מסכת בבא בתרא דף קי״ג עמוד א׳

ה"ג ר"ת תניא בסיבת הבעל לא תסוב נחלה לבני ישראל ממטה למטה (אחר) הרי בסיבת הבעל הכתוב מדבר אתה אומר בסיבת הבעל או אינו אלא בסיבת הבן כשהוא אומר לא תסוב נחלה ממטה למטה אחר הרי בסיבת הבעל הכתוב מדבר דכמו שזה בסיבת הבעל גם זה בסיבת הבעל דלפירוש הקונטרס לא אתי שפיר אמאי קרי הך בסיבת הבן והך בסיבת הבעל והא תרוייהו איירי בין בסיבת הבן ובין בסיבת הבעל וזהו דוחק לומר דמשום דהאי תנא פתח בקרא דסיבת הבן והאי תנא פתח בקרא דסיבת הבעל קאמר הכי ולגירסת רבינו תם אתי שפיר הא דתניא בסיבת הבעל דתרי קראי מוקי להו בסיבת הבעל ותניא בסיבת הבן דקרא קמא מוקי בסיבת הבן ועוד דלפ"ה הוה מצי למימר נמי דכ"ע מיהת קרא קמא בסיבת הבן מאי משמע:

תרוייהו נמי ידבקו כתיב בהו פעמים שלא היו בקיאין בפסוקים וכן מצינו בסוף שור שנגח את הפרה (ב"ק דף נה.) מפני מה לא נאמר בדברות הראשונות טוב כו' א"ל עד שאתה שואלני כו' שאיני יודע אם נאמר בהן טוב או לאו כלך אצל ר' תנחום כו' ומיהו הכא תימה דמדאקשי ליה תרוייהו איש כתיב בהו משמע דידע פסוקים ולא היה לו לתרץ אמר קרא ידבקו כיון דתרוייהו נמי ידבקו כתיב ובקונטרס פי' יפה וקמא נמי ידע דתרוייהו איש כתיב בהו ואתא לשנויי הא דקא בעי מאי משמע דשפיר משתמעי תרוייהו דאיירי בסיבת הבעל מדכתב בהו איש אלא דמוקי תנא איש דקרא קמא לדרשא אחרינא וההוא דקאמר אמר קרא ידבקו לא משמע ליה מאיש מידי דדריש מידבקו וידבקו דקרא קמא דריש לדרשא אחרינא:

ומטו בה משמיה דרבי יהושע בן קרחה אומר ר"י דקרחה הוא רבי עקיבא שהיה קרח כדאיתא בפרק בתרא דבכורות (דף נח. ושם ד"ה חוץ) דקאמר בן עזאי כל חכמי ישראל דומין לפני כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה והיה לו בן ששמו יהושע כדאמרינן בשבועות (דף ו.) א"ל רבי יהושע בנו של רבי עקיבא לר"ע ואין נראה לרבינו תם דנהי דבן עזאי הוא דקאמר ליה הכי בלשון בדיחותא חס ושלום שהיה להעלות לו שם על שום קרחות דגנאי הוא כמו עלה קרח (מלכים ב ב׳:כ״ג) ובפרק שואל (שבת דף קנב.) דאמר ליה ההוא גוזאה לרבי יהושע מהכא לקרחינאה כמה הוי כו' שהיה מגנה אותו על שהיה קרח ועוד דאמרינן בפרק בתרא דמגילה (דף כח.) שאל רבי את רבי יהושע בן קרחה במה הארכת ימים כו' א"ל רבי ברכני א"ל יהי רצון שתגיע לחצי שנותי ואי קרחה הוא ר' עקיבא הלא לא נשא בת כלבא שבוע עד שקבל עליו ללמוד ואז היה כבר בן ארבעים שנה כדתניא (ספרי פ' הברכה) ארבעים שנה עסק בפרקמטיא וארבעים שנה למד וארבעים שנה לימד וכל ימיו ק"כ שנה ואפילו נולד ר' יהושע בנו מיד כשנשאה אכתי לא היה כי אם בן פ' כשנולד רבי דאמר בפרק בתרא דקידושין (דף עב:) עד שלא מת רבי עקיבא נולד רבינו הקדוש ופחות ממאה וארבעים לא היה ר' יהושע כשבירך את רבי דבפחות משבעים לא היה מברכו וכבר היה רבי בן ששים שנה ומה ברכה היא זו לברכו בעשר שנים ועוד דסברא שלא נולד עד שחזר ר' עקיבא מבי רב אחר כ"ד שנה א"כ כשהיה ר' יהושע בן ק' וארבעים כבר היה רבי בן פ"ד שהוא יותר מחצי ימיו ועוד שפי' רבינו נסים במגלת סתרים שמצא בבראשית רבה דחוץ מן הקרח היה רבי אלעזר בן עזריה אלא אומר ר"ת דקרחה הוא שם אדם כמו קרח:

מתה בחיי מורישיה וירשה יאיר וא"ת דבן יורש בראוי נכסי אמו ובעל אינו יורש מנלן דבעל קודם לבן וי"ל כיון שהבעל אינו יורש מחמת קורבה אלא מחמת שאירות שהן חשובין כבשר אחד אם כן כמו שהוא קודם לשאר קרובים כך הוא קודם לבן דמאי לי האי ומאי לי האי:

הבעל בירושתו אינו נוטל בראוי כבמוחזק ר"ל שאם מתה אשתו קודם מיתת מורישה ואח"כ מת מורישה אין הבעל יורשה כלל ומ"מ אם יש לה זרע אותו זרע יורש את אבי אמו אף לענין בכור אמרו שאין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק כמו שיתבאר מעתה צריך שתדע שהמהדרין מן המפרשים כתבו שאע"פ שבעל ובכור נאמר לשון זה בשניהם אין המדה שוה בשניהם שהבכור אפילו בנכסים שהאב מוחזק בהם אינו נוטל בשבח ששבחו נכסים בשעת חלוקה ר"ל בשבח שיש בו שנוי כגון כרמל ונעשו שבלים וכפניות ונעשו תמרים כמו שיתבאר ואלו בעל שמת חמיו ולא הספיקה האשה להחזיק בנכסיו עד שמתה ותבע הוא את הנכסים והעמידן בדין ולא הספיק לגבותן עד ששבחו נוטל כל השבח שהבכור הופקע שבחו מדכתוב בכל אשר ימצא לו והשבח לא נמצא לו אבל בעל שלא הופקע לו ראוי אלא מאסמכתא רחוקה דכתוב בגבעת פנחס כמו שבא בסוגיא בגמ' דוקא ראוי לגמרי כגון שמתה האשה קודם מיתת מורישה כמו שביארנו אבל שבח נוטל בין שבח שמחמת עצמן בין שבח שהשביחו שאר היורשים הראויים לירש עמה כגון שאר אחיות וזהו שאמרו בבכורות פרק בכור לנחלה הבכור והאשה בכתבתה והבנות במזונותיהן והיבם כלם אין נוטלין בשבח ולא בראוי אלמא שבח וראוי שני דברים הם ובכור הוא שהופקע מלכל אשר ימצא לו הא בעל לא הופקע ומתוך שאינו שוה להם בשבח אע"פ שהוא שוה להם בראוי לא הוזכר באותה משנה ואלמלא כן היה לו להזכירו עמהם וכן כתבו בדומה לזה קצת גאוני ספרד בענין מלוה שאע"פ שאין הבכור נוטל בה פי שנים כמו שיתבאר דוקא בכור משום דמתנה קרייה רחמנא מה מתנה עד דאתיא לידיה אף חלק בכורה עד דאתיא לידיה אבל לענין בעל ולענין כתבת אשה מלוה מוחזקת היא ונמצא הבעל גובה מלוה שאדם חייב לאשתו והאשה גובה כתבתה ממנה הואיל והותקנה תקנה לגבות כתבה ממטלטלין והביאו ראיה משמועת הרי שהיה נושה באחיו מנה האמור בכתבות פרק נכסים ואע"פ שאף הם בעצמם דחאוה חזרו והביאו ראיה ממה שאמרו בפרק הכותב מי שמת והניח אשה ובעל חוב והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים ר' טרפון אומר ינתנו לכושל שבהם ר' עקיבא אומר אין מרחמין בדין אלא ינתנו ליורשים וטעמו של ר' עקיבא אינו אלא משום דמטלטלי לבעל חוב לא משתעבדי אבל עכשו שתקנו הגאונים לגבות מן המטלטלין וכל שכן עכשו שאדם מתנה כן בתוך הכתבה נסתלקו היורשים ואם יש שם כתבה ובעל חוב ינתנו לכושל שהוא הבעל חוב ואם אין שם בעל חוב ינתנו לכתבה ומאחר שהמלוה מוחזקת לענין כתבה אף לענין ירושת הבעל כן ומ"מ יש דוחים ראיה זו שהם סוברים כתבה מן התורה וזה שאמרו בבכורות שאינה נוטלת בראוי מקולי כתבה שנו כאן כמו שנתבאר שם ולא שנו קולי כתבה אלא לדעת כתבה דרבנן כמו שאמרו במסכת כתבות פרק אחרון אבל אלו היה תנא של בכורות סובר כתבה דאוריתא היה מגבה אף בראוי:

ומעתה הואיל ואנו פוסקים כתבה דרבנן אינה נוטלת במלוה כמו שאינה נוטלת בשבח ובראוי והוא הדין לענין ירושת הבעל שאף היא מדברי סופרים ולא עוד אלא שאף אם תמצא לומר בכתבה שנוטלת מן המלוה שמא כבעלת חוב היא ומלוה משועבדת מדר' נתן אבל בירושת הבעל לא ומ"מ הם הביאו עוד ראיה לדבריהם ממה שאמרו אמר רב פפא הלכתא אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק ואין הבכור נוטל פי שנים במלוה אלמא לענין בכור לבד הוא שהופקעה זכותו ממלוה אבל לא לענין בעל ועוד הביאו ראיה ממה שאמרו בקמא פרק ארבעה וחמשה ונוקמה לרבה כגון שגבו מעות ולרב נחמן כגון שגבו קרקע והשיבו הני מילי לבני מערבא דסבירא להו כרבנן אבל בעלמא כר' כלומר אבל בעלמא לענין ירושת בעל כר' סבירא לן שאין בו ראוי אלא במה שאין לה זכייה מחיים כגון כופר שאין משתלם אלא לאחר מיתה אבל מלוה מוחזקת היא ומ"מ יש גורסין כאן הני מילי לבני מערבא אליבא דרבנן כי קאמרינן הכא כר' ונמצא מכאן ראיה להפך הדברים שהמלוה לענין ירושת הבעל ראוי היא שהרי לבני מערבא אליבא דרבנן לא הוצרכו להעמידה בגרושה אלא לרבה כגון שגבו מעות ולרב נחמן כשגבו קרקע אלא שהם גורסין כגירסא שכתבנו תחלה ואע"פ שבענין שושבינות אמרו בפרק מי שמת לק' קמ"ד ב' ביבם עסקינן דהוה ליה ראוי ואין היבם נוטל בראוי ושושבינות כעין מלוה היא שאני שושבינות שמא אינה באה לידי פרעון שמא ימות המשלח קודם שישא או מי שנשתלח לו קודם שישא ואע"פ שהעמידוה בשמח עמו שבעת ימי המשתה ואח"כ מת שנמצא עומד לפרעון קודם שימות הואיל ומ"מ בשעה ששלח לא נודע אם הוא עומד לפרעון אם לאו אין סומכין עליה ועוד שמא יבם הואיל ובכור קרייה רחמנא דינו כבכור אבל לכתבת אשה ולירושת בעל מלוה מוחזקת היא ולא סוף דבר בהגיע זמנה קודם מיתת המלוה אלא אף בלא הגיע זמנה הואיל ועיקר חיובה מחיים ואינו דומה לכופר שאין עיקר חיובו עד לאחר מיתה ואע"פ שבמעשה ההיא סבתא האמור למטה קכ"ה ב' אמרו שאם מתה הבת בחיי הזקנה הוי ראוי אע"פ שאם מתה הזקנה בחיי הבת זכתה הבת באותן הנכסים אינו דומה שבאותו מעשה כיון שאמרה ובתרה לירתה ואם קדמה הזקנה ומכרה הרי זה מכור נמצא שבחיי הזקנה אין לבת זכייה כלל באותן הנכסים אבל לענין מלוה אע"פ שלא הגיע זמנה עיקר חיוב הממון מיהא הוא מחיים שהרי נשתעבדו הנכסים משעת הלואה ומ"מ יש אומרים בה דוקא מלוה בשטר שנשתעבדו נכסי לוה מחיים אבל מלוה על פה אם הגיע זמנה היא מוחזקת לדעת זה שלומדים אותה מנזקי אשה שהעמידו אותה שאמרו אין האשה נותן ליורשיה בגרושה הא לאו גרושה בעל יורשה אע"פ שהיא מלוה על פה אבל אם לא הגיע זקנה לגבות מחיים הואיל ואין כאן שעבוד נכסים עד שאם קדם הלוה ומכר הרי הוא מכור אין כאן זכייה מחיים וראוי הוא זו היא שיטת גאוני ספרד האחרונים אבל גאוני הראשונים כתבו שירשת הבעל וכתבת אשה לענין מלוה ואין נוטלין בה כלום וכן דעת גדולי הפוסקים ומ"מ דוקא במנה מאתים אבל נדוניא חוב גמור הוא וכן כתבוה חכמי הדורות שלפנינו אלא שיש אומרים אף לדעתם דוקא במלוה גמורה אבל עסק שהוא חציו מלוה וחציו פקדון אם אותו עסק בעין או שיש שם דבר הבא מחמתו הואיל ופסקנו במציעא שאם מת אינו נעשה מטלטלין אצל בניו וכן אמרו עליו לאיעסוקי ביה ולא למישתי ביה שכרא אין תורת מלוה אף לאותו חצי שהוא מלוה ואם אין שם אותו עסק או דבר הבא מחמתו אפילו החצי של פקדון נקרא ראוי ושכירות יש ממנו שנקרא ראוי ויש ממנו שאינו נקרא ראוי ולמטה יתבאר בע"ה:

גמרא וכ"ת דנפלה ליה בשדה חרמין אמר קרא בנו נחלה כו' ובסוגיא דלעיל לא בעי לשנויי הכי כיון דהך ברייתא דלעיל מוקי הא דפנחס בדנסיב פנחס אשה ומתה וירשה ע"כ דלא דייק ליה הך דרשה דבנו נחלה הראויה כו' דמה היה לו לאלעזר לנחלת כלתו אשת פנחס וא"כ ה"נ איכא לאוקמא בשדה חרמין משא"כ לר"י בן קרחה דהכא דדייק ליה הך דרשה דבנו נחלה כו' וליכא לאוקמא אלא בנחלת אשת אלעזר דמה"ט לא פריך נמי הכא גבי פנחס דהוי נסיב פנחס אתתא ומתה וירשה כדפריך גבי יאיר משום דא"כ בנו למה ודו"ק:

תוס' בד"ה תרוייהו כו' ומיהו הכא תימה דמדאקשי ליה כו' ובקונטרס פי' יפה כו' וההוא דקאמר אמר קרא ידבקו לא משמע כו' עכ"ל ק"ק לפ"ה נמי כיון דאקשי ליה אדרשה דאיש הא תרוייהו איש כתיב בהו ומה ראית שיהא אחרון דוקא כו' לא היה לו לתרץ אמר קרא ידבקו כיון דתרוייהו נמי ידבקו כתיב בהו ומה ראית שיהא אחרון כו' ואם נאמר דרב נחמן ב"י לא הוה שמע הא דמקשי תלמודא תרוייהו איש כתיב בהו אלא דלא משמע ליה מאיש מידי א"כ ה"נ איכא למימר לפי' התוס' דרב נחמן לא הוה בקי בפסוק קמא ולא הוה שמע הא דאקשי תלמודא תרוייהו איש כו' אלא דלא משמע ליה מאיש מידי ויש ליישב ודו"ק:

בד"ה ומטו בה כו' כבר היה רבי בן פ"ד שהוא יותר כו' עכ"ל כצ"ל:

מאי משמע אמר רבה בר רב שילא משום דכתיב ביה איש בנחלתו פירוש שהוא לשון אישות אלמא בהסבת הבעל הכתוב מדבר. ואקשינן והא תרווייהו איש כתיב בהו. אלא אמר קרא ידבקו שהוא לשון אישות דכתיב ודבק באשתו. והדר אקשינן והא תרווייהו ידבקו כתיב בהו. אלא אמר רבא אמר קרא מטות פירוש היה לו לומר ידבקו בני ישראל כמו שאמר בפסוק הראשון למה אמר מטות אלא לדרוש בו הסבת הבעל לפי שלשון מטות שני מטות משמע שהם מטה אבוה ומטה בעלה ואלו בהסבת הבן הכתוב מדבר כמו הפסוק הראשון הוה ליה לכתבו וכיון ששינה והוסיף בו מטות לא הוסיף אלא לדרוש בו הסבת הבעל. ואקשינן והא תרווייהו מטות כתיב בהו. אלא אמר רב אשי אמר קרא למטה אחר ובן לאו אחר הוא. הרא"ם ז"ל. ולגירסתו יש לעיין דהא לא כתיב בפסוק ראשון מטות וכן רשב"ם ז"ל לא גריס לה. גליון.

תרווייהו איש כתיב בהו פירש רשב"ם דידע שפיר לקרא ואמאי דבעינן לעיל (בבא בתרא כו'.) וקשה לפירושו כיון דקא פריך ליה הכי מאי קאמר תו אמר קרא ידבקו. נראה לומר דשנוייא דידבקו דקאמר רב נחמן בר יצחק לא קאי אמאי דפריך תרווייהו איש כתיב בהו אלא רבא בר שילת אמר תירוץ שלו בבית מדרשו וכן רב נחמן בר יצחק אלא רב אשי קבצן בתלמוד זה אחר זה. ובחנם דחק רשב"ם כי מצינו בתלמוד כמה פעמים שהאמוראים לא היו זכורים מן הפסוקים כדאיתא לעיל פרק קמא אמר רב ששת אלא מעתה שרץ דמטמא אדם כו'. תוספי הרא"ש ז"ל.

מנין לכעל שאינו נוטל בראוי כבמוחזק ואם תאמר והא דרשינן ליה בבבא קמא בשור שנגח ארבעה וחמשה איש או אשה מה איש נזקיו ליורשיו כו' וקאמר התם לא אמר רבי עקיבא אלא בכופר הואיל ואינו משתלם אלא לאחר מיתה והוה ליה ראוי כו'. ויש לומר דתנאי היא בדרשא דהא מאן דדריש ליה לעיל הבעל יורש את אשתו לית ליה להך. ועוד יש לומר דמהתם לא הוה ידעינן שהבעל אינו נוטל בראוי דשאני כופר שאינו יכול להיות אלא לאחר מיתה אבל ירושה שיכולה לבא מחיים לא מיקרי ראוי. וליכא לאקשויי לישמעינן קרא דהכא ולא בעי קרא דהתם דהא משום קרא דקבלה אין לו להניח דרשא שהיא מן התורה. תוספי הרא"ש ז"ל ועיין בתוספות שם.

מאי ואומר וכי תימא יאיר דהוה נסיב איתתא ומתה וירשה אם כן תרי קראי למה לי. הלכך אי מוקמת לה דיאיר הוא דנסב איתתא ומתה וירשה לא מצית מוקמית להא דפנחס דנסב איתתא ומתה וירשה אלא שנשא אלעזר אשה ומתה בחיי מורישיה ואחר כך מתו מורישיה וירשה פנחס. הרא"ם ז"ל.