כאומר ואחריו, דהא שאר קאמר, אבל באומר תנו מנכסי מאתים זוז לפלוני ויש בנכסיו כדי ליתן לזה ועוד שירשו יורשיו, אם יצא עליהן שטר חוב גובה בין המקבל המתנה בין מן היורשים לפי חשבון, כדרך שאמרו במאתים לפלוני ושלש מאות לפלוני וארבע מאות לפלוני, דאין הפרש בין שיתן למי שראויין ליורשו ובין למי שאינן ראויין. ליורשו ובין שנתן לכולן בלשון מתנה או בלשון מתנה למקצתן ולמקצתן בלשון ירושה. אלא [שאני] מסתפק בדין זה, דאם כן פשיטא, מה בא תנא דתוספתא ללמדנו, שהרי כבר שנה שם למעלה מזה דין זה של ברייתא דתנו מנה לפלוני ואחריו לפלוני, והיא היא הברייתא השנויה כאן בגמרא. ואם ללמד שהאומר יירש פלוני הרי הוא כאומר אחריו, פשיטא. ועוד למה שינה דרכו כאן ולקח אותה באומר ויירש, היה לו לשנותה כדרך הבבא הראשונה בסתם וניתני האומר תנו מאתים זוז לפלוני וחמש מאות לפלוני והשאר לפלוני. אלא מדנקט כאן וירש נראה שאין העקר משום לשון השאר, שהוא כאומר לאחריו, אלא כל שנותן מתנה מנכסיו ויצא עליו שטר חוב או כתובת אשה אין גובין אלא מן היורשים ואם אין להם גובין ממקבלי המתנה. וזה נראה לי עקר, דיורשין הרי הן ככרעא ומורישין ובמקומו הן עומדין ונכסי ירושתו כבני חורין, ומקבל המתנה המשועבדין, ואין גובין מן המשועבדים במקום שיש בני חורין, דמתנת שכיב מרע כמשועבדין הן, וכדמוכח בריש פרק הניזקין (גיטין נ, ב) ודייק לה מהא דתנא הכא בהאי ברייתא דתנו מאתים זוז לפלוני ואחריו שלש מאות לפלוני. והגע עצמך, יש לומר דאלמנה ניזונת ממקבלי המתנות במקום שנפלו נכסי ירושה לפני היורשים ואפילו אמר יירשו יורשי נכסים, הא ודאי לא. וזה עיקר. ומיהו מי שאומר יש לי נכסים כן וכן ביד פלוני כן [וכן] ביד פלוני (כן) והיה מונה והולך את שלו ומתוך כך אמר לו תנו מאתים זוז לפלוני, אין נותנין אותו כל המאתים זוז מיד, אלא לפי חשבון מה שיקבצו מהן, שהרי גלה בדעתו דממה שיש לו רוצה לתת לפי חשבון. וכן מצאתיה בתוספתא, דתניא שם: האומר מאתים דינרין יש לי ביד פלוני ושלש מאות ביד פלוני וחמש מאות ביד פלוני יצא עליהם כתובת אשה ובעל חוב גובה אף על פי שלא נ[ת]כנסו כולן, אבל אם אמר [ואחר כך] יטול פלוני מאתים דינרין אם נתכנסו כולן נוטל ואם לאו אינו נוטל אלא לפי חשבון. אם נאבדו מקצת הנכסים לא נאבדו מהם למקבלי המתנה, אלא אם כן נתן דבר המסויים, כגון שאומר תנו חבית יין מחביות לפלוני וכיוצא בזה, וכבר כתבתי יותר בזה בגיטין (סה, ב)גּ גבי מעשה דגניבא דתנו ארבע מאות זוז מחמרא דנהר פקוד.

הכותב כל נכסיו לאחר וצווח הלה מעיקרו ר"ל בשעת המתנה ואמר אי אפשי בהם או איני רוצה במתנה זו או בטלה היא או מבוטלת היא או תבטל או כל לשון שבעולם שמראין הדברים שאינו רוצה בה לא קנה והרי אותם הנכסים בחזקת הבעלים שתק בשעת המתנה כאדם שרוצה לקבל ואח"כ צווח ואמר שאינו רוצה בה קנה אחר שהודה ושתק הרי קבלה ומשקבלה אינו חוזר ודבר זה ענינו בשכיב מרע שאמירתו כמסירתו הא בבריא הרי לא קנה עד שיגיע שטר המתנה לידו ומ"מ אף בבריא אתה מפרשה בשנתן השטר לתוך חיקו או שהקנהו בקצת דרכי הקניות שקונות בלא הגעת השטר לידו ושיעור שבין שתיקה לצווחה לא התבאר בגמ' ולחכמי התוספות ראיתי שנתנו בו שיעור כל שהו אחר כדי דבור של גמר המתנה ואין הדברים נראין אלא כל שעסוקין באותו ענין הוא לדעתי תוך כדי דבור אבל כשנעתקו מאותו ענין לענין אחר או שיצאו מאותו מעמד הוא נקרא שתק ולבסוף צווח:

ובמסכת גיטין התבאר דין זה בבריא ונתגלו שם דברים שאתה צריך לגלגלן בדין זה בשתק ולבסוף צוח והוא ששם אמרו שמקבל מתנה שאמר לאחר שבאה מתנה לידו מבוטלת תבטל אי אפשי בה לא אמר כלום שכל אלו לשון עתיד הם כלומר שהוא רוצה לבטלה עכשו ואחר שקבלה והוא מודה שזכה בה אין בידו לבטלה והמחזיק בה לא זכה אא"כ יפקירנה בפירוש ואם זכה הוא יכול אח"כ להוציאה מידו אבל אם אמר לשון מוכיח שבשעת מתנה בטלה כגון בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימים שהודאתו כמאה עדים ומ"מ לא שתחזור לבעלים אלא שהיא הפקר וכל המחזיק זכה ואע"פ שגדולי הרבנים חולקים בזו לומר שחוזרת לבעלים סוגיא שבמס' כריתות פרק אחרון תעיד לך כן ומ"מ במקום בעלי חוב אין דבריו קיימין כל שקבלה אף בלשון עבר ואע"פ שאם צוח מעקרו רשאי שאינו רוצה לקבל מתנות כדי לפרוע הקפותיו מ"מ אחר שקבלה קבלה ובמקום שחב לאחרים אינו נאמן ויש חולקים אף בזו ואל תחוש לדבריהם כלל מעתה דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר ומה שחסר זה גלה זה ואתה צריך לגלגל דין זה בכאן שזה שאמרו בשתק ולבסוף צוח בשכיב מרע שקנה ואין צוחתו מעכבתו דוקא באי אפשי בה או מבוטלת תבטל אבל אם אמר בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימים במקום שאין חב לאחרים להיותה הפקר ולא להחזירה אצל יורשי השכיב מרע וגדולי המחברים לא הפרישו בה כלל בין לשון ללשון והוא תמה:

ונמצאת למד לשטתנו שלש חלוקות אחת שבשעת המתנה מבטלה בכל לשון אף במקום שחב לאחרים ונשארת לבעלים שתק ולבסוף צוח בלשון עכשו אינו מבטלה כלל ובלשון עבר מיהא היכא דאינו חב לאחרים מבטלה ולא לחזור לבעלים אלא להיות המחזיק זוכה אלא שאם חב לאחרים הוא בדין האמצעית שאינו מבטלה כלל וכן נמצאת למד שמבוטלת תבטל ואי אפשי בה לשון עכשו הם ואין מועילים אלא בשעת המתנה ובטלה היא אינה מתנה לשון עבר הוא ומ"מ צריך אתה לידע שגירסא זו שבמסכת גיטין בלשונות אלו מתחלפת בקצת ספרים עם גירסא שבמסכת כריתות פרק אחרון והוא ששם אמרו הנותן מתנה לחברו ובאת לידו ואמר אי אפשי בה כל המחזיק בה זכה והקשו עליה מזו שבגיטין והביאוה בנסח זה מקבל מתנה שאמר לאחר שבאה מתנה לידו תבטל מבוטלת אי אפשי בה דבריו קיימים בטלה היא אינה מתנה לא אמר כלום מאי לאו דבריו קיימים והדרא למרה ומינה הא בטלה היא אינה מתנה לא אמר כלום למיהדר למרה אלא שכל המחזיק זכה ומתרץ דבריו קיימים והמחזיק זכה הא בטלה היא אינה מתנה לא אמר כלום ואם החזיק בה אחר מוציאה כל זמן שירצה וזה הפך מה שכתבנו בנסח סוגיא שבגיטין והפך מה שפסקנו ותדע שהרבה מפרשים טרחו לישבה ולא עלתה בידם כהוגן ונסח זה בשום פנים אי אפשר לישבו שאף כשתבא לשנות בשטתנו ולומר שכל בשתק ולבסוף צוח בלשון עכשו מפקירה הוא מעכשו וכל המחזיק זכה היכא דלא חב לאחרים ולפרש לא אמר כלום לענין מהדר למרה אלא שהמחזיק זכה וכדמסקינן התם דבריו קיימים והמחזיק זכה אם כן בטלה היא אינה מתנה דקאמר הכא דבריו קיימים פירושו למהדר למרה והיאך נפרש בלשון זה שם שאמר בה לא אמר כלום אם חוזרת לבעליה כל שכן שדבריו קיימים ואם תפרש לומר לא אמר כלום למהדר למרה אלא שהמחזיק זכה הינו הך ומ"מ גדולי הפוסקים העידו על נסחא שבכריתות שהיא שנויה בדרך אחרת בנסח זה הנותן מתנה לחברו ובאת לידו ואמר הלה אי אפשי בה כל המחזיק זכה והקשו מזו שבגיטין בנסח זה מקבל מתנה שאמר אחר שבאה מתנה לידו מתנה זו מבוטלת תבטל אי אפשי בה לא אמר כלום בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימים מאי לאו אי אפשי בה לא אמר כלום וכל המחזיק לא זכה ותירצה לא אמר כלום לחזור לבעליה אלא שכל המחזיק זכה ונמצא לנסח זה גם כן שלש חלוקות הראשונה כדרך שכתבנו בשטתנו שכל שבשעת המתנה צווח מבטלה בכל לשון אף במקום שחב לאחרים וזו אין בה מחלקת ופקפוק כלל אבל שתק ולבסוף צוח בלשון עכשו כל שאינו חב לאחרים הרי הוא מפקירה מעכשו והמחזיק זכה וזהו שאמרו מבטלת תבטל אי אפשי בה לא אמר כלום ופירושה לא אמר כלום לחזור לבעליה אלא שהמחזיק זכה וכמו שתירצוה שם והן הן דבריו של ריש לקיש הא בטלה היא אינה מתנה במקום שאין חב לאחרים דבריו קיימים וחוזרת לבעליה ועל הדרך שאמרו במסכת גיטין כתבתי ונתתי שדה פלני לפלני והוא אומר לא כתב ולא נתן לי הודאת בעל דין כמאה עדים וחוזר לנותן ואע"פ שזו מ"מ לא באה לידו מעולם מ"מ סתמא נאמרה וכן שהבעלים היו מסלקים הימנה ואפשר שגדולי המחברים כונו לדעת זה אלא שקצרו בדבריהם והרבה פוסקים פסקוה כן ועל דרך האמת על כרחנו צריכים אנו לענות בה אמן מפני שהסוגיאות מתישבות בה כראוי אע"פ שאנו צריכים לשנות בה בפסק שלנו וכל שכן שבאמת גדולי המחברים נראין מכונים לשטה זו:

ולמדת שלדברי הכל זו שבמסכת גיטין וזו שבכריתות כלם בשתק ולבסוף צוח הם שאם בשעת מתנה לית דין ולית דיין כמו שכתבנו ואע"פ שבקצת הלכות ובקצת ספרים אין גורסין בזו שבכריתות ובאת לידו פירושה מ"מ כך הוא שכל שצוח מעיקרו ודאי לנותן היא חוזרת שאין אדם נותן אלא על דעת המקבל וכמו שאמרו בפרק הגוזל זוטא רב ספרא הוה אזיל בשייראתא לוינהו חד אריא כל ליליא הוו שדי ליה חמרא ההיא ליליא שדא ליה רב ספרא ולא אכליה קדים רב ספרא זכה ביה ואמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא למה ליה לרב ספרא לאקדומי למיזכי ביה והא אדעתא דאריא אפקריה אדעתא דכולי עלמא לא אפקריה ותירץ לה לרוחא דמילתא עבד ולמדנו שאין אדם מסלק עצמו מן הדבר אלא על דעת שיקבלנו האחר ואף ממקומו מוכרע כן ואע"פ שאין הם גורסים בדברי ריש לקיש שם ובאת לידו הרי מ"מ הקשה לו ממה שאמור במסכת גיטין שנאמר שם אחר שבאת לידו ואף מה שהקשו לו שם משמועת הכותב נכסיו והיו בהן עבדים מעידה כן שהעמידוה כאן בשתק ולבסוף צוח והרבה נוטים לשטתנו לענין פסק ומחזיקים זו שבכריתות כמשבשת וכן יש שאין גורסים שם ובאת לידו גם כן אלא שמפרשים שדעת ריש לקיש היא בצווח מעיקרו ומפרשים שהוא מקשה לו מסוף השמועה ר"ל בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימים שכל שאומר שלא היתה מתנה בשעת מתנה הרי הוא כצווח מעיקרו ואמר דבריו קיימים מאי לאו דבריו קיימים והדרא למרה ומתרץ לא אלא דבריו קיימים להיותה הפקר ואע"פ שלדעתנו במבוטלת ובאינה מתנה כך היא מ"מ מה שהיה ר"ל כן בצווח מעיקרו ולדמות בטלה היא ואינה מתנה לצווח מעיקרו אינה בשום פנים ולדעתי יש לפרש בשטה זו שאף ריש לקיש לא אמרה אלא בצווח ולבסוף שתק והמקשה הבין מדבריו שאמרה אף בצווח מעיקרו והקשה מבטלה היא אינה מתנה והיה מדמה אותה לצווח מעיקרו ותירץ לו שאף לפי סברתו שמדמה אותה זו לזו אינה קושיא שהרי אף זו הפקר היא ומ"מ עיקר דבריו לא היו אלא בשותק ולבסוף צווח ובטלה היא אינה מתנה אינה דומה לזו וסוף הדברים אין הסוגיאות מתישבות כלל אלא למה שכתבנו בנסח גדולי הפוסקים ועל הדרך שפירשנו בדבריהם והן הן הדברים:

מתנה זו שלא נמסרה ליד המקבל עצמו אלא שזכוה לו על ידי אחר הן שכיב מרע באמירה הן בריא בהקנאה ושתק ולבסוף צווח או שלא היה בפניו וכששמע ושתק ואח"כ צווח גדולי המחברים פסקו בה שהדבר ספק שמא מאחר ששתק בשעת ידיעה קבלה ועכשו רוצה לחזור או שמא לא היה בדעתי לקבלה וזה שלא צוה מתחלתו הואיל ולא הגיע לידו כלום וסופו הוכיח על תחלתו לפיכך אם קדם אחר וזכה זכה שמא זכה זה ועכשו חוזר והרי היא הפקר ואם חזרו הבעלים ותפשוה אין מוציאין שהרי שמא המקבל לא קבלה מעולם והיה דינה לחזור לבעליה ונראה שזה שנסתפקו בה הוא ממה שאמרו הכותב נכסיו לאחר והיו בהם עבדים ושתק ולבסוף צוח שאם היה רבן שני כהן הרי אלו אוכלין בתרומה לדעת רבנן שהם סוברים שמששתק קנה וזה שחזר וצוח אינו כלום ולדעת רשב"ג אין אוכלין שמעולם לא קבלם וסופו הוכיח וזכו בהם יורשי ראשון או הוא בעצמו במתנת בריא שבהקנאה ואמרו בשני של חולין מכח שמועה זו בענין אחר בקסרי היה מעשה ולא אמרו בה לא איסור ולא התר ומ"מ רוב פוסקים כתבו שלענין ממון קנה בשתיקה כרבנן ולענין איסור כגון תרומה לעבדים אלו ושאר דברים כיוצא בה שהוזכרו בשני של חולין הוא שיש להחמיר מספק הא זכה לו על ידי אחר שלא בפניו וכששמע צוח אין ספק שזהו כצווח מעיקרו וידו על העליונה שאם רצה הנותן לחזור קודם שידע זה אינו רשאי שזכין לאדם שלא בפניו ואם לא רצה זה לקבלה אינה מתנה שאין נותנין מתנה לאדם בעל כרחו:

שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלני ושלש מאות לפלני וארבע מאות לפלני אין אומרים כל הקודם בשטר זכה תחלה אלא כלם זכו כאחד ולפיכך אם יצא עליו שטר חוב גובה מכלם לפי השבון העזבונות ר"ל שאם החוב רביע העזבון כל אחד פורע רביע עזבונו וכן התבאר במסכת כתבות שאם לא נמצא שם בכדי כל העזבונות חולקים את הנמצא לחשבון מה שאמר הוא אבל אם אמר תנו מאתים זוז לפלני ואחריו שלש מאות לפלני ואחריו ארבע מאות לפלני אומרים כל הקודם בשטר זכה לפיכך אם יצא עליו שטר חוב גובה מן האחרון אין לו גובה משלפניו אין לו גובה משלפני פניו וכן אם לא נמצא שם בכדי החוב נוטל הראשון תחלה וכן על הסדר וגדולי המפרשים חדשו בדין זה שאם היו המתנות שוות ר"ל תנו מאתים לפלני ומאתים לפלני אפילו לא היה שם לשון אחריו כל הקודם זכה שהרי היה יכול לומר תנו שש מאות לפלני ופלני ופלני למה חלקם אלא שהוא מכוין להקדים ואף חכמי הדורות שלפנינו נסכמים בה הא בריא שהקנה כל שבשטר אחד ויום אחד אין כאן דין קדימה כלל:

שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלני בכורי בראוי לו נוטלן ונוטל את בכורתו שאין אומרים שלא אמר בראוי לו אלא שרצה לומר במה שראוי לו מצד הבכורה אלא כאדם שאומר ראוי לו שיטול כך וכך במתנה לפי מה שקדמני מאהבתו ומעבודתו ומ"מ אם אמר בפירוש בבכורתו ידו על העליונה ואם מאתים זוז אלו יתרים מחלק הבכורה נוטלם ואם חלק הבכורה יתר נוטל חלק בכורה שאין ברשות האב למעט בה כמו שביארנו ואע"פ שזה בלשון מתנה ובלשון מתנה יכול למעט אף חלק בכורה מ"מ דוקא אם אמר כן בלשון נתינה לאחרים כלומר שחלק נכסיו במתנה והשוה להם את הבכור אבל אמר תנו לו בחלק בכורתו כך וכך אינו יכול למעטה:

וכן שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לאשתו בראוי לה נוטלתן יתר על כתבתה ואם אמר בכתבתה ידה על העליונה ואם המאתים זוז יתרים על כתבתה נוטלם ואם הכתבה יתרה נוטלת כתבתה ודבר זה אתה צריך לפרשו בשאינה לשם שאם היא לשם הרי אמרו בטלי קרקע זה בכתבתיך שמחלה כתבתה או שמא אף כשהיתה לשם וכבר ביארנו שלא נאמר כן אלא במנה מאתים וזו שבכאן אתה מפרשה בנדוניא:

בד"ה כאן בצווח כו' לפירושו הכי פריך כי היכי דבטילה היא דמהני אף לאחר כו' עכ"ל דמרישא באי אפשי דלא אמר כלום ניחא דלא פריך לפירושו משום דר"ל איירי בצווח מעיקרא ולא בא מעולם לידו ולכך הוי הפקר אבל רב ששת איירי בשתק ולבסוף צווח כיון דבאה המתנה לידו לא נסתלק ממנה באי אפשי אבל מסיפא אע"ג דמיירי נמי בשתק ולבסוף צווח פריך שפיר לר"ל דכי היכי דבטלה כו' אבל לפירוש התוספות לקמן דאי אפשי דר"ל איירי בשתק ולבסוף צווח הוצרכו להפך הגירסא ומאי אפשי דסיפא דקתני בה דבריו קיימין פריך לר"ל ומשני דלא הדרא למרא אבל אי לא תהפך הגירסא אכתי תקשי לר"ל מאי אפשי דרישא דקתני לא אמר כלום ודו"ק:

כאן בצווח מעיקרא פירוש כגון שהשליך לו שטר המתנה בתוך חיקו והוא צווח מיד לא קנאה ואם שתק ולבסוף צווח קנה. הראב"ד.

דתניא הכותב כל נכסיו לאחרים כו' בכריתות פרכינן מדתנא קמא אדריש לקיש במה שאמרו דריש לקיש אמאי אוכלים בתרומה והא כיון שאמר אי איפשי בהן הוו להו הפקר. ומפרקינן קסבר האי תנא מפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור וקסבר דמעוכב גט שחרור אוכל בתרומה הילכך לתנא קמא הוו להו עבדים הפקר ולרבן שמעון בן גמליאל הרי דין של יורשי (שני) ראשון. ולענין הלכה כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ד' מהלכות זכייה שהדבר ספק וטעמו משום דבפרק השוחט בסופו משמע דמספקא להו לרבנן אי כתנא קמא אי כרבן שמעון בן גמליאל הילכך אם קדם אחר וזכה לעצמו אין מוציאין מידו משום דאפשר דקיימא לן כתנא קמא ואם חזרו בעלים ותפסו אין מוציאים מידם משום דאפשר דנקטינן כרבן שמעון בן גמליאל. אבל הריא"ף ז"ל כתבה סתם ונראה שהוא פוסק כרבנן ודאמרינן בחולין לא אמרו בה התם משום כבודו דרבן שמעון בן גמליאל דהיינו משום דליכא למימר התם דמדשתק בשעת שחיטה לא היתה מחשבתו לעבודה זרה דדילמא שתק וחשב לעבודה זרה ולמה ליה למצווח ודאמרינן משום כבודו דרבן שמעון בן גמליאל לאו דוקא דאפילו לרבנן נמי איכא למיחש משום טעמא דכתיבנא אלא כיון דרבן שמעון בן גמליאל אמר בהדיא דאמרינן סופו הוכיח תלו לה ברבן שמעון בן גמליאל. הר"ן ז"ל.

תנו רבנן שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני כו' כתב הרב בעל העיטור ז"ל דוקא כשאמר לו בחובו הוא דאמרינן שאין לו אלא חובו אבל אם אמר לפלוני בעל חובו סתם ולא אמר לא כראוי לו ולא בחובו רצה בחובו נוטלן רצה במתנה נוטלן ואם הוא פקח נוטל שניהם דבדעתיה תליא מילתא כיון דסתמא קאמר והכי מוכח בכתובות פרק אלמנה. עד כאן ממפרש לא נודע שמו.

רשב"ם ד"ה אם יצא כו' מתנת שכיב מרע כיורש כו' תמיהני הא גם ממתנת בריא גובה בשטר: