מסכת בבא בתרא דף י׳ עמוד ב׳

נותנה ואינו יודע למי נותנה כדמסיים בסיפיה יתננה בכיס של גבאי צדקה:

דרב עוקבא ור' אבא במס' כתובות (דף סז:) מר עוקבא הוה שדי לענייא דשבבותיה כל יומא ארבעה זוזי בצינורא דדשא הרי שהעני אינו יודע ממי נוטלה והוא יודע למי נותנה ור' אבא הוה צייר בסודריה ושדי לאחוריה וממציא נפשיה לביני עניי והעני נוטלה ויודע ממי נוטלה ואינו יודע למי נותנה:

לדבר מצוה לפני תשמיש:

אמר לו בכי תשא אם באת לשאת ראשם בהגבהה קח מהם כופר לצדקה:

כנגד זקניו כבוד אותם שחולקין להם כבוד בעולם הזה מחמת חכמת זקנתם:

עליונים למטה אותם שהם עליונים כאן מחמת עושרן ראיתי שם שהם למטה:

ותחתונים למעלה ראיתי עניים שהם בינינו שפלים שם ראיתים חשובים:

ואנן בעלי תורה היאך אתינן היאך יש חשיבותינו:

אלא א"כ ממונה עליה כרבי חנניא בן תרדיון פי' נאמן כמותו אבל צדיק כמותו לא דהא גבאים דבימי אמוראים לא היו צדיקים כמותו ולהכי נקט ר' חנניא בן תרדיון משום מעשה שבא לידו דאמר פ"ק דמסכת ע"ז (דף יז:) מעות פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחלקתים לעניים וכן בפרק במה טומנין (שבת דף מט. ושם) דאמר תפילין צריכין גוף נקי כאלישע לא צדיק כאלישע קאמר אלא גוף נקי שידע ליזהר שלא ישן בהם ושלא יפיח בהם קאמר ולא נקט אלישע אלא משום דאיתרחיש ביה ניסא:

עליונים למטה ותחתונים למעלה פי' ר"ח דאמרו הגאונים שקבלה בידם רב מפי רב דעולם הפוך היינו שראה שמואל דהוה יתיב קמיה דרב יהודה תלמידיה משום דמיחה בשמואל בפר' במה בהמה (שבת דף נה.) גההיא איתתא דאתיא וצוחא קמיה דשמואל ולא אשגח בה א"ל רב יהודה לית ליה למר אוטם אזנו מזעקת דל וגו':

ויבא ויעש ה' כאשר דבר כי חטאתם וגו' ואותה שעה עשה צדקה שהיה מקנא להקב"ה א"נ שהיה מתיר את ירמיה מן הזיקים כדכתיב התם:

הצדקה יש בה מדרגות מדרגות מהם שנתבארו בכאן ומהם שנתבארו במקום אחר מדרגה עליונה שבה ליתן לו או להלוותו בכדי שיוכל לעשות סחורה או שותפות או למנותו על שלו עד שירויח ולא יצטרך לבריות על זה נאמר והחזקת בו שניה לה מה שאמרו בגמ' שקלים אשרי משכיל אל דל שהוא מסתכל במצוה היאך יפה לעשותה כשרואה בן טובים שירד מנכסיו אומר לו שמעתי עליך שירושה באה לך ממקום אחר טול מעות הללו ואתה פורע מן דהוה נסיב אמר ליה תהא מתנה וכבר נאמרה כיוצא בזו בפרק מציאת האשה כמו שנבאר למטה שלישית לה שנותן ואינו יודע למי נותן וכן הלוקח איני יודע ממי לקח וזו היתה לשכת חשאים שבמקדש שהיו חסידים שבדור נותנים שם בחשאי והצנועים מתפרנסים כמו שיתבאר במסכת שקלים ומזה המין נתינת מעות לקפה של צדקה כל זמן שהממונה הגון ומוחזק בכשרות רביעית שהנותן יודע למי נותן אבל אין הנוטל יודע ממי נטל כגון קצת החכמים שהיו משכימים בסתר ומשליכין צרור כספים בפתח העניים חמישית שהנוטל יודע ממי נוטל ואין הנותן יודע למי נותן כגון קצת החכמים שהיו צוררין מעות ומפשילין לאחוריהם ועניים באים אחריהם ונוטלין ששית שנותן מיד ליד וקודם שיבא העני שואל שביעית לאחר שישאל ומתנה הוגנת שמינית פחות מן הראוי אלא שנותן בסבר פנים יפות תשיעית פחות מן הראוי ובפנים זעומות וכדי בה בזיון לנותן ולמקבל יש מדרגה אחרת בצדקה אלא שאינה ראויה למנות והוא הנותן לקנות לו שם ולהתגדל ולפרסם עצמו עליהם וזו אינה מדת ישראל והיא מדה מגונה עד למאד לא דיו שאינה נחשבת בצדקה אלא שהוא נקרא חוטא ועליה נאמר וחסד לאומים חטאת ומ"מ הנותן לכונת נטילת פרס כגון האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיו בני בשביל שאזכה לעולם הבא או שתמשך הצלחתי וכיוצא באלו הרי זו צדקה גמורה ובלבד במי שאם לא נתקיימה מחשבתו אינו קורא תגר ואינו מתחרט על שנתן ולא הועיל כאלו היה שכר רופא ואינו מהרהר אחר מדותיו של מקום אלא שמצדיק עליו את דינו:

אחד משאר אומות שבא ליתן מעות לארנקי של צדקה אין מקבלין הימנו ואם הוא נכבד ויש במניעת קבלתו צד חשש איבה מקבלין ומפרנסין מהם עניי גוים הואיל ובסתם נתנם ואין כאן גנבת הדעת שמ"מ שם צדקה עליה שהרי אף משלנו אנו חייבים לפרנסם כמו שאמרו מפרנסין עניי גוים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום וכן שמכסין אותם עם עניי ישראל ומ"מ אם פרט ואמר לעניי ישראל או לפדיון שבויים או לבית הכנסת או לאיזה דבר בפרט אין גונבין את דעתו לשנות בדבריו כלום והוא שאמרו למעלה על אחת ממלכות הגוים ששלחה ארנקי דדינרי לקמיה דרב יוסף ואמר לו השליח בשמה ליהוו למצוה רבה ודקדק רב יוסף במצוה רבה וגמר את הדין בה לפדיון שבויים וישראל היוצא מכלל הדת יראה שאם להכעיס ולבו עמו אין מקבלין הימנו כלל וכן עני ישראל אסור לו ליטול צדקה מן הגוים והתבאר בסנהדרין דוקא בפרהסיא אבל בצנעה מקבל ואם לא היה יכול לחיות בצדקה של ישראל ואף מן הגוים אין יכול ליטלה בצנעה הרי זה מותר:

התבאר בפרק מציאת האשה על מצות הצדקה שאם כח היכולת מגיע לכך שהיא עד שימלא חסרונו בכסות ובדירה וכלי תשמיש ולהשיאו אשה ואם היא אשה להשיאה לאיש ואם היה דרכו לרכוב על סוס ולרוץ עבד לפניו אין מדריכין אותו ממקום למקום אלא על דרך זה שהוא רגיל בו ומ"מ כיון שנתמלא חסרונו אי אתה מצווה להעדיף לו עד שלא יצטרך לשאול לפרנסו אתה מצווה ולא לעשרו וכן התבאר שם שאם אין לו ואינו רוצה ליטול מרוב צניעותו פותחין לו לשם מתנה ואם אינו מקבל נותנין לו לשם הלואה ואין גובין הימנו אבל מי שיש לו ואינו רוצה להתפרנס ומפיל עצמו על הצבור אין נזקקין לו כלל עני שהיה לו חצר וכלי תשמיש אפילו היו כלי כסף וזהב אין התנצלות ליודע על שאינו מוכר אלא מצוה לפרנסו בלא מכירת כליו והמעלים עין עובר בו ומ"מ דוקא בכלי אכילה ושתיה ומצעות ומלבוש אבל שאר כלים כגון מחרשה או מגררת או עלי ומכתשת וכיוצא בהן מוכרן ומשתמש בפחותים מהם ואף בכלי אכילה ושתיה מצעות ומלבושים דוקא קודם שיבא לידי גבוי ר"ל שאינו נוטל אלא בצנעה אבל אם הוצרך ליטול מגבוי הקופה אין נותנין לו עד שימכור וישתמש בפחותים:

בפרק הגוזל בתרא התבאר שגבאי צדקה אין לוקחין מן הנשים והעבדים והתינוקות אלא דבר מועט בכדי שהדעת נותנת שאין כאן גנבת הבעלים או שמן הסתם מוחלין הם בכך לפי מעלת הבעלים וכבודם ועשרם ובתוספתא אמרו שם בן האוכל משל אביו ועבד האוכל משל רבו קוצץ ונותן פרוסה לעני או לבנו של אוהבו ואין חושש משום גזל שכך נהגו בעלי בתים:

בהרבה מקומות התבאר שקרוביו של אדם קודמים לעניי שאר העם ועניי העיר קודמין לעניי עיר אחרת והתבאר בתוספתא במסכת בבא קמא פרק הגוזל שהאומר תנו כך וכך לעניים ינתן לעניי אותה העיר:

במסכת מגלה התבאר על יחיד שהלך לעיר אחרת ופסקו עליו או פסק על עצמו צדקה שנותנה לעניי אותה העיר שהלך לשם אבל רבים מפרישין ומפקידים לגבאי העיר להוציא עצמם מן החשד וכשחוזרין למקומם נוטלין מיד הגבאי ומחזירין ונותנין לעניי עירם ושוב אין בהם חשד אחר שכבר הפרישו ורבים שאמרו יש מפרשים דוקא בעשרה ואם היה בעיר שנדרו לשם חכם המתעסק בצרכי צבור ודאי על דעתו נדרו ונותנין לו והוא מחלק לפי דעתו והם אומרים שהוא צריך לחלקה בין שתי העיירות:

במסכת ראש השנה יתבאר שהצדקה הרי היא בכלל הנדר לענין בל תאחר ולא עוד אלא שאין בה שיעור שלשה רגלים אלא משבאו עניים לידו ולא נתן עבר ויש מפרשים משתבעה הגבאי כמו שכתבנו שם ואע"פ שלקט שכחה ופאה נכללו שם באיסור שלשה רגלים יראה שצדקה הבאה מאליה שאני ואם אין שם עניים מזומנים מפריש ומניח:

במסכת נדרים התבאר שיש יד לצדקה כשאר הנדרים והוא שאם אמר סלע זו לצדקה ואח"כ אמר זו כזו אף השניה צדקה ולא סוף דבר בזו שהתפיס בפירוש ואין זה נקרא יד אלא נדר גמור אלא אפילו לקח השניה ואמר וזו אף השנייה צדקה:

תוס' ד"ה עליונים למטה וכו' פירוש ר"ה דאמרו הגאונים וכו' היינו שראה שמואל וכו'. ויש לדקדק דלפי זה לא יתישב מה שאמר בתר הכי אמר ליה עולם ברור ראית וצ"ל דר"ל שהדבר אשר ראית הוא מצד הדין ומשפט צדק כי כל דרכיו משפט ואין עול ובודאי שיהיה שמואל ראוי לזה מצד העונש והשכר:

מַה יַּעֲשֶׂה אָדָם וְיִהְיוּ לוֹ בָּנִים זְכָרִים? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר יְפַזֵּר מָעוֹתָיו לָעֲנִיִּים. נראה לי בס"ד מדה כנגד מדה דהמפזר מעותיו לעניים הרי זה רודף צדקה וכתיב רֹדֵף צְדָקָה וָחָסֶד יִמְצָא צְדָקָה (משלי כא, כא) ודרשו רבותינו ז"ל לעיל רצונו לומר שהקדוש ברוך הוא ממציא לו צדקה אחרת לעשותה נמצא הצדקה מולדת צדקה אחרת כמוה. ואמרתי בס"ד רמז נכון לזה על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים בתהלים בפסוק פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד (תהלים קיב, ט) אם תחליף אותיות צְדָקָה בא"ת ב"ש חוזרים להיות אותיות צְדָקָה ממש! כזה א"ת ב"ש ד"ק ה"ץ, לרמוז דהיא עומדת לו לעד במקומה עד כאן דבריו עיין שם. ואמרתי בס"ד שיבא הרמז הזה לנכון על דרך האמור דהצדקה יולדת לאדם צדקה אחרת לעשותה וכמו שנאמר רֹדֵף צְדָקָה וָחָסֶד יִמְצָא חַיִּים צְדָקָה וְכָבוֹד (משלי כא, כא). ובזה מובן המאמר כאן הַמְּפַזֵּר מָעוֹת לַעֲנִיִּים שהוא רֹדֵף צְדָקָה דאז צדקה זו מולידה לו לעשות צדקה אחרת כמוה דנמצא צדקה יולדת צדקה כן הוא הזכר יוליד זכר כמוהו ולא יוליד נקבה. ובאופן אחר נראה לי המאמר מְפַזֵּר צְדָקָה 'לַעֲנִיִּים' פירוש אינו נותן הצדקה כולה לעני אחד אלא מפזרה לעניים הרבה יזכה לבנים זכרים כלומר יבואו לו בנים זכרים הרבה ולא בן זכר אחד דוקא והוי מדה כנגד מדה כי כל משפיע נקרא זכר והוא חילק השפעתו להרבה שנעשה בסוג זכר הרבה לכן יזכה שיוליד זכרים הרבה. ועוד נראה לי בס"ד דרך הלצה הטעם שיזכה הַמְּפַזֵּר מָעוֹת לַעֲנִיִּים להוליד בנים זכרים דמנהג רוב העולם כשיבא לאדם בן זכר מחלק מעות לעניים ביום המילה מה שאין כן אם יבא לו בת אינו מחלק כלום ולכן העניים כשרואין זה ותרן ומפזר מעות לצדקה תמיד אז יברכו אותו שיוליד בן זכר ויחלק צדקה ביום המילה ולכן אמר שזוכה לבנים זכרים מכח ברכתן של עניים וכבר אמרו רבותינו ז"ל (מגילה טו.) אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך שהרי שני גדולי הדור דוד ודניאל ברכום שני הדיוטות ונתקיימה ברכתם. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש כל משפיע נקרא זכר ולכן משפיע נקרא זכר במצוה זו לכך מדה כנגד מדה יבאו לו בנים זכרים שהם משפיעים ולא נקבות שהם נשפעים עד כאן דבריו נר"ו.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר יְשַׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ בִּדְבַר מִצְוָה. פירש רש"י לפני תשמיש. נראה לי בס"ד טעם לזה דהאשה יש לה תענוג ושמחה מרובה בשיחה נאה של בעלה אשר שח עמה לפני תשמיש ולכן מצינו ברב ע"ה אף על פי שלא שח שיחת חולין כמו שכתב הרמב"ם ז"ל (הרמב"ם הלכות דעות ב, ד) בכלל עשרה מיני חסידות שהיו אצל רב עם כל זה אתמר בגמרא (ברכות סב.) דרב כהנא גנא תותיה פורייה דרב ושמע דשח ושחק ושמש ואם לא יש לאשה שמחה ועונג בשיחה לפני תשמיש לא היה שח רב שיחת חולין אך כיון דיש שמחה לאשה בכך על כן נעשית שיחה חולין זו בכלל מצוה ומאחר דהאשה יהיה לה תענוג ושמחה בשיחה קודם תשמיש מוכרח שיהיה לה התעוררות תאוה יותר וממילא היא מזרעת תחלה ואמרו רבותינו ז"ל (נדה לא.) אשה מזרעת תחלה יולדת זכר. ולזה אמר יְשַׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ בִּדְבַר מִצְוָה דהיינו קודם תשמיש דעל ידי כך יהיה לה התעוררות תאוה לתשמיש יותר ואז מזרעת תחלה ויולדת זכר. ומה שאמר רבי אליעזר בן יעקב אומר לֹא יִתֵּן אָדָם פְּרוּטָה לְתוֹךְ אַרְנְקִי שֶׁל צְדָקָה אֶלָּא אִם כֵּן מְמֻנֶּה עָלֶיהָ כְּרַבִּי חֲנִינָא בֶּן תְּרַדְיוֹן משמע דקאי על ענין זה ולאו מילתא באפי נפשא היא והכונה דהביא סגולה אחרת שיהיו בניו זכרים והיינו שמקפיד לתת הצדקה ליד גבאי נאמן והגבאי הנאמן הוא משפיע שהוא בסוג זכר ולכן מדה כנגד מדה יביא זה בנים זכרים מאחר דדקדק לתת הצדקה ליד גבאי נאמן שהוא בסוג זכר. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש הטעם דאם ישמח את אשתו בדבר מצוה יזכה לבנים זכרים דאמרו רבותינו ז"ל (מועד קטן ט.) על פסוק שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב (מלכים א' ח, סו) 'שְׂמֵחִים' שנהנו מזיו השכינה 'וְטוֹבֵי לֵב' שנתעברו נשותיהם זכרים. נמצא השראת שכינה גורם להוליד זכרים וידוע אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה (שבת ל:) וכיון דאיכא שמחה בין איש ואשתו יהיה שם השראת שכינה דאיש ואשה שזכו שכינה שרויה ביניהם (סוטה יז.) וכיון דאיכא השראת שכינה ביניהם ועל מטתם יזכו לבנים זכרים עד כאן דבריו נר"ו.

רָבָא אָמַר מֵהָכָא "הוּא מְרוֹמִים יִשְׁכֹּן מְצָדוֹת סְלָעִים מִשְׂגַּבּוֹ לַחְמוֹ נִתָּן מֵימָיו נֶאֱמָנִים" מַאי טַעְמָא "מְרוֹמִים יִשְׁכֹּן, מְצָדוֹת סְלָעִים מִשְׂגַּבּוֹ"? מִשּׁוּם דְּ"לַחְמוֹ נִתָּן וּמֵימָיו נֶאֱמָנִים" (ישעיה לג, טז). נראה לי בס"ד הכתוב אמר שני דברים האחד וְהוּא מְרוֹמִים יִשְׁכֹּן כלומר יתעלה וימשך לו השפעה ממקום עליון וגבוה והשניה מְצָדוֹת סְלָעִים מִשְׂגַּבּוֹ כלומר השפעתו תהיה חזקה ומתקיימת כסלעים ולא תהיה רפויה בידו ונתן טעם לזה מה שאמר וְהוּא מְרוֹמִים יִשְׁכֹּן, בעבור כי 'לַחְמוֹ' נִתָּן, לַחְמוֹ דייקא שלא אמר לֶחֶם נִתָּן אלא לַחְמוֹ המיוחד ומזומן לו לסעודתו נתן ממנו וכיון דנתן מלחם שהוא חיות נפשו שהוא מעולה לכן יזכה לשפע המעולה שימשך לו ממקום עליון. ומה שאמר מְצָדוֹת סְלָעִים מִשְׂגַּבּוֹ שתהיה השפעתו חזקה וקיימת בידו היינו מפני שֶׁמֵימָיו נֶאֱמָנִים רצונו לומר מימיו הוא עושרו וממונו שנתן ממנו צדקה בא לו בנאמנות שהיה נקי מגזל וחמס ולכן מדה כנגד מדה יהיה השפע חזק וקיים אצלו.

אֵי־זֶהוּ בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא? אָמַר לָהֶם כָּל שֶׁ"כְּנֶגֶד זְקֵנָיו כָּבוֹד" (ישעיה כד, כג). פירוש זכה שיראו זקניו את כבודו בחכמה ובצדקות ורמז להם בזה על עצמו שראתה רות זקינת זקינו את כבודו במלכות ובחכמה כמו שאמרו רבותינו ז"ל וַיָּשֶׂם כִּסֵּא לְאֵם הַמֶּלֶךְ (מלכים א' ב, יט) לאימא של מלכות זו רות שראתה את שלמה המלך ע"ה במלכותו.

בַּמֶּה תְּרוֹמֵם קֶרֶן יִשְׂרָאֵל? אָמַר לוֹ בְּ'כִי־תִשָּׂא'. נראה לי בס"ד כי קרן האחד של שם יִשְׂרָאֵל הוא אות ל' שהוא רומז ללימוד התורה ולכן הוא גבוה מכל האותיות כידוע והושם הלמ"ד בקרן האחרון שהוא סוף השם שלהם לרמוז כל עמידתן בעולם הזה הוא על לימוד התורה. ובזה פרשתי בס"ד (דברים לב, כט) לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת היא התורה שנקראת זאת דכתיב וְזֹאת הַתּוֹרָה (דברים ד, מד) יָבִינוּ למ"ד אַחֲרִיתָם רצונו לומר יבינו שיש אות ל' אחריתם והיינו לרמוז כי עיקר שלהם הוא לימוד התורה הרמוז באות ל'. וידוע כי המעשה של המצות מתייחסים לידים והמחשבה מתייחסת לראש ואותיות כִּי הם כ"ף ויו"ד אצבעות שהם עיקר הידים שמתייחסת להם המעשה אך ידוע כי הלימוד הרמוז באות ל' אם לא יקיים האדם מה שלומד במעשה ואינו מכוין לשם שמים מה יועיל הלימוד לבדו. וזהו שאמר בַּמֶּה תְּרוֹמֵם קֶרֶן יִשְׂרָאֵל הוא אות למ"ד שבשמם בְּ'כִּי' בכ"ף יו"ד אשר תִשָּׂא אותם אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל זו המחשבה טובה שתתייחס. ועוד נראה לי קֶרֶן יִשְׂרָאֵל שהוא אות ל' תצרפנו עם כִּי כ"ף יו"ד יהיה צירוף כֶּלִי וכיון שיש כלי ירד השפע סימן לדבר וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֵין עוֹד כֶּלִי וַיַּעֲמֹד הַשָּׁמֶן (מלכים ב' ד, ו). ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש על דרך מה שאמרו רבותינו ז"ל (ביצה ג:) כל דבר שבמנין אפילו באלף לא בטיל עד כאן דבריו נר"ו.

שָׁאֲלוּ אֶת שְׁלֹמֹה בֶּן דָּוִד, עַד הֵיכָן כֹּחָהּ שֶׁל צְדָקָה? אָמַר לָהֶם [צְאוּ] בֹּאוּ וּרְאוּ מַה פֵּרַשׁ דָּוִד אַבָּא: "פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד, קַרְנוֹ תָּרוּם בְּכָבוֹד" (תהלים קיב, ט). כך הגרסא בעין יעקב דפוסים ישנים בֹּאוּ וּרְאוּ אך בגמרא גריס צְאוּ וּרְאוּ ונראה לי בס"ד הא דשאלו רק על הצדקה והוא הביא להם פסוק מן התהלים ולא הביא להם פסוקי תורה הכתובים בפרשת ראה ושאר דוכתי והוא כי ידוע מה שאמרו במקום אחר כל המצות הם באור ישר ומצות צדקה באור ישר ואור חוזר רמז לדבר וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב (יחזקאל א, יד) כלומר הצדקה שהיא חיים לעניים ואביונים היא בְּרָצוֹא וָשׁוֹב רצונו לומר אור ישר ואור חוזר. ואמרתי בס"ד לכן דוד המלך ע"ה נקיט שבח הצדקה בפסוק זה של פִּזַּר נָתַן וכו' שהוא שבח הצדקה בקריאה בדרך ישר ובקריאה בדרך חוזר שיש לו משמעות מרישיה לסיפיה פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד קַרְנוֹ תָּרוּם בְּכָבוֹד וכל שלשה תיבות מדברים דבר אחר בפני עצמו וכן מסיפיה לרישיה נמי כל שלשה תיבות מדברים דבר בפני עצמו והוא כך: בְּכָבוֹד תָּרוּם קַרְנוֹ, לָעַד עֹמֶדֶת צִדְקָתוֹ, לָאֶבְיוֹנִים נָתַן פִּזַּר. ולכן שאלו את שלמה המלך ע"ה עַד הֵיכָן כֹּחָהּ שֶׁל צְדָקָה שיש בה דבר יתרון שלא נמצא בשאר מצות? והשיב רְאוּ מַה פֵּרַשׁ דָּוִד אַבָּא: פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד, קַרְנוֹ תָּרוּם בְּכָבוֹד שיש משמעות בפסוק זה מרישיה לסיפיה ויש משמעות מסיפיה לרישיה לרמוז דמצות הצדקה היא באור ישר ואור חוזר מה שאין כן בשאר מצות. ולפי דברי רבינו האר"י ז"ל שפירש צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד רצונו לומר דאות של הצדקה נשאר מאיר במצח האדם כל השבוע מה שאין כן שאר מצות כיון באומרו פסוק זה גם על יתרון זה. ולפי גרסא של בעל עין יעקב דגריס אָמַר לָהֶם בֹּאוּ וּרְאוּ נראה בס"ד כי בחכמה וברמז דק דבר עמהם להודיעם על אור ישר ואור וחוזר בפסוק זה והוא דהביא ספר תהלים ופתח בפסוק הנזכר ואז משך אצבעו על פסוק זה ד'פִּזַּר נָתַן' מרישיה לסיפיה וחזר ומשך אצבעו מסיפיה לרישיה לרמוז להם על אור ישר ואור חוזר ולכן אמר להם בֹּאוּ אצלי והתקרבו אלי וּרְאוּ בעיניכם מה שאני עושה ואז תבינו כונתי בדבר זה.

אַשְׁרֵי מִי שֶׁבָּא לְכָאן וְתַלְמוּדוֹ בְּיָדוֹ נראה לי בס"ד יש צדיק אשר צדקתו ויושרו בא לו מכח מולידיו שהיו צדיקים וגידלו אותו בצדקות וישרות ושמרו אותו מכל דבר המזיק ליראת שמים ויש שלא היה לו סעד וסמך בצדקו מחמת מולידיו אלא הוא יגע וטרח בהלחמו עם יצרו וחומרו ונעשה איש צדיק תמים וזה יש לו שבח גדול על הראשון ולזה אמר אַשְׁרֵי מִי שֶׁבָּא לְכָאן וְתַלְמוּדוֹ בְּיָדוֹ, 'תַּלְמוּדוֹ' דייקא ולא מחמת תלמוד אבותיו. או יובן בס"ד דאין מושיבין בסנהדרין אלא חכם היודע לטהר השרץ ומראה לו פנים (סנהדרין יז.) והיינו כיון שהוא יכול לעשות החייב זכאי ויראה לו פנים ועם כל זה הוא נמנע מלעשות כן דאזיל אליבא דאמת לחייב את החייב ולזכות את הזכאי ולא יסמוך על חריפות של הבל יתפאר הדין והמשפט שעושין הסנהדרין ויש להם בו זכות גדול והנה אדם כזה שיוכל לטהר השרץ ולזכות את החייב ולהראות פנים לדבריו ועם כל זה הוא אינו עושה כן דאזיל אליבא דאמת הנה זה נקרא תַּלְמוּדוֹ בְּיָדוֹ רצונו לומר מסור בידו לכל אשר יחפוץ יטנו וזה יש לו שכר גדול בלכתו אחר האמת כיון דהיה בידו להטות ולהראות פנים לדבריו. ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל (חגיגה טו:) זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן, אך יש צדיקים שאין רוצים ליקח מאחרים אלא מחזירים להם אחר שישובו בתשובה ולזה אמר בָּא לְכָאן וְתַלְמוּדוֹ דוקא בְּיָדוֹ ולא ממה שנוטל מאחרים אף על גב דיש לו זכות בחלקם מן השמים. ועוד נראה לי בס"ד המעשה של המצות תתייחס לידים והתלמוד לפה ואשרי אדם שמקיים במעשה בידים מה שלמד בפה וזהו שאמר תַּלְמוּדוֹ כבר נעשה בְּיָדוֹ דהיינו שבא לידי מעשה וקיים בפועל. אי נמי זכה לחדש בדברי תורה שאז נקרא תַּלְמוּדוֹ כמו שאמרו חז"ל (עבודה זרה יט.) על פסוק כִּי אִם בְּתוֹרַת הֳ' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה (תהלים א, ב). או יובן בס"ד המחדש חדושי תורה ואינו כותב אותם כדי שישארו קיימים לעולם ולדורות אחרים הרי זה 'מְאַבֵּד הוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה' ולזה אמר וְתַלְמוּדוֹ בְּיָדוֹ שכבר כתבו בידו ונשאר למשמרת.

"צְדָקָה תְרוֹמֵם גּוֹי" אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל (משלי יד, לד) נראה לי בס"ד קראם בשם גּוֹי לשבח ולמעלה שהבטיחם לעתיד וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ (ישעיה נד, יב) שהוא שני שלישי החסד שהם כ"ד וכ"ד ונרמזו באותיות גּוֹי שהוא ג' י"ו דג' פעמים י"ו עולים כַּדְכֹד [16×3=48]. ומה שאמר צְרִיכִין אָנוּ לַמּוֹדָעִי כי בכולהו פירושים אין זה כדאי שיהיה נחשב להם לחטאת גמורה אך רבי אלעזר המודעי שפירש החטאת היא בשביל לחרף את ישראל הא ודאי זה עון פלילי.