מסכת עבודה זרה דף ל״ג עמוד א׳

אביק לשון עניבה היא בכל התלמוד:

יריד שוק של עבודת כוכבים מיהו עובד כוכבים כי אזיל לסחורה הוא דאזיל:

עבודת כוכבים זבין מכר צלמים בשוק:

אם איתא דהוה ליה להאי ישראל גלימא או חמרא:

הכא לדידן הוה מזבין ליה:

קשורין שחוזרין חבורה חבורה יחד ולא בד בבד:

נודות של עור. קנקנים של חרס. כל המשנה פירשתי למעלה:

גרודים גרס בדל"ת כמו (איוב ב) להתגרד בו. שאין בהן זפת והן חדשין מותרין דבכניסת יין זמן מועט לא בלע עור. ונודות דוקא אבל כלי חרס בלע לאלתר:

ישראל ההולך ליריד של עובדי כוכבים פי' בפ"ק (לעיל עבודה זרה דף יב:):

כך היא גירסת הספרים וגירסת רש"י ת"ר נודות העובדי כוכבים גרודים חדשים מותרים ישנים ומזופפין אסורין - וכן נמי איתא לקמן (עבודה זרה דף לג.) גבי קנקנים קנקנים של עובדי כוכבים גרודים חדשים מותרים ישנים ומזופפין אסורים ופרש"י וז"ל גרודים שלא נזפתו מעולם והם חדשים מותרים דכניסת יין זמן מועט לא בלע עור ודוקא נודות אבל כלי חרס בלע לאלתר ישנים ומזופפין כלומר ישנים או מזופפין אסורים ישנים איידי דכנוס בו יין נסך זמן מרובה בלע עור ומזופפין אפי' בחדא זימנא בלע זפת ליין עכ"ל משמע מתוך פירושו שמחלק בין חדשים דנודות לחדשים דקנקנים דחדשים דנודות קרי אף כשנתן בהם יין כבר אך לא זמן מרובה וחדשים דקנקנים לא קרי אלא כשלא נתן בהם יין כלל ופי' הטעם משום דחרס בלע לאלתר ואפי' בפעם ראשונה וכן פי' בסמוך ה"מ נודות היינו זיקי שהם של עור אבל קנקנים של חרס בלעי טובא ונראה כי כשהתיר בנודות חדשים התיר אע"פ שכבר נתן בהן יין אלמא סבירא דלא מכניסן לקיום דאילו במכניסן אפי' בפעם אחת גזרו אף באינם זפותין וכן משמע בפ"ב (לקמן עבודה זרה עד:) הגת והמחץ והמשפך של עובדי כוכבים. (ר"מ) מתיר בנגוב וחכמים אוסרים ומודה (ר"מ) בקנקנים שהם אסורים אף בנגוב ומה בין זה לזה אלו הקנקנים מכניסן לקיום אלו גת ומחץ ומשפך אין מכניסן לקיום והתם איירי באינם זפותין מדקתני סיפא דברייתא דגת ואם היו מזופפין אסורים משמע דרישא באינם זפותין איירי וקאמר התם רבא כי הוה משדר גולפי פי' חביות ריקניות והם של חרס סחיף להו אפומייהו וחתים להו אבירצייהו מ"ט כל דבר שמכניסו לקיום לפי שעה גזרו בהן רבנן ולשון לפי שעה משמע אפילו בפעם אחת הלכך קנקנים שמכניסן לקיום אין להתיר בחדשים כ"א בלא נתן יין כלל ולפי שיטתו שאוסר בנודות שאין מכניסן לקיום ישנים אף בלא זפת ואע"ג דלא בלעי כולי האי אם כן כלי העובדי כוכבים אף של כסף ושל עץ אינם מותרים אם לא בהגעלה ועירוי וגם יושט"ש וקנא"ש של עץ אף שלנו כיון שהם זפותין יאסרו אם נתן בהם יין שעה אחת או אפילו נגע בהם ויין טופח עליהם כך הצעה של שיטת הקונט' והרבה תמיהות יש חדא דלשון שני הברייתות של קנקנים ושל נידות שוין ואין פי' שוה דבנודות מיקרו חדשים אף בשכבר נתן בהם יין ובקנקנים מפרש חדשים שלא נתן בהם יין כלל וע"ק שנתן דבריו לשיעורין ולא פירש לגבי נודות בכמה פעמים מיקרו ישנים וע"ק דלשון גרודים משמע שהיה בהן כבר זפת וגרדן ועוד תימה דמעשים בכל יום דכלי העובדי כוכבים של כסף שנהגו העולם לשכשכן במים להתירן בלא הגעלה ועירוי וע"ק דגם מתוך שמעתין משמע דדבר שאין מכניסן לקיום אם אינם זפותין אפי' ישנים משכשכן במים ודי בכך דהנהו כובי דפומבדיתא דאנסו בי פרזק רופילא ורמא בהו חמרא וקאמר כל דבר שאין מכניסן לקיום משכשכן במים ומותרים ואין סברא לומר שלא הניח בו העובד כוכבים יין אלא פעם אחת ועוד קשיא מה שפי' אבל קנקנים שהם של חרס בלעי טובא דלא היה לו לתלות טעמו בזה אלא במה שמכניסן לקיום וכשתלה טעם דבריו בבליעה משמע דחרס אף אם אין מכניסן לקיום אסור ולקמן בפ"ב גבי ההיא דגולפי משמע דמותר מדקאמר כל דבר שמכניסו לקיום גזרו רבנן לפי שעה אטו זמן מרובה משמע הא דבר שאין מכניסו לקיום לא גזרו אף לזמן מרובה ועוד תימה דהא מעשים בכל יום בכלי חרס שלנו שאין מכניסין לקיום שנתן בהם ישראל יין הרבה וכשנוגע בהם עובד כוכבים אין עושין בו רק שכשוך לבד ופי' הר"ר אליהו בן הר"ר יהודה ליישב גירסת הספרים דודאי נודות וקנקנים שניהם מכניסן לקיום וה"פ נודות העובדי כוכבים חדשים שלא נתן בהם יין כלל דמאחר שהם גרודים שלא זפתן מעולם אי רמא בהו עובד כוכבים חמרא מידע ידיע אבל זפותים או שנזפתו ונשר זפתן אף חדשים אסורים כי שמא בשעת זפיתה או אחר זפיתה נתן בהם העובד כוכבים יין ולא ידיע ישנים פי' שנתן בהם יין אפי' חדא זימנא אסורים דכל דבר שמכניסו לקיום אסור לפי שעה וכן בקנקנים ועתה אין שום חילוק בין נודות לקנקנים והא דלא עריב ותני להו משום דסוף הברייתות מתחלק זה מזה דגבי נודות קתני עובד כוכבים רבבן ועבדן וגבי קנקנים תני עובד כוכבים נותן לתוכן יין כו' ובסמוך ה"פ ה"מ נודות אע"ג דמכניסן לקיום סגי להו בעירוי משום דלא בלעי אבל קנקנים של חרס בלעי טפי ולפי זה יש להתיר הקנא"ש והיושט"ש אע"פ שהם זפותין דכיון שאין מכניסן לקיום והשתא ניחא כל מה שהקשינו לפרש"י רק לשון גרודים אכן רבינו תם הקשה לו מן ההלכות גדולות שפירשו הני מילי נודות שאין מכניסן לקיום אבל קנקנים שמכניסן לקיום לא ולפי זה אין להתיר הקנא"ש זפותות אף על פי שאין מכניסן לקיום דומיא דנודות לכך נראה לרבינו תם דגרס בשמעתין כדגרסינן בתוספתא (פ"ה) דמחלקת בין נודות לקנקנים וזה היא הצעה ופי' נודות העובדי כוכבים גרודים מותרין חדשים זפותים אסורים פירוש גרודים שאין בהן זפת מותרין ואפי' ישנים דכיון שאין מכניסן לקיום משכשכן במים ומותרים ואפי' היה בהם זפת אלא שנקלף דיין בשכשוך סגי כדמוכח בפ' אחרון (לקמן עבודה זרה דף עד:) דפריך מההוא דאע"פ שנקלף הזפת אסורה לההיא דגת ומחץ שאינם זפותין ויין ששם בשעת זפיתה אינו אלא כזורק מים לטיט חדשים זפותים אסורים פי' חדשים שדומה שלא היה בהם יין מעולם אפ"ה אסורים שמאחר שהם זפותים דלמא רמא בהו עובד כוכבים חמרא ולא ידיע והזפת מבליע ואע"פ שאין מכניסן לקיום צריכין עירוי מפני שהזפת מבליע אף בפעם אחת ומסיים בה עובד כוכבים ריבבן ועבדן כו' ובברייתא אחרת תניא קנקנים של עובדי כוכבים חדשים מותרין ישנים ומזופתין אסורין פי' חדשים מותרין פי' דודאי עובד כוכבים לא נתן בהם יין מעולם כי מאחר שאינם זפותין אילו נתן בהם יין מינכר ישנים זפותין נמי אסורין ואפילו נראין חדשים כי שמא נתן בהן העובד כוכבים יין ואינו ניכר ישנים אפי' לא נתן בו אלא פעם אחת אסורין מפני שמכניסו לקיום ולפי שיטת ר"ת יש לאסור קנא"ש וישטא"ש שלנו הזפופות במגע עובד כוכבים וצריך להגעיל אותם או לעשות בהם עירוי ואע"פ שאין מכניסן לקיום כדין נודות זפותות וכן אם קנה אותם חדשים זפותים מן העובד כוכבים הכל כדין נודות וקשה ממנהג העולם שנהגו בכ"מ לקנות חדשים מן העובדי כוכבים ואין עושין בהן לא עירוי ולא הגעלה ור"י היה מפרש לישב המנהג דדוקא בימיהם שהיו רגילים להטיל בהם יין בשעת זפיתה יש לאסור דנהי דיין בשעת זפיתה אינו אלא כזורק מים לטיט כדפרישית גבי נודות יש לחוש שמא אחרי כן הטיל שם יין ולא ידיע אבל עתה שאינן רגילין להטיל בהם יין בשעת זפיתה אם נתן בהם יין אחר זפיתה היה ניכר ומ"מ שלנו שנגע העובד כוכבים במשקה טופח לא מצינו היתר ור"ת עצמו חזר בו בסוף והתחיל להתיר אף שלנו במגע עובד כוכבים בשכשוך בעלמא והראה טעם משום דאיכא תרתי לטיבותא דהא שהן של עץ ולא נבלע בהם היין כ"כ ע"י זפת ולא דמי לנודות שהן של עור ורך הוא לבלוע יותר ע"י זפיתה ועוד כי אינם טרודות כ"כ ביין ולא דמי לכלי הגת ומחץ ומשפך דלקמן שהיין נבלע בהם ע"י זפיתה לפי שהן טרודות ביין וכתב ר' ברוך כי אעפ"כ לא היה עושה מעשה לכתחלה להתירן בשכשוך אבל בדיעבד אם נתנו בהם יין אחר מגע העובד כוכבים לא היה אוסר: בסיומא בברייתא דקנקנים תניא בתוספתא ושכנס בהם עובד כוכבים מים ישראל מותר להכניס לתוכם יין ושכנס בה עובד כוכבים יין ישראל ממלא אות' מים ג' ימים מעת לעת וכונס לתוכה יין ואינו חושש ושכנס בה עובד כוכבים יין וישראל ציר ומורייס מותר להכניס לתוכה יין ועלה בעי תלמודא לכתחלה או דיעבד פי' מה שאומר וישראל ציר או מורייס רוצה לומר דלכתחלה יתננו שם כמו שכר או דוקא דיעבד ומיהו אף בדיעבד יתן יין אחריו דציר שורף וניחא דפשיטא ליה לתלמודא בסמוך ציר שורף אור לא כ"ש אבל לגירסת הספרים דגרסי עובד כוכבים נותן לתוכן יין ישראל נותן לתוכן ציר או מורייס קשה מאי קבעי פשיטא דלכתחלה קאמר דהא קתני בהדיא נותן ועוד קשה מנא ליה לתלמודא דציר שורף ליין שמותר ליכנס בו יין אחריו:

עובד כוכבים ריבבן ובתוספתא גריס ריבדן ונראה דריבבן וריבדן הכל אחד וה"ג במסכת שבת פרק אלו קשרים (שבת דף קיד.) כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה ואמרי לה רבד:

האי עובד כוכבים דשדא חמרא לבי מילחי פ"ה בכלי מלא מלח וקשה דמה ענין זה לגבי זורק מים לטיט הרי טעמו ניכר במלח ומאי סלקא דעתיה דרב פפי לכך פר"ת לבי מילחי מקום עשיית המלח וקאמר רב (זביד) [פפי] דאע"פ שהעובד כוכבים משליך שם יין המלח מותר מפני שהאור שורפו וכלה שם כזורק מים לטיט כי גם טעם היין אינו ניכר בו ורב אשי פריך דמ"מ לא אזיל לאבוד כמו נודות דזוהמת העור מבטלת היין ואומר ר"ת כי האי אתקפתא דרב אשי אינה אלא דחויא בעלמא כלומר דמדרב זביד לא תשמע אלא מכל מקום הלכה כרב פפי ומתוך כך התירו המלח אף על פי שרגילים שמשימים עליו דם בשעת רתיחה ללבנו:

ישראל ההולך לתרפות בין בהליכה בין בחזירה אסור ת"ר עובד כוכבים ההולך ליריד בהליכה מותר דלמא הדר ביה בחזירה אסור ומקשינן אמאי בחזירה אסור דאמרינן דלמא עבודת כוכבים זבין ומעותיו דמי עבודת כוכבים נינהו עובד כוכבים נמי נימא הכי.

ופרקינן עובד כוכבים דלא אפשר ליה דלא למיזל ליריד אגב אורחיה שקל גלימא ותרנוגא דאית ליה בידיה ומזבין ומעות שבידו דמי סחורה נינהו. אבל ישראל אילו הוה ליה סחורה הכא הוה מזבן ליה.

אלא לא אזיל ליריד אלא למזבן עבודת כוכבים דלא משכח לזבונא הכא:

ירושלמי א"ר מנא צריכין אנן למיחש מה דברייתא חששין אסיר למיתן פריטי גו פומא פיתתא תותי בי שיחיא תבשילא תותי ערסא ממצע סכינא גו אתרוגא או גו פוגלא:

א"ר יוסי בר אבין כל זיעת האדם סם המות חוץ מזיעת הפנים בשבת בסוף פ' כל כתבי הקדש (דף קכא) א"ר אבא בר כהנא רבי חנינא התיר לבית רבי לשתות יין הבא בקרונות של עובדי כוכבים בחותם אחד ולא ידענא אי משום דסבר לה כר' אליעזר דמתיר בחותם אחד אי משום אימתא דבי נשיאה:

פיסקא נודות העובדי כוכבים וקנקניהם ויין ישראל כנוס בהן אסורין ואיסורן איסור הנאה דברי ר"מ וחכ"א אין איסורן איסור הנאה:

ת"ר נודות העובדי כוכבים גרודים חדשים מותרין מזופפין אסורין עובד כוכבים ריבבן ועיבדן נותן לתוכן יין כו'. אוקימנא ביין שנותן בנוד למתקו דקא אזיל לאיבוד שנעשה כנותן מים לטיט ופירש בירושלמי אין עובד כוכבים עשוי לנסך ע"ג דבר מיאוס. אבל עובד כוכבים דשדי יין בי מילחי דישראל אסיר. סוגיא דשמעתא הנודות והקנקנים לא שנא דידן ונתנו בהם עובדי כוכבים יין ולא שנא דידהו הורה ר' אמי הלכה למעשה ממלאן ג' ימים ומערן. ואמר רבא צריך לערן כל מעת לעת:

ת"ר קנקנים של עובדי כוכבים חדשים מותרין ישנים ומזופפין אסורין עובד כוכבים נותן לתוכן יין ישראל נותן לתוכן מים עובד כוכבים נותן לתוכן מים ישראל נותן לתוכן יין עובד כוכבים נותן לתוכן יין ישראל נותן לתוכן ציר או מורייס ואינו חושש. ואסיקנא דציר או מורייס שורפין:

נודות דעו"ג גרודין מותרין חדשים זפותין אסורין כך היא הגירסא הנכונה, וזו היא גרסתן של רש"י ור"ת ז"ל, ובההיא שמעתא גופא גרסינן באידך ברייתא קנקנים חדשים מותרין ישנים או מזופתין אסורין, כלומר ישנים אף על פי שאינן מזופתין או חדשים מזופתין אסורין ונודות אין מכניסן לקיום אבל קנקנים מכניסן לקיום והיינו דהוה סבור רב אחא בריה דרבא למימר הפרש בדין הכשר מלוי ועירוי בין נודות לקנקנים כדאמרינן התם סבר רב אחא בריה דרבא קמיה דרב אשי למימר הני מילי נודות אבל קנקנים לא, ובהדיא אמרינן בפרק השוכר דקנקנים הוי דבר שמכניסן לקיום, דתניא התם (עד, ב) הגת והמחץ והמשפך של עו"ג רבי מתיר בניגוב וחכמים אוסרין, ומודה רבי בקנקנים של עו"ג שהם אסורין, ומה הפרש בין זה לזה, זה מכניסו לקיום וזה אין מכניסו לקיום, ופירושא דברייתא הכי, נודות העו"ג אפילו מזופתין ואפילו ישנים כלומר שנתיישנו בתשמישן ביד עו"ג גרודין מותרין, כלומר, אם גרר זפתן מותרין, ולא מותרין לגמרי קאמר דאינן צריכין הכשר אחר, אלא לומר שאם קלף זפתן אינן צריכין מלוי ועירוי שהוא הכשר גדול, אלא בשכשוך בעלמא סגי להו כדין כל כלי שאינו מכניסו לקיום, וקא משמע לן שאין זפתן מבליען יותר ממה שהיו בולעים אם לא היו זפותין, ואין צריכין קילוף אלא מפני היין שנבלע בין הזפת ודפני הכלי, ותדע לך שאין הזפת מבליעו יותר, דתניא בפרק השוכר (שם) "הגת והמחץ והמשפך של עו"ג רבי מתיר בניגוב וחכמים אוסרין, ושל עץ ושל אבן ינגב, ואם היו זפותין אסורין". ואקשינן: "הגת והמחץ והמשפך של נכרי ר"מ מתיר בניגוב, והתנן של חרס אף על פי שקלף את הזפת הרי זו אסורה", ואם איתא דעל ידי זפיתה בולעין טפי מאי קושיא, שאני הכא שזפתן מבליען וכדקתני אף על פי שקלף את הזפת, וההיא דרבי בשאינן זפותין, וכדקתני בשלעץ ושל אבן אם היו מזופתין אסורין, אלמא עד השתא בלא זפותין קא מיירי, אלא ודאי כדאמרן שאין זיפתן מבליען יותר ממה שהיו בולעין בלא זיפתא.

ואי קשיא לך הא דגרסינן בירושלמי (ה"ד), "אמר ר' בא כשהלך רבי עקיבא לזפיון שאלון ליה קנקנים במה היא טהרתן, אמר מזה למדתי עליה, מה אם בשעת שאינן זפותות אתמר מותרות, בשעת שהן זפותות ונקלף הזפת לא כל שכן, וכשבאתי אצל חברי אמרו לי, על ידי זפת הן בולעות", דאלמא משמע לכאורה דכל כלי בולע טפי על ידי הזפת וצריך הכשר גדול. נראה לי דהתם בקנקנים דמכניסן לקיום מיירי והכי פירושא, דאינהו בעי מיניה קנקנים המכניסן לקיום אם מזופתין ונקלף זפתן במה תהיה טהרתן ובחדשים קא בעו מיניה, ואמר להן מותרין לגמרי בלא שום הכשר, דהא לא נשתמשו בהן ביין כל עיקר, וסמכינן בהא אהכרת העין שלא נכנס בהן יין כלל, והכי קאמר להו, ומה אם בשעה (שאינה) [שאינן] זפותות אנו סומכין על הכרת העין שלא להצריכן שום הכשר ואף על פי שאם נשתמשובהן לא היה שום דבר (מפסיד) [מפסיק] בין היין לקנקנים ובולעים הן בודאי, במזופתין ונקלף זפתן וניכר שלא נתנו בהן יין לא כל שכן, שאפילו תמצא לומר שנתנו בהן יין אין בהן איסור כל כך שהרי זפתן (מפסיד) [מפסיק] וחוצץ ועומד בפני היין, וכשבא אצל חבריו אמרו לו, בשעת זפתן הן בולעות, (לומר) [כלומר] דבשעת זפיתה נותנין בהן יין, ובכי הא אין סומכין על הכרת העין, דודאי נכנס בהן יין כיון שמכניסין אותן לקיום, אבל שאינן זפותין מותרין, לפי שאינו ודאי שנתנו בהן יין, ואם נתנו בהן ניכר היה בעין. זהו שנראה לי בפירושיו, ואילו היה דעת הירושלמי שעל ידי הזפיתה בולעין יותר אין משגיחין בו לפי שאין שיטת גמרתנו הולכת בכך וכמו שכתבנו. ומיהו צריך לקלף זפתן ואף על פי שלא נתן בהן יין אלא פעם אחת, מפני שהיין נבלע בין הזפת ודפני הכלי, אי נמי שהזפת בולע היין הרבה, והיינו דקתני חדשים מזופתין אסורין, כלומר אפילו בחדשים שלא נשתמש בהן יין אסורין, שעל ידי הזפיתה נאסרו בנתינת יין שבשעת זפיתה, ואסורין דקתני עד שיקלפם קאמר, ולא שצריך לקלף על כל פנים, שאילו רצה להכשירן על ידי מילוי ועירוי כל שכן שהוכשרו, דלא עדיף קליפה והדחה ממילוי ועירוי, שהמים גם כן נבלעין מיד ומפליטים את היין שבזפת, ועוד דכבולעו על ידי זפת כך פולטו בזפת, אבל חדשים (שאינו) [שאינן] זפותים מותרים בלא הכשר כלל ובלא הדחה, שהרי ניכר לעין שלא נשתמש בהן ביין כל עיקר. ואם תאמר אם הדבר כן שאין מכניסים את הנודות לקיום תיקשי לך עובדא דבר עידי טייעא דגרסינן התם: "בר עידי טייעא אנס זיקי מרב יצחק בר יוסף, רמא בהו חמרא ואהדרינהו ניהליה, אתא שאיל בי מדרשא, אמר ליה רב ירמיה, כך הורה ר' אמי הלכה למעשה, ממלאן ומערן מים ג' ימים", ולמה הוצרכנו למילוי ועירוי, בהדחה הוה סגי להו ככובי דארמאי (להלן ע"ב), יש לומר דזפותים היו וכדי להצילם מידי קליפה אמרו. ואם תאמר עוד, אם כן מפני מה נחלקו על רבן גמליאל כל סייעתו, דגרסינן התם (לב, א): "הדרודריא והרוקבאות של עו"ג ויין ישראל כנוס בתוכן אסור בשתיה ומותר בהנאה, העיד רבי שמעון בן גדע לפני בנו של רבן גמליאל על רבן גמליאל ששתה ממנו בעכו ולא הודו לו", ורוקבאות היינו נודות כדמתרגמינן (בראשית כא, יד) חמת מים, רוקבא (דמיאי) [דמיא]. ויש לומר דסייעתו סבורים דנודות מכניסים לקיום הן, ולפי זה קיימא לן כרבן גמליאל, דמעשה רב, ובנו נמי הודה לו, ושמא כל סייעתו, דהא אקשינן התם "ולא הודו לו, ורמינהי יין הבא ברוקבאות של עו"ג אסור בשתיה ומותר בהנאה, העיד רבי שמעון גודא לפני בנו של רבן גמליאל על רבן גמליאל ששתה ממנו בעכו והודה לו", ופרקינן: מאי לא הודו לו דקאמר התם כל סייעתו אבל בנו מודה, ואיבעית אימא (גודא) [גודע] לחוד וגודא לחוד", ולומר דגודע אמר לא הודו וגודא אמר שאף סייעתו הודו לו, דכיון דלמר ולמר עשה בו רבן גמליאל מעשה ושתה ממנו ומר אמר הודו לו סייעתו, אף על גב דמר אמר לא הודו לו, מקבלין עדותו של גודא שאמר הודו לו דבשל דבריהם הלך אחר המיקל. ודרדוריא של עץ הרי הן כנודות של עור, ועל שניהם העידו ששתה רבן גמליאל יין הכנוס בתוכו, כלומר, אחר שכשוך. ואלא מיהו אם הכניס בתוכו יין לקיום, או במקומות שמכניסים אותם לקיום צריכים הן מילוי ועירוי (תוה"ב בית חמישי שער ששי).

תניא קנקנים של עובדי כוכבים חדשים מותרים ישנים או מזופתים אסורים סתם קנקנים שדברו חכמים בכל מקום של חרס הם, וכבר פירשנו דקנקנים מכניסים אותן לקיום, ולפיכך שנו דאם חדשים הן שניכר לעין שלא הכניסו בהן יין מותרים, לומר שסומכין עליהן על מראית העין. ודוקא בשלא זפתן נכרי אבל זפותין אסורים, או מפני שבשעה שזופתן נותן לתוכו יין, או מפני שאין ניכר היטב אם נתן לתוכן יין לאחר מיכן אם לאו, וכן ישנים אף על פי (שאינה) [שאינן] זפותים אסורין, וישנים קרי להו כל שנשתמש בהן העו"ג ביין ואפילו פעם אחת, דכל שמכניסו לקיום אפילו לפי שעה גזרו בהן רבנן, כדאיתא בשלהי פרק השוכר (עד, ב) ובשם רבינו יצחק הזקן ז"ל אמרו דבימים ההם היו רגילים לתת בהן יין בשעת זפיתה ולפיכך אינו ניכר אם נתן בהן יין אחר כך פעם (אחת) [אחרת] אם לאו, אבל עכשיו שאין נותנין בהן יין בשעת זפיתה אם היה נותן בהן יין לאחר זפיתה ניכר היה, ולפיכך הלוקח בראלש מזופתים, אם רואה זפתן מצהיב וניכר לו שלא נתן בהן העו"ג יין מותרין בלא שום הכשר. ואם תאמר אחר שאמרנו שהקנקנים שאמרו של חרס הן, למה לי דנקט קנקנים שמכניסים לקיום, אפילו כל שאר הכלים של חרס שאין מכניסים אותן לקיום אם היה תחילת תשמישם על ידי עו"ג אסורים, וצריכין הכשר גדול (במכניסו) [כמכניסו] לקיום לפי שהוא בולע הרבה בתחילת תשמישו, וכן דעת הגאונים ז"ל וכמו שאני עתיד לכתוב (להלן שם והו"ד לקמן (עבודה זרה לג, ב), ד"ה כסי). יש לומר דהכא להודיעך כח דהתירא נקט קנקנים ולומר שאפילו בשמכניסים לקיום דאיכא תרתי לריעותא, חדא דהן של חרס, ועוד שמכניסין לקיום, אפילו הכי יש להן הכשר במילוי וערוי (תוה"ב שם).

כיצד עו"ג נותן לתוכו יין ישראל נותן לתוכן מים כבר ביארנו למעלה בשער השלישי של בית זה שאין מבטלין איסור לכתחילה, ואפילו איסור משהו אין מבטלין לכתחילה, ומיהו אם נבלע איסור מועט בתוך כלי מותר, אם דרכו של אותו כלי להשתמש בו היתר בשפע, מותר להשתמש בו לכתחלה כיון שהאיסור מועט ואי אפשר לבוא בו לידי נתינת טעם, דתניא בפרק אין מעמידין קנקנים של עו"ג חדשים מותרין ישנים או מזופתין אסורין כיצד עו"ג נותן לתוכו יין ישראל נותן לתוכן מים, נכרי נותן לתוכן יין ישראל נותן לתוכן ציר או מורייס ואינו חושש, כלומר, ישראל נותן לתוכן מים ושותה אותן, ואיבעיא להו התם מהו לתת לתוכו שכר, ואסיקנא דשרי, דגרסינן התם רב יצחק בריה דרב יהודה שרא לרב חייא בריה דרב יצחק למירמא ביה שיכרא, אזל רמא ביה חמרא, ואפילו הכי לא חש לה למילתא, אמר אקראי בעלמא הוא. וטעמא דהא מילתא, דיין הבלוע בכלי דבר מועט הוא, דכל שמשתמשים בו בצונן אין בלעו אלא מועט, וכיון שכן וכלי זה משתמשים בו היתר בשפע, אי אפשר לבוא בו לידי נתינת טעם, ולפיכך אפילו לכתחילה מותר, ולפיכך איסור משהו שנבלע בתוך קדירה או בתוך הקנקנים וכיוצא בזה, מותר להשתמש בו לכתחילה, ואפילו בבן יומו, לפי שאי אפשר לבוא בו לעולם לידי נתינת טעם, אבל אם נבלע בכלי שדרכו להשתמש לעתים בדבר מועט כקערה וכיוצא בזה אסור להשתמש בו אפילו בשפוד, גזרה שמא ישתמש בדבר מועט ויבוא בו לידי נתינת טעם (תוה"ב בית רביעי שער רביעי). וכתב בעל התרומות ז"ל (סי' קסא) דכלי עץ אם קלף אותו בקרדום מותר, דעירוי לא מפליט יותר מכדי קליפה, וכן אמר לי מורי הרב רבי יונה זצ"ל לפי שהיין נבלע בצונן ודבר מועט הוא, וזהו ששנינו נכרי נותן לתוכו יין וישראל נותן לתוכו מים ואיו חושש, כלומר, משתמש בהן על ידי מים ואינו חושש, אף על פי שהיין הנבלע נפלט על ידי אותן מים וקיימא לן שאין מבטלין איסור לכתחילה, הכא שרי לפי שהיין הנבלע מועט, והקנקן כלי שאין דרכן להשתמש בו בדבר מועט אלא בדבר מרובה ולפיכך כיון שאי אפשר לבוא לידי נתינת טעם מותר לבטלו לכתחילה. והרמב"ן ז"ל (לג, ב, סוד"ה והאי מאני) חלק בדבר זה שאין קליפה מתרת, ושל דבריהם להן שומעין שאמרו להקל, ועוד דמסתבר טעמייהו (תוה"ב בית חמישי שער ו).

כיצד, עו"ג נותן לתוכו יין וישראל נותן לתוכה מים, עו"ג נותן לתוכם יין וישראל נותן לתוכם ציר או מורייס ואינו חושש. ופירש רש"י ז"ל: ישראל נותן לתוכה מים ג' ימים ומערה מעת לעת ומותרת, ועו"ג נותן לתוכה יין וישראל נותן לתוכה ציר ומורייס ומותרים. ונראים דבריו, מדאמרינן התם בסמוך: ציר שורף אור לא כל שכן, דאלמא נותן לתוכה ציר או מורייס דקתני להכשיר קאמר, ודכוותה נמי הא דקתני ישראל נותן לתוכן מים להכשירם קאמר. אלא דקשיא לי קצת שאילו כן הוה ליה לפרושי נותן לתוכן מים ג' פעמים, ועוד דכיון דכאיל ותני נותן לתוכן ציר או מורייס, אם בהכשירן של קנקנים קא מיירי יש במשמע שנתינת מים כנתינת ציר, ובודאי בנתינת ציר אין צריך ג' ימים ולמלאות ולערות, והיאך כלל ושנה סתם שני הכשרין שאין ענינם וזמנם שוה ולא דומה זה לזה כלל ולא פירש. ונראה לי דברייתא תרתי קתני, תנא נותן לתוכן מים לאשמועינן שמותר להשתמש בהן במשקה, ואף על פי שהמשקין שנותן לתוכן מפליטין את היין שבתוכם ומתערבת אותה פליטה במשקין אינו חושש, ואחר כך השמיענו שאם נתן לתוכה ציר או מורייס שוב אינו חושש לאיסור אותן כלים ונותן לתוכם מים כל זמן שירצה שכבר הוכשרו, ואף על פי שלא נתן בהם ציר או מורייס אלא לפי שעה. והיינו נמי דפלגינהו ותני להו, דאי לא ליערבינהו ולתנינהו, נכרי נותן לתוכם יין וישראל נותן לתוכם מים או ציר ומורייס ואינו חושש (תוה"ב שם). אם נתן בהן ציר או מורייס ועמדו בהן קצת מותרין, ולא נתפרש זמן עמידתן, ואפשר כשיעור שיחמו באש ותשיר זפתן, לפי שהן מדמין אותו לו. דבר זה שאמרו שהציר והמורייס מכשיר את הכלים מפני שהמלח שבהן שורף, נראה לי דדוקא ציר או מורייס, ואין דנים מהן למים ומלח, שאין אומרים בטבעים זו דומה לזו, שמא המלח בתערובת הציר והמורייס פועל כן, אבל לא להתערב בתוך המים (שם).

גוי ההולך ליריד פר״שי יריד של עבודה זרה ויפה כיון שהרי מפני זה חששו דעבודה זרה זבין ודמי ע״ז שקיל בהדיה ולא הוצרך התנא לפרש לפי שסתם יריד של ע״ז הוא ומה שאמרו דגוי בהליכה מותר סתמ׳ הוא ואפילו למכור להם דבר המתקיים ומיירי בגוי תגר שהולך לסחורתו ואינו עובד לאותה ע״ז ולפיכך לא חשו ללפני אידיהן.

גוי נמי נימא ע״ז זבין ודמי ע״ז איכא בהדיה ואם תאמר והא קיימא לן דדמי עבודה זרה ביד גוי מותרין יש לומר דקושיין הכא למאן דאמר דמי עבוד׳ זרה ביד גוי אסורין וזימנין דמקשה תלמודא סתם אליבא דחד ואף על גב דלית הלכתא כותיה כדכתיבנא בכמה דוכתיה.

ישראל אם איתא דהוה ליה הכא הוה מזבן פירוש כי בע״ז ענייני עבודה זרה הוא שנמכרין שם ביוקר גדול אבל שאר דברים ההוצאה בהם יתירה על השבח אלא שהגוי לא חייש לריוח גדול כדי שיראה בשבחה של אותה ארורה ואם תאמר ובישראל נמי נתלי להתירה שהלך ליריד הזה לקנות עבדים ובהמות וכיוצא בהן שהוא מותר כדאיתא בפ״ק וי״ל דהכא ביריד שאין מוכרין שם אלא שאר סחורות של מטלטלין.

מתני׳ נודות הגוים וקנקניהם ויין ישראל בכוס בהן כו׳ פירוש סתם נודות של עור וקנקני׳ של חרס וכדמוכח בגמרא ממה שאמרו עליהם החזירן לכבשן האש ונתלבנו וכולה סוגיא דהתם וכן מוכיח בפרק השוכר על מתני׳ דהגת. ושם מוכיח ג״כ שהקנקנים מכניסן לקיום הם וכמו ששנינו שם ומה הפרש בין זה לזה זה מכניסו לקיום וזה אין מכניסו לקיום אבל בנודות נחלקו המפרשים כי בעל הלכות ז״ל ואחרים עמו כתבו שהם כלים שאין מכניסן לקיום והרב אליהו מפריש ז״ל ורבים עמו ז״ל כתבו שהם מכניסן לקיום וכן דעתינו ודעת רבותי והיינו דתני להו בהדי הדדי.

הא דקתני ויין ישראל כנוס בהן אסור לומר שהיין שבהן אסור אבל הכלים עצמן מותרין הם לכל הנאה חוץ מתשמישו של יין בלבד וכדכתבינן לעיל וכן אמרו במתניתא לקמן גוי נותן לתוכן יין ישראל נותן לתוכן מים והלכתא כרבנן דאמרי שאין איסורן איסור הנאה וממשנתינו קשה על ר״ת ז״ל שכתב שסתם יינן של גוים אפי׳ יין ביין אינו אוסר אלא בששים שלא אמרו יין ביין במשהו אלא ביין נסך ודאי והא מתני׳ בסתם יינן הוא ומאי שנא דיין הכנוס בהם אסור ומים הכנוסין בהם מותרין אי דאיכא ששים תרוייהו שרו ואי דליכא ששים תרוייהו ליתסרו דהא יין במים בששים והוא ז״ל תירץ דמסתמא ליכא ששים דבכולה מנא משערינן ואפילו הכי מים מותרין דאפי׳ פחות מששים נמי הם פוגמין כל שיצא לגמרי מכלל שתיית יין והעיקר כדברי הגאונים ז״ל שאפי׳ סתם יינן יין ביין במשהו והכא מסתמא איכא ששים דבכי הא שהוא דבר צונן לא משערינן בכוליה מנא הילכך היין אמור במשהו והמים מותרין משום דאיכא ס׳ ומה שהקילו חכמים בכאן שלא לאסור בשתיה ואילו יין ביין אוסר במשהו בהנאה שאני הכא שאין כאן ממשו של יין אלא פליטתו בלבד וקבלה בידינו מרבינו ז״ל דכל יין של גוים או מגעם שאינו אסור אלא בשתיה כשהוא בעין גם אינו אוסר אלא בששים בשאר איסורין אעפ״י שנתערב היין עצמו וממשו וכן הדברים נראין.

גמרא גרסת ר״שי ז״ל והיא גירסת הגאונים ז״ל וכן היא בכל הספרים שלנו תנו רבנן נודות הגוים גרודים חדשים מותרין ישנים או מזופתים אסורין ע״כ ולכולי עלמא כל היכא דאמרינן מותרים היינו שמותרין בשכשוך ולא הוצרכו להזכירו שאין דרך להשתמש בשום כלי בלא שכשוך וכל היכא דקתני אסורין היינו שאסורין עד שיעשה להם הכשר גמו׳ דהיינו מלוי וערוי או יישנם שנים עשר חדש וכיוצא בו והא דקתני גרודין חדשים מותרין פר״שי ז״ל גרודים שאין בהם זפת חדשים שנשתמש בהן יין זמן מועט וישנים שנשתמש בהן יין זמן מרובה דעל ידי כן בלע העור טובא וכן כשהם מזופפים אפי׳ בחדא זימנא בלעינן זפת ליין עד כאן ולא נתברר בנפירוש זה דעתו של רבינו ז״ל בנודות אם הן כלים שמכניסן לקיום או לא ואין פירושו נכון ממה נפשך דאי מכניסן לקיום אפי׳ חדשים אסורין דהא כל כלי שמכניסו לקיום אפי׳ לפי שעה גזרו ביה רבנן כדאיתא בפ׳ השוכר דאפי׳ בכלים ישנים שלנו אמרו כן וכל שכן בחדשים שלהן ואם הם כלים שאין מכניסן לקיום אפילו ישנים מותרים וכדאמרינן לקמן גבי כובי דארמאי וחצבי שחימי ופתותא דבי מכבסי כלים שאין מכניסן לקיום הם משכשכן במים ומותרין והתם סתמא נקטי לה ואפילו הם ישנים אין חילוק ביניהם כלל כיון שהם דבר קשה שאינו בולע ועוד קשה לפי׳ איך לא פי׳ התנא או האמוראים בכמה זמן יהיו נדונין כחדשים או כישנים ויש שפי׳ ז״ל ובכללן הרב אליהו מפריש ז״ל דנודות כלים המכניסן לקיום הם ומשו׳ הכי תני להו תנא בהדי קנקנים שהם כן והכי נמי משמע מפשטא דעובדא דזיקי דאנס בר עדי טייעא דמשמע דאדרינהו לאלתר ואפי׳ הכי הצריכום מילוי ועירוי ואפי׳ בנודות ישנים שלנו וחדשים היינו שלא נשתמש בהן יין כלל והם גרודי׳ שלא נכנס בהן זפת כלל ולפיכך מותרין בשכשוך ואשמועינן דלא חיישינן שמא נתן בהן יין פעם אחת דכיון דגרודין הם אלו נכנס בהן יין כלל היה ניכר בהם ומה שאמרו קצת החכמים ז״ל דלישנא דגרודין משמ׳ שהיה בהם זפת אלא שנקלף והותרו בקליפה זה אינו דאם כן הוה ליה למיתני קלופין כדאמרינן בפ׳ השוכר עד שיקלוף את הזפת ועוד דאכתי לא איירי בדאית בהו זפת ואם איתא הוה ליה למיתני מעיקרא ישנים או מזופתין אסורין וגם רש״י ז״ל כן פירש לקמן גרודין שלא נכנס בהן יין כלל וסיפא דקתני ישנים או מזופתי אסורין ישנים היינו כל שנכנס בהן יין כלל וכיון דנודות מכניסן לקיום הם אפי׳ לפי שעה גזרו בהם חכמים וכן מזופתים אף על גב שנראה מתוכן שהם צהובין והן חדשים אפי׳ הכי אסורין או משום יין או חומץ שנכנס בהם בשעת זפיתה או משום שנתנו בהן יין לפי שעה וציהוב הזפת מונע שאינו ניכר בהן ומדלא קתני אסורין עד שיקלוף משמע דלא מהני להו קילוף והטעם לפי שעל ידי זיפתן בולעין והיין נבלע גם בעור וכיון שמכניסן לקיו׳ אסורי׳ וכן אמרו בירושלמי ומה אם בשעה שאינן זפותות אמרת מותרות פי׳ בחדשים כשהן זפותות ונקלף הזפת לא כל שכן אמרו לו על ידי זיפתן הם בולעות וכן נראה זה מפירוש ר״שי ז״ל ויש גורסין בברייתא זו נודות הגוים וקנקניהם וכן גורס רבי אליהו ז״ל ואומרין דלהכי קתני להו לאשמועינן דאפילו בקנקנים שהם של חרס דוקא קנקנים שהם מכניסן לקיום ישנים אסורין הא קטנים שהן מכניסן לקיום אפילו ישנים מותרים אבל אין זה נכון וכדמוכח לקמן מההיא דאיפליגו רב אמי ורב אשי גבי כסי שהם של חרס כדפר״שי ז״ל וכלהו רבנן ואסרום כששתה בהו גוי פעם ראשון ושני לפי הפי׳ הנכון שפי׳ שם ר״שי ז״ל ורבינו אלפסי ז״ל וחבל גאונים ז״ל וכן מוכרח ממקומו כדבעינן למימר ולקמן בפרק השוכר קיימא לן כרבנן דאמרי דגת ומחץ ומשפך של חרס אסורין ולא סגי להו בנגוב כדסגי להו כשהם של עץ או של אבן והטעם מפני שכלי חרס בולע הרבה וכל שנשתמש בו יין אסור בתחילת פעם ראשון או שני הרי הוא אסור ואף על פי שמכניסן לקיום והכא לא גרסינן וקנקנים בעיקר נוסחי ואף על גב דבבריתא דלקמן קתני קנקנים לחוד וקתני חדשים מותרים ישנים אסורין לא סוף דבר לפי שהם קנקנים ומכניסן לקיום אלא משום היתרא דסיפא דנותן בהם מים או ציר ומוריס ואינו חושש נקט קנקנים ומיהו מאי דקתני סיפא מזופתין אסורין ולא סגי להו בקליפה כדפרישנא אפשר לדון כדברי האומרין דדוקא בנודות שהם מכנוסן לקיום החמירו בזה שעל ידי זפתן בולעין גזרו בהם לפי שעה אבל כלים שאין מכניסן לקיום אף על פי שהם מזופתין מותרין בקילוף ושכשוך והילכך אותם ברליטאש של עץ ומאנגאש של עור מזופתין בקילוף סגי להו אבל אין להתיר בשכשוך בלבד בלא קלוף כמו שכתבו בשם הר׳ אליהו מפריש ז״ל דהא לא סגיא שלא יהיו בולעין יותר על ידי זפתן כמו שפר״שי ז״ל וכמו שנראה מן הירושלמי שכתבנו לעיל ואלו דברים נכונים למבין.

ומורי הר״א הלוי ז״ל היה מחמיר יותר ואומר דאפילו כלים שאין מכניסן לקיום אם הם מזופתי׳ אסורים ולא סגי להו בקלוף דכיון שהזפת גרם להם לבלוע הרי הם ככלים של חרס לדעת הגאונים ז״ל והא דקתני הכא מזופתין אסורין לא סוף דבר מפני שהם כלים המכניסן לקיום ומשום דין ישנים הוא דנקט נודות שהם מכניסן לקיום ולדעת רבינו נ״ר שלשה דברים הם אסורים עד שיוכשרו הכשר גדול האחד כלים שמכניסן לקיום והשני כלי חרס אפי חדש וגרוד שנשתמש גוי פעם ראשון או שני ואפי׳ אין מכניסן לקיום והשלישי כל כלי שהוא מזופת ומורי הר״שבא ז״ל נראה מודה בשתים הראשונות כדברי הגאונים ז״ל וחולק בשלישי שאעפ״י שהוא מוזפת סגי ליה בקלוף אם הוא כלי שאינו של חרס ואין מכניסו לקיום ומיהו קלוף בעי ולא כדברי ר״ת ז״ל והר׳ אליהו ז״ל שמתירי׳ גם את זה בשכשוך ואעפ״י שבכלי הגת הצריכו קלוף הם אומרין דכלי הגת שאני משום שפע היין המשתמש בהם בזמן הגתות שהוא יותר מכלי שאין מכניסו לקיום.

ולהלכה לשון אמצעי משובח אלא דלמעשה ראוי להחמיר כדברי מורי הראה ז״ל וכמדומה לי שהיה אומר כן בשם רבו רבינו הגדול הר״מבן ז״ל ויש לר״תם ולר״שם ז״ל אחיו גירסא אחרת והן גורסין נודות הגוים גרודין מותרין ישנים או מזופתין אסורים והם מפרשים דנודות כלים שאין מכניסן לקיום ולפיכך אפילו הם ישנים אי נגרד הזפת מהם מותרין אבל אם הם מזופתים אפי׳ הם חדשים אסורין מפני הזפיתה ואסורים עד שיקלוף קאמר ואין גירסא זו בשום ספר גם אין הפי׳ נכון כדמוכח ממאי דכתיבנא לעיל ודוק.

ואף בגוים אם ראינו אותם חוזרין בסיעה ומתחברים זה עם זה אף בחזרה אסור שאומרים דעתם לחזור ובירוד של מלכות או של מדינה הואיל ואין שם יום איד ואין עיקר הירוד לע"ז הולכין בה אף לכתחלה כמו שבארנו בפרק ראשון:

מה שביארנו שדמי ע"ז ביד גוי מותרין בסוגיא זו נראה הפך הדברים שהרי לא התירו אלא מטעם גלימא זבין חמרא זבין מה שאין כן בישראל דאי הכי לדידן הוה מזבן אלא שהיתה בידו ע"ז של גוי והלך למכרה שם ואלמא שאלו נתברר בגוי שע"ז מכר אסור וכן יראה בפרק ראשון שאמרו לא חשו לדמי ע"ז ביד גוי דאלמא הא כל שנודע כן אסורין ומ"מ בפרק אחרון פשטוה להתר כמו שכתבנו כאן ומתוך כך יש אומרים דוקא דיעבד אבל לכתחלה אסור ולא התירו בכאן אף לכתחלה אלא מצד שאין חוששין לומר שע"ז מכר אלא חמור או גלימא וכיוצא בהם ועיקר הדברים שסוגיא זו לא נשנית כאן אלא לרווחא דמילתא כלומר להעמידה אף לדעת האוסר דמי ע"ז ביד גוי הא לענין פסק דמי ע"ז ביד גוי מותרין ואחרוני הרבנים פירשו שדמי ע"ז ביד גוי מותרין אבל דמי תקרובת אף בידו אסורין ויש אומרים שלענין הצלת חוב וכיוצא בו התירו התירו דמי ע"ז ביד גוי אבל לא לדבר אחר ויש אומרים שכל שאנו רואין שהגוי משתמש בדמים לצרכו דמי ע"ז בידו מותרין הא כל שהוא רוצה ליקח מהם דבר הראוי לתקרובת הואיל ורוצה להעמידם בטומאתם אסור ובדומה לזה יש מי שאומר שכל שהוא מוכרה לבית ע"ז או למקום שיכבדוה אסורין ועיקר הדברים שמותרין לגמרי:

המשנה החמישית והכונה בה לבאר ענין החלק השלישי בדברים שלהם האסורין לנו אלא שיש להם תקון [והוא שאמר] נאדות הגוים וקנקניהם ויין ישראל כנוס בהם אסורין ואיסורן אסור הנאה דברי ר' מאיר וחכמים אומרים אין אסורן אסור הנאה החרצנים והזגים של גוים אסורין ואסורן אסור הנאה דברי ר' מאיר וחכמים אומרי' לחים אסורין יבשים מותרין אמר הר"ם דין נאדות הגוים כמו שאומר לך והוא שאם הם חדשים ולא נשתמש בהם הגוי מותר לנו לתת לתוכן יין מיד ואם הם ישנים שכבר נשתמש בהם הגוי ימלא אותם במים שלשה ימים מעת לעת ויחליף מהם המים בכל כ"ד שעות ואחר כך יתן בהם יין ואם נתן בהם ציר או מוריס וכיוצא בהם בתחלה ואע"פ שלא נתן בהם מים שלשה ימים מעת לעת מותר לתת בו יין אחר כן ומותר לתת בהם שכר לכתחלה וכמו כן אם העביר אותם באש מותר לו שיתן בהם יין ואם לא עשה בהם אחד משלשה דברים אלו ונשתהה אצלו שנה תמימה מותר ליתן בהם יין וכבר זכרנו פעמים שהחרצנים הם גרעיני הענבים וזגין הקליפה שעל הענב ולחים נקראים כל שנתו ויבשים אחר השנה ומה שאמרו חכמים מותרין ר"ל מותרין באכילה:

אמר המאירי נאדות הגוים פירוש של עור וקנקניהם והם של חרס ויין ישראל כנוס בהם ר"ל שהכניס בהם ישראל את יינו בלא שום הכשר כל אותו היין אסור אף בהנאה כדין יין שנתערב בו גוף יין נסך ולא דברו במשנה זו באיסור נאדות וקנקנים כלל כמו שחשבו רבים שאם כן מה לו לומר ויין ישראל כנוס בתוכן וכן שלמעלה כששאל בחרס הדרייני מהו לסמוך בו כרעי המטה והיו סבורים להביאה ממה שאמרו נאדות של גוים לא יעשה מהם שטיחים לחמור ודחאוה דההיא משום גזרה שמא יבקע נאדו היה לו להביאה ממשנה זו שנחלקו בה בפירוש אלא אין ספק שלא דברו אלא לענין היין הכנוס בהם ומה שאמר אסורין ואיסורן אסור הנאה לשון רבים על חלוק הנאדות והקנקנים נאמר כן כלומר היינות הכנוסין בהם ואין ספק שנאדות וקנקנים אלו מכניסן לקיום הם שהרי שבו בה נאדות דומיא דקנקנים והרי בפרק אחרון נאמר בהדיא על הקנקנים בהדי גת ומחץ ומשפך זה מכניסו לקיום ר"ל קנקנים וזה אין מכניסו לקיום ר"ל גת ומחץ ומשפך אלמא מתניתין במכניסו לקיום היא שאלו אין מכניסין לקיום לא היה נאסר בהנאה אף לר' מאיר שהרי אף הכשרן בהדחה בנאדות אפילו היה תחלת תשמישן ביד גוי אם אינם מזופפין ואם מזופפין בקליפה והדחה ובקנקנים של חרס אם לא נשתמש בהם גוי תחלה אף הם דיים בהדחה כמו שיתבאר אלא שמכניסן לקיום הם ומתוך כך אוסר ר' מאיר לגמרי אף בהנאה וחכמים אומרים אין איסורן אסור הנאה שכל שלא נתערב גופו של יין לשם אין בו איסור הנאה אלא אסור שתיה ואפילו היה שם פליטה כשיעור פחות מששים כגון שהכניס בהם מעט יין וגלגלו בכל הנאד או בכל הקנקן או אפילו הכניס שם הרבה ולדעת המחמיר לשער בכל הכלי ביין נסך כבשאר האיסורין וכן אפילו יהיו הקנקנים והנאדות מובלעים ביין נסך ודאי והלכה כחכמים הא בשתיה מיהא נאסר אע"פ שאין שם אלא פליטה מועטת שיין ביין במשהו ואע"פ שאינו מתערב בעין אלא על ידי פליטה שאלו נתערב בעין אסור הוא בהנאה ובמשהו ואפילו בסתם יינם אלא שבסתם יינם ימכר כלו חוץ מדמי יין שבו ואחרוני הרבנים כתבו כשנתערב גופו של יין בעין שאין אוסר בהנאה אלא ביין נסך ודאי וכן כתבו שלא נאמר יין ביין במשהו אלא ביין נסך ודאי דומיא דמים במים שפירושו כשנתערבו בודאי אבל סתם יינם בששים כשאר אסורין ובפרק אחרון נפרש מה שנראה לנו בסתירת דבריהם ואע"פ שהיין בנאד או בקנקן צונן בצונן הוא ובשאר איסורין כל צונן בצונן יבש ביבש די לו בהדחה או קנוח או גרידה לפי מה שהוא ענין ולח ביבש מדיח את היבש והכל מותר וכן שכל כלי צונן מותר לאכול בו צונן בהדחה בעלמא או בקנוח ואם נשתמש בו בלא הדחה מדיח את היבש או גורר לפי מה שהוא והלח מותר ביין נסך החמירו לאסור אף בדיעבד בכל שמכניסן לקיום מפני חומר שבו שאיסורו במשהו ואף הצונן פולט משהו וכל שכן שיין הנבלע בכלי נותן טעם שהרי אתה רואה כלי המותמד ביין אם נותנין בו מים שיש בהם טעם יין ואין זה באפשר אלא מצד פליטה ואע"פ שזה טעם לפגם הוא ומותרין שכל טעם פוגם מותר אף באיסורי משהו כמו שיתבאר בפרק אחרון לדעתנו כל שבמינו מיהא טעם לשבח הוא שהרי כלי המותמד ביין משביח את היין יותר מן הכלים החדשים:

החרצנים והזגים של גוים אסורין בהנאה דברי ר' מאיר ואפילו יבשים מפני שסובר שמאחר שהם מברייתו של יין הרי הם כיין בעין וחכמים אומרים הלחים ופי' בגמ' כל שנים עשר חדש אסורין ופי' בגמ' אף בהנאה כגון להסיקן או לזרוע בהם שמאחר שיש בהם טעם יין הרי הם איסור בעין אבל היבשים ופי' בגמ' אחר שנים עשר חדש מותרין ופי' בגמ' אף באכילה מפני שאינם אלא עץ בעלמא ואפילו היה בהם לחלוחית יין שכבר נשתנה ונעשה כעפר וכן הוא בטל לגבי העץ שהרי הוא מין בשאינו מינו והלכה כחכמים וחרצנים וזגים נחלקו ר' יהודה ור' יוסי בפירושם במסכת נזיר פרק שלשה מינין ל"ד ב' שלדעת ר' יהודה הקליפה החיצונה נקראת חרצן והגרעין הפנימי נקרא זג ולדעת ר' יוסי הפך הדברים והעלוה שם כר' יוסי וכמו שאמרו כמאן מתרגמינן האידנא מפורצנין ועד עצורין כר' יוסי כלומר שהקליפה החיצונה היא הנעצרת וכן שהקליפה עם הגרעין שבתוכו היא כדמות פעמון עם הענבל שבתוכו ופעמון תרגומו זגה וכן שהוא זוג בלשון תלמוד:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

הכלים שאדם רגיל לתת לתוכם יין או שאדם משמש בהם לענין יין נסך הרבה מינים הם מהם של עץ ומהם של עור ומהם של חרס ושלשה אלו הם הנזכרים יותר בתלמוד ומ"מ יש מהם של מתכת או של זכוכית ויש מהם של נתר והוא שהם מקרקע מחפורת של צריף ושל חרס השועים באבר מעורב בצריף וכן יש בכלי הגת דברים של פשתן ושל שיפה וגמי ושל שער וכיוצא באלו ואין דין הכשרן שוה בכלם ומעתה צריך לבאר פרטי הדברים עד שמתוכם יצא לך בירור הדין על מתכנתו כל אחד ואחד וכיצד הם דינים אלו:

תחלת הדברים צריך אתה לידע שיש כלים שאדם מכניס בהם יין לקיום כגון חביות גדולות וכיוצא באלו וצריכים הכשר גדול והוא מלוי וערוי והדומים לו ויש מהם שאין אדם מכניס בהם לקיום ודי להם בהכשר מועט והוא שכשוך לדעת קצת או הדחה בעלמא לדעת קצת אלא שמחלקת גדולה בין המפרשים איזה כלי נקרא שאין מכניסו לקיום מהם שאמרו שכל כלי שאינו מחזיק שעור שלש סעודות אינו נקרא מכניסו לקיום וכל שמחזיק שלש סעודות נקרא מכניסו לקיום ולמדוה מדין מלוי וערוי הואיל וצריך שלשה ימים להפגת הטעם כמו שיתבאר הדבר מוכיח שאין בו הכנסה לקיום אא"כ עומד שם מן היין שלש סעודות שהם שלשה ימים לקצת בני אדם ומהם שהקלו לומר שכל שאין בו ברזא אלא שאדם צריך לערות ממנו דרך הטיה אינו נקרא מכניסו לקיום ואפילו מחזיק כמה שמתוך שערויו דרך הטיה אי אפשר לעמוד בו היין שלא יחמיץ ולפיכך אין נותנין בו יין לקיום וכן כתבוה גדולי קדמונינו שבנרבונה בתשובת שאלה ואף הם כתבו דרך אחרת לומר שכל כלי שהוא סתום מכל צדדיו ר"ל שאדם סותמו כשמניח בו את יינו נקרא מכניסו לקיום ואפי' קטן וכל כלי פתוח ר"ל שאדם מניחו פתוח והאויב שולט בו אינו מכניסו לקיום אפילו גדול הרבה ויש מי שאומר שכל שאדם רגיל להצניע בו יין ואפילו הצנעה מועטת שהוא מכניסו לקיום שאין עיקר הטעם אלא מפני הבליעה וכל שהיין עומד לשם מסעודה לסעודה אין בו ספק שהוא בולע וכל שאין עיקר תשמישו כשאדם נותן בו את היין להצניעו כלל אלא לשתותו לסעודתו אינו מכניסו לקיום וזו ודאי אינו שהרי חצבי שחימי שהם כדים ופתוותא דבי מכסי ודאי עשויים הם להצנעה יותר משתיית הסעודה ודנים בהם שאינם מכניסן לקיום ולשטתם מיהא הבקבוקים שהולכי דרכים מביאים עמם אפילו לא היו מחזיקים אלא שיעור סעודה אחת מ"מ הדבר עשוי להצנעה ודינם כדין מכניסו לקיום ולחכמי קטלוניא ראיתי שהיו קורין אותם שאין מכניסן לקיום אלא שמצריכין בהם הכשר גדול כדין מכניסן לקיום והוא שלדעתם כל שאדם משתמש בו תדיר עד שלאחר שנתערה ממלאין אותו פעם אחרת לצרך מחר וכן תמיד דינו כמכניסו לקיום ומוכיחין אותה משמועת אבטא דטייעי ומ"מ מנהג בידינו לדונן כדין שאין מכניסן לקיום ואבטא דטייעי אנו מפרשים אותה בדרך אחרת ולדעתנו כל שדרך להצניע בו יין לזמן ושלא לשתותו אלא אחר איזה זמן שיהיה הרי זה מכניסו לקיום וכל שאין אדם מכניסו אלא לצורך שלחנו ולהריק ממנו לכוס כגון אשישות וקיתוניות וכדים קטנים אין זה קיום:

בא"ד זפותין נמי אסורין ואפילו נראין חדשים כי שמא נתן כו' עכ"ל ומתסר מתרי טעמי חדא משום שהיין נבלע בזפת ועוד דכל שמכניסו כו' עיין ברא"ש:

בא"ד מנא ליה לתלמודא בסמוך דציר שורף ליין שמותר כו' עכ"ל כצ"ל:

סוף ד"ה כך היא גירסת הספרים וכו' ועוד קשה מנא ליה לגמרא בסמוך דציר שורף לענין שמותר לכנוס בו יין אחריו כצ"ל: