מסכת בבא בתרא דף ק״כ עמוד ב׳

שהפרת נדרים בשלשה הדיוטות פי' ריב"ם דמדכתיב ראשי שנים משמע ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהן עוד אחד ואין נראה דאדרבה מראשי המטות דרשינן יחיד מומחה וראשי היינו ראשי דעלמא כדפ"ה והיכי נדרוש מיניה דבעינן שלשה אלא נראה לר"י דבלא קרא ידעינן דהא מדבעינן יחיד מומחה אם כן בהדיוטות לא סגי בחד ובעינן שנים ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהן עוד אחד:

דתנן ב"ש אומרים הקדש טעות הקדש תימה אדרבה מכאן יש להוכיח שיש שאלה בהקדש דהא מוקמינן התם מילתייהו דבית שמאי דכי אמר שור שחור שיצא מביתי יהא קדוש ויצא לבן כגון דאמר אילו הייתי יודע שיצא לבן לא הייתי אומר שחור אלא לבן ואומרים ב"ש הקדש משום דדעתו ומחשבתו מבטלת אמירתו וה"נ כי נשאל על הקדש כי אמר אדעתא דהכי לא קדשי נתיר לו כיון דאזלי ב"ש בתר מחשבה ותירץ ר"ת כיון דאמרי ב"ש מחשבתו מבטלת אמירתו למיהוי הקדש כ"ש שתבטל אמירתו את מחשבתו שאומר אדעתא דהכי לא נדר:

מיבעי להו חכם מתיר ואין בעל מתיר פ"ה דלבית הלל נפקא להו מסברא תימה וכי ר' יוחנן סבר כב"ש דבפ' נערה בנדרים (דף עז:) משמע דנפקא ליה מזה הדבר דאמרינן התם א"ר יוחנן חכם שאמר בלשון בעל ובעל שאמר בלשון חכם לא אמר ולא כלום דתניא זה הדבר חכם מתיר ואין הבעל מתיר וי"ל דלר' יוחנן לא נפקא מקרא אלא מסברא ולא מייתי ראיה מדתניא אלא דלא אמר ולא כלום ולא משום דנפקא ליה מזה הדבר א"נ מזה הדבר דריש ואע"ג דאיצטריך להכי דרשי גזירה שוה כיון דליכא למיפרך מידי:

אף כאן אהרן ובניו וכל ישראל כלומר, כל ישראל בנדרים כאהרן, ולימד על הפרת נדרים שניתרין בהדיוטות, ואף על פי שכתוב בפרשת נדרים ראשי המטות, שהן המומחין. ואם תאמר שלשה הדיוטות מנין. יש מפרשים שלשה מדכתיב אהרן ובניו, אהרן חד ובניו תרי הרי תלתא. ויש מפרשים אהרן חד ובניו תרי וכל ישראל תלתא, וכאן רמז להן הכתוב כן. ויש מפרשים, כיון דמומחה בחד והדיוטות אפיקתיהו מחד, אקומינהו בשלשה בבית דין דעלמא. ואם תאמר אם כן לשמואל דאמר שנים שדנו דיניהן דין ליסגי בתרי. פירש ר"ש ז"ל, דעד כאן לא קאמר שמואל אלא בדיני ממונות, אבל למישרי איסורי לא אמר, דכיון דבית דין חצוף הוא אפילו לשמואל בית דין חצוף אינו בדין שיתיר את הנדרים. ולא ידעתי בשחוטי חוץ גופייהו למאי איצטריך למכתב אהרן ובניו וכל ישראל, דאי משום ללמד על הפרת נדרים, וכדאמרן, ליכתביה גבי נדרים גופייהו, וכענין שאמרו ביבמות פרק כיצד (כב, ב) גבי אחותו מאביו ומאמו. ושמא לדרשא בא שם, ויש לי לומר דילמד על שחוטי חוץ שהכל חייבין בהן ואפילו זר שאינו ראוי לעבודה, ומשום ששחיטה כשרה היא בזר, דמקבלה ואילך מצות כהונה.

ולבית שמאי דאמרי' אין שאלה בהקדש דתנן הקדש טעות הקדש וכו' ואיכא למידק, אדרבה, היא הנותנת דהוה להו למימר דיש שאלה בהקדש, דהא דאמרינן הקדש טעות הקדש היינו משום דחמירא מחשבתו, דאלו אמר מקדיש שור שחור שיצא מביתי ראשון יהא הקדש, ויצא לבן, ואמר אילו הייתי יודע שיצא לבן לא הייתי אומר שחור אלא לבן, קא הדרי בית שמאי דאזלי בתר דעתיה, כדאיתא התם בנזיר (לא, ב) וכיון שכן אית להו למימר מינה דיש שאלה בהקדש, דהא אזלינן בתר דעתיה דמקדיש. ותירץ רבינו תם ז"ל, דטעמייהו דבית שמאי לאו משום דחמירא להו מחשבה, אלא שחמור הקדש שהוא תופס אפילו במחשבה הפך דיבור, וכל שכן שתופס בדיבור הפך המחשבה, ולפיכך אין שאלה בהקדש.

הא דאמרינן זה הדבר דראשי המטות מבעי' ליה לחכם מתיר ואין בעל מתיר. קשיא לן, דהא רבי יוחנן אמר התם בנדרים (עז, ב) בעל שאמר בלשון חכם וחכם שאמר בלשון בעל לא אמר ולא כלום, ומי נימא דרבי יוחנן כבית שמאי. וי"ל דאפילו לבית הלל נמי אית להו הכין, ונפקא להו מדשני רחמנא בדיבוריה ואמר לחכם בלשון היתר, דכתיב דלא יחל דברו, דמיניה דרשינן הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו, ובבעלד ואב כתב בלשון הפרה. ודדריש נמי זה הדבר דשחוטי חוץ על השוחט חייב ולא על המולק, בית הלל נמי אית להו כי הא, אלא דנפקא להו בזבחים (קז, א) לדרשא אחרינא, ומדכתיב (ויקרא יז, ג) אשר ישחט על השוחט חייב ולא על המולק, והכין דרשינן ליה נמי בתורת כהנים (שם, צ).

כל שנדר או נשבע שבועת בטוי וראה עצמו מצטער בקיום אותו הנדר או אותה השבועה ונתחרט או שנולד דבר הגורם לשנוי רצונו וכיוצא באלו הרי זה הולך אצל חכם ומקום שאין חכם הולך אצל שלשה הדיוטות ומודיע להם חרטתו ושכעס איזו סבה הביאתו לכך ושאלו הרגיש בצערו לא היה נודר כך או נשבע והם אומרים לו מ"מ תהית כלומר אם הוא מתחרט והוא אומר הן והם אומרים שרוי לך מותר לך מחול לך ואין אומרים מופר לך ולא נעקרה שבועתך שאין הפרה מעיקר הנדר או השבועה אלא לבעל ולאב אבל חכם או הדיוטות מתירין כמו שיתבאר במקומו:

הקדש טעות אינו הקדש כיצד אמר שור שחור שיצא מביתי ראשון הקדש ויצא לבן והוא סבור שלבן הקדיש ונמצא ששחור הקדיש אינו הקדש כלל ואינו צריך שאלה אבל הקדש שאינו טעות אם נשאל עליו לחכם עד שמצא בו פתח שעושהו כעין טעות הרי זה יכול לישאל עליו והרי הוא חלין וכן בכל דבר הקדוש במוצא שפתיו של זה הנשאל כגון תרומות ומעשרות וכיוצא בהן כל זמן שהן בידו ר"ל שלא ניתנו לכהן או לגזבר כמו שהתבאר בנדרים פרק ירק ומעתה שחט קדשים בחוץ שמתחייב כרת ילך אצל חכם ואם מצא לו פתח עוקר את ההקדש מעיקרו ועשאו כהקדש טעות:

אע"פ שהשוחט בחוץ חייב כמו שביארנו המולק בחוץ פטור כמו שיתבאר במקומו:

בד"ה מיבעיא להו כו' תימה וכי ר"י סבר כב"ש בפרק נערה כו' וי"ל דלר"י לא נפקא מקרא כו' עכ"ל ולי תמיה לדבריהם דתקשי להו בפשיטות דתניא אידך התם זה הדבר בעל מיפר כו' ת"ל זה הדבר בעל מיפר כו' נאמר כאן זה הדבר ונאמר להלן זה הדבר כו' הרי לך בהדיא דהאי תנא אע"ג דיליף ג"ש כב"ה יליף מיניה נמי זה הדבר בעל מיפר וכו' וע"כ אית לן למימר כתירוצם בתרא שכתבו התוס' הכא וכמ"ש הרא"ש שם וצ"ע:

בפרשב"ם בד"ה והפרה לדורות נפקא להו לב"ש מידי דהוה אשאר מצות כו' עכ"ל ובשחוטי חוץ נמי מה"ט לא הוה אצטריך למכתב לדורותיכם ואפשר דאצטריך לשום דרשה וק"ל:

אף כאן אהרן ובניו וכל ישראל כלומר כל ישראל בנדרים כאהרן ולימד על הפרת נדרים שניתרין בהדיוטות ואף על פי שכתוב בפרשת נדרים ראשי המטות שהם המומחין. ואמר רבי שלשה הדיוטות מנין. יש מפרשים שלשה מדכתיב אהרן ובניו אהרן חד ובניו תרי הא תלתא ויש מפרשים אהרן חד ובניו תרי וכל ישראל תלתא וכאן רמז להם הכתוב כן. ויש מפרשים כיון דמוממה בחד והדיוטות אפקותינהו מחד אוקמינהו בשלשה כבית דין דעלמא. ואם תאמר אם כן לשמואל שאמר שנים שדנו דיניהם דין לסגי בתרי. פירש ר"ש ז"ל דעד כאן לא קאמר שמואל אלא בדיני ממונות אבל למשרי איסורי לא אמר דכיון דבית דין חצוף הוא אפילו לשמואל בית דין חצוף אינו בדין שיתירו את הנדרים. ולא ידעתי בשחוטי חוץ גופייהו למאי אצטריך למכתב אהרן ובניו וכל ישראל דאי משום ללמד על הפרת נדרים וכדאמרן לכתביה גבי נדרים גופייהו כענין שאמרו ביבמות פרק כיצד גבי אחותו מאביו ומאמו ושמא לדרשא באתה. ויש לי לומר דלמד על שחוטי חוץ שהכל חייבים בהם ואפילו זר שאינו ראוי לעבודה ומשום ששחיטה כשרה בזר דמקבלה ואילך מצות כהונה. הרשב"א ז"ל.

הא דאמרינן זה הדבר דראשי המטות מיבעי ליה לחכם מתיר כו' קשיא לן דהא רבי יונתן אמר התם בנדרים כו' ככתוב בתוספות. ויש לומר דאפילו לבדק הבית נמי אית להו הכין ונפקא להו מדשני רחמנא בדיבוריה ואמר בלשון היתר דכתיב לא יחל דברו דמיניה דרשינן הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלים לו ובבעל ואב כתיבי בלשון הפרה. הרשב"א ז"ל. ובתוספי הרא"ש ז"ל תירץ דבית הלל גופייהו מזה הדבר קדרשי ואף על גב דאצטריך לגזרה שוה לא מפקינן קרא ממשמעותיה ואף על גב דאינה מופנה משני צדדין ליכא למפרך מידי עד כאן לשונו. ודרשינן נמי זה הדבר דשחוטי חוץ על השוחט ולא על המולק בית הלל נמי אית להו כי הא אלא דנפקא להו בזבחים מדרשא אחרינא ומדכתיב אשר ישחט על השוחט חייב ולא על המולק והכי דרשינן ליה נמי בתורת כהנים.