בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת עבודה זרה דף נ״ג עמוד א׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת עבודה זרה דף נ״ג עמוד א׳

    מסכת עבודה זרה דף נ״ג עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 16 קטעים ממוספרים, כ־370 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    א"ר הילל לא נצרכה אלא שיש לו לישראל שותפות בה והא גופה לא אצטריך לאשמועינן דהא נמי פשיטא שאינו יכול לבטל חלקו של עובד כוכבים שאפילו שלו אין יכול לבטל אלא למידק מינה ישראל הוא דלא מבטל חלק העובד כוכבים אבל עובד כוכבים יכול לבטל חלק עצמו ולא אמרינן כי היכי דחלקו של ישראל לא בטיל חלק של עובד כוכבים נמי לא בטיל:

    שיש לו לעובד כוכבים בה שותפות אפילו ביטל עובד כוכבים חלקו ההוא דישראל לא בטיל:

    וקמ"ל ישראל אדעתא דנפשיה פלח ולא תלי בדעת עובד כוכבים:

    מתני' פחסה מיעכה בקורנס:

    גררה בטיט סחוב והשלך:

    אינה בטילה דלפום שעתא רתח עלה והדר פלח לה כל הני ביטולי בעובד כוכבים קמיירי:

    גמ' שפחסה בפניה וקלקל צורתה:

    מנהני מילי דהדר פלח לה:

    ועוד 22 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Avodah Zarah 53a · Sefaria

    תוספות

    אבל בצורף ישראל לאו דווקא צורף דאפי' שאינו צורף נמי דכל ישראל לגבי עבודת כוכבים כצורפין מדמותיב מהלוקח גרוטאות ואי כשאינו צורף אסור מאי קפריך דלמא בשאינו צורף איירי אלא איידי דנקט צורף עובד כוכבים נקט נמי צורף ישראל:

    או דלמא בין בזו ובין בזו מחלוקת פירוש וה"ק אף בצורף ישראל הריב"ן גריס תיקו והדר גריס מיתיבי א"ר נראין כו' ומותיב למ"ד מחלוקת בצורף עובד כוכבים אלמא בין בזו ובין בזו מחלוקת אבל ליכא למימר דלמיפשט בעיין אתי וקא מוכח דבתרוייהו פליגי כדמשמע מתוך פ"ה דא"כ כי קמשני לדחות שאין דוקא ולא פליגי אלא בחדא כלומר לצורף עובד כוכבים א"כ תקשי למ"ד בצורף ישראל פליגי והוה ליה למימר תינח למ"ד בצורף עובד כוכבים מחלוקת אלא למ"ד בצורף ישראל דוקא מחלוקת היכי לישני דאין לומר דלישני נראין דבריי לי במכרה לחבלה ודברי חביריי במכרה לעובדה דהכי הוה ליה לשנויי ועוד דאין זה מעין מקומות אחרים בהמוכר הספינה (ב"ב דף עט.) גבי הקדש וכן בפרק קמא דחולין (דף יב.) גבי אשפה שבשוק ומיהו יש ליישב הגירסא כמו שהיה בספרים וכפ"ה ובא לפשוט הבעיא וקאמר הכי ת"ש א"ר נראין כו' אלמא בצורף ישראל נמי פליגי ואיפשיטא בעיין דבין בזו ובין בזו פליגי ותקשי למ"ד בצורף עובד כוכבים דוקא פליגי דלא אתיא ברייתא כפשטיה ודחי כלומר אפי' למ"ד דבצורף עובד כוכבים דוקא פליגי יש לפרש הברייתא כן ומיהו הפשיטות לא נדחית דלמ"ד בצורף ישראל פליגי והא אף בצורף ישראל קאמר ונ"ל דזהו עיקר דודאי הפשיטות לא נדחית דלגירסת הריב"ן נמי יש להקשות אמאי קאמר תיקו הא כמ"ד בצורף ישראל מחלוק' אי אפשר ליישב הברייתא אם לא שאמר בין בזו ובין בזו מחלוקת ולא קשיא דקאמר תיקו ופשיט בתר הכי דהכי אשכחן בפרק בתרא (דף סח.) גבי בעיא דפוגם מעיקרא מחלוקת דקיימא בתיקו ובתר הכי פשיט ליה:

    Tosafot on Avodah Zarah 53a · Sefaria

    רבנו חננאל

    אמר רבי הלל ב"ר לא נצרכה כגון שיש לו בה שותפות כו'.

    איכא דמתני לה אברייתא ר' שמעון בן מנסיא אומר עבודת כוכבים של ישראל אינה בטלה עולמית. ואפילו יש לעובד כוכבים בה שותפות וקמ"ל ישראל מדעתא דנפשיה פלח לה לעבודת כוכבים. וכי מבטיל לה עובד כוכבים לא מבטיל אלא חולקא דנפשיה. אבל חולקיה דישראל לא מצי מבטיל ליה. ירושלמי ועבודת כוכבים שעבדה ישראל אין לה בטילה עולמית:

    מתני' כיצד מבטלה קטע ראש אזנה. קטע ראש חוטמה. ראש אצבעה. פחסה כגון שהעביר צורת פניה ונראית כעין טס אע"פ שלא חסרה בטילה.

    אבל רקק או השתין בפניה או זרק בה צואה לא בטלה מאי טעמא דבשעת כעסו עבד לה הכי כי הדר ומשתככת חמתו והדר ועביד לה כדכתיב והיה כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ובאלהיו ופנה למעלה וכתיב בתריה ואל ארץ יביט והנה צרה וחשכה מעוף צוקה ואפילה מנודח:

    פיסקא מכרה או משכנה ר' אומר ביטל וחכ"א לא ביטל איבעיא להו כשמכרה לצורף ישראל מחלוקת ר' וחכמים. אבל אם מכרה לצורף עובד כוכבים דברי הכל לא ביטל. או דלמא בין בזה ובין בזה מחלוקת.

    ת"ש דאמר ר' נראין דברי לרבנן בשמכרה לחבלה ומאן ניהו צורף ישראל שאף חכמים לא נחלקו עלי אלא כשמכרה לצורף עובד כוכבים דאיכא למימר לעובדה [מכרה]. אבל לחבלה מודו לי.

    מיתיבי הלוקח גרוטאות מן העובדי כוכבים ומצא בהן עבודת כוכבים אם עד שלא נתן מעות משך הרי זה יחזיר. משנתן מעות משך יוליך לים המלח.

    אי אמרת בשלמא בצורף ישראל אם מכרה לו פליגי ורבנן אמרי לא ביטלה. הא מני רבנן היא ומשום הכי כיון שקנאה יוליך לים המלח שעדיין לא ביטלה. וכיון שקנאה ישראל אין לה בטילה עולמית. אלא אי אמרת מכרה לצורף ישראל דברי הכל ביטלה. אמאי יוליך לים המלח. הא כבר ביטלה. ופרקינן כי אמרינן בצורף ישראל ד"ה ביטל בפירוש עבודת כוכבים. אבל הכא אדעתא דגרוטאות זבין אבל אדעתא דעבודת כוכבים לא זבין. פי' גרוטאות שיברי כלי מתכות:

    ועוד 1 קטעי פירוש על דף זה.

    Rabbeinu Chananel on Avodah Zarah 53a · Sefaria

    רשב"א

    רקק בפניה השתין בפניה זרק לפניה את הצואה לא בטלה איפשר לומר דדוקא בשהשתין בפניה פעם ושתים קאמא דלא בטלה בכך, דאיכא למימר משום ריתחיה הוא דקא עביד הכי, וכדאמרינן בגמרא מנא הני מילי ועבר בה נקשה ורעב וכו' (ישעיה ח, כא), אבל אם עשה כן תדיר הרי בטלה, וכדאמרינן בפרקין דלעיל גבי אפרודיטי (מד, ב), וזו עומדת על הביב והכל משתינין לפניה, לא אסרה תורה אלא אלהיהם, את שהוא נוהג בו משום אלוה.

    הא דתנן משכנה רבי אומר בטלה בפירוש הרמב"ן נ"ר, דוקא כגון שנשתקעה אצלו, אי נמי כגון שאמר לו אם לא הבאתי לך מכאן ועד יום פלוני הרי היא שלך והגיע זמן ולא פדאה דהויא לה כמכירה.

    הא דאמרי מחלוקת בצורף וכו' פירש רש"י ז"ל: דלאו דוקא נקט צורף אלא אפילו לסתם בני אדם, דכל סתם לוקחי מתכות צורפים הם, וברייתא דגרוטאות מסייעו, דקתני סתם הלוקח גרוטאות מן הגויים, ואפילו הכי מקשינן מינה למאן דאמר בצורף ישראל דברי הכל בטל, ואם איתא דדוקא בצורף ודאי קאמרינן אמאי לא אוקמוה אליבא דכולהו תנאי ובסתם בני אדם שאינו צורף, אבל הראב"ד ז"ל מפרש דוקא בצורף, והא דקתני בברייתא דגרוטאות לוקח סתם פירש משום דגרוטאות שאני, דודאי בגרוטאות אפילו בסתם בני אדם בטל לכולי עלמא למאן דאמר דבצורף ישראל דברי הכל בטל, משום דכל סתם לוקחי גרוטאות לצורפן בעי להו, מה שאין כן בלוקח ע"ז בפני עצמה. והרמב"ן נ"ר הכי פירשה בצורף דוקא, והביא ראיה מדאמרינן לקמן (עבודה זרה נג ע"ב) גבי גנבוה לסטים, דבין דגנבה גוי בין גנבה ישראל מימר אמר כיון דדמיה יקרין מזבן זבין לה למפלחה, והכי נמי אמרינן גבי מציאה בפרקין דכל הצלמים (מג, א) אלמא אפילו כי מזבין לה לישראל אי לא צורף הוא לא מבטל לה, דמימר אמר אידי דדמיה יקרין מזבין לה למפלחה, אלא דוקא בצורף ישראל, ואפילו הכי פליגי רבנן ללישנא קמא בגוי, דכיון דאיהו גופיה פלח ליה מימר אמר אידי דדמיה יקירין חאיס עלה ומזבין לה למפלחה, אבל בצורף ישראל כיון דצורף הוא לא חייס עלה ואף על גב דדמיה יקרין, דמסתמא לחבלה לקחה. וללישנא בתרא פליגי אפילו בצורף ישראל, דאיידי דדמיה יקרין מסיק אדעתיה דילמא מזבין לה. והלכתא כרבנן, ולמאן דאמר אפילו בצורף ישראל מחלוקת, כפשטה דברייתא דגרוטאות, ודאמר רבי נראין דברי וכו' הכי משמע.

    Rashba on Avodah Zarah 53a · Sefaria

    ריטב"א

    אבל נכרי מבטל בנפשיה ואם תאמר ומה מועיל בטול זה דהא מתסרא מפני חלקו של ישראל ואפילו אלקוה הא קיימא לן דבדאורייתא אין ברירה וכל שכן באיסורי עבודה זרה והר״מבן ז״ל תירץ דמיירי בשהיה חלקו של גוי מבורר ביד או ברגל או שהיה של כסף ושל נחושת ונחושת של זה וכסף של זה ורבינו הר״שבא נר״ו השיב עליו דא״כ פשיטא דנכרי מבטל חלקו שהרי אין כאן שותפות גמור והדרינן לבעיין דגמרא דמאי קא משמע לן ויש לומר לדברי רבי׳ דאנן קס״ד דכיון דכולה חדא עבוד׳ זרה היא כי אשתתפו בה כל חד וחד אית ליה זכותא בכולה קמשמע לן ואחרים תירצו דנפקא מינה שאם מכר נכרי חלקו שיהא דמים מותרין וגם זה אינו נכון לפום מאי דקיימא לן דדמי עבודה זרה ביד גוי מותרין ואם כן מה הועיל לו בטולו אבל הנדון דנפקא מינה שלאחר בטול נתן גוי זה חלקו לישראל שיהא החלק ההוא מותר בהנאה לישראל אם חזר ומכרו לגוי ואילו לא קדם גוי ובטלו הוה ליה דמי ע״ז ביד ישראל שהם אסורים.

    מתני׳ רק בפניה השתין בפניה כו' פירוש דוקא נקט האי לישנא שעשה כן לפי שעה אבל עושה כן תדיר ודאי בטלה וכדאיתא בפרק כל הצלמים ולהכי לא קתני רוקק משתין.

    מכרה או משכנה ר׳ אומר בטל פירש ר׳ הר״מבן ז״ל משכנה דומיא דמכרה שהרהינה אצלו והגיע זמן ולא פדאה אי נמי שנשתקעה אצלו הא לאו הכי אפילו ר׳ מודה דלא בטלה וכדתניא לקמן לוה עליה לא בטלה וההיא דברי הכל היא. וחכמים אומרים לא בטל פרישה בגמרא משום דמאיסורא לא מייאש דמימר אמר מזבן לה לגוי אידי דדמיה יקרים ושמע מינה דדוקא בע״ז ממש אבל משמשי עבודה זרה ליכא למימר הכי ואפילו רבנן מודו דמכירתן זהו בטולם והלכתא כרבנן. מעתה גוי שמכר עבודה זרה לישראל צריך שיבטלנה קודם לכן אבל משמשי עבודה זרה כגון כוסות ומחתות החטאים בנפשותם מכירתן בטולן ואין צריך לומר מלבושי הגלחים שהם משמשי משמשין.

    גמרא מחלוקת בצורף גוי פר״שי ז״ל דלאו דוק׳ צורף אלא אפילו לסתם בני אדם ומשום דסתם לוקחי מתנות צורפין הן והכי משמע ממאי דאקשינן ממתני׳ דלוקח גרוטאות למאן דאמר בצורף ישראל דברי הכל בטל ולא אוקימנא אליבא דכולהו תנאי ובשאר כל אדם שאינם צורפין כו׳ אבל רבי׳ הר״מבן ז״ל הכריע כדברי הר״אבד ז״ל שפירש דדוקא בצורף וההיא דגרוטאות משום דסתם כל אדם הלוקח גרוטאות להתיכן ולצורפן בעי להו מה שאין כן בלוקח עבודה זרה בפני עצמה והביא ראיה מדאמרינן לקמן גבי גנבום ליסטים דאפילו גנבה ישראל מימר אמר כיון דדמיה יקרים מזבן לה לגוי והכי נמי אמרינן גבי מציאה בפרק כל הצלמים אלמא סתם ישראל לא מבטל לה אלא דמזבן לה גוי בדמים יקרים וכן עיקר.

    אלא לאו לעבדה למי שעתיד לעבדה נראה דבדיוקא דלישנא שקלינן וטרינן דמעיקרא סברי דלעובדה ולאוכלה הוא לשון פעל כמו לעובדה ולשמרה והשתא מפרשי לה לשון פועל כלומר לעובדה ולאוכלה במפיק כמו אני ה׳ נוצרה.

    ה״ק נראין דברים כו' פירוש דהאי נראין אינו לשון הכרעה אלא לשון הודאה ומאי דקאמרי׳ ודברי חברי לאו נראין לי דברי חברי קאמר דאם כן לא פליגי במידי אלא הכי פירו׳ שדברי חברי בשמכר׳ לעובדה ולמאי דקס״ד ונראין לשון הכרעה הוא לא שהוא מכריע כמותם דאם כן למה לא חזר בו אלא לומר כי לשומעין דברי מחלקותם יהיו נראין דברי חבריו לכאורה בשמכר׳ לעבדה וכן פר״שי ז״ל.

    אם עד שלא נתן לה מעות משך לו׳ הא ודאי קיימא לן דמשיכה בגוי קונה אלא דהכא מקח טעו׳ הוא דהדר מדינא ושורת הדין דאפילו בסופא נמי יחזיר אלא שחשו חכמים למראית העין שנראה כחוזר ומוכרה לו בשנוטל ממנו מעותיו וסבורין דראה וניפייס הוה וכן פר״שי ז״ל והכי איתא התם בבכורות.

    שאני התם דאדעתא דגרוטאות זבין פירוש שאף המוכר לא היה יודע שהיה בהן עבודה זרה אבל מאן דמותיב לה הוה ס״ד דלוקח הוא דלא ידע בהו וכדקתני ומצא בהם עבודה זרה אבל מוכר מסתמא יודע הוא מה שדבר וגם זה יודע היה בהם ובכונה מכרם ואעפ״י כן לא בטלם אבל הניחוה בעלים והלכו להם מדלא שקלוה וכו׳ צריכה פירוש ולא זו אף זו קתני.

    Ritva on Avodah Zarah 53a · Sefaria

    מאירי

    המשנה החמישית והכונה לבאר בה תכונת הבטול והוא שאמר כיצד מבטלה קטע ראש אזנה ראש חוטמה ראש אצבעה פחסה אע"פ שלא חסרה בטלה רקק בפניה השתין בפניה גררה וזרק בה את הצואה אינה בטלה מכרה או משכנה ר' אומר בטל וחכמים אומרים לא בטל אמר הר"ם פי' פחסה החליקה ואמרו כשפחסה בפניה הוא כשהחליק בפניה עד שהסיר צורת פנים באותה שעה תבטל אבל כשהחליק שאר גופה כשלא חסר ממנה כלום אינה מבוטלת ומחלוקת ר' וחכמים הוא כשמכרה לגוי אבל כשמכרה לצורף ישראל דברי הכל בטלה והלכה כחכמים:

    אמר המאירי כיצד מבטלה קטע ראש אזנה ראש חוטמה ראש אצבעה או שפחסה אע"פ שלא חסרה ר"ל שמיעכה בקורנס ופי' בגמ' דוקא בשפחסה בפניה ששווה בליטת צורתה אבל אם רקק או השתין בפניה או שסחבה או זרק בה את הצואה וכל כיוצא בבזיונות אלו אינה בטלה שכן דרכם עליה בשעת הכעס וכן הלכה ומ"מ י"מ דוקא בשעשה כן לעתים רחוקות דרך אקראי ודנין בו שמתוך הכעס הוא אבל אם ראינו אותו מתמיד בכך בטלה והרי אמרו באפרודיטי זו עומדת על פי הביב והכל משתינין בפניה ולא אסרה תורה אלא את שנוהג בו מנהג אלוה ולי נראה דאפרודיטי שאני שמתחלתה עשו לה כך ולא חל עליה שם עבודה של כבוד אבל זו שנעבדה בכבוד וחל עליה שם ע"ז לא נתבטלה בכך אפילו ראינוהו מתמיד עליה שמא כעסו הוא שנמשך עליו לסבה ידועה אצלו וכן שזו של אפרודיטי הכל עושין כך וכמו שאמרו והכל משתינין בפניה אבל זו שזה לבדו הוא שעושה כך אינו אלא כעס בעלמא:

    מכרה או משכנה ר' אומר בטלה ושמא תאמר לדברי ר' והרי בברייתא אמרו לוה עליה לא בטלה וודאי ר' היא דאי רבנן מאי איריא לוה הא אף במכרה לא בטלה אלא ודאי ר' היא ואמר שבלוה עליה לא בטלה פירוש הדברים במשנתנו שמשכנה כעין מכירה כגון שהרהינה והגיע הזמן וחכמים אומרים לא בטלה והלכה כחכמים וטעם הדברים דאי גוי הוא מימר אמר פלח לה ואי ישראל הוא מימר אמר איידי דדמיה יקרים מזבן לה לגוי ופלח לה ואפילו היה הגוי או הישראל צורף שהדברים מראין בו שלהתיכה לקחה אין אומרין כן שאם גוי הוא עבודתו חביבה לו יותר ואם ישראל הוא נותן הוא עיניו על הריוח המזדמן לו במכירתו וא"כ הלכה כלשון האמור בגמרא אף בצורף גוי וצורף ישראל מחלקת ובכלם אמרו חכמים לא בטלה ומ"מ גדולי הפוסקים פסקו כלשון אחר שבגמרא דדוקא במכרה לגוי אפילו צורף או לישראל שאינו צורף הא אם מכרה לישראל צורף ביטלה שהרי מסתמא להתכה הוא לוקחה והוא סבר וקביל ושאר הפוסקים חולקים לפסוק שאף לישראל הצורף לא בטלה כמו שכתבנו וכן עיקר ויש פוסקים בזו דעת שלישית והוא שכל שמכרה לישראל בטלה אע"פ שאינו צורף ואין הדברים נראין ומ"מ כל שמכרה בפירוש להתיכה ודאי בטלה וכמו שאמרו בגמרא מכרה לחבלה מאי טעמא דמאן דאמר לא בטלה:

    זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

    הלוקח גרוטאות של כסף מן הגוים ומצא בהם ע"ז אם נתן מעות ולא משך הואיל ועדין ברשות הגוי הוא לא יקבלנה אא"כ יבטלנה הגוי ודיו בבטול שהרי אינה שלו עדין ואף לדעת האומר שהמעות קונות בגוי מ"מ מקח טעות הוא והואיל ולא קבל הע"ז עדין יקבל מעותיו ואם משך ולא נתן מעות יחזור ויבטלנה ואח"כ יקחנה אם ירצה שאע"פ שמשיכה קונה מ"מ משיכה בטעות היא ואינה שלו עדין ואם נתן מעות ומשך יוליך הנאה לים המלה ואע"פ שהכל בטעות אין רשאי להחזירה ולקבל מעותיו שיראה כמוכר ע"ז לגוי ואפילו היה לוקח זה צורף ישראל או שתדון כל ישראל בזה כצורף אע"פ שסתם גרוטאות להתיכן ניקחות לא נתבטלה במקחו אף לדעת גדולי המחברים שכתבנו שהגוי עצמו אפשר שלא על דעת ע"ז מכר:

    התבאר בפרק אחרון ס"ד א' על גר וגוי שירשו את אביהם שעד שלא באו לרשות הגר יכול הגר לומר לגוי טול אתה ע"ז ואני מעות אתה יין נסך ואני פירות ואם משבאו לרשות הגר אסור ושם יתבאר טעם הדבר:

    כבר התבאר במשכנה שאף בצורף ישראל לא בטלה נפלה עליה מפולת ולא פנוהו או שגנבוה ליסטים ולא תבעוה אינה בטלה בכך:

    הלכו בעליה למדינת הים והניחוה אם הלכו על דעת חזרה אע"פ שלא חזרו לא בטלה ואם נתברר שהלכו על דעת שלא לחזור הרי היא בטלה:

    Meiri on Avodah Zarah 53a · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    שם לעובדה ממש מאי טעמא דמ"ד ביטל ומאי טעמא דמ"ד לא ביטל כו' כצ"ל:

    בפרש"י בד"ה ומ"ט דמ"ד לא ביטל בלחבלה כו' כצ"ל:

    תוס' בד"ה או דלמא כו' דברי לי במוכרה לחבלה ודברי חבירי במוכרה לעובדה כו' עכ"ל פי' שאני איני חולק במוכרה לעובדה וק"ל:

    Chidushei Halachot on Avodah Zarah 53a · Sefaria

    מהר"ם

    ד"ה או דלמא וכו' דלגירסת הריב"ן נמי יש להקשות וכו' ולא קשיא דקאמר תיקו ופשיט בתר הכי וכו'. יש להתיישב בדברי התוס' הללו דאמאי קאי אי אפירוש התוס' הא לא גרסי תיקו כלל ואי קאי אפירושו של הריב"ן הא איהו גריס מיתיבי ולא פשיטותא וי"ל אע"ג דגריס מיתיבי הוי ממילא פשיטותא ולא גריס מיתיבי אלא משום דהדחייה דדחי המתרץ לא מתיישבת אי גרסי' ת"ש ולכך גריס מיתיבי אבל באמת ממילא נפשטה הבעיא והא דאצטריך למגרס תיקו משום דלא מתיישב לישנא דמיתיבי אלישנא דאיבעיא להו אי לא גרסינן תיקו ביני ביני וק"ל וא"כ לפי זה צריך לפרש דהמשך דברי התוס' כך הן דבתחלה קאמרי דלגירסת הריב"ן נמי יש להקשות אמאי קאמר תיקו וכו' והדר קאמר ולא קשיא דקאמר תיקו וכו' כלומר אבל אין זה קושיא כ"כ ול"ק מידי לגירסת הריב"ן אמנם משמעות שיטת התוס' לא משמע הכי לכך יש לפרש דה"ק וכ"ת משום הכי גריס הריב"ן מיתיבי משום דמצא בספרים שקדמו לו שהיה כתוב בהן תיקו והדר קאמר תא שמע לכך גריס איהו במקום ת"ש מיתיבי ועל זה קאמרי התוס' ולא קשיא דאמר תיקו ופשיט בתר הכי וכו' כלומר דבשביל זה לא היה הריב"ן צריך לשנות גי' הספרים וק"ל:

    Maharam on Avodah Zarah 53a · Sefaria

    גליון הש"ס

    תוס' ד"ה אבל לאו דווקא צורף. עי' לעיל מג ע"א תוד"ה איידי:

    Gilyon HaShas on Avodah Zarah 53a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת עבודה זרה, דף נ״ג, עמוד א׳, בהיקף של כ־370 מילים ב־16 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 16 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 120 מילים

      נפתחת ב״דְּרַבִּי וָולֶס: לֹא נִצְרְכָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ בָּהּ…״

    2. קטע 240 מילים

      נפתחת ב״אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַבָּרַיְיתָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן…״

    3. קטע 344 מילים

      נפתחת ב״מַתְנִי׳ כֵּיצַד מְבַטְּלָהּ? קָטַע רֹאשׁ אׇזְנָהּ, רֹאשׁ…״

    4. קטע 411 מילים

      נפתחת ב״גְּמָ׳ כִּי לֹא חִיסְּרָהּ, בְּמַאי בִּיטְּלָהּ? אָמַר…״

    5. קטע 56 מילים

      נפתחת ב״רָקַק בְּפָנֶיהָ, וְהִשְׁתִּין בְּפָנֶיהָ. מְנָהָנֵי מִילֵּי?…״

    6. קטע 633 מילים

      נפתחת ב״אָמַר חִזְקִיָּה, דְּאָמַר קְרָא: ״וְהָיָה כִי יִרְעַב…״

    7. קטע 734 מילים

      נפתחת ב״מְכָרָהּ אוֹ מִשְׁכְּנָהּ, רַבִּי אוֹמֵר: בִּיטֵּל וְכוּ׳.…״

    8. קטע 819 מילים

      נפתחת ב״אִיבַּעְיָא לְהוּ: בְּצוֹרֵף יִשְׂרָאֵל מַחְלוֹקֶת, אֲבָל צוֹרֵף…״

    9. קטע 912 מילים

      נפתחת ב״תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי: נִרְאִין דְּבָרַיי כְּשֶׁמְּכָרָהּ…״

    10. קטע 1024 מילים

      נפתחת ב״מַאי ״לְחַבְּלָהּ״ וּמַאי ״לְעוֹבְדָהּ״? אִילֵּימָא לְחַבְּלָהּ —…״

    11. קטע 1125 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא לָאו לְחַבְּלָהּ — לְמִי שֶׁעָתִיד לְחַבְּלָהּ,…״

    12. קטע 1226 מילים

      נפתחת ב״לָא, הָכִי קָאָמַר: אָמַר רַבִּי: נִרְאִין דְּבָרַיי…״

    13. קטע 1325 מילים

      נפתחת ב״מֵיתִיבִי: הַלּוֹקֵחַ גְּרוּטָאוֹת מִן הַגּוֹיִם וּמָצָא בָּהֶן…״

    14. קטע 1424 מילים

      נפתחת ב״אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא בְּצוֹרֵף יִשְׂרָאֵל מַחְלוֹקֶת, הָא…״

    15. קטע 1510 מילים

      נפתחת ב״שָׁאנֵי הָתָם, דְּאַדַּעְתָּא דִּגְרוּטָאוֹת זַבֵּין, אַדַּעְתָּא דַּעֲבוֹדָה…״

    16. קטע 1617 מילים

      נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: לָוָה עָלֶיהָ, אוֹ שֶׁנָּפְלָה עָלֶיהָ…״

    חכמים הנזכרים בדף

    • זעירי · אמוראים · דור ראשון לאמוראים

      תלמידו של רבי חייא הגדול, כמו שמצינו: כתוב בפנקסו של זעירי, שאלתי את רבי, ומי הוא?

      מקור: מסכת עבודה זרה דף נ״ג עמוד א׳ · קטע 7 — “…אוֹמֵר: בִּיטֵּל וְכוּ׳. זְעֵירִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וְרַבִּי יִרְמְיָה…

    לשון המקור

    דְּרַבִּי וָולֶס: לֹא נִצְרְכָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ בָּהּ שׁוּתָּפוּת, וְקָא מַשְׁמַע לַן יִשְׂרָאֵל הוּא דְּלָא מְבַטֵּל דְּנׇכְרִי, אֲבָל נׇכְרִי דְּנַפְשֵׁיהּ מְבַטֵּל.

    אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַבָּרַיְיתָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר: עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל אֵין לָהּ בְּטִילָה עוֹלָמִית. מַאי ״עוֹלָמִית״? אָמַר רַבִּי הִילֵּל בְּרֵיהּ דְּרַבִּי וָולֶס: לֹא נִצְרְכָה, אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ לוֹ לְגוֹי בָּהּ שׁוּתָּפוּת, וְקָא מַשְׁמַע לַן דְּיִשְׂרָאֵל אַדַּעְתָּא דְּנַפְשֵׁיהּ פָּלַח.

    מַתְנִי׳ כֵּיצַד מְבַטְּלָהּ? קָטַע רֹאשׁ אׇזְנָהּ, רֹאשׁ חוֹטְמָהּ, רֹאשׁ אֶצְבָּעָהּ, פְּחָסָהּ — אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא חִיסְּרָהּ — בִּיטְּלָהּ; רָק בְּפָנֶיהָ, הִשְׁתִּין בְּפָנֶיהָ, גֵּרְרָהּ, זָרַק בָּהּ אֶת הַצּוֹאָה — הֲרֵי זוֹ אֵינָהּ בְּטֵילָה; מְכָרָהּ אוֹ מִשְׁכְּנָהּ — רַבִּי אוֹמֵר: בִּיטֵּל, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא בִּיטֵּל.

    גְּמָ׳ כִּי לֹא חִיסְּרָהּ, בְּמַאי בִּיטְּלָהּ? אָמַר רַב זֵירָא: שֶׁפְּחָסָהּ בְּפָנֶיהָ.

    רָקַק בְּפָנֶיהָ, וְהִשְׁתִּין בְּפָנֶיהָ. מְנָהָנֵי מִילֵּי?

    אָמַר חִזְקִיָּה, דְּאָמַר קְרָא: ״וְהָיָה כִי יִרְעַב וְהִתְקַצַּף וְקִלֵּל בְּמַלְכּוֹ וּבֵאלֹהָיו וּפָנָה לְמַעְלָה״, וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ: ״וְאֶל אֶרֶץ יַבִּיט וְהִנֵּה צָרָה וַחֲשֵׁכָה וְגוֹ׳״, דְּאַף עַל גַּב דְּקִלֵּל מַלְכּוֹ וֵאלֹהָיו וּפָנָה לְמַעְלָה, אֶל אֶרֶץ יַבִּיט.

    מְכָרָהּ אוֹ מִשְׁכְּנָהּ, רַבִּי אוֹמֵר: בִּיטֵּל וְכוּ׳. זְעֵירִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וְרַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר רַב, חַד אָמַר: מַחְלוֹקֶת בְּצוֹרֵף גּוֹי, אֲבָל בְּצוֹרֵף יִשְׂרָאֵל — דִּבְרֵי הַכֹּל בִּיטֵּל, וְחַד אָמַר: בְּצוֹרֵף יִשְׂרָאֵל מַחְלוֹקֶת.

    אִיבַּעְיָא לְהוּ: בְּצוֹרֵף יִשְׂרָאֵל מַחְלוֹקֶת, אֲבָל צוֹרֵף גּוֹי דִּבְרֵי הַכֹּל לֹא בִּיטֵּל, אוֹ דִלְמָא בֵּין בָּזֶה וּבֵין בָּזֶה מַחְלוֹקֶת?

    תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי: נִרְאִין דְּבָרַיי כְּשֶׁמְּכָרָהּ לְחַבְּלָהּ, וְדִבְרֵי חֲבֵירַיי שֶׁמְּכָרָהּ לְעוֹבְדָהּ.

    מַאי ״לְחַבְּלָהּ״ וּמַאי ״לְעוֹבְדָהּ״? אִילֵּימָא לְחַבְּלָהּ — לְחַבְּלָהּ מַמָּשׁ, לְעוֹבְדָהּ — לְעוֹבְדָהּ מַמָּשׁ, מַאי טַעְמָא דְּמַאן דְּאָמַר בִּיטֵּל, וּמַאי טַעְמָא דְּמַאן דְּאָמַר לֹא בִּיטֵּל?

    אֶלָּא לָאו לְחַבְּלָהּ — לְמִי שֶׁעָתִיד לְחַבְּלָהּ, וּמַנּוּ? צוֹרֵף יִשְׂרָאֵל. לְעוֹבְדָהּ — לְמִי שֶׁעָתִיד לְעוֹבְדָהּ, וּמַנּוּ? צוֹרֵף גּוֹי. וּשְׁמַע מִינַּהּ: בֵּין בָּזֶה וּבֵין בָּזֶה מַחְלוֹקֶת.

    לָא, הָכִי קָאָמַר: אָמַר רַבִּי: נִרְאִין דְּבָרַיי לַחֲבֵירַיי כְּשֶׁמְּכָרָהּ לְחַבְּלָהּ. וּמַנּוּ? צוֹרֵף יִשְׂרָאֵל, שֶׁאַף חֲבֵירַיי לֹא נֶחְלְקוּ עָלַי אֶלָּא כְּשֶׁמְּכָרָהּ לְעוֹבְדָהּ, אֲבָל לְחַבְּלָהּ — מוֹדוּ לִי.

    מֵיתִיבִי: הַלּוֹקֵחַ גְּרוּטָאוֹת מִן הַגּוֹיִם וּמָצָא בָּהֶן עֲבוֹדָה זָרָה, אִם עַד שֶׁלֹּא נָתַן מָעוֹת מָשַׁךְ — יַחֲזִיר, אִם מִשֶּׁנָּתַן מָעוֹת מָשַׁךְ — יוֹלִיךְ לְיָם הַמֶּלַח.

    אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא בְּצוֹרֵף יִשְׂרָאֵל מַחְלוֹקֶת, הָא מַנִּי? רַבָּנַן הִיא. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ בְּצוֹרֵף גּוֹי מַחְלוֹקֶת, אֲבָל בְּצוֹרֵף יִשְׂרָאֵל דִּבְרֵי הַכֹּל בִּיטֵּל, הָא מַנִּי?

    שָׁאנֵי הָתָם, דְּאַדַּעְתָּא דִּגְרוּטָאוֹת זַבֵּין, אַדַּעְתָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה לָא זַבֵּין.

    תָּנוּ רַבָּנַן: לָוָה עָלֶיהָ, אוֹ שֶׁנָּפְלָה עָלֶיהָ מַפּוֹלֶת, אוֹ שֶׁגְּנָבוּהָ לִיסְטִין, אוֹ שֶׁהִנִּיחוּהָ הַבְּעָלִים וְהָלְכוּ לִמְדִינַת הַיָּם,