מסכת בבא בתרא דף קכ״ז עמוד א׳

מדדרש רבא שתי נשים שילדו במחבא כותבין הרשאה זה לזה ואם תאמר הא רב (פפי) משמיה דרבא אמר דאין לו לבכור קודם חלוקה והיאך יבא ליטול בכורה מכח אידך ואור"י דאין זה בא אלא מכח שליחות דהלכתא שליח שוויה:

אי הכי ליתני נמי תשב לזכר ולנקבה ולנדה קשיא ואף על גב דסלקא בקשיא ולא סלקא בתיובתא, לא דחי לה, ואינו נימול לשמונה לדחות את השבת.

בכור ולא ספק לאפוקי מדדרש רבא כלומר, מדדרש בקדמיתא דכותבין הרשאה זה לזה אפילו לא הוכרו ולבסוף נתערבו. אבל מאי דדרש' בבתרייתא בכור ודאי הוא, שהרי הוכרו אלא שלבסוף נתערבו.

הא ד אמר ליה רב פפא לרבא ברם כך אמרו משמיה דרבי ינאי הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה. איכא למידק, דהא רב פפא הוא דאמר לעיל משמיה דרבא דאין לבכור קודם חלוקה, ואם מכר קודם חלוקה לא עשה ולא כלום, ואם כן היאך הוא כותב הרשאה, דהרשאה כמתנה, דהא בעי למכתב ליה זיל דון ואפיק לנפשך, וכל שאי אפשר ליתן אי אפשר להרשות עליו. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (שלוחין פ"ג) דמלוה על פה שאי אפשר להקנותה אלא במעמד שלשתן גם היא אין כותבין עליה הרשאה. ויש מדקדקין מכאן שאין כן, דהרשאה בכל דהו סגי, דהא שליחא שוייה, וכדאמרינן בפרק מרובה (ב"ק א', א) כיון דכתיב ליה כל דמתמנית מן דינא עלי הדר שליחא שויא, וכיון שכן אפילו במה שאי אפשר למסור [למכור] וליתן, כגון זו, ואי נמי מלוה על פה, כותבין עליה הרשאה. ומסתברא לי כדברי הרמב"ם ז"ל, דכל דצריך למיכתב זיל דון ואפיק לנפשך אי לא מצי יהיב היאך (אי) אפשר למימר ליה אפיק לנפשך, הא הוו מילי דרבנן כחוכא. אלא הכא יש לומר דרב פפא לאו דשמעא מרבא וסברא, אלא מכללא שמעה, כדאמרינן לעיל, ודילמא לדידיה לא סבירא ליה, והשתא נמי דשמע מרבא דדרש דאפילו בשלא הוכרו כותבין הרשאה הכיר שטעה בדברי רבא מעיקרא, ובודאי נתברר מדדרש רבא כדברי רב פפא דלא עשה ולא כלום בפלג(ת)א קאמר. ואי נמי יש לפרש, דמעיקרא סברה כרבא דרביה למאי דסבירא ליה דלא עשה ולא כלום בכולהו קא אמר, אבל לבתר דשמע להא דר' ינאי ושמע נמי מרבא רביה דאמר עדיפא מינה דאפילו בשלא הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה, הדר ביה וסבר כותיה דיש לו לבכור קודם חלוקה ויכול למכור ולתת ולהרשות. כנ"ל. ומיהו יש לדקדק בזה בפרק שבועת העדות (שבועות לג, ב) (גמר) [גבי] משביע אני עליכם שאתם יודעים באיש פלוני שהוא כהן. וכבר כתבתי עליה בארוכה בבבא קמא פרק מרובה ובספר תשובות שאלות (ח"ב סי' רכ"ד) בסייעתא דשמיא.

ילמדנו רבינו היו מוחזקין בו שהוא בכור ואמר בשעת מיתתו על אחר שהוא בכור. פירש ר"ש(י) ז"ל דמוחזקין בו בקול, כמו שאמרנו למעלה, אבל אם יש עדים שנולד זה קודם לאותו שאמר אביו עכשיו שהוא בכור אינו נאמן. אבל כשאין שם עדים אלא חזקה, מבעיא להו אי מהימן במקום חזקה כי האי או לא. ויש מקשים על דבריו, דאפילו כשיש עדים שנולד ראשון נאמן האב לומר לרבי יהודה זה בני ממזר, כדאיתא בקידושין (עח, ב) ושנינו שם אפילו שניהם אומרים על העובר שבמעיה ממזר הוא אינן נאמנין רבי יהודה אומר נאמן, ותניא נמי הכי מכאן אמר רבי יהודה נאמן אדם לומר זה בני בכור וכשם שנאמן לומר זה בני בכור כך נאמן לומר זה בן גרושה וזה בן חלוצה, ואמרינן לקמן (בבא בתרא קכח, ב) שהאומר על תינוק בין הבנים בכור הוא נאמן. אלא אפילו מוחזקין בו שהוא בכור שיש עדים שנולד קודם לכל שאר הבנים, וכל שכן שהוחזקה בקול. אבל באומר על אחר שהוא בכור, וכדאמרינן לקמן (בבא בתרא קכז, ב) אמר בני [הוא וחזר ואמר] עבדי [הוא] אינו נאמן. ומיהו מסתברא לי להעמיד דברי הרב בתאומים ויש עדים שזה יצא ראשונה, דאי חד בנו בכורו השני ודאי בנו, דאי אפשר שיהא האחד [בנו] והאחד ממזר, דטפה אחת מתחלקת לשני וולדות.

המפלת טומטום הואיל ולא נודע אם זכר אם נקבה וכן המפלת אנדרוגינוס הואיל וחציו זכר וחציו נקבה הרי זו יושבת לזכר ולנקבה ר"ל שנותנין לה טומאת לידה כשיעור נקבה והוא שבועים אע"פ שלא ראתה דם ואין נותנין לה ימי טוהר אלא עד תשלום ארבעים יום מיום הלידה שאין נותנין לה ימי טוהר אלא כשיעור זכר שלשים ושלשה יום וצא מהם שבעה שצירפת עם ימי טומאת לידה מספק נקבה ונמצא שאין לה ימי טוהר אלא ששה ועשרים ולמדת מ"מ שלידת טומטום ואנדרוגינוס לידה גמורה היא שאלו היינו מספקים על לידתם אם היא לידה אם לאו לא היינו נותנים לה ימי טוהר כלל שאין טוהר אלא ללידה וכן אם היה בריא לנו שאינה לידה לא היינו נותנין לה ימי טומאה בלא דם כלל שאין טומאה בלא דם אלא ללידה אבל כל שאנו מספקים בנולד אם זכר אם נקבה ואם היא קרויה לידה אם לאו יש לה ימי טומאה בלא דם כשיעור נקבה ואין לה דם טוהר כלל אלא כל דם שתראה בחזקת דם נדה היא וזהו מה שאמרו בקצת לידות תשב לזכר ולנקבה ולנדה כגון מי שלא הוחזקה במעוברת והפילה כשהיא עוברת בנהר ואין ידוע מה הפילה שמא זכר הפילה שמא נקבה הפילה שמא לא ולד הפילה הואיל ולא הוחזקה במעוברת שמא תאמר והלא די לנו בישיבה לנקבה ולנדה ר"ל לנקבה ליתן לה שבועים טומאה אף בלא דם ולנדה שלא ליתן לה שום טוהר אלא כל דם שתראה יהא דם נדות ומה מוסיף או גורע ישיבה לזכר למי שיש לה לישב לנדה דבר זה התבאר במסכת נדה והענין הוא שכבר ידעת שהנדה מכיון שראתה פעם אחת טמאה שבעה ולאחר שבעה אם פסקה טובלת לערב בין שראתה כל שבעה בין שלא ראתה אלא יום אחד מעתה הגע עצמך שראתה ביום ארבעים ללידתה ואח"כ חזרה וראתה ביום מ"ז אילו לא חששנו לזכר היתה ראיית ארבעים תחלת נדה וראיית מ"ז סוף נדה וטובלת לערב שאם מחשש נקבה ימי טוהר הם ואם מחשש נדה סוף נדה הם אבל עכשו שחששנו גם כן לזכר ראיית ארבעים שמא של טוהר היתה וראיית מ"ז תחלת נדה וכן אתה אומר בראתה יום שמנים שמחשש נקבה אלא שבנקבה כבר מצאת בה חומר ממקום אחר לטומאת לידה בלא דם:

מאחר שביארנו שלידת טומטום ואנדרוגינוס לידה גמורה היא ואין צורך בהם לישיבה לנדה אלא לזכר ולנקבה אף אתה אומר בטומטום שאם נקרע בתוך זמן זה שאין ישיבה אלא למה שהוא אם זכר זכר ואם נקבה נקבה וכן אתה דן בטומטום שחל יום שמיני שלו בשבת שנקרע תוך שמנה שמילתו דוחה שבת וכן באנדרוגינוס ואין אומרין בשני אלו ר"ל בטומאת לידה ובמילת שבת וילדה זכר עד שיהא זכר משעת לידה ומ"מ ראיתי לחכמי ההר שפסקו לענין מילה בטומטום שאינה דוחה שבת ואע"פ שנשארו דבריו בקושיא אין דוחין פסק שמועה משום קושיא ומילה לחוד וטומאה לחוד ולא יראה לי כן:

מי שהוא ספק בכור ספק פשוט אינו נוטל פי שנים אלא אומרין לו הבא ראיה וטול:

שתי נשים של איש אחד שילדו שתיהן זכרים במחבואה אחת ולא נודע איזה מהם קודם וכשגדלו ובאים לירש עם אחיהם כל אחד מהם תובע חלק בכורה מספק ואחיהם דוחים אותם ואומרים לכל אחד מהם לכשתברר שאתה בכור טול בכורתך אם הוכרו תחלה ולבסוף נתערבו הואיל וברור היה בשעת לידה כותבין הרשאה זה לזה ונוטלין חלק בכורה ממה נפשך ואם לא הוכר מעולם איזה מהם קודם אין הרשאתם כלום וכן הדין בשתי נשים של שני אנשים וכל אחד בכור לאביו ונתערבו עד שכשבאו לירש זה בנכסי ראובן וזה בנכסי שמעון יורשי ראובן דוחים את זה שבא אצלם לומר שמא של שמעון אתה ויורשי שמעון דוחין את זה הבא אצלם לומר שמא של ראובן אתה אם הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה הואיל ובשעת לידה כל אחד היה בכור לאביו אבל אם לא הוכרו כלל הרי כל אחד מהם בכור ספק ואין הרשאתם מועלת לענין חלק בכורה ומ"מ באלו אנו צריכים לברר חלק פשיטותם שהרי היורשים יכולים לדחותם אף מחלק פשיטות לומר הבא ראיה שאחינו אתה וראיתי לגאוני ספרד שכתבו לפי תמם אבל בחלק פשוט כותבין ואף לקצת חכמי הראשונים שבהר ראיתי כן והביאוה ממה ששנינו בבכורות פרק בכור לנחלה שתי נשים של שני אנשים שלא בכרו עדין וילדו שני זכרים פירוש ולא נודע זה למי וזה למי כל אחד מהם נותן חמש סלעים לכהן מת אחד מהם בתוך שלשים אם לכהן אחד נתנו מחזיר להם חמש סלעים ואם לשני כהנים נתנו לא יחזירו והקשו בגמ' לנסח זה מאי שנא לשני כהנים דלכי אזלי לגבי האי מדחי להו ולכי אזלי לגבי האי מדחי להו כלומר מה שנטלתי משל חי נטלתי כהן אחד נמי ליזיל להאי ולדחייה וליזל להאי ולדחייה כלומר ואין המת בנך אלא החי ותירצוה בבאים בהרשאה והרי משנה זו סתם נאמרה אפילו לא הוכרו מעולם ובאותו פרק בעצמו נאמר בחלק בכורה מי שלא שהתה אחר בעלה שלשה חדשים וילדה בכור לכהן ולא לנחלה והקשו בגמ' בנסח זה בכור לנחלה הוא דלא הוי הא כפשוט שקיל אמאי כי אזיל לגבי האי לדחייה וכי אזיל לגבי האי לדחייה ותירצו לא נצרכה לבא אחריו והכי קאמר בכור לכהן והבא אחריו אינו בכור וכשהראשון תובע דוחים אותו שמא לא משל בעל שני הוא והקשו ליכתבו הרשאה להדדי ומתרץ לה ממה שלא הוכרו מעולם אלמא בחלק בכורה נאמרה ובראשונה לא אמרוה מפני שאינה עסוקה בבכור זהו דעת הגאונים והרבנים ואע"פ שכדאי הם לסמוך מ"מ ממקום שבאו אינה הכרח לדעתי שמא הראשונה בהוכרו ולבסוף נתערבו ואע"פ שבסתם היא שנויה מפני שסתם הדברים כל שבשתי נשים לשני אנשים הוכרו תחלה הוא אבל זו שלא שהתה שלשה חדשים על כרחך לא הוכרו מעולם ונמצא סתמן של אלו כפירושן ולא עוד אלא שבראשונה האבות הם התובעים ולא הספקות ומאחר שהאבות בעלי דבר והם נכרין ראוי לומר שתהא הרשאתם מועלת ומ"מ אחר שגאוני עולם מסכימים בה ראוי לילך אחריהם ואף הם למדו מדברי עצמם שמי שזכה מנה לאחד מבניו של פלני ולא פירש לאיזה בן כותבין הרשאה זה לזה וגובין את המנה וחולקין אותו:

בפרשב"ם בד"ה אי הכי כו' ולנדה כו' מספקא דלמא זכר הוה ואית לן למדרש עד שיהא זכר כו' עכ"ל האי ספקא ודלמא לא קאי אזכר דה"ה בנקבה אלא דספקא ודלמא קאי אאית לן למידרש עד שיהא זכר כו' וה"נ אית לן למדרש עד שתהא נקבה כו' כפרשב"ם דלעיל ולא נקט רשב"ם מלתיה אזכר אלא משום דרב שרביא נמי לא נקט רק זכר במלתיה וסמך עצמו דה"ה והוא הטעם בנקבה ומהרש"ל כתב בזה דברים דחוקים ואין להאריך ע"ש:

בא"ד ומשנינן נ"מ שאם תראה יום ל"ד כו' ואם תראה ג' ימים רצופין כו' או שמא זכר כו' עד שתשב י"ז ימים נקיים כו' עכ"ל וכתב מהרש"ל לפום ריהטא קאמר הכי אבל לא דייקא אלא ט"ו נקיים בעי כו' עכ"ל ע"ש באורך וא"א כי הרב לפום חורפיה לא דק בפרשב"ם שהרי הוא בא לתרץ מאי נ"מ בחומרא דתולין ראיית יום ל"ד בימי טוהר דזכר וכשתראה ג' ימים רצופין מיום מ"א ואילך איכא חומרא טפי בשתולין ראיית יום ל"ד בתחלת נדה דה"ל השתא זבה גדולה וליכא לאשכוחי חומרא בשתולין ראיית ל"ד בימי טוהר אלא כשלא תראה אחר כך רק יום אחד ביום מ"א דהשתא הויא לה תחלת נדה ותשב ז' נקיים אבל אם אנו תולין ראיית יום ל"ד בתחלת נדה ה"ל השתא שומרת יום כנגד יום והכי אמרי' בהדיא בפרק המפלת וכמ"ש לקמן בהג"ה דפרש"י ודברי רשב"ם נמי הכי מתפרש אם תראה ג' ימים רצופים כו' דמזה איכא חומר טפי בשתולין ראיית ל"ד בתחלת נדה דה"ל השתא זבה גדולה או שמא ילדה זכר כו' דהשתא בשרואה יום אחד ביום מ"א איכא חומר טפי כשתולין ראיית ל"ד בימי טוהר דה"ל השתא תחלת נדה ותבעי ז' ימים ולא תסגי לה בשומרת יום ותו לא מידי והדברים ברורים למבין:

תוס' בד"ה מדדרש רבא כו' דהלכתא שליח שוייה עכ"ל ר"ל דמסקינן בפ' מרובה דהלכתא במרשה את חבירו דשליח שוייה ולא כמקנה לו וק"ל:

תיובתא דרב משרשיא תיובתא תימה אמאי לא משני סמי מכאן טומטום דהא במסכת בכורות פרק אלו מומין קאמר סמי מכאן טומטום. ונראה משום דלא מהניא ליה האי שנוייא הכא דאכתי קשה ליה מכמה משניות דתנן במסכת נדה פרק המפלת סנדל או שליא טמאה לידה וכל שכן טומטום. תוספי הרא"ש ז"ל.

תנא ספוקי מספקא ליה ולחומרא כלומר הוא מספקא ליה אי לידת טומטום לידה היא וכי מקרע בתר הכי ומשתכח זכר קרינא ביה וילדה זכר ואי משתכח נקבה קרינא ביה ואם נקבה תלד או לאו לידה היא כלל כי היכי דתיהוי אמו טמאה לידה וכיון דמספקא עבדינן לחומרא דלענין טומאת לידה אמרינן דלמא לידה מקרייה ומחייבינן לה בטומאת לידה וכיון דאכתי לא נקרע ולא ידעי אי זכר אי נקבה היא עבדינן לחומרא ומחייבינן לה כטומאת שבועיים דנקבה. ולענין ימי טוהר אמרינן לאו לידה היא ולית לה ימי טוהר כלל לא כזכר ולא כנקבה אלא כל דם שתראה דם נדות הוא וכיון דקיימא לן בזבה דבעינא שבעה ימים ספורים לאחר טהרתה כדכתיב ואם טהרה מזובה כו' אבל נדה לא בעיא שבעה ימים ספורים לאחר טהרתה אלא שבעה ימים בלחוד בעינן מתחלת נדתה ואף על גב דחזיא דם שבעה ימים כולהו ואפילו ביום השביעי טובלת לערב וטהורה כדכתיב שבעה ימים תהיה בנדתה וביום השמיני כו' קתני הכא תשב לזכר שאם ראתה דם ליום הארבעים ללידתה וראתה הדם אחר כך ביום שבעה וארבעים אם נאמר דהאי לידה לאו לידה היא ולית לה ימי טוהר כלל הוה ליה האי דם דחזיא ביום ארבעים תחלת נדות והאי דם דחזיא בתר הכי ביום שבעה וארבעים סוף שבעה ימים דההוא נדות וטובלת לערב ונמצאת טהורה ואם נאמר דהאי לידה לידה הויא הוה ליה ההוא דם דחזיא ביום ארבעים תשלום ימי טוהר והא דחזיא ביום שבעה וארבעים תחלת ימי נדות בעיא למיתב שבעה ימים מיום שבעה וארבעים ואילך ולהכי קתני תשב לזכר כלומר אף על גב דלא יהבינן לה ימי טוהר כלל דלמא לאו לידה היא היכא דחזיא ביום ארבעים והדר חזיא ביום שבעה וארבעים כיון דאי חשבת ליה לההוא דם דחזיא ביום ארבעים דם נדות הוה ליה האי דם דחזיא ביום שבעה וארבעים סוף שבעה ימי נדות ואם נאמר דההוא לידה הויא לידה ואית לה ימי טוהר הויא לה ההוא דם דחזיא ביום ארבעים תשלום ימי טוהר והדר חזיא דם ביום שבעה וארבעים הוי תחלת נדות עבדינן לחומרא ואמרינן דלמא ההיא לידה הואי והאי דם דחזיא ביום ארבעים דם טוהר הוא והוה ליה דם דחזיא ביום ארבעים ושבעה תחלת נדות ומצריכינן לה שבעה ימים מיום שבעה וארבעים ואילך והכי נמי עבדינן היכא דחזיא ביום שמונים ללידתה שהיא תשלום ימי טוהר דנקבה והדר חזיא דם בשמונים ושבעה אשתכח השתא דהאי פירוקא דאמרינן לחומרא דהא מתני ליכא לאותובי מינה עליה דרב שיזבי משום דמוקמינן לה ללידת טומטום דספיקא הוא אי מיקריא לידה אי לא הלכך לענין טומאה עבדינן לחומרא ואמרינן דלמא לידה הואי ומחייבינן לאמו בטומאה אם זכר כטומאת זכר אם נקבה לטומאת נקבה ומשום הכי קתני בהאי מתניתין תשב לזכר ולנקבה ולנדה פירוש לזכר ולנקבה דלמא לידה היא ואמו טמאה לידה וכדפרישית לעיל ולנדה דלמא לאו לידה היא ואין לה דמי טוהר כלל אלא כל דם שתראה דם נדות הוי. הרא"ם ז"ל.

אי הכי ליתני נמי תשב לזכר ולנדה קשיא ואף על גב דסלקא בקשיא ולא סלקא בתיובתא לא דחינן לה ואינו נימול לשמונה לדחות את השבת. בכור ולא ספק לאפוקי מדדרש רבא. כלומר מדדרש בקמייתא דכותבין הרשאה זה לזה אפילו לא הוכרו ולבסוף נתערבו אבל מאי דדרש בבתרייתא בכור ודאי הוא שהרי הוכרה אלא שלבסוף נתערבו. הרשב"א ז"ל.

לאפוקי מדדרש רבא שתי נשים שילדו במחבואה פירוש שילדו במחבואה אחת שהוא מקום אפל ונתערבו הולדות והיה אחד מהם בנו של ראובן והשני בנו של שמעון וכל אחד משתי ולדות הללו בכור לאביו כשיבא אחד מהן לירש עם בניו של ראובן דוחים אותו אצל בניו של שמעון ובניו של שמעון דוחין אותו אצל בניו של ראובן וכיון שכן כותבין הרשאה זה לזה. ואמרינן בסיפא הדר אוקי רבא אמורא עליה ודרש דברים שאמרתי לכם טעות הוא בידי ברם כך אמרו משום רבי ינאי הוכרו כו'. והאי דאמרינן לאפוקי מדדרש רבא לאו לאפוקי מדרשא בתרא אלא לאפוקי מדרשא קמא דרבא כלומר סלקא דעתך אמינא כדרשא קמא דרבא דאמר כותבין הרשאה זה לזה לפי שכל אחד מהן בכור ודאי היה לאביו בשעת לידה ולא היה בכור ספק קמשמע לן דדוקא הוכרו שהיו בכור ודאי לאביו אבל לא הוכרו אין כותבין הרשאה זה לזה בחלק בכורה משום דכתיב בכור ולא ספק והני כיון שלא הוכרו בשעת לידה הוה ליה כל חד מינייהו ספק אבל בחלק פשוט כותבין. הרא"ם ז"ל.

הא דאמר לה רב פפא לרבא ברם כך אמרו משמיה דרבי ינאי הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה. איכא למידק דהא רב פפא הוא דאמר לעיל משמיה דרבא דאין לבכור קודם חלוקה ואם מכר קודם חלוקה לא עשה ולא כלום ואם כן היאך הוא כותב הרשאה דהרשאה כמתנה דקא בעי למכתב ליה זיל דון ואפיק לנפשך וכל שאי אפשר ליתן אי אפשר להרשות עליו וכן כתב הרמב"ם ז"ל דמלוה על פה שאי אפשר להקנותה אלא במעמד שלשתם גם היא אין כותבין עליה הרשאה. ויש מדקדקים מכאן שאינו כן דהרשאה בכל שהוא סגי דהא שליחא שויא וכדאמרינן בפרק מרובה כיון דכתיב ליה כל דמענית מן דינא עלי הדר שליחא שויא וכיון שכן אפילו במה שאי אפשר למכור וליתן כגון זו ואי נמי מלוה על פה כותבין עליהם הרשאה. ומסתברא לי כדברי הרמב"ם ז"ל דכל דצריך למכתב זיל דון ואפיק לנפשך אי לא מצי יהיב היאך אפשר למימר ליה אפיק לנפשך הא הוו מילי דרבנן כחוכא. אלא הכא יש לומר דרב פפא לאו דשמעה מרבא וסברה אלא מכללא שמעה כדאמרינן לעיל ודלמא לדידיה לא סברה והשתא נמי דשמע מרבא דדרש דאפילו בשלא הוכרו כותבים הרשאה הכיר שטעה בדברי רבא מעיקרא ובודאי נתברר מדדרש רבא כדברי רב פפא דלא עשה ולא כלום בפלגא קאמר. ואי נמי יש לומר דמעיקרא סברה כרבא רביה דמאי דסבירא ליה דלא עשה ולא כלום בכולהו קאמר אבל לבתר דשמע להא דרבי ינאי ושמע נמי מרבא רביה דאמר עדיפא מינה דאפילו בשלא הוכרו ולבסוף נתערבו כותבים הרשאה הדר ביה וסבר כוותייהו דיש לו לבכור קודם חלוקה ויכול למכור ולתת ולהרשות כן נראה לי. ומיהו יש לדקדק בזה בפרק שבועת העדות גמרא משביע אני עליכם שאתם יודעים באיש פלוני שהוא כהן וכבר כתבתי עליה בארוכה בספר תשובות השאלות בסייעתא דשמיא. הרשב"א ז"ל.

שלח להו כותבין הרשאה זה לזה כדי שלא ידחו האחים לכל אחד מהם. ואוקימנא דמספקא ליה לשמואל אי הלכה כרבי יהודה דאמר האב נאמן לומר זה בני בכור ואף על גב דמוחזק לן באחר שהוא בכור או הלכה כרבנן וכיון דמספקא ליה קאמר כותבים הרשאה זה לזה. וזה ראיה למה שפירשנו דהא דאמר לאפוקי מדדרש רבא לאו לאפוקי מדרשא בתרא אלא לאפוקי מדרשא קמא דרבא הוא דאמר אפילו לא הוכרו מעולם כותבים הרשאה זה לזה דהא הכא כהוכרו ולבסוף נתערבו דמי וקא שלח להו כותבים. וטעמא דמלתא דאמרינן בכור ולא ספק היינו היכא דלא הוכר מעולם דהוה ליה ספק משעת לידה אבל היכא דהוכר בשעת לידה ולבסוף נתערב כיון דהוכר בשעת לידה בכור ודאי קרינן ליה ולא בכור ספק ולפי שנתערב אחר כך כותבים הרשאה זה לזה כדי שלא יוכלו האחים לדחות כל אחד מהם. הרא"ם ז"ל.

רשב"ם ד"ה קשיא כו' אכל תיובתא עי' לעיל דף נב ע"ב ברשב"ם ד"ה קשיא: