מסכת עבודה זרה דף ס״ב עמוד ב׳

לחלק שתטול שם חלק בהם דאסור לפרוע חובו ממעשר שני ואע"ג שגם זה אוכלו בירושלים:

ומתני' דיין נסך דקניס נמי פועל דלא נפיש אגריה חומרא דיין נסך שאני:

דאיסוריה חמור דאסור בהנאה כיין נסך ממש:

דטומאתן קיל כדאמרינן באין מעמידין (לעיל עבודה זרה דף ל:) שלש יינות הן יין נסך אסור בהנאה ומטמא טומאה חמורה בכזית סתם יינן אסור בהנאה ומטמא טומאת משקין ברביעית:

ארביה ספינתו:

בי קיברי בית הקברות:

ליבדרינהו יפזרם כמות שהם ל"ל לשרפן:

אתו בהו אינשי לידי תקלה דהדרי ומלקטי להו:

העלה לי פירות לירושלים לחלק דהוי כמוכר מעשר שני ואסור למכור מעשר שני והרבה משניות מוכיחות במסכת מעשר שני דאסור לעשות סחורה במעשר שני ומסתבר דכל מידי דאין מתחלל עליו זהו סחורה האסורה בו ואינו מתחלל אלא על דבר אכילה ושתיה כדתנן (מע"ש פ"ב מ"א) מעשר שני ניתן לאכילה שתיה וסיכה וקשה דהא תנן בסוף פ"ק דמעשר שני אין לוקחין ממעות מעשר שני בהמה טמאה (ומעשר) כו' משמע הא מלבושין מותרין ועוד תנן התם (פ"ה מי"ב) ולא נתתי ממנו למת ליקח לו ארון ותכריכין הא (לאו) [לחי] דומיא דמת מותר ויש לומר דכל אותם משניות המתירות היינו מן התורה אבל רבנן אסרו כל עניני סחורה לפי שמצוה לעשות ממנו שלמים ואסרו גם לפרוע בו שכר הפועלים והא דאיתא בירושלמי שאסור ג"כ לחי דומיא דמת ומפיק לה מקרא אסמכתא בעלמא הוא ור' יהודה היה מקשה על זה דאמרינן בפרק בכל מערבין (עירובין דף כז:) מקרא דונתתה הכסף דדריש כללי ופרטי ולא מרבינן אלא פרי מפרי וגדולי קרקע לאכילה אבל דבר שאינו של אכילה לא אשכחן דאיתרבי לכן נראה לפרש דכל מקום שמצינו היתר ליקח ממנו שום דבר היינו להיות מעות בקדושת מעשר ביד הלוקח כמו גבי שביעית פ' לולב הגזול (סוכה דף מא.) מי שיש לו סלע של שביעית כו' דבעינן שתהא שביעית ביד הלוקח וכ"מ שמצינו איסור מקח במעשר היינו דרך חילול להיות המעות חולין ביד הלוקח:

חמרין דנפיש אגרייהו פי' ורווחי טפי ודמו טפי לסחורה:

שכרו לסתם יינן מהו לכתחלה ודאי אסור להשתכר בסתם יינם כדאמרינן לעיל (עבודה זרה דף נו:) דלא שרי לדרוך עם העובד כוכבים בגת אי לא ציירי לידיה אלא מיבעיא ליה אם השכר מותר בדיעבד או לא:

דאגר לארביה לסתם יינן תימה מאי ראיה מביא מארבא לפועל שאני התם דנפיש אגריה ודמי לחמרין י"ל כי לא היה השכר כי אם מעט לעבור נהר קטן והוי כפועל:

ליקלינהו וליבדרינהו פי' בלא בי קברי ומשני אתי לזבלו והא דלא הדר פריך וליקלינהו וליבדרינהו בי קברי דהתם לא שייך אתי לזבולי כדכתיב (מלכים ב כ״ג:ו׳) וישלך את עפרה על קבר בני העם וי"ל דההיא בקבר בנין שאסור בהנאה אבל הכא בי קברי קרקע עולם שאינו נאסר וכן משמע בסנהדרין פרק נגמר הדין (סנהדרין דף מז:) קבריה דרב דהוו שקלי מיניה עפרא לאישתא בת יומא:

אתי לזבולי וא"ת ומה בכך הא פסקינן לעיל (עבודה זרה דף מט.) כר' יוסי דאמר זה וזה גורם מותר (בנביה) דהוי זבל דאיסור וקרקע דהיתר ויש לומר שלכתחלה יש לחוש לדברי רבנן שחולקין עליו דאמרי אף הוא נעשה זבל:

ולקברינהו בעינייהו ומסיק לא מוכחא מילתא ואסור וא"ת מאי שנא מכל הנקברין דחשיב פ"ב דתמורה (דף לג:) שור הנסקל ועגלה ערופה ושער נזיר וכל דקברי בעינייהו אף בלא בי קיברי וי"ל כיון שאין דרך לקבור בשר ושער מוכחא מילתא אבל חיטי אין קבורתן מוכחת דאיכא למימר איניש גנב וקבר ואייתי הכא וכן דרך עתה לקבור בכורות ונראה שצריך לקברן מעט בעומק פן יבא לחטט אחריהם ולאחר שנעשו עפרא אין לחוש שמא יקחום לזבל בהם דאין דרך לחטט אחר הקברים משום זבל:

יזפי פירות שביעית מעניים ופרעי להם בשמינית אישתכח דאכלי עניים בשמינית לאחר הביעור חליפי פירות שביעית צריך לפרש שהאיסור היה מה שהיו אוכלים אותם בחזקת שלהם דאילו בתורת שביעית אפילו הפירות עצמן יכולין עניים לאכול לכ"ע כדתניא בתוספתא (פ"ח דשביעית) הגיע שעת הביעור עניים אוכלים אחר הביעור ולא עשירים דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר אחד עניים אחד עשירים אוכלים אחר הביעור אי נמי העניים היו עושים מהם מלוגמא או סחורה ולפיכך הקפידו עליהם אותם שבאו ואמרו לרבי יוחנן:

הא דאמרינן חמרין דנפיש אגרייה קנסינהו רבנן פירש הראב"ד ז"ל: דלאו קנס ממש קאמר מחמת איסור כשכר יין נסך דהא לא עבדין איסורא, אלא קנס הוא שקנסו שלא ירגילו עצמן בכך דילמא אתי למיעבד בהו סחורה, כגון דאמר להו ליקנו לכו בדינר או בשנים דכי האי גוונא אסור. ובפירושי הרמב"ן נ"ר מצאתי דבירושלמי (ריש ה"א) אמרו בפירות עבירה היא מתניתא. כלומר, בפירות שביעית לאחר הביעור, והיינו קנסא.

כיון דאסוריה חמור כיין נסך פירוש: בעינו, דשניהם אסורים בהנאה, אבל על ידי תערובת הא אמרינן לקמן בשמעתין (עבודה זרה עד, א) דיין ביין בסתם יינם ימכר חוץ מדמי יין נסך שבו, ויין נסך גמור אוסר את הכל אפילו בהנאה.

ולימא ליה זיל קלינהו ובדרינהו דילמא מזבל להו (ואע"פ) [ואסור, כמו] ששנינן בפרק בתרא דתמורה (לד, א) כל (הנזרקין) [הנשרפין] אפרן מותר חוץ מעצי אשרה ואפר הקדש. ואיכא למידק אשמעתין דהא תנן (מג, ב) שוחק וזורה לרוח ומשמע אפילו לכתחלה, ואף על גב דפליגי רבנן עליה דר' יוסי (שם) הא קיימא לן (מט, א) כר' יוסי דזה וזה גורם [מותר]. ותירץ הראב"ד ז"ל דדיעבד קיימא לן כר' יוסי, אבל לכתחלה כרבנן עבדינן ויוליך הנאה לים המלח. ואי נמי קיימא לן כוותיה ואפילו לכתחלה דלמא הכא קנסא דקנסינן משום דאגר ארביה. והרמב"ן נ"ר תירץ דר' יוסי גופיה לא קאמר אלא בדיעבד, וכדתנן (ערלה פ"א מ"ט) אין נוטעין אגוז של ערלה ור' יוסי היא. והא דקאמר שוחק וזורה לרוח דמשמע אפילו לכתחלה, התם היינו טעמא דדבר מועט הוא ואזיל לאיבוד ודילמא לא מזבלא, ואפילו מזבלא זה וזה גורם מותר, אבל הכא דודאי מזבלא אסור לכתחלה.

אמר להו יאות הן עבדין וכנגדן באתנן מותר פירוש: דהנהו פירות דפרעי להו לא הוו מייחדין לפרעון בההיא שעתא דיזפי פירות שביעית, והילכך לא חל עלייהו איסור שביעית למפרע, ולא אמרינן כי פרעי להו איגלאי מילתא למפרע דהני פירי דמי שביעית הן ויאסרו אחר הביעור.

וכנגדן באתנן מותר וכתבו בעלי התוספות ז"ל דמהא שמעינן דישראל שמכר ע"ז או יין נסך באשראי לגוי, כשיפרענו הגוי הדמים מותרים, דגוי משעת משיכה קני להו וההיא שעתא לא מייחד שעבודיה דישראל, הילכך כי פרע ליה לא אמרינן איגלי מילתא למפרע דדמי יין נסך נינהו. ולא מיבעיא אי ליתנהו לע"ז ויין נסך בעולם בשעת פרעון שהוא מותר דהא ליתנהו בעולם ולא מיתפסי אהני דמים והיינו דר' ינאי, אלא אפילו איתנהו ברשות גוי מותר, כדאמרינן לקמן בשמעתין (עבודה זרה סג, א) באתנן בטלה זה הא מחסרא משיכה, אלמא אף על גב דמייחד שעבודא שרי כיון דמחוסר משיכה בשעת מכירה. וכתב הרמב"ן נ"ר דצריך עיון דמכל מקום בדמי ע"ז הן בידו, ומקנסא דפועל נמי משמע דכל הנאה הבאה לו בגרמתו של יין נסך וכל שכן של ע"ז עצמה אסרו. ועוד בדמי יין נסך של גוי אסרו כל היכא דרוצה בקיומו, כדאמרינן לקמן (עבודה זרה סד, א) באמכור יין נסך ואביא לך שהוא אסור ואף על פי שאין נתפסין ביד הגוי. וקשיא לי גם כן אם לפירות שביעית באנו לדמותם נתיר להם אפילו לכתחלה, דהא אמר ר' יוחנן יאות הן עבדין. אלא ודאי כל הנאת יין נסך וע"ז והנאת גרמתן קנסו ואסרו, וכדאמרינן לעיל (עבודה זרה ע, א) קנס הוא שקנסו חכמים ביין נסך, דחמיר להו טפי משאר איסורין. [עוד קשיא לי מהא דלקמן] אמר רב אשי מנא אמינא לה, מדאמר להו רב להנהו סבוותא כי כייליתו חמרא לגוים אקדימו ושקולו זוזי מנייהו והדר כיילי להו וכו', דאי לא אעבדיתו הכי כי הוי יין נסך ברשותייכו הוי, וכי שקליתו דמי יין נסך שקליתו, אלמא אסור לעשות כן, ואפילו דיעבד דמי יין נסך קרי להו, ואם כדברי רבותינו בעלי התוספות ז"ל לאו דמי יין נסך מיקרו.

רבא אמר לעולם כו' פירוש אביי ורבא לא פליגי כלל ומשום דתלמודא לא הוה משכח לה בתרי ניחא ליה לאוקומה בתרוייהו אוקמתי ודרבי יוחנן דברי הכל היא ואפילו אביי מודה בה.

שכרו לסתם יינם מהו פירוש דאף על גב דבכמה דוכתי קרי ליה תנא לסתם יינם בלשון יין נסך כדתנן בפרק אין מעמידין במשנת אלו דברים אסורין ואיסורן איסור הנאה. ולקמן בפרקין יין נסך שנפל אומנין ששלח להם נכרי כו׳ שאני התם דהוי חומרא וקנסא דרבנן וס״ד שלא קנסו אלא ביין נסך ודאי שהוא כע״ז וא״ה אסיקנא דאף סתם יינם בכלל.

מעתה הוא הדין להא דתנן יין נסך אוסר בכל שהוא שאף סתם יינם בכלל ושלא כדברי ר״ת ז״ל זיל כלינהו כו'. פירוש לפי ששכר עבודה זרה ויין נסך אסור לכל העולם כעבודה זרה ממש ואפילו שכר כליו נמי כדאמרינן הכא והוא הדין למשכיר רשותו לכך דמה לי קרקעות מה לי מטלטלין ובהמה אלא ודאי כדאמרן כו׳ מ״ר.

וליקלינהו וליבדרינהו ופרקינן דילמא מזבל בהו פירושו ודכולי עלמא זה היה גורם לכתחלה ומסתב׳ לי דקושיין ופירוקין לדברי הכל ומעיקרא קס״ד דאפילו לרבנן דאסרי בעבודה זרה לשחוק ולזרותא לרוח לכתחלה התם בעבודה זרה עצמה דחמירא ואסירא דאורייתא. ופרקינן דאדרבא אפילו לרבי יוסי דשרי התם אסרינן הכא דילמא מזבל בהו בכונה משום דהאי אסורה דלא הוי אלא קנסא קיל ליה ואתי לזלזולי ביה מה שאין כן התם דלא חייש ר״י להא כנ״ל.

מי לא תניא כו׳ פי׳ אלמא בכי הא לא חיישינן לתקלה ואפילו באיסורא דאורייתא ופרקינן דהתם מוכחא מילתא לכל מאן דמשכח להו דאסור הוא אבל הכא מאן דמשכח להו תלי בהתרא ואמר דאיניש גנבינהו וקברינהו ואם תאמר אם כן הא פריש מינייהו מטעם גזלן של בעלים יש לומר דסתמן נתיאשו הבעלים וגנבים נמי כיון דלא הדור ושקלינהו ולהכי לא תלו באיניש דעלמא דאצעינהו התם ולא אייאוש שאין דרך לעשות כן אלא גנבים שמצניעין שם לפי שעה כנ״ל ושמע מינה שכל דבר הנמצ׳ בבית הקברו׳ אם הוא דבר הראוי לצרכי המת אסור.

דבי רבי ינאי יזפי פירות דשביעית מעניי ופרע להו בשמינית פי׳ והיה נראה לנו דפירות שמינית נתפסין לחלופי פירות שביעית ואיכא איסורא לעניי דאכלי להו לאחר הביעור כן פר״שי ז״ל ובתוספות הקשו מדתניא בתוספתא הגיע זמן הביעור עניים אוכלין בתחלה ויש מתרצין דההיא בתוך שנה שביעי׳ אבל כשהגיע שמינית הכל חייבין לבער ויש שפי׳ דאיסורא דהכא היינו דלא אכלי עניי הנהו חליפין בקדושת שביעית אלא דעבדי בהו סחורה.

אמר ליה יאות הן עבדין וכנגדן באתנן מותר פי׳ דכיון דהנהו פירי דפרעי בשמינית לא היו מצויין ומיוחדין לכך בשעה שנוטלין פירות שביעית לא חייל עלייהו אסור שביעית למפרע וכדאשכחן לקמן גבי אתנן שאינו נתפס במאי דלא מיחד בשעת ביאה. ואם תאמר ותיפוק לי דהוה ליה אבק רבית יש לומר דעל שער שבשוק הוו יזפי דשרי כדאיתא התם אי נמי דלפי דמים היו משלמין ולא סאה בסאה.

ה״ק נתן לה ואחר כך בא עליה כו׳ פי׳ דמאי דקתני ולא נתן לה לומר שלא נתן לה לאלתר או שלא בא עליה לאלתר כדרך נותני אתנן וכן פר״שי ז״ל.

אף מעשר שני אין פורעין ממנו את החוב ולא שכירות הפועל פירוש שכר החמר המביאו לירושלם אינו נפרע ממנו ואפילו היתה לו שכר מגוף אותן הפירות שהוא מביא עד שאם יאבדו נפקע שכרו שהיה לנו לומר בכגון זה שהן כשלו אעפ"כ אסור מעתה לא יאמר אדם לחברו העלה לי פירות אלו של מעשר שני בירושלם לחלק ר"ל שתטול מהם חלקך בשכר הבאתך שהרי נמצא פורע שכר הבאתו במעות מעשר שני אבל מותר לומר לו העלם שנאכל ונשתה מהם ביחד בהיותנו שם שזה אינו אלא כעין מתנת חנם וכבר אמרו אין מוכרין אותו ואין ממשכנין אותו וכו' ונותנין זה לזה מתנות חנם ולא סוף דבר לר' מאיר שאמר אין מתנה כמכר אלא אף לרבנן והוא שאמרו עליה בתלמוד המערב אמר ר' יוסא ודברי הכל כהדא דתני אדם אומר לחברו בירושלם מה אכלת היום אם אומר לו קיץ הוא יודע שהוא בכור מה הקיץ נמכר בזול אף הבכור אמר לו מן הוא יודע שהוא מעשר שני מה המן נתן במתנה אף מעשר שני נתן במתנה ר"ל במזמין את חברו לסעוד אצלו ומ"מ אין מוציאין אותו אלא לאכילה ושתיה וסיכה ואפילו לדבר מצוה כמו שיתבאר במקומו אבל שאר דברים אפילו צרכי גופו כגון מלבושיו אסור והוא שאמרו בתלמוד המערב לא נתתי ממנו למת מה נן קיימין אם להביא לו ארון ותכריכין דבר שאסור לחי למת לא כל שכן ויש שואלין בה אם כן מהו שאמרו במסכת קדושין נ"ו א' שאין לוקחים מהם בהמה טמאה ועבדים ר"ל שאינן צרכי גופו דאלמא כל שהוא צרכי גופו מותר ואפילו מלבושים פרשוה בתוספות שזו מן התורה אלא שמדברי סופרים גזרו עליה וגדולי המחברים כתבו אף מן התורה וזו של מסכת קדושין פרשוה קצת מפרשים לדעתם לדעת האומר מעשר ממון הדיוט:

מה שאסרנו שכר יין נסך בהנאה לא סוף דבר יין נסך ודאי אלא אף סתם יינן דינו כיין נסך לענין זה אע"פ שלענין טומאה אינן שוין כמו שהתבאר בפרק שני הואיל והוא שוה לו לענין איסור הנאה ולאיסור משהו הרי הוא שוה לו גם כן לאיסור שכרו וכן נמי שנאסר שכר גופו וחמורו כך הדין אם השכיר בו שאר כלים ששכרו אסור כגון שקו וקנקנו וספינתו וכיוצא באלו ולהשאילו מותר שהרי לעתותי ערב אמרו למטה שמותר להעביר לו חבית יין נסך הואיל ואין כאן שכירות הא כל שבשכר אסור ואפילו הטעהו ושכרו לדבר אחר כל שנודע שיין הניח שם שכרו אסור וכן קצת מפרשים אוסרים מכאן למכור חרצנים שבגיגית לגוים לתמד בהם אף על דעת שיכשיר את הגיגית לאחר כן שהרי נאסרו התמדים במגעו של גוי ונמצא משתכר באיסורי הנאה ואף למה שסמכו בזמן הזה להתיר סתם יינן בהנאה מכל מקום דרך הצלה אבל דרך סחורה לא:

אחר שביארנו ביין של גוים ששכרו אסור מה יעשה בשכר זה אם מעות הם שוחק וזורה לרוח או מטיל לים ואם פירות יוליך הנאה לים המלח ולא די לו בשריפה לבד שהרי יהנו באפרם לזבול ואע"פ שזה וזה גורם מותר מ"מ לכתחלה אסור או שמא קנס הוא שקנסו בו שהרי במוצא כלים או ע"ז דיו בשוחק וזורה לרוח אלא שאף בזו יש פוסקים דוקא בדיעבד כמו שהתבאר ואפילו פזרם מ"מ מתוך שאפרם מרובה יפול ממנו הרבה במקום אחד וכן קברם בעינם שמא ימצאם אחר ולא ירגיש ויהנה בהם מצד שיחשוב שאיזה גנב גנבם וקברם ומ"מ אם רוצה לשרפם ולקבור האפר בבית הקברות או במקום שאין זורעין בו רשאי ואף זו לא בעינם כמו שביארנו ומ"מ הרוגי בית דין אחד עץ שנתלה עליו ואחד אבן שנסקל בה ואחד סיף שנהרג בו ואחד סודר שנחנק בו שאסורין בהנאה נקברין עמו בעין ואין חוששין שהדבר מוכיח עליו וכל המוצאן פורש מהן וכן בשר קדשים שאמרו עליה בקצת ענינים שנקבר ואין חוששין שלא לקברה בעין אין זה אלא מפני שהבשר אין דרך הצנעתה תחת הקרקע והדבר נכר למוצא ולפי דרכך למדת מסוגיא זו ששכר יין נסך לא סוף דבר שנאסר לאותו ישראל אלא אף לכל האחרים עמו:

גדולי המפרשים כתבו מאחר שבתערובת איסורי הנאה פסקנו בפרק שלישי כר' אליעזר שאמר יוליך הנאה לים המלח ופרשנו שם אף חבית בחבית אף בזו כשאמר לו העבר לי מאה חביות במאה פרוטות יוליך הנאת פרוטה לים המלח והשאר מותרין וחכמי האחרונים חולקים בזו הואיל ודרך קבלנות הוא וזו מעכבת על כלן ולא עוד אלא שאפשר שאלו אמר לו תחלה שלא יעביר לו אותה חבית היה זה נמנע מלשכרו כלל נעשה הכל כזה ואין הולכת הנאה מועלת בו ואין הדברים נראין:

אע"פ שאין עושין סחורה בפירות שביעית כמו שביארנו מוכר אדם מהם על יד על יד לאכילה ולוקח מן הדמים דבר מאכל ויאכל בקדושת שביעית:

היו לו פירות שביעית שנלקטו לאכילה ורואה שיש לו מהם הרבה עד שיותיר לאחר זמן הביעור והרי שמשהגיע זמן הבעור אסור לאכול מהם אף לעניים ומה שאמרו בספרא פרשת בהר סיני עניים אוכלים לאחר זמן הבעור אבל לא עשירים ור' יוסי אומר אף עשירים ענינו מזון שלש סעודות ואף זו לא ראיתיה לאחד מן הפוסקים אלא כלם רגילין לומר שאין אוכלין אחר הבעור כלל ואומר עכשו שאם רואה שיש לו הרבה מלוה מהם בתוך זמן הבעור לחברו וחברו אוכלן בתוך זמן הראוי ר"ל קודם הבעור ואם לא פרעו עדין פורעו בשמינית וחשש רבית אין כאן שמן הסתם הפירות בזול בשמינית יותר מבשביעית ואין לפירות של פרעון זה תורת שביעית להטעינן בעור מפני שהפירות אחר שנאכלו אין להם קדושה ואותן הפירות שפרע לו לא היו מיוחדות לכך בשעה שפירות שביעית היו קיימות עד שנאמר עליהם שחליפי פירות שביעית הם והילכך אין על אלו דין חליפי שביעית לאסרם עליו הואיל ועבר זמן הביעור ואף בשביעית עצמה אם פרע לו בשר או דגים או שאר פירות בשביל פירותיו וכבר נאכלו הפירות אין קדושה חלה עליהם מכאן סמכו רבים שאם הלוה ישראל לחברו ככר חמץ קודם הפסח שיכול להחזיר לו ככר אחר של חמץ לאחר הפסח ואין צורך מזו שאין בזו שום סרך איסור כלל וכן הורו מכאן להלוותו לגוי קודם הפסח שיחזיר לו חליפיו אחר הפסח אלא שבתוספות הקלו בכיוצא בו בע"ז ויין נסך כמו שיתבאר למטה ואין הדברים נראין:

כל שהתנה עם זונה גויה או שפחה כנענית או שהתנה עם זונה ישראלית שאיסור ביאתה עליו בלאו לבא עליה ובסמוך לביאה הן קודם ביאה הן אחר ביאה כל שהוא סמוך לה בכדי שעור המוכיח להיות אותה מתנה על שם אותה ביאה אמר לה הא לך דבר זה בשכרך הרי זה אתנן ויש פרטים הרבה בענין זה אם להתר אם לאיסור כיצד נתן לה טלה באתננה ונשמט הדבר ונדחית העברה מכל וכל ומ"מ מתנה הוא בידה אע"פ שלשם עברה נתן לה מותר להקריבו ואיסור אתנן אין כאן הואיל ונשמטה העברה ושמא תאמר היאך יכולה להקדישו אחר שלא קנאתהו הואיל ולשם ביאה נתנו לה ואין אדם מקדיש מה שאינו ברשותו וכל שכן מה שאינו שלו ושלא זכה בו ענינה בשלא נתן לה על תנאי לגמרי אלא שהוא מתנה בידה מעכשו בלא תנאי עברה אע"פ שהזכיר לה באיזה צד העברה בשעת המתנה בידים מוכיחות שאותה מתנה נתנה על שם אותה ביאה וי"מ אותה בעל מנת ומפרשים שכל שבעל מנת אין האתנן נקרא שכר ביאה ואין הדברים נראין כמו שיתבאר:

בד"ה שכרו לסתם יינן מהו לכתחלה כו' דלא שרי לדרוך עם העובד כוכבים כו' עכ"ל לכאורה נראה ממה שפירשו התוספות לעיל בפר"י דעל ידי מעשה שאלו מהו לדרוך כו' דהיינו בדיעבד וא"כ הוא סותר מה שפירשו כאן ויש ליישב דבריהם דהתם לפי דבריהם דהכא דר"ל על ידי מעשה שאלו דהיינו שבא ישראל עם העובד כוכבים דהוה צייר לידיה ושאל הישראל אם מותר לו לכתחלה לדרוך עם עובד כוכבים זה ולקבל שכרו ממנו והשיב מותר כיון דצייר לידיה דעובד כוכבים אבל אי הוה שאל לפסוק הלכה כיון דסתם שאל לו ולא פירש בדצייר לידיה ה"ל להשיב אין דורכין כמשנה אחרונה דהיין אסור בהנאה ואסור לכתחלה להשתכר בסתם יינן ודו"ק:

בד"ה לקלינהו ולבדרינהו פירוש בלא בי קברי ומשני אתי לזבולי והא דלא כו' עכ"ל כצ"ל פירוש דהשתא דלא אסיק אדעתיה אתי לזבולי אף בלא בי קברי פריך ובתר דמשני אתי לזבולי הא דלא הדר פריך כו' י"ל דההיא כו' אבל הכא בי קברי קרקע עולם כו' דהשתא בהך שינויא אתי לזבולי איתרצא נמי הך וקושטא הוא דמעיקרא דפריך לקלינהו ולבדרינהו בבי קברי נמי הוה פריך ליה ודו"ק:

בד"ה אתי לזבולי וא"ת כו' פסקינן לעיל כר"י דאמר זה וזה גורם מותר בנביה כו' עכ"ל אדרבה בנביה קאמר ר"י לאיסורא אלא תלמודא קאמר דלדבריהם דרבנן קאמר לה ובפשיטות הל"ל דפסקינן כר"י בהך דשוחק וזורה לרוח ובהך מלתא גופיה הוא שכתבו שחולקין רבנן עליו דאמרי אף הוא נעשה זבל אבל בנביה לא פליגי רבנן וקרוב בעיני דמלת בנביה ט"ס הוא בתוס' ודו"ק:

בד"ה ולקברינהו בעינייהו כו' וכן דרך עתה לקבור בכורות ונראה שצריך כו' ולאחר שנעשו עפרא כו' עכ"ל דמה"ט דבשר ושער מוכח מלתא דרך עתה לקבור בכורות בלא בי קברי בעינייהו לחומרא בעלמא כתבו דנראה שצריך לקוברן מעט בעומק כו' ואפשר משום חפישת הכלב ור"ל לאחר שנעשה עפרא כו' בין הכא דאמר לקלינהו ולקברינהו וביו התם דקברינהו בעינייהו ונעשו עפרא אין לחוש שמא יקחום לזבל כו' מיהו ק"ק לפי זה אכתי מ"ש הכא דבעי בי קברי ומ"ש התם דסגי בלא בי קברי ודו"ק:

בד"ה יזפי פירות כו' עושים מהם מלוגמא או סחורה ולפיכך הקפידו כו' עכ"ל ק"ק לפ"ז אמאי קאמר ופרעי להם בשמינית דאם כן בשביעית היה להם להקפיד דמלוגמא וסחורה אסור בה ודו"ק:

גמ' א"ל זיל קלינהו וקברינהו בי קברי וכו' יש להקשות דאף לפי המסקנא אינו מתורץ דלימא דלקלינהו ולקברינהו בלא בי קברי בכל מקום שהוא דהא על כרחך צריך לומר דעפר דהאי בי קברי מותר ליהנות דאל"כ לקלינהו ולבדרינהו בי קברי כמו שכתבו התוס' ולכך צריך דלקברינהו דהשתא לא אתו לזבולי דאין דרך לחטט אחר הקברים משום זבל כמו שכתבו התוס' ד"ה ולקברינהו וע"כ ר"ל בכל מקום אין דרך לחטט אחר הקברים משום זבל אפילו שלא בבית קברות שהרי שור הנסקל ועגלה ערופה וכו' ובכור קוברין אפילו בלא בי קברי ולא חיישינן פן יבאו לחטט אחריהם לזבל אחר שנעשו עפר וא"כ ה"נ הל"ל דלקלינהו ולקברינהו בלא בי קברי ויש לישב דכדי לפרסומי מלתא דשכר סתם יינם אסור בהנאה עביד הכי דכה"ג איתא בפ' אלו טרפות רף נ"ג גבי ההוא שרקפא דספק דרוסות דאתא לקמיה דרב חנקינהו ושדינהו בנהר ופריך וליחנקינהו ולישדינהו לאשפה ולטעמיך ליחנקינהו ולישדינהו לכלבים אלא לפרסומי מלתא דאסורה ופרש"י וכדאזיל לנהרא אוושא מלתא טפי ע"ש אלא שיש לתמוה שהתוס' לא נתעוררו לזה:

תוס' ד"ה וליקברינהו וכו' וכן דרך עתה לקבור בכורות ונראה שצריך לקבור מעט בעומק פן יבא לחטט אחריהם וכו'. צ"ל ע"כ אין ר"ל פן יבואו בני אדם לחטט אחריהם ויהנו מהן שהרי כבר כתבו לעיל מזה כיון שאין דרך לקבור בשר ושער מוכחא מלתא אלא ר"ל פן יבאו הכלבים וכיוצא לחטט אחריהם ויתגלו וק"ל: