בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת עבודה זרה דף ל״ז עמוד ב׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת עבודה זרה דף ל״ז עמוד ב׳

    מסכת עבודה זרה דף ל״ז עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 18 קטעים ממוספרים, כ־410 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    סוסביל אין ראשו ארוך אבל אין כנפיו חופין את רובו לראות לעינים אלא בצמצום ע"י מדידה:

    ה"ג בכנפיו חופין את רובו ע"י הדחק קמיפלגי ולא גרסינן וקרסולין דהני קרסוליים לא חפו מידי שהן ב' רגלים ארוכין מן הארבעה ובהן הוא מדלג והיינו כרעים ממעל לרגליו לנתר וגו':

    רובא דמינכר רוב הנראה לעינים:

    טומאת משקין דרבנן ובמסכת פסחים (דף טז.) פרכינן והכתיב וכל משקה אשר ישתה וגו' ומשני מאי יטמא הכשר:

    לטמא אחרים אבל טומאת עצמן מדאורייתא רמיא עלייהו אם נטמא:

    ואתו אינהו גזור על דיקרב בדיקרב ואתא איהו יוסף ואסהיד על דיקרב למיתא מסאב דהא דאורייתא היא אבל דיקרב בדיקרב לא גזרינן עליה והיינו יוסף שריא:

    ואתא איהו ואוקמיה אדאורייתא והכי קאמר על דיקרב למיתא מסאב טומאת שבעה אבל דיקרב בדיקרב לא מסאב אלא טומאת ערב:

    וכל אשר יגע בו הטמא יטמא אותו שנגע במת קרי טמא וקאמר כל מי שיגע בו אותו טמא יטמא:

    ועוד 13 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Avodah Zarah 37b · Sefaria

    תוספות

    בראשו ארוך כולי עלמא לא פליגי דאסור קשה דאמרינן באלו טריפות (חולין דף סו.) תנא דבי ר' ישמעאל ראשו ארוך מותר ומתני' נמי דהתם משמע דראשו ארוך מותר מדלא קחשיב ליה בהדי סימני טהרה אין ראשו ארוך ובסוף פרק ר"ע (שבת דף צ:) אמר נמי דשושיבא מותר דהא חזייה רב לרב כהנא דהוה מיעבר שושיבא אפומיה א"ל רב שקליה דלמא קאכיל ליה חי ועבר משום בל תשקצו משמע דדוקא חי אסור אבל מת שרי לכן נראה לר"ת דגרסינן הכא ראשו ארוך דכ"ע לא פליגי דמותר וגירסא זו נמצאת בפר"ח [בחולין סה. ד"ה אלו כתבו וכן מצא בס' ישן]:

    דיקרב בדיקרב בחיבורין פי' כגון ראובן שנגע במת ובא שמעון ונגע בו בעודו נוגע במת וטומאה בחיבורין ודאי הוה דאורייתא והא דאמר רבא לא תתלו ביה בוקי סריקי ברב נחמן לאו משום דאית ליה טומאה בחיבורין לאו דאורייתא אלא משום דקסבר דיוסף בן יועזר לא איירי בהכי וכן משמע בנזיר פרק שלשה מינין (נזיר מב: ושם ד"ה בחבורי):

    הא הלכתא מסוטה גמרינן לה לאו דוקא מסוטה גמרינן דספק טומאה ברה"ר היכא דאיכא חזקת טהרה לא הוצרכנו ללמוד מסוטה אלא אמרינן העמד דבר על חזקתו ולא גמרינן מסוטה אלא לומר דברה"י ספיקו טמא דבסוטה נמי הוי ספק טומאה ברה"י:

    והשלקות מנהני מילי אומר ר"ת דמדבעי תלמודא בשלקות וקסבר מדאורייתא היא שמא גזירה קדמונית היא ולא נגזרה עם הפת ושלקות היא עניני תבשיל כדמשמע בהך שמעתא ומתחלה גזרו עליה מטעם חתנות ועל הפת לא גזרו משום דלא שייך ביה חתנות כ"כ עד שבאו שמאי והלל וגזרו בי"ח דברים גם על הפת ואע"ג דבמתניתין תני פת מקמי שלקות מ"מ שלקות גזירה קדמונית יותר היתה וכשהתירו את הפת לא התירו שלקות מהאי טעמא דפת ושלקות תרי מילי נינהו ואור"ת נמי דצריך לערב עירובי תבשילין בפת ושלקות ומביא ראיה מדאמרינן בפ"ב דביצה (דף טו:) ר"א אומר אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל שנאמר את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו וכן פי' בה"ג אכן ר"י אומר דבעירובי תבשילין סגי בחד או בפת או בתבשיל ולית הלכתא כההיא דר"א דשמותי הוא וגם הולך בשיטת חנניה אליבא דב"ש דבעי פת ותבשיל וחמין טמונין וב"ה מתירין ובירושלמי דביצה פליג ר' יהושע בהדיא עליה דר' אליעזר והכי איתא התם את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו ר' אליעזר אומר אופין על האפוי ומבשלין על המבושל רבי יהושע אומר אופין ומבשלין על המבושל ואמרינן בשל סופרים הלך אחר המיקל ורבי יהושע מיקל הוא ועוד דבתלמוד שלנו חנניה אליבא דבית הלל לא מצרכו אלא חד ומיהו העולם נהגו לערב בפת ותבשיל הואיל ויצא דבר מפי ה"ג ור"ת [וע"ע תוס' ביצה יז: ד"ה אמר רבא]:

    Tosafot on Avodah Zarah 37b · Sefaria

    רבנו חננאל

    ת"ק סבר בעינן קרסולים וכנפיו חופין רובו אע"ג דלא מינכר אלא בכל דהו שרי.

    ועל משקי בית מטבחיא דכן חלקו רב ושמואל. רב סבר דכן ממש קסבר אין טומאה למשקין מן התורה כלל. ורבנן הוא דגזרו בהו טומאה.

    וכי גזור במשקין דעלמא אבל במשקי בית מטבחיא לא גזור כלל ושמואל סבר דכן מלטמא אחרים אבל הן עצמן מיטמאין כו'. כבר פירשנוהו בפסחים:

    ועל דיקרב למיתא מסאב אתינן לאוקמה התיר הנוגע בנוגע מת כיצד מן התורה הנוגע במת (בנוגע) הוא טמא בלבד והנוגע בנוגע מן התורה טהור הוא וגזרו רבנן עליה טומאה בא הוא וטיהרו והעמידו בשל תורה. ודחינן לה ואמרינן נוגע בנוגע נמי טמא הוא מן התורה שנאמר וכל אשר יגע בו הטמא יטמא ומוקמינן לה הכי מן התורה טומאה בחיבורין שבעה ימים. פי' כגון אדם ידו אחת נוגעת במת ועודנה במת נגע דברים אחרים הכל טמאין טומאת שבעה שנאמר הנוגע במת לכל נפש אדם יטמא שבעת ימים.

    אבל הנוגע במת ונתפרד ממנו הטמא יטמא והנפש הנוגעת תטמא עד הערב כיצד יתקיימו מקראות הללו. ופרקינן בחיבורין טומאת שבעה. שלא בחיבורין טומאת ערב. ובא רב נחמן ודחה הכל ואמר ספק טומאה ברשות הרבים התיר להן ואף על גב דהלכתא גמירי לה מסוטה מה סוטה ספק טומאה ברה"י היא וכתיב ונסתרה והיא נטמאה מכלל דספק טומאה ברה"ר טהורה מן התורה.

    א"ר יוחנן גמירי לה הכי אבל אין מורין אותה [ואתא] יוסי בן יועזר ואורי להו ספק טומאה ברה"ר טהור:

    תניא כוותיה דרב נחמן קורות נעץ להם עד כאן רשות היחיד וספיקו טמא ע"כ רה"ר וספיקו טהור. כי אתו לקמיה דר' ינאי הוה מחמיר ואמר להו זילו טבולו בנהר:

    והשלקות של עובדי כוכבים רבנן גזרו בהו איסור והאי קרא אוכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי אסמכתא בעלמא.

    Rabbeinu Chananel on Avodah Zarah 37b · Sefaria

    ריטב"א

    והשלקות פירוש כל דבר שבשלו גוי ואפילו בכלים כשרים ומסקנא דגמרא דאיסורא דרבנן הוא משום חתנות והא ודאי מדקתני הפת והשמן והשלקות מכלל דכל חדא גזרה באנפי נפשה הות ולא נגזרו פת ושלקות ביחד ולהכי עייל תנא שמן בנתים. ודעת ר״ת ז״ל כי על השלקות גזרו תחלה תדע שהרי היו סבורין בגמרא דאיסור תורה הן אלמא גזרה קדמונית היתה ואעפ״י שגזרו על השלקות לא נכלל פת בכללם דאף על גב דפת יש בו משום בישול אעפ״י כן אינו נכלל בלשון שלקות ולא בלשון בשולי גוים וכדאמרינן אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל ואחרי כן בימי תלמידי שמאי והלל גזרו על הפת בכלל י״ח דבר והביא ר״ת ז״ל עוד ראיה לדבריו שאין פת בכלל שלקות מדאתינן לומר בגמרא דאיסור שלקות מדאורייתא מדכתיב אוכל בכסף תשבירני ומים בכסף תתן לי מה מים שלא נשתנו מבריתן על ידי האור כו׳ ופרכינן מידי אור כתיב ואמאי לא פרכי׳ דאם כן אף פת נמי יהא אסור מן התורה אלא ודאי מדלא פרכינן הכי מכלל דאפיה אינה בכלל בשול ואין זו ראיה דהא אפילו לדברי ר״ת ז״ל נמי תקשה לך אמאי לא פרכינן מפת דהא בקרא לא כתיב שלקות ולא בשול אלא אוכל ופת אוכל הוא אלא על כרחין יש לנו לומר דבדין הוא דמצינן למפרך הכי אלא דניחא ליה למיפרך טפי מידי אור כתיב וגם ה״ר רבינו יונה ז״ל כך פירש בשם רבותיו ז״ל כפירושו של ר״ת ז״ל ויהיב טעמא למילתא כי בתחילה לא רצו לגזור על הפת מפני חיי נפש כי הרבה סומכין על הפלטר מה שאין כן בשלקות ואחרי כן כשראו שצריך לגדור בדבר יותר ושהיה לו קירוב עם הגוים מחמת הפת גזרו עליו והא דקתני תנא מעיקרא גזרת פת מפני שהית׳ גזרה חדשה וקרובה יותר חביבה ליה ואקדמה אבל רבינו הר״ם ז״ל פירש שאין צורך לכך אלא ודאי על הפת גזרה תחלה כדרך ששנו במשנתינו ומשום דשכיח קירוב דידיה ועל השלקות לא גזרו דלית ביה קירוב כולי האי ואחרי כן ראו שהיו צריכין לגזור גם השלקות וגזרו עליהם ומה ששאלו בגמרא על השלקות מנא הני מילי ולא שאלו כן על הפת טעמא דמילתא משום דשלקות ליכא קירוב כולי האי והיה נראה להם שאין ראוי לגזור עליהם משום תקנות ונכון הוא.

    ומיהו מה שכתב הרב ז״ל שאילו גזרו על השלקות בתחל׳ אף הפת היתה בכלל דההוא גם כן מתבשילי של גוים וכדאמרינן בירושלמי ופת לאו מתבשילי גוים זה ואינו מתחוור שאין דרך העולם לכלול פת בכלל שלקות ולא בכלל לשון בשול וגם אין טעמם שוה דשלקות גזירה שהיו יכולין לעמוד בה טפי מפת שהיא חיי נפש ורגילות בני אדם לסמוך בו על של אחרים.

    מה אוכל שלא נשתנה מברייתו פי׳ מצורתו שהיה בתחלת ברייתו אף אוכל שלא נשתנה מצורתו מה שאין כן בקליות דלא חשיב שנוי ברייתו על הדרך שפירשנו ואעפ״י שאי אפשר לחזור לברייתו אבל חטין ועשאן קמח הוי שנוי מבריתו ולהכי פרכינן מינה כן פירש רבינו והוא הנכון.

    אלא כמים כו׳ וכל הסוגיא הזאת מלשון המפרש משמע כי כשאמרו בתחילה מה מים שלא נשתנו כך היה דעתינו לומר שלא נשתנו על ידי האור אלא דנקטינן לישנא קיטא וכיוצא בזה בפרק כל הצלמים בשמעת׳ דדמות צורות לבנות ואחרים הרבה בתלמוד.

    כל שנאכל כמות שהו חי פי׳ שראוי לאוכלו כמות שהוא חי ואעפ״י שאין הרגילות לאוכלו אלא מבושל והכי רהיט כוליה פרקין.

    Ritva on Avodah Zarah 37b · Sefaria

    מאירי

    משקה בית המטבחים שבעזרה והוא הדם היוצא משחיטת הקדשים והמים שמשתמשין בהם בעזרה טהורים לגמרי ולא סוף דבר שאין מטמאין שאר משקין אלא שאף הם עצמן אינם מקבלים טומאה וכן אין מכשירין שום אוכל לקבל טומאה וכבר כתבנוה במסכת חולין:

    הנוגע במת טמא טומאת שבעה אבל הנוגע באדם זה אינו טמא מן התורה אלא טומאת ערב אפילו היה הראשון מחובר במת עדין בשעה שזה השני נגעו ומ"מ מגזרת חכמים כל שכיוצא בזה ר"ל שהראשון מחובר עדין למת בשעה שזה השני נגעו אף השני טמא טומאת שבעה ומ"מ התבאר במסכת נזיר מ"ב א' פרק שלשה מינין שלא נאמר כן אלא לענין תרומה וקדשים אבל לנזיר ולעושה פסח אפילו בשעת חבור אינו טמא אלא טומאת ערב:

    הלכה רווחת לענין טומאה שכל ספק טומאה ברשות היחיד טמא וברשות הרבים טהור ואף אם בא לישאל מטהרין אותו לגמרי ומ"מ מגדולי החסידים היו משיבים לשואליהם דרך עצה לילך ולטבול ולצאת מידי ספק:

    Meiri on Avodah Zarah 37b · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בד"ה דיקרב בדיקרב כו' והא דאמר רבא לא תתלו כו' לאו משום דאית ליה טומאה כו' עכ"ל לדבריהם צ"ע דמהיכי תיסיק אדעתין למימר דמש"ה קאמר רבא לא תתלו ביה בוקי סריקי ברב נחמן דמוקי לה בהכי משום דאית ליה טומאת חיבורין לאו דאורייתא הוא דמכ"ש הוא דאיכא לאוקמי הך דיוסי בן יועזר כדלעיל ולא איצטריך ליה לאוקמא בספק טומאה ברה"ר כו' ויש ליישב בדוחק ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Avodah Zarah 37b · Sefaria

    מהר"ם

    תוס' ד"ה דיקרב בדיקרב וכו' והא דאמר רבא לא תתלו ביה בוקי סריקי בר"נ לאו משום דאית ליה טומאה בחבורין לאו דאורייתא וכו' יש לתמוה על דברי התוס' הללו דהיכי הוה ס"ד לומר דמשום הכי קאמר רבא הכי משום דאית ליה טומאה בחבורים לאו דאורייתא אדרבה א"כ כ"ש דלא הוי להדורי משינויא קמא אלא ה"ל למימר דטומאה בחבורים התיר להם דמדאורייתא דיקרב טמא דיקרב בדיקרב טהור ואתו אינהו וגזור אפי' דיקרב בדיקרב ואתא איהו ואוקמא אדאורייתא וטפי הוי לן למימר דמשום הכי קאמר רבא הכי והדר משינויא קמא משום דס"ל דאפי' טומאה שלא בחיבורין הויא דאורייתא ויש ליישב בדוחק דהוי ס"ד למימר כן משום דלישנא דלא תתלו ביה בוקי סריקי וכו' משמע שבא להקל ולומר שאין כאן שום טומאה ודברים של ריק הן וה"א דמשום הכי הדר משינויא קמא דכיון דאין שום טומאה בחיבורים דאורייתא לא שייך כלל שום גזירה דליכא למימר דאתו אינהו וגזור אפילו דיקרב בדיקרב משום דאי לא מטמא דיקרב בדיקרב אתו למימר דיקרב נמי טהור דאין זה סברא דלא אתו למטעי בזה ואם כן למה הוצרך יוסף בן יועזר להתיר להם דבשלמא אי הוי טומאה בחיבורים דאורייתא ואתו אינהו וגזור אפילו שלא בחיבורים שייך שפיר גזירה דאי מטהרי שלא בחיבורים אתו לטהר אפי' בחיבורים דאתו למיטעי בזה אבל אי אפילו בחיבורים לאו דאורייתא לא שייך למגזר ולכך הוה ס"ד למימר דרבא ס"ל דטומאה בחיבורים לאו דאורייתא ולכך הדר משינויא קמא והוצרכו התוס' לומר דלאו משום הכי הדר ביה משינויא קמא אלא משום דקסבר דיוסף בן יועזר לא איירי בהכי ודו"ק נ"ל:

    Maharam on Avodah Zarah 37b · Sefaria

    גליון הש"ס

    גמ' הא מיא בשיקעתא עיין טהרות רפ"ה ובהר"ש שם:

    Gilyon HaShas on Avodah Zarah 37b · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת עבודה זרה, דף ל״ז, עמוד ב׳, בהיקף של כ־410 מילים ב־18 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 18 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 129 מילים

      נפתחת ב״סוּסְבִּיל, בְּרֹאשׁוֹ אָרוֹךְ — כּוּלֵּי עָלְמָא לָא…״

    2. קטע 221 מילים

      נפתחת ב״וְעַל מַשְׁקֵה בֵּי מַטְבְּחַיָּא דְּכַן. מַאי ״דְּכַן״?…״

    3. קטע 321 מילים

      נפתחת ב״רַב אָמַר: ״דְּכַן מַמָּשׁ״, קָסָבַר: טוּמְאַת מַשְׁקִין…״

    4. קטע 427 מילים

      נפתחת ב״וּשְׁמוּאֵל אָמַר: דְּכַן מִלְּטַמֵּא אֲחֵרִים, אֲבָל טוּמְאַת…״

    5. קטע 527 מילים

      נפתחת ב״וְעַל דְּיִקְרַב לְמִיתָא מְסָאַב, וְקָרוּ לֵיהּ ״יוֹסֵף…״

    6. קטע 618 מילים

      נפתחת ב״דְּאוֹרָיְיתָא, דְּיִקְרַב — טָמֵא, דְּיִקְרַב בִּדְיִקְרַב —…״

    7. קטע 712 מילים

      נפתחת ב״דְּיִקְרַב בִּדְיִקְרַב נָמֵי דְּאוֹרָיְיתָא הוּא, דִּכְתִיב: ״וְכֹל…״

    8. קטע 838 מילים

      נפתחת ב״אַמְרוּהָ רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרָבָא, מִשְּׁמֵיהּ דְּמָר זוּטְרָא…״

    9. קטע 927 מילים

      נפתחת ב״דְּאוֹרָיְיתָא מַאי הִיא? דִּכְתִיב: ״הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכׇל…״

    10. קטע 105 מילים

      נפתחת ב״כָּאן בְּחִיבּוּרִין, כָּאן שֶׁלֹּא בְּחִיבּוּרִין.…״

    11. קטע 1123 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לְהוּ רָבָא: לָאו אָמֵינָא לְכוּ לָא…״

    12. קטע 1213 מילים

      נפתחת ב״וְהָא הִלְכְתָא מִסּוֹטָה גָּמְרִינַן לַהּ, מָה סוֹטָה…״

    13. קטע 1313 מילים

      נפתחת ב״הָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה וְאֵין מוֹרִין…״

    14. קטע 1431 מילים

      נפתחת ב״תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, קוֹרוֹת…״

    15. קטע 1532 מילים

      נפתחת ב״וְהַשְּׁלָקוֹת. מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר…״

    16. קטע 1632 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא מֵעַתָּה, חִטִּין וַעֲשָׂאָן קְלָיוֹת — הָכִי…״

    17. קטע 1738 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא מֵעַתָּה, חִיטִּין וּטְחָנָן הָכִי נָמֵי דַּאֲסוּרִין?…״

    18. קטע 183 מילים

      נפתחת ב״מִידֵּי אוּר כְּתִיב?…״

    חכמים הנזכרים בדף

    לשון המקור

    סוּסְבִּיל, בְּרֹאשׁוֹ אָרוֹךְ — כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּאָסוּר, וְהָכָא בִּכְנָפָיו חוֹפִין אֶת רוּבּוֹ עַל יְדֵי הַדְּחָק קָמִיפַּלְגִי: מָר סָבַר רוּבָּא כֹּל דְּהוּ בָּעֵינַן, וּמָר סָבַר רוּבָּא דְּמִנְּכַר בָּעֵינַן.

    וְעַל מַשְׁקֵה בֵּי מַטְבְּחַיָּא דְּכַן. מַאי ״דְּכַן״? רַב אָמַר: דְּכַן מַמָּשׁ, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: דְּכַן מִלְּטַמֵּא אֲחֵרִים, אֲבָל טוּמְאַת עַצְמָן יֵשׁ בָּהֶן.

    רַב אָמַר: ״דְּכַן מַמָּשׁ״, קָסָבַר: טוּמְאַת מַשְׁקִין דְּרַבָּנַן, וְכִי גְּזוּר רַבָּנַן טוּמְאָה בְּמַשְׁקִין דְּעָלְמָא, אֲבָל בְּמַשְׁקֵה בֵּי מַטְבְּחַיָּא לָא גְּזַרוּ רַבָּנַן.

    וּשְׁמוּאֵל אָמַר: דְּכַן מִלְּטַמֵּא אֲחֵרִים, אֲבָל טוּמְאַת עַצְמָן יֵשׁ בָּהֶן, קָסָבַר: טוּמְאַת מַשְׁקִין דְּאוֹרָיְיתָא לְטַמֵּא אֲחֵרִים דְּרַבָּנַן, וְכִי גְּזַרוּ רַבָּנַן בְּמַשְׁקִין דְּעָלְמָא, בְּמַשְׁקִין בֵּי מַטְבְּחַיָּא לָא גְּזַרוּ.

    וְעַל דְּיִקְרַב לְמִיתָא מְסָאַב, וְקָרוּ לֵיהּ ״יוֹסֵף שָׁרְיָא״. ״יוֹסֵף אָסְרָא״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! וְעוֹד, דְּאוֹרָיְיתָא הִיא, דִּכְתִיב: ״וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בַּחֲלַל חֶרֶב אוֹ בְמֵת וְגוֹ׳״!

    דְּאוֹרָיְיתָא, דְּיִקְרַב — טָמֵא, דְּיִקְרַב בִּדְיִקְרַב — טָהוֹר, וַאֲתוֹ אִינְהוּ וּגְזוּר אֲפִילּוּ דְּיִקְרַב בִּדְיִקְרַב, וַאֲתָא אִיהוּ וְאוֹקְמַהּ אַדְּאוֹרָיְיתָא.

    דְּיִקְרַב בִּדְיִקְרַב נָמֵי דְּאוֹרָיְיתָא הוּא, דִּכְתִיב: ״וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַטָּמֵא יִטְמָא״!

    אַמְרוּהָ רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרָבָא, מִשְּׁמֵיהּ דְּמָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן, דְּאָמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב נַחְמָן: דְּאוֹרָיְיתָא דְּיִקְרַב בִּדְיִקְרַב, בְּחִיבּוּרִין — טוּמְאַת שִׁבְעָה, שֶׁלֹּא בְּחִיבּוּרִין — טוּמְאַת עֶרֶב, וַאֲתוֹ אִינְהוּ וּגְזוּר אֲפִילּוּ שֶׁלֹּא בְּחִיבּוּרִין טוּמְאַת שִׁבְעָה, וַאֲתָא אִיהוּ וְאוֹקְמַהּ אַדְּאוֹרָיְיתָא.

    דְּאוֹרָיְיתָא מַאי הִיא? דִּכְתִיב: ״הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכׇל נֶפֶשׁ אָדָם וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים״, וּכְתִיב: ״וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַטָּמֵא יִטְמָא״, וּכְתִיב: ״וְהַנֶּפֶשׁ הַנֹּגַעַת תִּטְמָא עַד הָעָרֶב״, הָא כֵּיצַד?

    כָּאן בְּחִיבּוּרִין, כָּאן שֶׁלֹּא בְּחִיבּוּרִין.

    אֲמַר לְהוּ רָבָא: לָאו אָמֵינָא לְכוּ לָא תִּתְלוֹ בֵּיהּ בּוּקֵי סְרִיקֵי בְּרַב נַחְמָן? הָכִי אָמַר רַב נַחְמָן: סְפֵק טוּמְאָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים הִתִּיר לָהֶן.

    וְהָא הִלְכְתָא מִסּוֹטָה גָּמְרִינַן לַהּ, מָה סוֹטָה רְשׁוּת הַיָּחִיד, אַף טוּמְאָה רְשׁוּת הַיָּחִיד!

    הָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה וְאֵין מוֹרִין כֵּן, וַאֲתָא אִיהוּ וְאוֹרִי לֵיהּ אוֹרוֹיֵי.

    תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, קוֹרוֹת נָעַץ לָהֶם, וְאָמַר: עַד כָּאן רְשׁוּת הָרַבִּים, עַד כָּאן רְשׁוּת הַיָּחִיד. כִּי אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יַנַּאי, אֲמַר לְהוּ: הָא מַיָּא בְּשִׁיקַעְתָּא דִּבְנַהֲרָא, זִילוּ טְבוּלוּ.

    וְהַשְּׁלָקוֹת. מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָמַר קְרָא ״אֹכֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי וְאָכַלְתִּי וּמַיִם בַּכֶּסֶף תִּתֶּן לִי וְשָׁתִיתִי״, כַּמָּיִם — מָה מַיִם שֶׁלֹּא נִשְׁתַּנּוּ, אַף אוֹכֶל שֶׁלֹּא נִשְׁתַּנָּה.

    אֶלָּא מֵעַתָּה, חִטִּין וַעֲשָׂאָן קְלָיוֹת — הָכִי נָמֵי דַּאֲסוּרִין? וְכִי תֵּימָא הָכִי נָמֵי, וְהָתַנְיָא: חִיטִּין וַעֲשָׂאָן קְלָיוֹת — מוּתָּרִין! אֶלָּא, כְּמַיִם — מָה מַיִם שֶׁלֹּא נִשְׁתַּנּוּ מִבְּרִיָּיתָן, אַף אוֹכֶל שֶׁלֹּא נִשְׁתַּנָּה מִבְּרִיָּיתוֹ.

    אֶלָּא מֵעַתָּה, חִיטִּין וּטְחָנָן הָכִי נָמֵי דַּאֲסוּרִין? וְכִי תֵּימָא הָכִי נָמֵי, וְהָתַנְיָא: חִיטִּין וַעֲשָׂאָן קְלָיוֹת, הַקְּמָחִים וְהַסְּלָתוֹת שֶׁלָּהֶן מוּתָּרִין! אֶלָּא כַּמָּיִם — מָה מַיִם שֶׁלֹּא נִשְׁתַּנּוּ מִבְּרִיָּיתָן עַל יְדֵי הָאוּר, אַף אוֹכֶל שֶׁלֹּא נִשְׁתַּנָּה מִבְּרִיָּיתוֹ עַל יְדֵי הָאוּר.

    מִידֵּי אוּר כְּתִיב?