בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת עבודה זרה דף נ״א עמוד א׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת עבודה זרה דף נ״א עמוד א׳

    מסכת עבודה זרה דף נ״א עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 23 קטעים ממוספרים, כ־472 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    חייב אפילו אין עבודתה בכך:

    לימא מילתיה דרב כתנאי:

    שחט לה חגב לכל עבודת כוכבים שבעולם בין דרכה בין אין דרכה בכך:

    מר סבר רבי יהודה סבר אמרינן כעין זביחה ואע"פ דלאו זביחה ממש היא דהא אין שחיטת חגבים נוהגת והויא כשבירת מקל דחייב הואיל ואיכא למימר כעין זביחה וה"ה שבירת מקל דהויא שבירה וחיתוך מדלא אשמעינן אווז ותרנגול דשייכא ביה שחיטה ממש: ורבנן סברי לא אמרינן בשבירה כעין זביחה:

    לא דכ"ע לא אמרינן כעין זביחה ובמקל אפילו רבי יהודה פטר וליתא לדרב דכעין פנים בעינן מידי דדמי לזביחה כגון חיה ועוף ובהמה אפי' אין ראויין לקרבן:

    ושאני חגב הואיל וצוארו דומה לבהמה דיש לה צואר כבהמה ולהכי מחייב רבי יהודה דכעין שחיטת פנים הוא:

    שבר מקל לפניה חייב ונאסרת המקל בין שעבודתה בשבירה בין שאין עבודתה בשבירה הויא עבודה להתחייב והויא תקרובת ליאסר כדאמרן דכעין זביחה היא:

    זרק מקל בפניה חייב וכגון שעבודתה בזריקת מקל מאיכה יעבדו:

    ועוד 24 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Avodah Zarah 51a · Sefaria

    תוספות

    חייב פ"ה ואפי' אין עבודתה בכך וצ"ל דמ"מ היתה רגילה בצואה דהא רב יהודה לא מיחייב (אלא) בשבירת מקל ואע"ג דדמי לזביחה רק באותה שרגילה במקל וכן ההיא דחגב צ"ל שעובדין אותה בחגב בענין אחר שלא בשחיטה דאי אינה רגילה בו מה בעי לדמוייה להך דרב יהודה לימא כתנאי ועוד כי משני דכ"ע לא אמרינן כעין זביחה אלא כעין פנים וטעמא דמחייב הואיל וצוארו דומה לבהמה ואי אינה רגילה בו כלל ובאת לחייב מטעם שמקריב אותו כעין פנים גמור והוי כמו שוחט בהמה לעבודת כוכבים שחייב לכל עבודת כוכבים שבעולם מטעם שהיא עבודת פנים כדפירש לעיל בקונט' וכי יועיל צוארו דומה לבהמה להחשיב כעין פנים יותר משוחט בהמה בעלת מום לעבודת כוכבים דאמרינן לקמן דפטור אלא ודאי מיירי בעבודת כוכבים שרגילין לעבוד בחגב ודמי לדרכה בכך טפי מבהמה בעלת מום לעבודת כוכבים שאין דרכה בבהמה כלל ובהכי ניחא דלא קאמר דכ"ע אמרינן כעין זביחה כרב ומחייב בשבירת מקל באותה שעובדין אותה במקל והכא דפליגי בחגב פליגי באין עובדין אותה בכך דלא עדיף צוארו דומה לבהמה מבעלת מום כדפרישית:

    מנין למחוסר אבר פירשתי בפ"ק (לעיל עבודה זרה דף ו.) וכל הסוגיא:

    Tosafot on Avodah Zarah 51a · Sefaria

    רבנו חננאל

    שחט חגב לעבודת כוכבים ר' יהודה מחייב וחכמים פוטרים אוקימנא כולי עלמא כעין פנים בעינן ושאני חגב הואיל וצוארו דומה לצואר בהמה וכאילו בהמה שחט לעבודת כוכבים. ורבנן. לאו בהמה היא:

    אמר רב עבודת כוכבים שעבודתה במקל שיבר מקל בפניה חייב ונאסרת דשבירתה כעין זביחה היא. זרק מקל בפניה חייב שהרי דרך עבודתה במקל. ואינה נאסרת אותה המקל. דבעינן זריקה משתברת. כגון זריקת דם וליכא:

    ומקשינן אי הכי אבני מרקוליס אמאי אסורות הלא עבודתו בזריקת אבן היא והאבן אינה משתברת בעת זריקתה כזריקת דם.

    ופרקינן אבני מרקוליס אינן נאסרות אלא מפני שעושה אותן עבודת כוכבים ובכל יום מוסיף ומגדלה. ומקשינן הניחא לר"ע דאמר עבודת כוכבים של עובד כוכבים אסורה מיד. אלא לר' ישמעאל דאמר עד שתעבד אכתי לא פלחה ואמאי אסורות.

    ופרקינן כל אחת ואחת נעשית עבודת כוכבים ותקרובת לחברתה בתרייתא תשתרי דעדיין לא נעבדה.

    ופריק רב אשי כל אחת ואחת נעשית תקרובת לעצמ' ותקרובת לחברתה הנה גם היא כאלו נעבדה. ומקשינן עליה דרב מהא דתנן פרכילי ענבים ועטרות של שבלים אסורות משום תקרובת עבודת כוכבים והא הני לא כעין פנים איכא. דהא אין נקרבין בעזרה בתורת קרבן כיוצא באלו. וגם אינה כזריקה משתברת במאי נאסרין.

    ופרקינן כגון שבצרן וקצרן מתחלה לכך שנאסרו בשעת חתיכה שהיא כעין זביחה:

    א"ר יוחנן מנין לזובח בהמה בעלת מום לעבודת כוכבים שפטור שנאמר זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו כל הראוי לשם חייב בו לעבודת כוכבים ואוקימנא האי בעלת מום מחוסרת אבר היא אבל בעלת מום בדוקין שבעין חייב. דהא חזיא לגבוה לבני נח בבמה דידהו.

    ועוד 1 קטעי פירוש על דף זה.

    Rabbeinu Chananel on Avodah Zarah 51a · Sefaria

    רשב"א

    בשלמא יינות ושמנים וסלתות איכא כעין פנים ממש ואיכא [כעין] זריקה המשתברת משום דמסתמא דמילתא כל דבר הקרב למזבח כגון יינות שמנים וסלתות חואפילו מים ומלח חביב עלייהו, וכיון שאנו מוצאים אותו לפני ע"ז, אנו אומרים שעשו מהן עבודה כעין פנים דהיינו זריקה המשתברת, כיון דראויין לכך. ובשנים וסלתות מיירי שדרך לעובדה בהן בשום דבר ולא בענין זה, אבל ביינות אפילו אין עבודתה ביין מתסרא, כיון דבפנים עבדי ניסוך היין, וכתיב נמי (דברים לב, לח) "ישתו יין נסיכם".

    אלא פרכילי ענבים ועטרות שבולים לא כעין פנים איכא ולא [כעין] זריקה המשתברת איכא. ותימה מהו כעין פנים [איכא] דמשמע שביינות שמנים וסלתות יש טעם כעין פנים לבד זריקה המשתברת, והא (יינות) [פרכילי ענבים] הרי הוא חמרא וראוי למזבח הוא. זאת אינה קושיא, דדרכן של פרכילי ענבים אינם ראוים לפנים, וכל אימת נמי דמיקרו ענבים לא חזו, וכי עצרינן להו לאו היינו פרכילין אלא מין אחר, דעד השתא ענבים והשתא יין, וכן סלת וחטים שני מינים מיקרו.

    אלא הא קשיא לי דפרכילי עבים גופייהו ודאי כעין פנים נינהו שהרי מקריבים אותם לפנים בכורים, ואם תתרץ כיון דהוה סלקא דעתין השתא דלא בצרן מתחלה לכך אלא שהביאן מן הביצור לאו כעין פנים נינהו, שהרי בכורים לשם בכורים בוצרין אותם ואין מביאין אותם מפירות שלקח בשוק, וכעין פנים ממש בעינן, הא לאו מילתא היא, דאם כן תקשי לך מתניתין דקתני (כט, ב) בשר הנכנס לע"ז מותר והיוצא אסור, דהתם ודאי בשהביא מן החתוך קא מיירי, דאי מפרשינן לה בששחט מתחלה לשם עבודה זרה, בכי הא לא הוה תנינן הנכנס מותר, דהשוחט לשם ע"ז כולה בהמה אסורה ואף על פי שלא הכניס ממנה כלום לפני העבודה זרה, ומתניתין היא דתנן, השוחט לשם הרים לשם גבעות וכו'. והכי נמי אמרינן עלה בהדיא בפרק אין מעמידין (עבודה זרה לב, ב) מתניתין דלא כרבי אליעזר דאי רבי אליעזר הא אמר סתם מחשבת נכרי לע"ז, וכיון דמיירי במביא מן החתוך אם כן אפילו היוצא אמאי אסור, והא לאו כעין פנים הוא דבשר החתוך אינו ראוי לפנים. ואיפשר לומר דודאי משום שלא בצרן לכך היא דהא אין בכורים לפנים בענין זה, [אבל] גבי בשר הא איכא בענין זה, שהרי כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים (מתני' זבחים ב, א), וגבי ע"ז כעין [פנים] איכא אף על פי ששחטה שלא לשם ע"ז והביא לה אסורה, כגון שהכניס לפנים מן הקלקלין, משום דאי איפשר דליכא תקרובת כדאמרינן התם (לב, ב), אבל בכניסתו קודם שנכנס לפנים מן הקלקלין מותר, דאכתי לאו תקרובת איכא כיון שלא נשחטה מתחלה לשם ע"ז. ומשום הכי פריק רבא בר עולא כגון שבצרן מתחלה לכך, דהוה ליה כעין פנים בבכורים, וניחא בין למאן דאמר בעינן כעין זביחה, בין למאן דאמר בעינן כעין פנים ממש, דהשתא כעין זביחה איכא שבצירתן לשם ע"ז הויא לה כשבירת מפרקת של בהמהת פנים, וכעין פנים נמי איכא, דכיון שבצרן לשם כך הויא לה כעין בכורים. ואכתי קשיא לן כיון דהוה קא סלקא דעתין דלאו בשבצרן מתחלה לכך מיירי, אדמהדר למיפרך ממתניתין למאן דאמר כעין פנים בעינן ולמאן דאמר כעין זביחה בעינן כדפריך מאי כעין פנים איכא ומאי זריקה המשתברת איכא, אמאי לא פריך מתניתין גופא רישא אסיפא, דקתני פרכילי ענבים ועטרות של שבולים וכו' וכל דבר שכיוצא בו קרב לגבי מזבח אסור, ולימא הכי: פרכילי ענבים מאי כיוצא בו קרב לגבי מזבח, ואיכא למימר דאי לא בעינן אלא שכיוצא בו קרב לגבי מזבח, פרכילי ענבים נמי אף על פי שלא בצרן מתחלה לכך, כיוצא בו קרב לגבי מזבח, אבל ודאי כעין פנים ליתנהו אי לאו בצרן מתחלה לכך, דלמאן דסבירא ליה דכעין זביחה בעינן הא ליכא, וכל שכן דלמאן דאמר דכעין פנים, בעינן כעין פנים ממש קאמא, שיהא דוגמתו ראוי לפנים וכדאמרינן דהשוחט בהמה בעלת מום לע"ז פטור, דבהמה תמימה בעינן כעין פנים, כן נראה לי. ומיהו לפי מה שכתבתי למעלה אינה ראיה, דאיפשר דר' יוחנן לאו משום דבעינן כעין פנים ממש קאמא, אלא משום דאין כיוצא בה (לאדורא) [לעבודה] זו, ולא כיוצא בה בפנים.

    אמר ר' אלעזר מנין לזובח בהמה למרקוליס שהוא חייב פי' אף על פי שאין עבודתה בכך תלמוד לומר ולא יזבחו עוד את זבחיהם וכו'. קשיא לי אמאי נקט קרא דולא יזבחו ולא נקט קרא דזובח לאלהים יחרם דהא מהתם נפקא לן בפרק ארבע מיתות (ס' ב') דאחד המזבח ואחד המנסך ואחד המשתחוה לע"ז אפי' שלא כדרכה שהוא חייב וכדאמרינן התם בלתי לה' לבדו ריקן כל העבודות לשם המיוחד, ונ"ל דר' אלעזר מיירי בשלא נתכוון לקבלה עליו באלוה [וכיון שכן] אינו מתחייב בנפשו ומשום הכי לא אייתי קרא דזובח לאלהים יחרם ומכל מקום אשמועינן ר' אלעזר שעובר בלאו מדכתיב ולא יזבחו עוד את זבחיהם, והכי מוקמינן לה למילתיה דר' אלעזר בפרק ארבע מיתות בזובח להכעיס, ונראה שכן פירש רש"י ז"ל שם, והכי נמי משמע מסיומא דברייתא דמסיימי' בה חוקת עולם תהיה זאת להם כלומר אזהרה זו של לאו שלהם ואין חייבין עליהם כרת, ובודאי כיון דנפקא לן מהכא נמי איסור זביחת בהמה לע"ז אף אההיא זביחה נמי אמרינן דאין בה אלא אזהרת לאו ולא מיתה וזובח בהמה לע"ז בשקבלה עליו בכך לאלוה קטלא חייב אלא דעל כרחין אצטריכינן לאוקומה בזובח להכעיס ולאשמעינן דעובר בלאו מיהא, כנ"ל.

    Rashba on Avodah Zarah 51a · Sefaria

    ריטב"א

    שאני חגב כו' פירוש ורבנן פטרי אף בזו והכי קאמר כשוחט ליד עוף או בהמה שאין כיוצא בו קרב לגבי מזבח משום דבעו כעין ארבע עבודות ממש ולית להו מתניתא דלעיל ולא ההיא דפ׳ ד׳ מיתות.

    אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב עבודה זרה שעובדין אותה כו'. פירוש הא מיירי בשדרכה בין זריקת מקל ובין בשבירת מקל ולפיכך חייב גם על הזריקה דאף על גב דליכא כעין פנים הא איכא עבודה זרה כדרכה ומיהו המקל עצמו אינו נאסר מדין תקרובת אלא בשבירת מקל לפי שדומ׳ לזביחה אבל מקל זריקה שאינה דומה לפנים הרי הוא מותר בהנאה ואף על פי שעבודתה בכך ואשמועינן רב דכי היכי דלענין חיוב העובד לא בעינן כעין פנים ממש הוא הדין לענין אסור התקרובת ולית הלכתא כותיה.

    אלא מעתה כו׳ פירוש כיון דאמרת דבזריקת לחוד לא מתסרי ואף על גב דהוי כדרכה.

    אבני מרקוליס במאי יאסרו אמר לי נעשה כמגדל ע״ז פירוש שכונתם בזריקת האבנים ההם לגדל המרקוליס ולעשותם עבודה זרה עצמה ומדין עבודה זרה עצמה נאסרין ופרכינן הניחא למאן דאמר עבודה זרה של נכרי האסורה מיד אלא למאן דאמר עד שתעבד הא לא פלחה ואם תאמר ואפילו למאן דאמר אסורה מיד היכי ניחא דהא קיימא לן שהעושה עבודה זרה פטור וקיימא לן נמי שהזורק אבן למרקוליס חייב ואמאי שהרי אין בזורק אלא מגדל עבודה זרה בלבד תירץ ה״ר יונה ז״ל דרבא נמי מידע הוה ידע מאי דאמרינן בסמוך שכל אחת מהם נעשית תקרובת לחברתה ומגדלת עבודה זרה אלא שהיה סבור דההיא חשיבה עבודה זרה לענין חיוב העובד אבל לא חשיבה עבודה ליאסר העבודה זרה עצמה מכיון דאבנים גופיהו לא חשיבה תקרובת עבודה זרה ליאסר אי נמי שאין עיקר קושיתו של רבא אלא על מאי דאמרי׳ בסמוך בתריתא מיהא תשתרי ודכוותא בתלמודא.

    רב אשי אמר כל אחת מהן נעשית תקרובת לעצמה ותקרובת לחברתה קשה לי כיון דנעשית תקרובת לעצמה בהכי סגי למחשבת עבודה ולחייב הזורק למה לי למימר תו שנעשית תקרובת לחברתה.

    ויש לי לומר דאצטריך דאי לא מרקוליס ראשון במה נאסר למאן דאמר שאין עבודה זרה אסורה עד שתעבד הא לא פלחוה אלא ודאי שאף הם תקרובת לחברתה והראשונות היו תקרובת ועבודה לעיקר מרקוליס גם גדלו אותה.

    בשלמא יינות ושמנים וסלתות איכא כעין פנים ואיכא כעין זריקה ואם תאמר והיכי איכא כעין פנים ממש דארבע עבודות ויש לומר דאנן תלינן לחומרא שמא מי שהביא דברים אלו למרקוליס ניסך מקצתם או הקטיר מקצתם רוצה לומ׳ מקצת היין ומקצת הסולת ושייר השאר שאף בפנים היה כן לפעמים שמביא קרבן גדול והא דנקט ואיכא כעין זריקה לא היה צריך התלמוד לאומרו דכיון דאיכא כעין פני׳ הרי בכללו כעין זריק׳ אלא דבא שגרת לישן נקטיה אגב סוגיא דלעיל דרב סגי ליה בכעין זריקה וכעין זביחה אי נמי משום דבעי לומר אלא פרכילי ענבי׳ ועטרות שבלים והכא לא כעין פנים ולא כעין זביחה איכא.

    כגון שבצרן מתחלה לכך פירוש שהבצירה דומה לזביחה דאיכא דבר המשתבר פירוש ואף על גב דלא חזינן דעבדו הני תלינן לחומרא דילמא בצרן מתחילה לכך ואם תאמר אם כן בשר הנכנס לעבודה זרה למה הוא מותר ניחוש שמא שחטו מתחלה לכך ויש לומר שאין תולין בכך אלא במה שנמצא בפנים כי הכא ואם תאמר הניחא לרב דסגי ליה דכעין זביחה אלא למאן דאמר דכעין פנים דד׳ עבודות ממש בעינן וכדאמר רבי יוחנן בסמוך מאי איכא למימר ויש לומר דמודה רבי יוחנן בהני דאסירי מדרבנן מיהת ואף על גב דלא הוו כעין ארבע עבודות ומיהו יש כיוצא בו בפנים לענין בכורים וכיון דאיכא הא ואיכא דבר המשתבר דהוי כעין זביחה שהיא מארבע עבודות אסרוה רבנן.

    ועוד 7 קטעי פירוש על דף זה.

    Ritva on Avodah Zarah 51a · Sefaria

    מאירי

    ספת לה בזריקה איזה דבר הלח שמשתבר בזריקתו אפילו דברים המאוסים חייב אע"פ שאין עבודתה בכך וזריקה שאינה משתברת פטור אא"כ היתה עבודתה בכך ומ"מ הנזרק מותר אע"פ שעבודתה בכך הואיל ואין בו כעין פנים כיצד היתה עבודתה בזריקת מקל וזרק מקל לפניו חייב והמקל מותר שאין תקרובת נאסר אף במה שעבודתו בכך אלא כעין פנים וכל שהוא כעין פנים אפילו לא היתה עבודתו בכך חייב והתקרובת נאסר מעתה שחט חגב או בהמה בעלת מום לע"ז אע"פ שאין כיוצא בה קרב הואיל וכעין פנים הוא חייב ונאסר כללו של דבר כל ע"ז שדרך עבודתה במה שאינו כעין פנים העובדה בכך חייב והנתון לה באותה עבודה מותר הואיל ואינו כעין פנים ואם עבדה במה שאין דרך לעבדה פטור אא"כ עבדה באחת מארבע עבודות והם זבוח וקטור ונסוך והשתחואה ובתולדותיהם והזריקה בכלל הנסוך וכל חתיכה תולדת זביחה וכל זריקה המשתברת תולדת זריקה הא אם עבדה באלו חייב והנתון לה נאסר אע"פ שאינו דבר של נוי וסנדל של ע"ז שאמרו במסכת יבמות ק"ג ב' שלא תחלוץ בה כבר בארנוה בשקצעה מתחלה לכך שהוא כעין זביחה מ"מ כשהתרנו כל תקרובת שאינו כעין פנים דוקא בשאינו של נוי הא אם היה שם נוי אסור משום נויי ע"ז ומ"מ יש לו בטול:

    מה שאמרנו שכל תקרובת שאינו כעין פנים מותר אפילו היתה עבודתה בכך שאין לו דין תקרובת כמקל הנזרק וכאבני מרקילוס יש למקצת רבותי שטה אחרת לומר שלא נאמר שאין לו דין תקרובת אלא לענין בטול ר"ל שיש להם בטול הא ליאסר מ"מ אין אנו צריכין לתקרובת שכעין פנים ואיני מודה להם שהרי אמרו בסוגיא זו אבני מרקילוס במה יאסרו ואם תפרש במה יאסרו שלא להתבטל א"כ מה הוצרך למעלה בראש הפרק לומר הני מילי ע"ז דלאו ארחה וכו' והרי מ"מ היה לו לבא מחשש תקרובת שאין לו בטול:

    יש בענין זה שטה אחרת לקצת גדולי הדורות והוא שהם סוברים שאין תקרובת נאסר אא"כ כיוצא בו קרב אע"פ שהוא כעין זביחה דכעין פנים ממש בעינן וכמו שאמרו למעלה דכולי עלמא כעין זביחה לא אמרינן ולא נאסר בכעין זביחה אפילו עבודתה בכך מעתה זרק לה דברים המאוסים אע"פ שהם לחים אע"פ שהוא חייב הם מותרין וכן זריקת אבנים ומקל ושחיטת חגב ובהמה טמאה או מחוסרת אבר או בעלת מום הכל מותר ולענין חיוב שלו במחוסרת אבר פטור אא"כ עבודתה בכך ובבעלת מום חייב הואיל וראויה להם ואין נראה כן שהרי למטה שאלו בתקרובת של אוכלין אם פרחה טומאתן בבטול אחר שלענין איסור אין בטול בתקרובת ושאלו בה ותיבעי לך כלים אלמא דיש כלים בני תקרובת וכגון כלי המשתבר ואלו כעין פנים דוקא הרי אין שום כלי קרב בפנים וכן שבסנדל של ע"ז אמרו שקצעה מתחלה לכך וכן בפרכלי ענבים ועטרות שובלין שבצרן מתחלה לכך אלא כל שכעין זביחה או כעין אחת מארבע עבודות הרי הוא כעין פנים:

    Meiri on Avodah Zarah 51a · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בפרש"י בד"ה אלא מעתה דבעינן כעין פנים כו' עכ"ל אין זה מדוקדק דהא רב לא בעי כעין פנים מדמחייב בשיבר מקל בפניה אלא הכי הל"ל אלא מעתה דבעינן כעין זריקה משתברת וק"ל:

    בד"ה אי מאתך כו' וסריס מחמת חולי כו' עכ"ל אבל סריס אדם בלאו הכי אימעיט דהוי מחוסר אבר וק"ל:

    Chidushei Halachot on Avodah Zarah 51a · Sefaria

    מהר"ם

    גמ' א"ר אלעזר מנין לשוחט בהמה למרקוליס שהוא חייב שנאמר ולא יזבחו עוד וכו'. ואע"ג דזביחה כעין פנים היא וכבר ילפינן ליה מקרא דזובח לאלהים יחרם מ"מ אשכחן עונש אזהרה מנין לחייב מלקות וכן משמע מפרש"י לקמן ע"ב ד"ה ואין אחרת להם דפירש אלמא לאזהרת שחוטי חוץ וכו' אתא ואזהרת מרקוליס מנלן:

    תוס' ד"ה חייב פי' בקונט' וכו' דהא רב יהודה לא מחייב בשבירת מקל וכו' רק באותה שרגילה במקל וכו' כצ"ל:

    Maharam on Avodah Zarah 51a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת עבודה זרה, דף נ״א, עמוד א׳, בהיקף של כ־472 מילים ב־23 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 23 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 118 מילים

      נפתחת ב״חַיָּיב, בִּשְׁלָמָא עָבִיט שֶׁל מֵימֵי רַגְלַיִם —…״

    2. קטע 211 מילים

      נפתחת ב״לֵימָא כְּתַנָּאֵי: שָׁחַט לָהּ חָגָב — רַבִּי…״

    3. קטע 318 מילים

      נפתחת ב״מַאי לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר: אָמְרִינַן…״

    4. קטע 418 מילים

      נפתחת ב״לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא אָמְרִינַן כְּעֵין זְבִיחָה,…״

    5. קטע 527 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ…״

    6. קטע 624 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: מַאי שְׁנָא…״

    7. קטע 733 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא מֵעַתָּה, אַבְנֵי בֵּית מַרְקוּלִיס בַּמֶּה יֵאָסְרוּ?…״

    8. קטע 828 מילים

      נפתחת ב״הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר: עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל גּוֹי…״

    9. קטע 923 מילים

      נפתחת ב״אִי הָכִי, בָּתְרָיְיתָא מִיהָא תִּשְׁתְּרֵי! אֲמַר לֵיהּ:…״

    10. קטע 1028 מילים

      נפתחת ב״תְּנַן: מָצָא בְּרֹאשׁוֹ כְּסוּת וּמָעוֹת אוֹ כֵלִים…״

    11. קטע 1128 מילים

      נפתחת ב״בִּשְׁלָמָא יֵינוֹת שְׁמָנִים וּסְלָתוֹת — אִיכָּא כְּעֵין…״

    12. קטע 128 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רָבָא אָמַר עוּלָּא: כְּגוֹן שֶׁבְּצָרָן מִתְּחִלָּה…״

    13. קטע 1328 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִנַּיִן…״

    14. קטע 1418 מילים

      נפתחת ב״הָוֵי בֵּהּ רָבָא, בְּמַאי? אִילֵימָא בְּדוּקִּין שֶׁבָּעַיִן…״

    15. קטע 1530 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא בִּמְחוּסַּר אֵבֶר, וְכִדְרַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאָמַר רַבִּי…״

    16. קטע 1610 מילים

      נפתחת ב״הַאי ״וּמִכׇּל הַחַי״ מִיבְּעֵי לֵיהּ לְמַעוֹטֵי טְרֵיפָה!…״

    17. קטע 1714 מילים

      נפתחת ב״הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר: טְרֵיפָה אֵינָהּ יוֹלֶדֶת, אֶלָּא…״

    18. קטע 1815 מילים

      נפתחת ב״אָמַר קְרָא: ״אִתָּךְ״, ״אִתָּךְ״ — בְּדוֹמִין לָךְ.…״

    19. קטע 196 מילים

      נפתחת ב״דִּלְמָא ״תָּמִים״ בִּדְרָכָיו! ״צַדִּיק״ כְּתִיב בֵּיהּ.…״

    20. קטע 2026 מילים

      נפתחת ב״דִּלְמָא ״תָּמִים״ בִּדְרָכָיו, וְ״צַדִּיק״ בְּמַעֲשָׂיו! לָא מָצֵית…״

    21. קטע 2122 מילים

      נפתחת ב״הַשְׁתָּא דְּנָפְקָא מֵ״אִתָּךְ״, ״לְהַחֲיוֹת זֶרַע״ לְמָה לִי?…״

    22. קטע 2231 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִנַּיִן לַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה לְמַרְקוּלִיס…״

    23. קטע 238 מילים

      נפתחת ב״וְהָא לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא? הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ…״

    חכמים הנזכרים בדף

    • עולא · אמוראים · דור שני לאמוראים

      נקרא עולא רבה, תלמידו של ר' יוחנן וחבירו של רבה בר בר חנה.

      מקור: מסכת עבודה זרה דף נ״א עמוד א׳ · קטע 12 — “אָמַר רָבָא אָמַר עוּלָּא: כְּגוֹן שֶׁבְּצָרָן מִתְּחִלָּה לְכָךְ.

    לשון המקור

    חַיָּיב, בִּשְׁלָמָא עָבִיט שֶׁל מֵימֵי רַגְלַיִם — אִיכָּא זְרִיקָה מִשְׁתַּבֶּרֶת, אֶלָּא צוֹאָה, מַאי זְרִיקָה מִשְׁתַּבֶּרֶת אִיכָּא? בְּצוֹאָה לַחָה.

    לֵימָא כְּתַנָּאֵי: שָׁחַט לָהּ חָגָב — רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּיב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִים.

    מַאי לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר: אָמְרִינַן כְּעֵין זְבִיחָה, וּמָר סָבַר: לָא אָמְרִינַן כְּעֵין זְבִיחָה, אֶלָּא כְּעֵין פְּנִים?

    לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא אָמְרִינַן כְּעֵין זְבִיחָה, אֶלָּא כְּעֵין פְּנִים בָּעֵינַן, וְשָׁאנֵי חָגָב הוֹאִיל וְצַוָּארוֹ דּוֹמֶה לְצַוַּאר בְּהֵמָה.

    אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ אָמַר רַב: עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁעוֹבְדִין אוֹתָהּ בְּמַקֵּל, שָׁבַר מַקֵּל בְּפָנֶיהָ — חַיָּיב וְנֶאֱסֶרֶת, זָרַק מַקֵּל לְפָנֶיהָ — חַיָּיב וְאֵינָהּ נֶאֱסֶרֶת.

    אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: מַאי שְׁנָא שָׁבַר דְּהָוְיָא לֵיהּ כְּעֵין זְבִיחָה, זָרַק נָמֵי הָוְיָא לֵיהּ כְּעֵין זְרִיקָה! אֲמַר לֵיהּ: בָּעֵינַן זְרִיקָה מִשְׁתַּבֶּרֶת, וְלֵיכָּא.

    אֶלָּא מֵעַתָּה, אַבְנֵי בֵּית מַרְקוּלִיס בַּמֶּה יֵאָסְרוּ? אֲמַר לֵיהּ: אַף לְדִידִי קַשְׁיָא לִי, וּשְׁאֵלְתֵּיהּ לְרַבָּה בַּר אֲבוּהּ, וְרַבָּה בַּר אֲבוּהּ לְחִיָּיא בַּר רַב, וְחִיָּיא בַּר רַב לְרַב, וַאֲמַר לֵיהּ: נַעֲשָׂה כִּמְגַדֵּל עֲבוֹדָה זָרָה.

    הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר: עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל גּוֹי אֲסוּרָה מִיָּד, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר עַד שֶׁתֵּעָבֵד, תִּישְׁתְּרֵי, דְּהָא לָא פַּלְחַהּ! אֲמַר לֵיהּ: כׇּל אַחַת וְאַחַת נַעֲשֵׂית עֲבוֹדָה זָרָה, וְתִקְרוֹבֶת לַחֲבֶרְתָּהּ.

    אִי הָכִי, בָּתְרָיְיתָא מִיהָא תִּשְׁתְּרֵי! אֲמַר לֵיהּ: אִי יָדְעַתְּ לַהּ, זִיל שִׁקְלַהּ. רַב אָשֵׁי אָמַר: כׇּל אַחַת וְאַחַת נַעֲשֵׂית תִּקְרוֹבֶת לְעַצְמָהּ וְתִקְרוֹבֶת לַחֲבֶרְתָּהּ.

    תְּנַן: מָצָא בְּרֹאשׁוֹ כְּסוּת וּמָעוֹת אוֹ כֵלִים — הֲרֵי אֵלּוּ מוּתָּרִין, פַּרְכִּילֵי עֲנָבִים וַעֲטָרוֹת שֶׁל שִׁבֳּלִים וְיֵינוֹת שְׁמָנִים וּסְלָתוֹת וְכׇל דָּבָר שֶׁכַּיּוֹצֵא בּוֹ קָרֵב לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ — אָסוּר.

    בִּשְׁלָמָא יֵינוֹת שְׁמָנִים וּסְלָתוֹת — אִיכָּא כְּעֵין פְּנִים, וְאִיכָּא כְּעֵין זְרִיקָה מִשְׁתַּבֶּרֶת, אֶלָּא פַּרְכִּילֵי עֲנָבִים וַעֲטָרוֹת שֶׁל שִׁבֳּלִים — לָא כְּעֵין פְּנִים אִיכָּא, וְלָא כְּעֵין זְרִיקָה מִשְׁתַּבֶּרֶת אִיכָּא!

    אָמַר רָבָא אָמַר עוּלָּא: כְּגוֹן שֶׁבְּצָרָן מִתְּחִלָּה לְכָךְ.

    אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִנַּיִן לַזּוֹבֵחַ בְּהֵמָה בַּעֲלַת מוּם לַעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁהוּא פָּטוּר? שֶׁנֶּאֱמַר: ״זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יׇחֳרָם בִּלְתִּי לַה׳ לְבַדּוֹ״, לֹא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא כְּעֵין פְּנִים.

    הָוֵי בֵּהּ רָבָא, בְּמַאי? אִילֵימָא בְּדוּקִּין שֶׁבָּעַיִן — הַשְׁתָּא לִבְנֵי נֹחַ חַזְיָא לְגָבוֹהַּ בְּבָמָה דִּידְהוּ, לַעֲבוֹדָה זָרָה מִיבַּעְיָא?

    אֶלָּא בִּמְחוּסַּר אֵבֶר, וְכִדְרַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִנַּיִן לִמְחוּסַּר אֵבֶר שֶׁהוּא אָסוּר לִבְנֵי נֹחַ? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמִכׇּל הָחַי מִכׇּל בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל״, אָמְרָה תּוֹרָה: הָבֵא בְּהֵמָה שֶׁחַיִּין רָאשֵׁי אֵבָרִין שֶׁלָּהּ.

    הַאי ״וּמִכׇּל הַחַי״ מִיבְּעֵי לֵיהּ לְמַעוֹטֵי טְרֵיפָה! מִ״לְּהַחֲיוֹת זֶרַע״ נָפְקָא.

    הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר: טְרֵיפָה אֵינָהּ יוֹלֶדֶת, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: טְרֵיפָה יוֹלֶדֶת, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

    אָמַר קְרָא: ״אִתָּךְ״, ״אִתָּךְ״ — בְּדוֹמִין לָךְ. וְדִלְמָא נֹחַ גּוּפֵיהּ טְרֵיפָה הֲוָה! ״תָּמִים״ כְּתִיב בֵּיהּ.

    דִּלְמָא ״תָּמִים״ בִּדְרָכָיו! ״צַדִּיק״ כְּתִיב בֵּיהּ.

    דִּלְמָא ״תָּמִים״ בִּדְרָכָיו, וְ״צַדִּיק״ בְּמַעֲשָׂיו! לָא מָצֵית אָמְרַתְּ דְּנֹחַ גּוּפֵיהּ טְרֵיפָה הֲוָה, דְּאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ נֹחַ טְרֵיפָה הֲוָה, אֲמַר לֵיהּ רַחֲמָנָא: דִּכְוָותָךְ עַיֵּיל, שַׁלְמִין לָא תְּעַיֵּיל?

    הַשְׁתָּא דְּנָפְקָא מֵ״אִתָּךְ״, ״לְהַחֲיוֹת זֶרַע״ לְמָה לִי? אִי מֵ״אִתָּךְ״, הֲוָה אָמֵינָא לְצַוְותָּא בְּעָלְמָא, וַאֲפִילּוּ זָקֵן וַאֲפִילּוּ סָרִיס, קָא מַשְׁמַע לַן ״לְהַחֲיוֹת זֶרַע״.

    אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִנַּיִן לַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה לְמַרְקוּלִיס שֶׁהוּא חַיָּיב? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם״, אִם אֵינוֹ עִנְיָן לִכְדַרְכָּהּ, דִּכְתִיב: ״אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת אֱלֹהֵיהֶם״, תְּנֵהוּ עִנְיָן לְשֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ.

    וְהָא לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא? הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: