מסכת עבודה זרה דף ל״ג עמוד ב׳

לכתחלה או דיעבד אציר ומורייס קאי: כל קנקנים מחרס נינהו:

קינסא הכניס קיסמין דולקין לתוך הקנקן עד שנשרה זפתו:

והלכתא כמאן דאסר ולא דמי להחזירן בכבשן דהתם כיון שהסיקן מבחוץ עד שנשרה זפתן כבר נתלבן החרס אבל הכא כיון שהכניס האור מיד זפתו נושר. ומהכא שמעינן דהני חביות או קנקנים לפי שמכניסן לקיום לא סגי בהכשר בפנים בין לשרפן בין לתת לתוכן מים חמין מדאסיר בקינסא דהיינו באור עצמו כ"ש במה שהוחם ממנו אבל אם אפשר לשרפן מבחוץ שרי לפיכך צריך לערן מעת לעת או להשהותם עד שנים עשר חדש:

לא חש למילתא למגזר שכרא אטו חמרא דשכרא מבטל ליה לטעמיה דחמרא:

דפקוסנא של צפיעי בקר ונתן בהן יין נסך:

איסורא דלעולם כלומר איבדתם על חנם:

אין להם טהרה מיין נסך הנבלע בהן משום דבליעי טובא:

מחפורת של צריף קרקע שחופרין משם צריף ובלע"ז אלו"ם ובלשון אשכנז בייס"א:

בעא מיניה ר' יהודה נשיאה מר' אמי נראה דאינו ר' יהודה נשיאה דשרא מישחא כי אותו בן בנו של רבינו הקדוש היה ואף בברייתא הוא נזכר ותני עלה ורבותינו התירוה לינשא ובתוספתא (פ"ה) נמי גרס רבי יהודה התיר את השמן אלא אחריו היה ושמא בן בנו של ר' יהודה דגזר על השמן הוה והוא ר' יהודה הנשיא דמועד קטן (דף יב:) דקאמר התם דאישתי מיא דאחים קפילא ארמאה ושמע רב (אסי) ואיקפיד:

קינסא פ"ה ולא דמי להחזירן בכבשן דהתם כיון שהוסקו מבחוץ עד שנשרה זפתן כבר נתלבן החרס אבל הכא כיון שמכניס האור מבפנים מיד זפתן נושר וכן הדין בחביות שלנו ומשמע לפירושו כי אם היה מסיקו מבפנים עד שאם היה זפת מבחוץ והיה נושר כי די בכך ואין נראה לרבינו אלחנן כי יש לחוש דלמא חס עליה דלמא פקעה דאף בשל חרס אמר פרק כל שעה (פסחים דף ל:) דלא נימלי לקדירות גומרי דחייס עלייהו דלמא פקעי כ"ש בחביות דחייס שלא ישרפו וכתב הרב ר' משה מקוצי דאע"ג דפסקינן הלכתא כמאן דאסר מ"מ לכפות החבית על האש אם האש גדול כל כך וחזק מבפנים שידו סולדת מבחוץ מותר וחשוב כמו הגעלה וענין הגעלה התיר ר"ת להגעיל חבית לטהר מיין נסך אם פתח אחד משוליה וזורק רותחין לתוכה ומהפך המים על שוליה אילך ואילך דאע"ג דבשאר איסורין לא סלקא הגעלה בהכי דאפילו עירוי מכלי ראשון ליכא הכא מ"מ איכא למימר ביין נסך דתשמישו בצונן שרי ומביא ראיה מדקא"ר יוסי לקמן בפ"ב (עבודה זרה עה.) חולטן במי זיתים ובשאר איסורין לא מהניא חליטת מי זיתים ור"י אומר כי מצוה מן המובחר להגעיל כל נסר לבד ולזרוק עליה מאותו כלי עצמו שהוא רותח על האור ודי בכך אע"פ שפסקה הרתיחה כשמעבירה מן האור ויש משימין קערה בתוך מחבת על האש עד שהרתיחות עולות תוך הקערה ומאותה קערה מגעילין ובזה מסופק ר"י אם זה מועיל ככלי ראשון אם לאו ותלה הדבר להחמיר ואסר בהן להגעיל דחשיב ככלי שני ולענין מליגת תרנגולת נמי אסר דחשיב ליה ככלי ראשון:

והלכתא כמאן דאסר בכל התורה כולה אמר רבינא לקולא ורב אחא לחומרא והלכתא כרבינא לקולא כדאמרינן פרק (כל הבשר) [גיד הנשה] (חולין דף צג:) ולכך הוצרך לפסוק כאן כמאן דאסר:

שרא למירמי ביה שיכרא אומר ר"י דה"ה מים וכל שאר משקין לבד מיין:

כלי נתר אומר ר"י דתרי גווני נתר שעושין ממנו כלים וזה אינו אותו דפ"ק דשבת (דף טז.) דקאמר כלי נתר וכלי חרס טומאתן שוה ויש עוד נתר שלישי שאין עושין ממנו כלים אלא מכבסין בו את הכלים והוא ששנינו (נדה דף סא:) אצל שבעה סמנין המעבירים את הכתם נתר כו':

כסי פרש"י כוסות של חרס ואין מכניסן לקיום אלא שותין בהן ואי שתי בהו עובד כוכבים פעם ראשון ושני אסור דאיידי דרכיכי בלעי ואסירי עד שימלאם מים ג' ימים כדאמר לעיל ולפי זה נהגו העולם ליתן מים בכלי חרס חדש ולהשהות בו זמן גדול קודם שישתמשו בהם יין לפי שאם יגע בהם עובד כוכבים אח"כ לא יצטרך עירוי אבל קשה לר"ת מהא דאמר לקמן בפ"ב (עבודה זרה דף עד:) מודה רבי בקנקנים שהן אסורין לפי שמכניסן לקיום הא לאו טעמא דמכניסן לקיום כמו בכלי חרס סגי בניגוב בעלמא כמו בגת ומחץ ומשפך והדחה בשאר כלים מועיל כמו ניגוב בגת כי גם ניגוב אינו להפליט רק להסיר הזוהמא שנדבק מבחוץ ואין סברא לומר כי בקנקנים נשתמש עובד כוכבים מים בתחלת תשמישו לכך פר"ת דמיירי הכא בכסי בין חדשים בין ישנים ושתה בהם עובד כוכבים יין כמה פעמים וה"פ הלכתא פעם ראשון ושני כלומר שתי הדחות במים אינם רוצים להכשירו שלישי מותר פי' דאז ודאי בהדחה שלישית נפלט הכל וכיוצא בדבר מצינו פרק התערובות (זבחים דף עט:) גבי חרסן של זב וזבה פעם ראשון ושני טמא שלישי טהור פירוש הוא כלי שהטילו בו הזב והזבה מימי רגלים וקאמר דמים ראשונים ושניים טמאים שמעורב בהם מי רגלים של זב אבל מים שלישיים טהורים וגם במדרש אסתר גבי ישנו עם אחד שא"ל המן לאחשורוש אם זבוב נופל לכוסו של אחד מהם זורקו ושותהו ואילו אדוני המלך נוגע בהם חובטו בקרקע ולא עוד אלא שמדיח כוסו שלש פעמים ודוקא בכוסות של חרס אבל של עץ או של מתכת וזכוכית אין צריך להדיח רק פעם אחת מיהו בהרבה מקומות בתלמוד מצינו כוסות סתם שהם של מתכות וזכוכית ונכון להדיח שלש פעמים בכל הכלים:

קוניא פ"ה כלי חרס מצופה באבר פלומי"ן בלע"ז וקשה לר"ת (דאמר בזבחים פרק קדשי קדשים) גבי מזבח מני סיד וקוניא ולא קאמר אבר שהוא לשון התלמוד כדאמר פתילה של אבר וע"ק מי גרע חיפוי אבר מאם היה כולו ממנו וע"ק דאמר ירוקי אסירי משום דבלעי דמצריף ובשלנו איכא ירוקי ולא מצריף לכך פר"ת קוניא היתוך כלי זכוכית שלא נתבשל כל צרכו והוא מן החול כמו כלי חרס כדאמרינן פ"ק דשבת (דף טו:) הואיל ותחילת ברייתו מן החול שוינהו רבנן ככלי חרס כדאמרינן ואע"ג דכלי זכוכית שלם לא בלע הכא כיון דאין בו אלא חיפוי על החרס בלע וכן פירש הערוך:

איבעיא להו כולהו לכתחלה ופשטינן אפי' לכתחלה והני מילי שאינן מזופפין אבל מזופפין אסורין וא"ר יוחנן אם החזירן לכבשן כיון שנשר זפתן מותרין ואמר רב אשי לא תימא עד דנתרא זפתן כולו אלא אפילו רפאי מרפא דיו:

קינסא פי' עץ ומפורש בפרק במה מדליקין ובפרק כל הבשר עכשיו אם הדליק עץ והשיר זפתן בעץ כגון אור דולק אסור.

איבעיא להו מהו לתת לתוכן שכר רב נחמן ורב יהודה אסרי רבא ורבינא שרו וקיימא לן כרבא ורבינא:

ירושל' אמר רבא כשהלך ר' עקיבא לזופרין שאלון ליה קנקנים של עובדי כוכבים במה הן טהרתן אמר להן מזו למדתי עליהם מה אם בשעה שאינן זפופות איתמר עליהם מותר בשעה שהן זפופות אלא שנתקלפו זפתן לא כל שכן וכשבאתי אצל חכמים אמרו לי על ידי זפת הן בולעות:

פי' מאני דפקוסנא יש מי שאומר כלי עץ ארז והן תאשור ויש מי שאומר כלים מדובקים בפקסנא ובלשון ערב אלך:

כלי נתר שנשתמשו בהן עובדי כוכבים יין אין להם טהרה עולמית והן כלי מחפורת של צריף יש מי שאומר כלים הנעשים מן אלשב אבל כובי דארמאי וחצבי שחמי דארמאי ופתוותא דבי מכסי פי' פתוותא כלי חרש שהם טפיחים דברים שאין מוכנסין לקיום הן כלומר אין דרך בני אדם למלותן הכלים האלו ולהניחם באוצר עד זמן אלא לפי שעה נותנין בהן ושותין אבל אין מניחין בהן לשומרן עד זמן וכיון שהדבר כך משכשכן במים ומותרין. והלכתא כסי דאישתי בהו עובד כוכבים ועודן חדשים פעם ראשונה אם שתה בהן ישראל בראשונה ועובד כוכבים בשניה אסורין אבל שתה בהן פעם ראשונה ושניה ובשלישית שתה בהן עובד כוכבים שוטפן במים ומותרין:

אסיקנא דהני מאני דקוניא בין חיורי בין אוכמי בין ירוקי לענין חמץ בפסח כולהו אסירי ואע"ג דשיעי ולית בהו קרטופני דכיון דמדייתי בלעי.

קנסא פליגי בה רב אחא ורבינא, חד אסר וחד שרי והלכתא כמאן דאסר. דכיון שמשים הגחלים מבפנים חאיס דילמא פקען ולא משהא להו בגוויהו כל צרכו. וכתב הרב בעל התרומות ז"ל בשם רבינו יצחק זצ"ל (סי' קסא) שאם עשה אש מבפנים כל כך שלא יוכל ליגע בידו בדפני הכלי מבחוץ, אז חשוב כמו הגעלה. ולדידי קשה לי דאם כן היא [אמאי] שנו סתם קנסא חד שרי וחד אסר והלכתא כמאן דאסר, ולא פליג בין נתחמם כל כך ללא נתחמם כל כך ופסיק כמאן דאסר, אלא ודאי סתמן של דברים משמע דלא שנא הכי ולא שנא הכי אסור, גזירה דילמא חאיס עלייהו דילמא פקען, וכענין שאמרו בזבחים פרק דם חטאת גמרא אחד שבישל בו (צה, ב) וכן בפרק כל שעה בפסחים (ל, ב). ואיפשר שהוא ז"ל מפרש דאמילתיה דרב אשי קיימי דאמר לא תימא דנתרא, אלא כיון דרפאי אף על גב דלא נתר, ועלה פליגי רב אחא ורבינא אי רפאה איהו בקינסא מבפנים, אי מהני או לא וחד שרי ברפוי על ידי קינסא, אבל היסק גמרה מבפנים כל שכן דמועיל ושפיר דמי, וכן נראה מדברי רש"י ז"ל וז"ל: קינסא, הכניס קיסמין דולקין לתוך הקנקן עד שנשרה זיפתו, והילכתא כמאן דאסר, דלא דמי להחזירו לכבשן, דהתם כיון שהוסקו מבחוץ עד שנשרה זיפתן כבר נתלבנו, אבל הכא כיון שהכניס האור מיד זפתן נושרת, עד כאן. ולפי דבריהם ניקל ביין נסך לפי שהוא נבלע בצונן, וכמו שכתבתי למעלה בבית התערובות (בית רביעי שער ד) בענין כלי חרס יש לו הכשר בהחזרת כבשונות (תוה"ב שם).

אמר רבי יוסנא אמר רבי אמי כלי נתר אין לו טהרה עולמית, מאי כלי נתר, אמר רבי יוסי בר אבין כלי מחפורת של צריף. וכתב הרמב"ן ז"ל דלאו דוקא עולמית, אלא שאין להם הכשר מיד ואפילו במילוי ועירוי, אבל ביישון י"ב חודש ודאי ניתרין, דלא גרעי מחרצנים וזגין ודורדיא דארמאי, דכולהו לאחר י"ב חודש מותרין (להלן עבודה זרה לד, א). ואינו מחוור בעיני שאין זה עולמית, דאדרבה טהרה עולמית יש להן, אלא שאין להן טהרה יומיות, לא ביום אחד על ידי ציר ומורייס, ולא בשלשה ימים על ידי מילוי ועירוי. ועוד, מסתברא שאילו היה להן טהרה ביישון, אף בהגעלה או בחזרתן לכבשן האש נכשרין מיד, ואם כן האיך פסיק ואמר שאין להן טהרה עולמית. ונראין דברי הראב"ד ז"ל שפירש דהו להו כחרס הדרייני, ואפילו לאחר י"ב חודש אסורין, ואסורין בהנאה. ומה שהביא ראיה מחרצנים וזגין אינה, דקים להו לרבנן דאין לחות היין שבחרצנים ושבזגין מתקיים אלא עד י"ב חדש אבל לאחר מיכן עץ בעלמא הן, וכן הטעם בדורדיא, דלאחר י"ב חדש לחותו כלה ונעשה עפר בעלמא (תוה"ב שם).

כסי רב אסי אסר ורב אשי שרי וכו' ופירש הרב אלפסי ז"ל: כסי דפחרא ששתה בהן הנכרי בתחילת תשמישן, ואמרינן עלה, פעם ראשונה כ"ע לא פליגי דאסיר, כי פליגי בפעם שנייה, ואיכא דאמרי, פעם ראשונה ושניה כ"ע לא פליגי דאסיר, כי פליגי בפעם שלישית, והלכתא פעם ראשון ושנייה אסור, שלישית מותר. פירוש: בששתה העו"ג פעם ראשונה שבתחילת תשמישן, וכן בשנייה, כגון ששתה בו ישראל פעם ראשונה ובפעם שנייה שתה בה העו"ג, אסור עד שימלאנו ויערנו בכלי שמכניסו לקיום, לפי שבפעם הראשונה יבש הרבה ושואב הרבה, וכן בפעם השנייה שעדיין אינו שבע מלבלוע בפעם אחת, אבל משנייה ואילך, כלומר: אם שתה בו ישראל פעם ראשונה ושנייה ושתה בו העו"ג בפעם השלישית, מותר, שכבר שבע ביד ישראל ומעתה אינו בולע, כשאר הכלים של עץ ושל עור שאין מכניסים לקיום. וכן דעת הגאונים ז"ל, וכן פר"ח ז"ל. ורבנו תם והרמב"ם ז"ל (הל' מאכלות אסורות פי"א הי"א) פירשו: אי שתי בהו עו"ג והדיחוהו אחריו, בפעם ראשונה ושנייה של הדחה אסור, דעדיין צחצוחי היין עליו, אבל משנייה ואילך מותר, שכבר כלו צחצוחי היין. והביא רבנו תם ז"ל ראיה, מדתנא במסכת טהרות (פ"ה ה"ג) חרסן של זב ושל זבה ראשון ושני טמא, שלישי טהור, שלא הלכו ממנו צחצוחי זיבה עד פעם שלישית. ובמגילת אסתר רבתי (מגילה יג, ב) אמרו: "ודתיהם שונות מכל עם" (אסתר ג, ח) שאם נפל זבוב בכוס זורקו ושותהו, ואם אדני המלך נגע בו שופכו, ולא עוד אלא שמדיח הכוס שלשה פעמים. ואיפשר כן שצריך הדחה ג' פעמים וכן נהגו. אבל אין פירושם עולה בשמועה יפה, דאם כן היאך סתמו רב אשי ורב אסי כל כך לשונם ואמרו: כסי מר אסר ומר שרי, ומאי איירי עד השתא בשכשוכי כלים כמה פעמים צריך עד שאמרו הם סתמא, כסי מר אסר ומר שרי. ועוד, מאי קאמר בתר הכי אשתי בהו נכרי פעם ראשונה כולי עלמא לא פליגי דאסור, דאטו עד השתא לאו בששתה בהו איירינן דאיצטריך השתא למימר אי שתו בהו נכרי, ועוד, אי בהכשרן קא מיירי מאי אריא דאמרינן ליה בכסי ולא אמרו גבי חוצבי שחימי ופתואתא דבי מכסי דאמר רב פפא משכשכה במים, התם הוה להו למימר פעם ראשונה ושנייה רב אסי אסר ורב אשי שרי, אלא ודאי פירושם של גאונים ז"ל עיקר ועליהם יש לסמוך שקבלתם תורה היא.

ואם תאמר דאם כן תקשי לן דרב פפא דגרסינן התם: אמר רב פפא הני חצבי שחימי דארמאי דבר שאין מכניסו לקיום הוא, וכל דבר שאין מכניסו לקיום משכשכו במים ואינו חושש, ואמר רב פפא הני פתואתא (דביה) [דבי] מכסי דבר שאין מכניסו לקיום הוא. יש מי שפירש דהתם בשהיה תחילת תשמישן ע"י ישראל, ואינו מחוור בעיני, חדא דמה ליה למימרא הני חיצבי שחימי ופתואתא דבר שאין מכניסו לקיום הוא. ועוד, דמדקאמרי חיצבי שחימי דארמאי משמע דתחילת תשמישן ביד ארמאי הוה. ועל כן נראה לי, דחרסן של אלו קשה ועפרן אינובולע הרבה דאינו כשאר כלי חרס, ולפיכך אפילו תחילת תשמישן ביד נכרים הרי הן ככלי עץ. ועל כן נראה לי עיקר, נוסחאות שמצאתי דגרסי: הני חיצבי שחימי דארמאי כיון דלא בלעי טובא ודבר שאין מכניסו לקיום הוא, משכשכו במים ואינו חושש, וכן נמי פתואתא דבי מכסי מהאי טעמא נמי הוא.

ומכל מקום נראה לי דדין זה שאמרו בכסי, פעם ראשונה ושניה אסור, לא אמרו אלא בכסי בלבד, לפי שאין היין משתהא שם, אלא לפי שעה נותן בו יין ושותהו מיד ומערו, ולפיכך אין הכוס יכול לבלוע די ספיקו בפעם אחת, אבל בשאר כלים שמשתהא בו היין קצת, כל שהיה תחילת תשמישו על ידי ישראל אפילו בפעם אחת מותר, שבאותו פעם שאב כל צרכו ושבע, והיינו דנקטי לה בכסי (תוה"ב שם).

אמר רב זביד האי מאני דקוניא, חיורא ואוכמא שרי, ירוקא אסור משום דמיצריף. וכתב הרמב"ן ז"ל: "מסתברא דירוקי דאסירי הרי הן ככלי מחפורת של צריף ואין להן טהרה עולמית". ונראין דבריו, דירוקי נמי מההוא טעמא הוא דאסירי משום דמצריף. וכתב הרמב"ם ז"ל (הלכות מאכלות אסורות פי"א הי"ט): "אם היו ירוקין אסורין מפני שהן בולעין [וכו'], ויראה לי שאין זה אלא בשכנסו לקיום, אבל אם לא כנסו לקיום מדיחן ומותרין ואפילו הן של חרס", עד כאן. ואם כדבריו אוכמי וחיורי אפילו בשמכניסו לקיום מותרין בשכשוך בעלמא דכלי מתכות הן. ומכלל דבריו דכלי מתכת אפילו במכניסו לקיום אינו צריך מילוי ועירוי, אלא בהדחה בעלמא סגי. וכן דעת הראב"ד ז"ל דכלי קוניא אוכמי וחיורי דלית בהו קרטופני וכלי מתכות אפילו הכניסן לקיום אין צריכין מילוי ועירוי, והביא ראיה מדלא מפלגינן במאני דקוניא בין מכניסו ובין אין מכניסו לקיום, אלא סתמא אמר רב זביד מאני דקוניא חיורי ואוכמי שרי. ועוד הביא ראיה מדתניא בשלהי פרק השוכר (ע"ה ב') הלוקח כלי תשמיש מן הנכרי [וכו'], ישנים, דברים שנשתמש בהן ע"י צונן כגון הכוסות והצלוחיות מדיחן ומטבילן והן טהורין, וכלי מתכות אמורין בפרשה כדאיתא התם, אלמא כלי מתכות בדבר שאין מכניסו לקיום אקילו ביה רבנן שלא להצריכם אלא הדחה, אע"ג דגבי משפך של עץ אחמירו להצריכו ניגוב (עד, ב), הילכך לגבי מכניסו לקיום נמי סגי להו בניגוב, דלא בלע מידי בצונן. עד כאן דברי הרב ז"ל וממנו למדנו דבר זה, אעפ"י שאין ראייתו מן הברייתא ראיה, דכלי עץ אפילו שיש לו בית קיבול, אם אינו מכניסו לקיום בהדחה נמי סגי ליה, ומשפך שאני דכלי הקת מדה אחרת יש להן, כמו שנכתוב לפנינו בע"ה ב"ה. ומכל מקום מה שכתב הרמב"ם ז"ל: דירוקא אם אינו מכניסו לקיום דבהדחה סגי, נראה שהלך בה לשטתו, שהוא ז"ל סבר בכל כלי חרס שאם אינו מכניסו לקיום אינו צריך אלא הדחה בעלמא וכמו שכתבנו למעלה, וזה שלא כשיטת הגאונים ז"ל, אבל לדעת הגאונים ז"ל שהחמירו בכלי חרס בשתחלת תשמישן על ידי עו"ג וכמו שכתבתי (שם), מסתברא דירוקא בשאינו מכניסו לקיום לא גרע מכלי חרס דעלמא שאינו שוע, ואם תחלת תשמישו ביד נכרי אף הוא צריך מילוי ועירוי (תוה"ב שם).

תני רב זביד בדבי ר׳ הושעי׳ הלוקח קנקנים של גוים כו׳ ישנים או מזופתין נותן לתוכן ציר או מורייס לכתחילה ואינו חושש:

בעא מיניה רב יאודה מרבי אמי החזירן לכבשן האש ונתלבנו מהו כלומר מי מתכשרי קנקנים בהכי א״ל ציר שורף אור לא כל שכן אתמר נמי אמר רבי אמי אמר רבי יוחנן קנקנים של גוים שהחזירן לכבשן האש כיון שנשרה זיפתן מהם מותרין פירוש כיון שהגיע הליבון שמבחוץ עד שנשרה זפתו שהוא מבפנים הא ודאי נשרף היין שבדפניו אמר רב אשי לא תימא עד דנתרי אלא אפי׳ ריפיא מירפיא.

קנסא פליגי בה רב אחא ורבינא פירוש פלוגתייהו קאי אהא דאמרינן ריפויי מירפיא אבל לא שלט בו האור יותר וחד שרי דסבר דלא גרע הא מציר ואידך אסר דלא חשיב הא כציר ואינו שורף שלא שלט האור בדפנותיו אבל אם נתערבו שם יותר עד שאין אדם יכול להניח ידו בדפניהם מבחוץ והיא סולדת בו דכ״ע שרי ולא גרע מציר וכן כתב בעל התרומות ז״ל וכן נראה מלשונו של ר״שי ז״ל ויש שאוסרין אפי׳ בזה.

ולענין הגעלה בחמין רבו בו הסברות ומה שקבלנו מרבי׳ נ״ר דודאי בכלי חרס לא מהניא הגעלה ולהוצי׳ מידי הכשר גדול ולא מידי נגוב בכלי הגת משום דכלים של חרס לאו בני הגעלה נינהו וכדאמרינן הכא דקנסא לא מהני להו ולא גרע קנסא מהגעלה בכלי ראשון אבל בכלים של עץ או של מתכת דמהניא להו הגעלה בעלמא מהניא להו לענין יין נסך לכלי המכניסו לקיום הגעלה בכלי ראשון דוקא ולכלי הגת שהכשירם בניגוב אפילו הגעלה בכלי שני וכדאמרינן בפרק השוכר אמר רבא נעוה ארתחו כלומר גת של אבן או של עץ הכשירוהו במים רותחין והא ודאי דגת לא אפשר ליה בכלי ראשון על גבי האור אלא לערות עליו מים רותחין מכלי ראשון ועירוי מכלי ראשון לענין הגעלה דינו ככלי שני כדמוכח מעובדא דרב עקביא גבי יורה גדולה שלא מצאו לה הכשר אלא על ידי גדנפא.

ואע״ג דלענין מבשל בשבת איכא מאן דאמר בירושלמי דחשיב ככלי ראשון שאני התם דלענין בשול שבת לא בעינן בשול גמור אלא כל שמבשל בכדי שהגיע למאכל בן דרוסאי חייב כאלו בשלו לגמרי ולפיכך אם עירוי מכלי ראשון מבשל כשיעור זה דינו שיהא בכלי ראשון אף על פי שכח כלי ראשון גדול ממנו שאין בו הפרש בין מועט למחצה אחר שהוא הגיע למאכל בן דרוסאי אבל לענין הגעלה אינו כן דהתם כבולעו כך פולטו וכיון שכלי זה בלע מכלי ראשון ואין כאן עירוי מכלי ראשון גדול ככלי ראשון עצמו לא סגי לן ביה אלא למי שבלע על ידי ערוי אבל לא למי שבלע בכלי ראשון וכמו שנבאר עוד בשלהי מכילתין בס״ד.

וכל שנאסר על ידי בשול בחמי טבריא אף מתכשר בהגעלה בחמי טבריא.

מעתה מאי דאמר רבא נעוה ארתחו על ידי עירוי שאינו חשוב לענין הגעלה אלא ככלי שני משום דסבירא לי׳ דכלי הגת שהכשירן בנגוב סגי להו בהגעלה מכלי שני מפי רבינו נר״ו.

איבעיא להו מהו לתת לתוכן שכר פי׳ להכשירן כעין מורייס שאף בשכר שלהם היה חריפות משום מרירות הכשות שבו רב נחמן ורב יאודה אסרי שאין כחו כל כך בציר ורבא שרי ורבינא נמי ס״ל כותיה ועבד ביה עובדא ואף על גב דטעו למירמי ביה חמרא בלא הכשר אפי׳ הכי לא חש למימר משום האי חששה דאמרינן אקראי בעלמא הוה ולא טעו אינשי בהכי דמחלף להו חמרא בשיכרא וכיון דרבא ורבינא דאינון בתראי שרו הלכתא כוותיהו.

ונבאר בכאן דין הכשר שאר הכלים בע"ה:

הכלים שאין אדם מכניס בהם יין לקיום ושאינם צריכים להכשר גדול אם הם של ישראל ונשתמש בהם הגוי ענינם חלוק לשלשה דרכים הראשון דין כלי חרס בין זפותים בין שאינם זפותים והשני דין שאר כלים שאינם מזופתים והשלישי דין שאר כלים המזופתים כיצד כלי חרס בין שאין זפותין בין שהם זפותין אם היו של גוי וישראל רוצה להשתמש בהם ליין אע"פ שאין מכניסו לקיום אינו רשאי אא"כ הכשירן הכשר גדול כמלוי וערוי וחבריו מפני שאחר שתחלת תשמישן היה ביד גוי טבעם לבלוע הרבה וכן אם היו של ישראל אלא שהיה תחלת תשמישם ביד גוי היו של ישראל או של גוי אלא שנשתמש בהם ישראל תחלת תשמישם הרי הם כשאר כלים שאין מכניסין בהם לקיום ודי להם בהכשר קטן והוא שכשוך יפה בצונן ומותרין ואפילו היו מזופתים ושכשוך זה י"מ אותו בשפשוף ויש שמפרשים אותו בהדחה בעלמא וכן נראה:

מהו תחלת תשמישם לענין כלים אלו כל שנשתמש בהם הגוי פעם ראשונה או שניה ביינו הרי זה תחלת תשמישו ביד גוי שאף בשניה הוא בולע הרבה וזה היא שאמרו כסי פעם ראשונה ושניה אסור ופירושו אי שתי בהו גוי פעם ראשונה ושניה ויש אומרים שלא נאמר דבר זה אלא בכוסות שאדם מריקם לשעתו אבל כלי אחר שאין אדם מכניס בו לקיום הואיל והיין משתהה בו קצת דיו שישתמש בו ישראל פעם ראשונה ומ"מ אם נשתמש בו ישראל פעם ראשונה ושניה הן ביין הן במים ונשתמש בהם הגוי אח"כ הרי זה תחלת תשמישן ביד ישראל ודיו בשכשוך והוא הדין אם נשתמש בו הגוי בתחלת תשמישו שתי פעמים במים ואם היה חרס הקשה או האפוי ביותר שאינו בולע כל כך הרי הם כשאר כלים ודיין בשכשוך אע"פ שיש בזו חולקים כך יראה מסוגיית חצבי שחימי ופתואתא דבי מכסי שאנו גורסין בה כיון דלא בלעי טובא ואין גורסין כיון דאין מכניסין לקיום שהרי לדעתנו כלי חרס סתם אע"פ שאין מכניסן לקיום צריכים הכשר גדול וגדולי המחברים מתירים בכל כלי חרס שאין מכניסו לקיום בשכשוך לבד ואפילו היה תחלת תשמישן ביד גוי וגורסין בחצבי ופתואתא כיון דאין מכניסן לקיום ומפרשים בשמועת כסי בכוס של ישראל ששתה בו הגוי שצריך הדחה לדעתם שלשה פעמים כמו שיתבאר:

היו כלים אלו שועין באבר והוא הנקרא בלשון תלמוד קוניא אם היו שחורים או לבנים ואין בהם בקעים דינם כשאר כלים ואפילו היו תחלת תשמישם ביד גוי דיים בשכשוך כמו שיתבאר שהקוניא הוא מין של מתכת ומצילן מלבלוע היו ירוקים הרי הם כשאר כלי חרס שאותו חרס מעורב בעפר של צריף וצריכים הכשר גדול וכן הדין אף בשחורים ולבנים אם יש בקעים מגולים שאינם מצופין באבר וגדולי המחברים מתירין בזו בהדחה לבד ולא נאמר דין זה אצלם בסוגיא אלא במכניסם לקיום מפני שסוברים שכלי מתכות אף במכניס לקיום דיים בהדחה ואף גדולי המפרשים כתבו בהדחה אלא שיש מחמירים מיהא בנגוב:

היו כלי חרס אלו חדשים אין צריך לומר שאין צריכים כלום ואם היו זפותים וזפתם גוי אם דרכם ליתן יין בשעת הזפות כדי להפיג טעם הזפת הרי תחלת תשמישן ביד גוי שהרי הבליעם ביין שלו וצריכים הכשר גדול וכל שכן אם היו ישנים ומזופתים ואם אין דרכם ליתן יין בשעת הזפות והדבר נכר שלא נתן שם יין אח"כ וסימן לדבר מפי המפרשים כל שזפתו מצהיב אינו צריך כלום ואע"פ שסימן זה לא הוזכר בגמרא כך הוא מקובל בשטתנו מפי רוב גאונים ואע"פ שבגמרא לא חלקו בין דרכן ליתן בתוכן יין בשעת הזפות לאין דרכם הוא מצד שבאותם הזמנים היה דרכם ידוע בכך אבל בזמנים הללו כתבו הגאונים שרובם אין דרכם בכך:

זפתו גוי ביינו של ישראל אם היה ישראל עומד על גביו שראה שלא נגע בו מותר שאין היין נאסר בלא מגע הואיל והולך לאבוד שכל כחו ההולך לאבוד כשר כמו שיתבאר אע"פ שהוא מתקן בדבר אחר כגון למרירות הזפת הואיל ואינו מתקן לענין אכילה ושתיה וגדולי הרבנים נראה מדבריהם שמתירין אף ביינו של גוי מפני שמרירות הזפת מבטל טעמו והרי הוא כמי שאינו אלא שגדולי המפרשים חלוקים עליהם:

הכשר גדול שהזכרנו בזפתם גוי או בישנים וזפותים אין צריך לקלוף את הזפת וכן אף במכניסן לקיום שאין אחר מלוי וערוי כלום ויש אומרים שאף במלוי ועירוי צריך קליפה ואין הדברים נראין:

ישנים מזופתים של ישראל שנשתמש בהם הגוי שדינם בשכשוך אף הם אין צריכין קליפה אלא שכשוך או הדחה לבד הואיל ותחלת תשמישן ביד ישראל למדת שכלי חרש אין בהם חלוק בין זפותים לשאין זפותים:

בד"ה כלי נתר כו' וזה אינו אותו דפ"ק דשבת כו' עכ"ל לא ידענא מהיכא משמע להו דזה אינו אותו דפ"ק דשבת כו' דהא שפיר איכא למימר דנהי דהכא לענין איסורא אינן שוין דכלי חרס מותר ע"י עירוי וכלי נתר לא מהני בו עירוי משום דמצריף ובולע טובא מ"מ לענין טומאה ודאי דזה וזה שוין דכלי חרס נמי אין לו טהרה במקוה ויש לפרש בדוחק דמשמע להו דכלי נתר דהכא דמפרש ליה כלי מחפורת של צריף שהוא ממיני מתכות כמו מצרף נחושת דפרק המדיר וא"כ יועיל בו טהרה במקוה כשאר כלי מתכות (כו') ובפ"ק דשבת קאמר דטומאתן שוה דמשמע דלא יועיל בו טהרה במקוה וע"כ אינו ממיני מתכות אלא מקרקע כפירוש רש"י שם ודו"ק:

בד"ה קוניא כו' וע"ק מי גרע חיפוי וכו' הכא כיון שאין בו אלא חיפוי על החרס בלע כו' עכ"ל ובחיפוי אבר לא ניחא להו נמימר הכי אלא כיון דשלם לא בלע ע"י חיפוי נמי לא בלע מה שאין כן בחיפוי זכוכית על החרס כיון שהוא מינו שתחלת ברייתו מן החול בלע שפיר ודו"ק:

גמ' אמר רב פפי הני כלי פתוותא דבי מיכסי וכו' כצ"ל והא דסגי בשכשוך כתב הרא"ש משום דקים להו דלא בלעי טובא דאי אין מכניסו לקיום פשיטא דהכשרו בשכשוך ואמאי איצטריך למימר כיון דלא בלעי טובא ע"ש:

תוס' ד"ה כסי פרש"י כוסות וכו' שלישי מותר פירוש דאז ודאי בהדחה שלישית נפלט הכל וכו' נפלט לאו דוקא אלא ר"ל הזוהמא שמבחוץ הוסר הכל:

ד"ה קוני' וכו' ועוד קשה מי גרע חפוי אבר מאם היה כולו ממנו וכו' ר"ל דמסוגיא דשמעתין משמע דמאני קוני' לא בלעי כל כך כמו שאר כלים ועל זה מקשה וכי גרע וכו' ר"ל דאם היה הכלי כולו אבר פשיטא לן שהיה בולע ונאסר ובשביל שהאבר מחופה על חרס נימא דגרע ולא בלע לכך פיר"ת דהוה היתוך זכוכית והשתא א"ש דאם היה כולו זכוכית לא הוי בלע והשתא שהו' מחופה חרס בלע טפי:

תוס' ד"ה והלכתא כו' ולכך הוצרך כו' וכן לקמן דף עה ע"ב:

תוס' ד"ה כלי וכו' ויש עוד נתר שלישי עיין תשובת הריב"ש סימן ל"ה: