מסכת עבודה זרה דף ע״ו עמוד ב׳

גדנפא דלישא שפה של עיסה סביבות פיה כדי שתקבל מים הרבה ויעברו הרותחין על שפתה:

כבולעו כענין שבלעו שפת הדוד את האיסור יפליטהו:

מה בולעו בניצוצות לאו בולעו אלא ע"י ניצוצות שניתז הרתיחות שם ולא הוכנסה לתוך יורה אחרת בשעת בליעת האיסור: כך בשעת פליטה - אע"פ שלא הכניסה לתוך יורה אחרת הואיל ונתמלאת יפה יפה ומעלה ניצוצות על שפתה ופולט. ומיהו גדנפא בעינן משום דאי לאו הכי דלמא לא הוה מסקא ניצוצות על השפה בהא זימנא אבל איסור הנתבשל בה פעמים הרבה אם לא העלה ניצוצות כל שעה העלה פעם אחת:

ונועצה אע"פ ששפה. וי"א משפשפה בבגד צמר שאינה חלק ומעביר שמנוניתה:

שאין בה גומות בעובי רחבה שלא תהא שמנונית בגומא:

ולאכול בה צונן אבל דבר רותח אסור לחתוך בה עד שיגעילנה ברותחין וכלי ראשון כדאמרינן בכל שעה (פסחים ל:) לענין חמץ בפסח:

שבור מלכא עובד כוכבים היה:

דצה נעצה:

הסכין שפה ונועצה עשר פעמים בקרקע בירושלמי קאמר שלש פעמים משמע דהכא לאו דוקא עשר פעמים מיהו מדקאמרינן לקמן דצה עשר פעמים בקרקע משמע דדוקא קאמר ויש להחמיר:

אמר רב הונא בריה דרב יהושע ולאכול בה צונן פרש"י אבל לאכול בה רותח בעי הגעלה וכן משמע בפסחים (דף ל:) דקאמר גבי סכיני דפסחא והלכתא אידי ואידי ברותחין פירוש קתייהו ופרזלייהו אבל קשה דבפ"ק דחולין (דף ח: ע"ש) קאמר גבי סכין של עובדי כוכבים מלבנה באור משמע דצריכה ליבון וכן בתוספתא (פ"ט) תניא הסכין והשפודין ואסכלא ילבנן באור לכך נראה בודאי לחתוך בה רותח צריכה ליבון והא דפסחים דמשמע דסגי ברותחין היינו לפי שבלע היתירא אבל בסכינים של עובדי כוכבים דבלעי איסורא בעו ליבון וכן משמע קצת דיש חילוק בין בלע היתירא לבלע איסורא ואומר ר"ת דהא דקי"ל דסכין בעי ליבון היכא דאיסורא בלע היינו דוקא באיסור דסכין גדולה שדרך לצלות בה בשר דיקא נמי דקתני בתוספתא הסכינין והשפודין כו' סכינין דומיא דשפודין ואסכלא אבל סכינים קטנים שאין דרך לצלות בהם בשר ודאי סגי להו בהגעלה אף בשל עובדי כוכבים וריב"א מצריך ליבון גם בסכינין קטנים לפי שפעמים דרך להפוך בהם בשר על גבי גחלים ור"ת אומר דזה אינו קרוי תשמישו על יד האור כיון דאין תשמיש קבוע ע"י האור סגי בהגעלה וכן בירושלמי דאמר הדא דתימא בסכין קטן אבל בגדול בעי ליבון ויש לדחות אותה ראיה דקאמר התם מהא דקאמר הסכין שפה והיא טהורה כו' אלמא משמע דאיירי בצונן ובצונן ליכא חילוק בין תשמישו ע"י האור בין אין תשמישו ע"י האור ומפרש הר"ר אלחנן הירושלמי כן הוא הדא דתימא בסכין קטן שאין רגילות להיות בה גומות ואין בלוע בגומות וסגי בנעיצת קרקע אבל סכין גדול שדרך להיות בה גומות צריכה ליבון דבנועצה בקרקע אינו מועיל לשפשף ולהעביר האיסור הנדבק בגומות הלכך אפילו לחתוך בה צונן צריכה ליבון ולא סגי בהגעלה אפילו לצונן משום דלא מהניא הגעלה אלא להפליט האיסור הבלוע בתוך הסכין אבל לא מהני להעביר איסור הנדבק והשפשוף בקרקע מהני להעביר איסור הנדבק וכיון שיש גומות אין תקנה להעביר איסור הנדבק רק ע"י ליבון ומ"מ נדחית הראיה דר"ת מן הירושלמי דלא מיירי כלל בתשמישו על ידי האור ורבינו ברוך מיישב הראיה והכי פירושו הדא דתימא בסכין קטן שאין תשמישו ע"י האור וסגי בנעיצת קרקע אפילו לחתוך בה רותח ויש ליתן טעם משום דסתם סכין קטן אין תשמישו רק בצונן ואינו בלוע כלל בתוכו רק נדבק בו מבחוץ אבל גדול תשמישו ברותחין וגם תשמישו ע"י האור הלכך בעי ליבון לחתוך בה רותח כך נראה למורי ליישב פירוש רבינו ברוך ואומר מורי דהא דקאמר הכא נועצה עשר פעמים בקרקע היינו דוקא בקרקע קשה שהיא מעברת השומן ושפה אבל לא רכה שאינה מעברת השומן וגם לא קרקע קשה יותר מדאי ודוקא נקט קרקע ולא אבן ולא אפר ולא קרקע רכה:

אידכר מה דעבדת באורתא פ"ה ששיגר להם שתי שפחות רב יהודה לא קבלה ובאטי קבלה ונראה דלא חטא בזה שעדיין היה עבד קצת שמעוכב גט שחרור כדאמרינן פרק עשרה יוחסין (קידושין דף ע:) באטי בר טובי ברמות רוחיה לא שקיל גיטא דחירותא:

מה בולעו בניצוצות אף פולטו בניצוצות פר״שי ז״ל כענין שבלעו שפתי הדוד את האסור יפלטהו מה בלעו לא בלעו אלא על ידי ניצוצות שיעלו הרתחות שם שהרי בשעת האיסור לא נכנסה בתוך יורה אחרת כך בשעת פליטתה אף על פי שלא הכניסה לתוך יורה אחרת הואיל ונתמלאת יפה מעלה ניצוצות על שפתה ופולט ומיהו גדנפא בעינן משום דאי לאו הכי דילמא לא הוה מסקא ניצוצות על השפה בהא זימנא אבל נתבשל בה פעמים הרבה אם לא העלה ניצוצות כל שעה העלה פעם אחת עכ״ל ז״ל.

ונראה מלשונו ז״ל דחכמתיה דמר עוקבא האי היינו במאי דשרייה בלי הכנסה ביורה אחרת כי בתלמוד היו מתקשין היאך יכשירו היורה והנכון דכוליה חכמתיה היינו בגדנפא לפי שבלעו שפתי הדוד ניצוצות בשעת האיסור פעמים הרבה פעמים כאן ופעמים כאן עד שנתפשטו ניצוצות בכל השפה ונבלעה כולה ואילו בהגעלה פעם אחת ולא אפילו השתים לא היו עולין ניצוצות בכולה עד שבא מר עוקבא ונתחכם ועבד לה גדנפא שיעלו המים בכולה ואף על פי שאין המים משתהין שם הרי יש בהן כדאי להכשיר בליעה הבאה על ידי ניצוצות ולמדנו מכאן שלא אמרו בכלי מתכות חם מקצתו חם כולו אלא כשתשמישו על ידי החור שהרי לא חשו בכאן לשפתי היורה אלא מפני הניצוצות והוי יודע דכלי גדול דבעי הכשר ואי אפשר להכשירו כאחת מכשירו בשני פעמים ובלבד שיעדיף בנתים כדי שיתכשר כולו, וכבר הוקשה לראשונים ז״ל היאך מכשירין יורה של גוים בדידה גופה דהא פלטה אסורה במים ואין במים שבתוכה ששים כנגד כולה ונמצא שנאסרו המים וחוזר הכלי ובולעו. ונאמרו בזה פנים הרבה ואין לנו אלא דברי רבינו הגדול ז״ל שכן כחן של מים להפליט ולא להבליע אסור בכלים שהן קשים כל זמן שהם בכחן כי אין פליטה אסור הקלוש מבטל כאן אלא אם כן נפל בו הרבה עד שנשתנו מראיהן ומפני זה לא הותרה הגעלה אלא במים כדדרשינן התם במים ולא בחלב ולא ביין ולא במזג ולא בשאר משקין וכבר הארכנו בזה הרבה בפרק כל הבשר בס״ד.

ובסכין שאין בה גומות פירוש וכל סכין שיש בה גומות הגעלה בעי לחמין והדחה גמורה במים או בבליתא דפרסא לצונן.

אדכרת מאי דעבדת באורתא פר״שי ז״ל דרך פרסיים למסור נשים לאכסנאין וכששגרו להם בלילה שעבר קבל בטי ורב יאודה לא קבל כו׳ ע״כ.

וכתב רבינו תם ז״ל דבטי לא חטא כי הוא עבד היה כדאמרינן בפרק בתרא דקדושין באטי בר טבי ברמות רוחא דהוה ביה לא קבל גיטה דחירותא ועבד מותר בגויה בצנעא שלא גזרו משום נש״גז אלא בעבד משוחרר שהוא כישראל גמור אבל לא בעבדים וכדאשכחן במסכת נדה שהשפחה מותרת בגוי דאמרינן התם רב נחמן מסר להו לערבאי ושבור מלכא לא היה יודע זה ולפיכך חשד אותו שכשם שלא נזהר מן הגויה לא יחוש לגיעולי גוים וזה אינו כי עבד מוזהר הוא בכל האיסורין וכשם שאסור בחזיר ובנבלה אסור בגיעוליהן נמצא דבטי בר טבי לא חטא חיו יחיה.

האל ברחמיו יזכנו לעבודתו לאורך ימים ויקיים בנו מקרא שכתוב יחינו מיומים וביום הג׳ יקימנו ונחיה לפניו תם ונשלם.

הגעלה זו יש צדדים שאינה עולה לכלי אא"כ בכלי ראשון ויש צדדים שהיא עולה אף בכלי שני וכלל הדברים כבולעו כך פולטו את שנשתמש בהם בתוך כלי ראשון מגעילן בכלי ראשון וכן כלי ראשון עצמו והוא הכלי שמחמין בו את החמין או התבשיל על ידי האור מגעילו בכלי ראשון אחר גדול הימנו ויורה גדולה שאין אדם מוצא גדולה הימנה עושה לה שפה של עיסה וממלאה מים עד שיגיעו המים על גדותיה ומרתיחן שאף גדותיה צריכין הגעלה מחמת הניצוצות ואע"פ שאין מים שעל גדותיה משתהין לשם שהרי על כל פנים בשעה שמלא את היורה באו המים על השפה והרי מכיון שהתחיל להרתיח נתמעטו לשעתן די להם כשם שהבליעה שלהם דרך ניצוצות כך הפליטה דיה אע"פ שאין המים משתהין לשם ומה שאמרו כך פולטו בניצוצות פירושו כך היתה הגעלתו מועלת בניצוצות אלו היה אפשר לכוין ואחר שכן דיים בהגעלה זו שהיא קלה מתוך שאף הבליעה קלה היתה ואם הוא בפסח עושה שפה זו בטיט וכיוצא בו או שממלאה מים ומרתיחה ומחמם אבנים באור ומשליכן בשעת רתיחת המים לתוך היורה והרותחין נשפכים על גדותיה וכלים שנשתמשו בהם בכלי שני ר"ל על ידי הכף וכיוצא בו מגעילן בכלי שני ודיו:

שפך דרך קלוח מכלי ראשון על כלי זה צריך הגעלה מכלי ראשון רוב מפרשים מסכימים שאין זה נדון ככלי ראשון שכבר נדחו בתלמוד המערב דבר האומר ערוי ככלי ראשון ויראה לי שהוכשרו בכך לא אמרו עליו שאינו ככלי ראשון אלא לענין שאינו מבשל אבל לענין הפלטה דיו ולא הצריכו לדעתי ביורה גדולה שימלאנה מים ויעשה לה שפת עיסה וכיוצא בה אלא מפני שהדבר מצוי שלא ליגע במים בכלי מתוך גדלו ועגולו הא אם עשה כן ידקדק להיות המים נוגעים בכלי טהור ואע"פ שאי אפשר כאחד כמו שיתבאר ואף לדעת האומרים שאינו ככלי ראשון אף לענין פליטה בכלים של יין נסך שיהא אפשר שמודים שביין נסך שבליעתו מן הצונן ופליטתו קלה וכל שכן לשטתנו שלא באה ביין משום פליטה אלא מהפגת הטעם:

הקערות יש מחמירין להגעילן בכלי ראשון מפני שלפעמים שואב בהם בתוך הקדרה כדרך הכף ואין צרך בכך:

מקצת גדולי הדורות כתבו שכל שמשתמשין בו בכלי ראשון אע"פ שאין משתמשין בו עד שנסתלק מן האור הואיל ומשתמשין בו ועדין הוא רותח תשמיש שבכלי ראשון הוא ומפני זה מפרשים במה שאמרו בפסחים ל' ב' עץ פרור מגעילו ברותחין ובכלי ראשון שלא סוף דבר הכף שמגיסין בו את הקדרה בעוד שהיא על האור שזו פשוטה היא ולא הוצרך ללמדה ועוד שזו לדעתם אין שמה עץ פרור אלא או כף בלשון מקרא או זוהמא ליסטרון בלשון משנה אלא עץ פרור הוא עץ שתוקעין בו עצים דקים ובולטין ממנו אילך ואילך ומפררין בו כל מאכל עבה ודרך תשמישו לאחר שסלקו את הקדרה מן האור והניחוה על הקרקע וביאר שאף היא צריכה כלי ראשון וזהו שאמרו במסכת שבת שהמלח אינה בשלה אף בכלי ראשון ואם על האור היאך אפשר כן אלא שהעבירוהו מעל האור ואעפ"כ הוא קורהו כלי ראשון והדברים נאים:

כלים שהכשרן בלבון יתבאר למטה שמלבנן עד שתשיר קלפה חיצונה שבהם ובתלמוד המערב הזכירו שיעור זה בניצוצות נתזות הימנו מעתה כבר התבאר לך מהו הדחה הראויה והגעלה הראויה וליבון הראוי מ"מ יש מקצת כלים שנפל בהם הספק אם הם בתורת לבון או בתורת הגעלה ומכלל זה הסכינים אלא שענינם יתבאר למטה ביחוד וכן מכלל ספק זה כלי שמטגנין בו והוא המחבת יש מצריכין בה לבון מפני שטיגונו אינו אלא על ידי מעט שמן ואף לפעמים האיסור נבלע בו בנגיעה במקום שאין שם שמן ולא עוד אלא שלפעמים שלהבת נאחזת בה מבפנים ומ"מ רוב בני אדם נוהגים בה התר בהגעלה בכלי ראשון הואיל ותשמישה על ידי משקה ומה שהאור נאחז בו מילתא דלא שכיחא היא ואין חוששין לה וכן שאין זה נקרא תשמיש ושמעתי שבתוספתא נאמר כן:

כלי הראוי ללבן שלא לבנו אלא שהגעילו כתבו אחרוני הרבנים שמותר להשתמש בו בחמין הגע עצמך שהמתכת טעונה לבון על דעת המחמירין בה ולא לבנה אם הגעילה מותר לבשל בה מים ולהרתיחם שהרי מ"מ מה שאפשר לו להפליט על ידי בשול זה כבר פלטו על ידי ההגעלה וכן כל כיוצא בזה וחכמי האחרונים חולקים בה כל שאיסור נשאר בו הרי הוא נפלט מעט מעט ואפילו על ידי חמין וראיה לדבר כלי חרס שאי אפשר שלא פלט בהגעלתו ואעפ"כ חוזר ונפלט מעט מעט ודבריהם נראין ומ"מ כל שהודח הדחה הראויה משתמשין בו לצונן:

כלי חרס אף אותם שלא נשתמשו בהם אלא על ידי חמין אין הגעלה בחמין מועלת להם התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דפנו לעולם ומ"מ יראה ממסכת זבחים פרק דם חטאת שאם החזירן לכבשן הוכשרו וכן הדין אם הסיקן מבפנים אלא שדין ראוי לעשות כן לפי מה שנאמר שם שמא יחוס על בקיעתן ולא יסיק בהם כראוי ואם היה דרך כלי זה להשתמש בו מבפנים אין כאן חשש לחוס על בקיעתן ומותר לכתחלה ומ"מ הסיקו מבחוץ יראה משם שלא הוכשר ויש אומרים דוקא בהסיקו מבחוץ על הדרך שרגיל בו אבל אם הסיקו עד שנתלבן מבפנים וראה בו קליפות נושרות הרי הוא כהסיקו מבפנים יש מי שאומר שכלי חרס שבליעתו מאיסור סופרים מגעילו שלשה פעמים ודיו וראייתו ממה שאמרו בתלמוד המערב במסכת תרומות קדרה שבשל בה תרומה מגעילה שלשה פעמים ודיו ופרשוה שם בתרומה בחוצה לארץ ואמרו שם שאין למדין הימנה לענין נבלה ולמדו מכאן לענין נבלה שהוא אסור תורה אין למדין הא לכל אסורי סופרים למדין ומ"מ יש מי שאומר שלא הותר אלא באיסור שהוא כעין תרומה והוא איסור שאין לו עיקר בתורה כתרומה וחלה שבחוצה לארץ וכן בשולי גוים לדעת האוסר בהם את הכלים אבל איסורין אחרים של סופרים כגבנת הגוים ודומיהם אין הגעלה עולה להם ודעת ראשון נראה יותר ולענין יין נסך מיהא הגעלה מועלת אף בשל חרס כמו שבארנו בפרק שני:

כלי גללים ושאר מיני אבנים הרי הן ככלי מתכות וצריכין הגעלה ויש מדמים אותן לכלי חרס ואין הגעלה מועלת בהם ואינו כלום שהרי בגת של אבן שזפתה גוי אמרו מנגבה ובשל חרס אמרו שאף בקלוף אסורה וכן בטהרות אמרו תנור של אבן טהור וטמא משום כלי מתכות ובתוספות דעת שלישית לומר שאינן טעונים כלום והביאוה ממה שאמרו בתוספתא כלי גללים וכלי אדמה אין טעונין מריקה ושטיפה ונקיט מציעתא בידך וכבר כתבנוה בשני של פסחים:

פרש"י בד"ה נועצה אע"פ ששפה וי"א משפשפה בבגד כו' עכ"ל נראה דמשמע ליה הכא לפרש שפה דמתני' כי"א דנראה לו דחוק שאחר ששפה באבן כפירושו במתניתין דבעי עוד נעיצה י"פ ועוד בהך עובדא דשבור מלכא משמע דלא עבד שיפה באבן אבל לפי' י"א ניחא דמשפשפה בבגד אינו אלא להעביר שמנונית ולכך בעי שפיר נעיצה אחר כך ולא הוזכר נמי שיפת בגד בעובדא דשבור מלכא דעל ידי שפסק אתרוגא כבר ואכל הוא העביר ממנו השמנונית ועוד דכיון דדבר קל הוא לעשות לא חש להזכירו והרא"ש כתב דלא בעי רק שיפה או נעיצה ותו לא מידי ודו"ק:

ד"ה אמר רב הונא וכו' ולאכול בה צונן וכו' ואומר ר"ת הא דקי"ל דסכין בעי ליבון היכי דאיסורא בלע וכו'. הכא משמע בתוס' דר"ת תרתי בעי דאיסורא בלע וגם שיהא הסכין גדול ואז בעי ליבון אבל היכא דהיתרא בלע אפילו הוי הסכין גדול לא בעי ליבון אבל בחולין דף ה' בתוס' ד"ה שליבנה באור משמע דתרתי שנוייא של התוס' תרוייהו מר"ת הן וב' שנויים הן ובשנויי' חדא חילק בין היתרא בלע לאיסורא בלע ובאידך שנויי' חילק בין סכין גדול לקטן ע"ש:

בא"ד וכן בירושלמי וכו' חוזר אדלעיל אדברי ר"ת דלעיל דמחלק בין סכין גדול לקטן:

סליק חדושי מהר"ם ממסכת עבודה זרה :