מסכת עבודה זרה דף כ״ו עמוד א׳

לבי תורתא מקום:

תלמידא דיהודה רמאה את תלמידו של רב יהודה הוה וקרו ליה רמאה כלומר ממנו למדת לרמותינו. ליסטין ישראל היו:

ידעיתו ליה שהוא רמאי:

בשמתיה לפי שהיה אדם גדול ושמתיה חיילא לייטינהו בשמתיה:

[גרדנא אורג]:

גרדן דלא טייזן עניו. סתם גרדן אין לו בושת פנים:

גנבי דבבל שפגעו ברב מנשי נתפקרו לחרף אדם גדול:

ולסטין דארץ ישראל שפגעו בתלמידי ר"ע ספרו בשבחו. ואע"פ שסתם לסטין פרוצין מגנבים להודיעך שבחה של א"י:

גירדנא דלא טייזן פ"ה עניו כי סתם גירדן עז פנים הוא ובערוך גריס גירדנא דלטייה קללה כלומר דלייט מזליה שתא בצרא משניה כלומר בתר ענייא אזל עניותא:

עובדת כוכבים מניקה בנה של ישראל בזמן שאחרות עומדות על גבה אבל לא בינו לבינה - פירוש ואפילו ברשות הישראלית דפלוגתא דהנקה דומיא דמילדת ומילדת סתמא ברשות ישראל היא ואפ"ה אינו שרי אלא באחרות עומדות על גבה ומיהו בישראל יוצא ונכנס שרי דעומד על גביו קרינא ביה כדמוכח פרק רבי ישמעאל (לקמן עבודה זרה דף סא.) ואם כן צריך ליזהר שלא להניח ישראלית ההולכת חוץ לעיר את בנה יחידי בבית ביד מינקת עובדת כוכבים אם אין ישראלית בעיר יוצאות ונכנסות תמיד שם ואפ"ה מזמן שכיבה ואילך אסור להניחו יחיד ועל תינוק ותינוקת שמשהין בבית העובד כוכבים יחידים לרפאותן הורה ר"י דאסור מכמה עניינים שהם חשודים על שפיכות דמים ואפילו הם גדולים קצת ימשיכו' למינות ירושלמי עובדת כוכבים מניקה בנה של ישראל דכתיב (ישעיהו מ״ט:כ״ג) והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך תני יונק התינוק והולך מן העובדת כוכבים ומבהמה טמאה ומביאין לו חלב מ"מ ואין חוששין לא משום שקץ ולא משום טומאה:

ורמינהו יהודית מילדת עובדת כוכבים וכו' והמקשה לא עלה בדעתו להעמיד המשנה בחנם משום דתלי טעמא מפני שמילדת בן לעבודת כוכבים ורב יוסף אסיק דאפילו הכי בשכר שרי משום איבה:

סבר רב יוסף למימר אולודי בשבת בשכר שרי תימה לרב יוסף דס"ד דשרי ולאביי נמי דמשני דליכא איבה משמע הא איכא איבה שרי היכי שרינן משום איבה מילתא דאית ביה איסורא דאורייתא דאמרינן בפרק שמונה שרצים (שבת דף קז:) הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה חייב משום עוקר דבר מגידולו דהוא תולדה דגוזז י"ל דהכא ביושבת על המשבר שכבר נעקר לצאת א"נ כיון דכלו לו חדשיו פסקו גידוליו:

והרועים בהמה דקה פירוש בשלהן דאי בשל אחרים הא אמרינן בפ"ק דב"מ (דף ה:) אין אדם חוטא ולא לו וא"ת מאי האי דאחמור רבנן ברועים שאינם פסולים אלא מדרבנן וגם הם כשרים לעדות אשה כדאיתא בספ"ק דר"ה (דף כב.) ואילו בגזלנין שהם פסולין מן התורה לכל עדות שבתורה לא אחמור כולי האי וכן מומר אוכל נבילות לתיאבון דלכ"ע אמרי' הכא דאיתרבי בין השבת גופו והשבת ממונו דחייב להעלות ואסור להוריד ואור"י דהיא הנותנת משום דלא פסילי אלא דרבנן עשו חכמים חיזוק כדי שיתנו לב לשוב וב"ד היו מכין ועונשין שלא מה"ת:

לא מעלין ואפי' לר"מ דאמר בפ"ק (דף כ.) לעובד כוכבים בנתינה:

רב מנשיא הוה אזיל לבי תורתא פגעו ביה גנבי אמרו ליה להיכן קא אזלת הרחיב להן את הדרך ואמר להן לפומבדיתא אמרו הם בדעתם במקום פלוני נקח מה שעמו כי מטא לבי תורתא פריש ועאל למדינתא אמרו ליה תלמיד יהודאה רמאה אנת אמר להו ידעיתו ליה ורמאה קריתו ליה ליהוו הנך אינשי בשמתיה עבוד גנובתא ולא אצלחו אתו כולהו תבעו ושרא להו חד מינייהו לא אתא אכליה אריא:

אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי גירדנא דלייט מזליה שתא בצירא ליה מן שניה:

תא חזי לסטייא דא"י אמרו לתלמידי ר' עקיבא אשרי ר' עקיבא ותלמידיו ולסטייא דבבל אמרו תלמיד יהודאה רמאה אנת:

פיס' בת ישראל לא תיילד את העובדת כוכבים אסיקנא בת ישראל לא תיילד בנה של עובדת כוכבים מפני שמגדלת בן לעבודת כוכבים עובדת כוכבים מיילדת בת ישראל בזמן שאחרות עומדות על גבה אבל לא בינה לבינה ואע"ג דאמרה ההיא חייתא עובדת כוכבים נפישא בישתא דההיא איתתא דקא משפלנא מינייהו כי אופי בנהרא פי' כיון שגינו אותה חברותיה ואמרו לה מיילדת של יהודים השיבה להם המילדת יבואו עליה רעות רבות אם אינה הורגת מהן כמו חריות שעל הנהר כלומר איני מילדת אותם אלא מתכונת להורגן לא חיישינן לה שלא אמרה אלו הדברים באמת אלא לדחות הגנות שגינו אותה:

בת ישראל לא תניק בנה של עובדת כוכבים אסיקנא בת ישראל לא תניק בנה של עובדת כוכבים מפני שמגדלת בן לעבודת כוכבים ועובדת כוכבים מניקה בת ישראל בזמן שאחרות עומדות על גבה כדכתיב והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך והא דתניא יהודית מילדת עובדת כוכבים בשכר אבל לא בחנם אוקמא רב יוסף למימר אולודי עובדת כוכבים (בשבת) משום איבה התירו לה בשכר:

סבר רב יוסף למימר אולודי עובדת כוכבים בשבת [בשכר] וכן אנוקי בנה של עובדת כוכבים וכן הא דתניא העובדי כוכבים והרועים בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין אלו כולן בשכר שרי. ודחאם אביי ואמר המילדת יכולה לומר לעובדת כוכבים דידן דמנטרי שבתא מחללינן עלייהו שבתא דידכון דלא מנטרי שבתא לא מחללינן עלייהו שבתא.

באנוקי אי פנויה היא יכולה למימר בעינא לאינסובי ולא מגלינא נפשאי ואי אשת איש היא יכולה למימר לא מזדהמנא באפי בעלי.

העובדי כוכבים והרועים נמי יכיל למימר ברי קאי אאיגרא ומסתפינא דלמא נפיל ואנא רהיטנא לאחותיה אי נמי נקיטא לי זימנא לבי דוור כלומר קבע לי זמן השופט שאם לא אבוא יחתוך עלי הדין ואני רץ לומר לו הנה באתי:

מתני' אבל עובדת כוכבים מילדת בת ישראל. ובתלמוד המערב [בפרקין ה"א] אמרו: מילדת מבחוץ אבל לא מבפנים, לא תכניס ידה בפנים שמא תמוך העובר במעיה, ולא תשקנה כוס עקרין, ואם היתה חכמה מותר, כהדא (שם ה"ב) אם היה רופא אומן מותר. ולגדולי הדור ראיתי, שזה שהתירו בחכמה דוקא בהשקאת כוס עקרין, שאף ברופא אומן דוקא התירו בחולי מפני שרפואתו מחזיקתו אצל הבריות ולא מרע נפשיה, אבל מילדת אפשר לה לתלות ברוב ציריה והפלגת קישוייה (בית הבחירה).

אבל עובדת כוכבים מניקה בנה של ישראל ברשותה משמע דחלב הכותית שרי. ואיכא למידק דבפרק חרש (יבמות קיד, א) משמע שאינו מותר אלא במקום סכנה, דתניא התם תינוק יונק מן הכותית ומן בהמה טמאה ואין חוששין משום יונק שקץ, ואוקימנא התם משום סכנה, כלומר, דליכא מינקת ישראלית, ולא בעי אומדנא דסתם תינוק מסוכן הוא אצל חלב, וכתב שם ר"ח ז"ל דמהא שמעינן דאסור להניק בנה של ישראלית מן הכותית, אלא במקום סכנה כבהמה טמאה, והכא נמי משמע בתוספתא דשבת דתניא התם (פרק י הי"ד): אין יונקין מן הכותית ומן הבהמה טמאה. ויש מי שאומר דודאי הכי הוא קושטא דמילתא דחלב כותית לא משתרי אלא במקום סכנה, ושמעתין דהכא נמי במקום סכנה מיירי. וכי תימא אם כן מה טעם דרבי מאיר דאסר בגמרא אפילו באחרות עומדות על גבה ומאי טעמייהו דרבנן נמי דלא שרו אלא באחרות עומדות על גבה, איכא למימר כגון שאפשר לו להביא מינקת ממקום קרוב, רבי מאיר סבר כיון דאיכא תקנתא חיישינן לשפיכות דמים, ורבנן סברי באחרות עומדות על גבה ליכא למיחש לשפיכות דמים, וכיון דהשתא ליכא מניקות וסתם תינוק מסוכן הוא אצל חלב, שרינן ליה חלב כותית, אבל בדאיכא מינקת ישראלית חלב כותית אסור. וכן נראה מן הירושלמי דהכא משום סכנה הוא דשרי, דגרסינן בירושלמי (ה"א) אבל כותית מניקה בנה של ישראל דכתיב (ישעיה מט, כג) "והיו מלכים אומניך ושרותיהם מיניקותיך". תני יונק תינוק מן הכותית ומן הבהמה טמאה, ומביאין לו חלב מכל מקום ואין חוששין לא משום יונק שקץ ולא משום טומאה, אלמא מתניתין דהכא דומיא דההיא דבהמה טמאה היא, ומשום סכנה כדאוקימנא התם, דהא אמתניתין דהכא מייתו לה. אבל הרשב"א ז"ל כתב: דמדינא חלב הכותית מותר. דכיון דאסיקנא בפרק אף על פי (כתובות ס.) דחלב מהלכי שתים מותר מנא תיתי שיהא יותר אסור חלב כותית מחלב של ישראלית, אלא לפי שממדת חסידות הוא שלא להניק מחלב כותית לפי שטבען של ישראל רחמנין וביישנין אף חלבן מגדל טבע כיוצא בהן, משום הכי עריבו לה כותית בהדי בהמה טמאה, אבל לא שיהא דינן שוה – שבהמה טמאה אסור מן הדין וכותית אינו אלא ממדת חסידות. והכי נמי מוכח במדרש ואלה שמות רבה (פ"א, כ"ה) דאמרינן (שמות ב, ז) וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות, וכי אסור היה לו למשה לינק מחלב מצרית, לא כן תנינא אבל כותית מניקה בנה של ישראל ברשותה, אלא למה אמרה כן לפי שהחזירתו למשה על כל המצריות להניק אותו ופסל את כולן, ולמה פסלן, אמר הקב"ה פה שעתיד לדבר עמי יינק מן מצרית, והיינו דכתיב (ישעיה כח, ט) "את מי יורה דעה" וגו' (ר"ן).

גמרא וחכמים אומרים עובדת כוכבים מניקה את בנה של בת ישראל בזמן שאחרות עומדות על גבה וכו'. כתב הרשב"א דכל שברשות של הישראלית אחרים עומדים על גבה קרינן ליה, וכדתנן (לקמן עבודה זרה סא, א) בעיר שכולה עובדי כוכבים אסור עד שיהא יושב ומשמר, אף על פי שנכנס ויוצא מותר, אלמא נכנס ויוצא כיושב ומשמר על גבה דמי, מאי אמרת שאני הכא דתינוק מונח בידה ואפשר דמזקת ליה ביני ביני, לא היא, דההיא סבריה דאביי היא התם בריש פרק הכל שוחטין (חולין ג, א) ופליג אדרבא בההיא, כדאמר התם (שם ע"ב) אביי לא אמר כרבא, התם לא נגע הכא נגע, ואנן קיימא לן כרבא, דאלמא אף במה שבידו כל שנכנס ויוצא כיושב ומשמר על גבה דמי. והתוס' כתבו דאפילו יש יוצא ונכנס, מזמן השכיבה ואילך אסור להניחו יחיד (שלטי הגבורים).

אמר רב יוסף בשכר שרי משום איבה כתב הרשב"א הא דשרי בשכר דוקא במילדת [ש]ידוע שמתעסקת בכך שאז יהיה לה איבה אם לא תעשה, אבל אשה שאינה רגילה בכך אפילו בשכר אסור, דליכא איבה, דמצי למימר איני בקיאה בכך (שלטי הגבורים וטור סי' קנד).

מפני שמילדת בן לע״ז ירושלמי מפני שנותנת לו חיים הדא אמרה אסור ללמדם אומנות בהדין תרתין אומנין בנירו מגניא וקובטריא זגניא לא אלפון וקמון קובטריא אלפון ואתעקמון אבל נכרית מנקה בנה של ישראל שנאמר והיו מלכים אומניך ושרותיהן מניקותיך.

ולענין מילדת נכרית אמרו בירושל׳ שאם היא חכמה מותר דהוה ליה כרופא מומחה שמתרפאין ממנו כדאית׳ לקמן דלא מדמי נפשייהו. ונכרית לא תניק בנה של ישראל איכא למידק דהכא משמע דחלב נכרית מותר כל היכא דליכא סכנה ואלו בפ׳ חרש אמרו תינוק יונק מן הנכרית ומן הבהמה טמאה ואוקימנא בשעת הדחק ומשום דתינוק מסוכן הוא אצל חלב ובתוספתא אמרו אין יונקין לא מן הנכרית ולא מבהמה טמאה ואם היא דבר של סכנה מותר שאין לך דברים ויש אומרים דהכא נמי לא שרינן אלא כשאין מניקה של ישראל מצויה וקרוב׳ ומשום דהתם תינוק מסוכן הוא אצל חלב ומיהו כי איכא סכנה מותר לשהותו כשב ואל תעשה עד שתהא לבו ישראלית והנכון דחלב נכרית מותר מן התורה מדשרא רחמנא חלב מלהכי שתים דמאי שנא ומיהו חכמים אסרוהו כל היכא דאפשר בשום מקום כחלב בת ישראל מפני שהן אוכלין שקצין ורמשין וחלב שלהן מוליד אכזריות ומדות רעות ולגזם האיסור הקישוהו לבהמ׳ טמאה וכן מוכיח בבראשי׳ רבה דאמרינן האלך וקראתי לך אשה מניקת מן העבריות וכי אסור היה לו למשה לינק מן הנכריות והלא שנינן נכרית לא תינק את ישראל כו׳ הא שלא במקום סכנ׳ מותר אלא לפי שהחזירוהו על כל המצריות ולא רצה לינק אמר הקב״ה פה שעתיד לדבר עמי יינק חלב נכרית הדא הוא דכתיב את מי יורה דעה וגומר ע״כ.

הרי זה מבואר בדברינו ועל זה נהגו במקצת מקומות להניק בניהם על ידי נכרית בשאין מוצאין מנקת ישראל ויש נוהגין אפי׳ ברשות הנכרית ואומרים שבזמן הזה ליכא חשש שפיכות דמים דאית להו אימת מלכו׳ ועוד דלא מרעי נפשייהו ובכל ארצינו נוהגין שלא להניק חלב נכרית כלל והוא מנהג יפה.

בשכר שרי משום איבה פי׳ ומתני׳ במקום דליכא איבה אפי׳ היכא דלא עביד בשכר ותמה לי מה ענין הלשון הזה הוה לן למימר מתני׳ בחנם ויש לומר דמשום דמקשה הוה ס״ד דכיון דקתני טעמא מפני שמילדת בן לע״ז דאפי׳ בשכר אסור מהאי טעמא להכי שני ליה בהדיא דאפילו לההוא טעמא בשכר שרי משום איבה זו.

אולודי בשבת בשכר ונוטלו וזורקו לים ששכר שבת אסור שרי משום איבה פי׳ בדברים שאין בהן חילול שבת ואפי׳ בשל דבריהן דהא פשיטא דמשום איבה לא שרינן אפי׳ שבות של דבריהם חס ושלום והא דאמר אביי יכלה למימר דיהבו דלא מינטרי שבתא לא מחללינן עלייהו.

שבתא מילתא בעלמא היא דמוקמינן להו לומר שאף הטילטול של תינוק יש בו חילול שבת אלינו ולא משתרי׳ לן אלא בדידן דמנטרי שבתא.

יכלה ליה למימר ליה כו׳ ומיהו כל היכא דידיע דלא מקבלי מינייהו ההוא טעמא מודה אביי דשרי בין בזו ובין באידך דאסוקי בשכר ואפי׳ בחנם נמי שרינן כל היכא דאיכא איבה כגון בזמן הזה מ״ר.

המשנה השלישית וענינה כענין המשנה שלפניה והוא שאמר בת ישראל לא תילד בנה של נכרית אבל נכרית מילדת את בת ישראל בת ישראל לא תיניק בנה של נכרית אבל נכרית מיניקה את בת ישראל מתרפאין מהם רפוי ממון אבל לא רפוי נפשות ואין מסתפרין מהם בכל מקום דברי ר' מאיר וחכמים אומרי' ברשות הרבים מותר אבל לא בינו לבינו אמר הר"ם בת ישראל לא תילד את הנכרית לפי שמגדלת בן לע"ז ואם הוא בשכר מותר משום איבה ומטעם זה לא תיניק בנה של נכרית ואמרו ברשותה שלא התיחד עמה לפי שהם חשודים על שפיכות דמים רפוי ממון שירפא לו הגוי בהמתו ועבדו ורפוי נפשות שירפאהו לו עצמו וזה כשנתן לו הרפואה משלו אבל כשיאמר לו במה יתרפא מותר ולפיכך מותר לנו לקחת נוסחות הרפואה מהם ואסור לקחת מהם פירוש עניניו ואין הלכה כר' מאיר:

אמר המאירי בת ישראל לא תלד את בנה של נכרית פי' בגמ' מפני שמילדת בן לע"ז ומ"מ בגמ' התירו לילד לה בשכר משום איבה ונראה דוקא באשה שהיא מפורסמת בכך אבל כל שאינה מפורסמת בכך יכולה היא להשמט ולומר איני בקיאה או שאינו כבוד אצלי הא בחנם אין בה איבה יכולה היא לומר צריכה אני למעשי ידי ובשבת אף במפורסמת אסורה יכולה היא להשמט ולומר שאין בידה לחלל את השבת על אשה שאינה משמרת את השבת ואע"פ שאין כאן איסור תורה שאע"פ שאמרו בהושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה שחייב משום עוקר דבר מגדולו לא נאמר אלא בשלא הגיע זמנו לצאת אבל כל שהגיע זמנו לצאת ונהפכו ציריה אין עקירת דבר מגדולו נאמר בה וכל שכן במקום שאין צריך להושטה ודלדול שאף באיסור סופרים אין בו מ"מ יכולה היא להשמט בכך אבל נכרית מילדת לבת ישראל ופי' בגמ' דוקא בשאחרות עומדות על גבה אבל לא בינה לבינה מפני שחשודין הם על שפיכות דמים ונראין הדברים דוקא בבקיאות או שמא אף באין בקיאות מתיראה היא מהם ובתלמוד המערב אמרו מילדת מבחוץ אבל לא מבפנים לא תכניס ידה בפנים שמא תמוך העובר במעיה ולא תשקוה כוס עקרין ואם היתה חכמה מותר כהדא אם היה רופא אומן מותר ולגדולי הדור ראיתי שזה שהתירו בחכמה דוקא בהשקאת כוס עקרין שאף ברופא אומן דוקא התירו בחולי מפני שרפואתו מחזיקתו אצל הבריות ולא מרע נפשיה אבל מילדת אפשר לה לתלות ברוב ציריה והפלגת קשוייה ואין הדברים נראין שאף רופא יש לו לתלות בכמה דברים אלא ודאי שבמקום חכמה אין לחוש לכלום:

בת ישראל לא תיניק בנה של נכרית ואף זו מפני שמגדלת בן לע"ז ופי' בגמ' אף בשכר שאם היא אשת איש יכולה להשמט ולומר איני מזהמת עצמי להבאישני ביושב חיקי ואם היא פנויה כל שכן ברוצה לסלסל בעצמה כדי שיזדמנו לה קופצים אבל נכרית מיניקה בנה של בת ישראל ברשותה של בת ישראל ובפניה או בפני אחרות ואסור להניחו לה ביחוד שחשודים הם על שפיכות דמים ובתלמוד המערב אמרו יונק תינוק והולך מן הנכרית ומן הבהמה ואפילו טמאה ומביאין לו חלב מ"מ ואינו חושש לא משום שקץ ולא משום טומאה ומתרפאין מהם רפוי ממון פי' בגמ' חולי שאין בו סכנה שאין בידו להביאו לידי נפשות אלא להארכת חולי ולהוצאת ממון אבל לא רפוי נפשות והוא חולי שיש בו סכנה או שאפשר לבא לידי סכנה בקלקול רפואותיו ואין מסתפרין מהם בכל מקום פירוש אפילו ברשות הרבים אע"פ שרבים מצויים שם מחשש שפיכות דמים וחכמים אומרים ברשות הרבים מותר שאין שם חשש שפיכות דמים אחר שרבים מצויים שם אבל לא בינו לבינו ולאו בינו לבינו דוקא שאם כן אף בלא תספורת כל יחוד שבינו לבינו אסור מחשש שפיכות דמים אלא פירושו במקום שאין רבים מצויים שם תמיד אלא שלפעמים מזדמנין שם כגון סימטא וקרן זוית כמעשה האמור בגמרא ברב חנא שהיה מסתפר בשוקי דנהרדעא ואמר ליה כמה יאי קועך לזוגא וודאי לא בשוק היה מסתפר אלא במקומות חיצונים שאין בני אדם מצויים שם והלכה כחכמים:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא אלא שבענין רפואה ותספורת יש תנאים אחרים להתר רפואה מהם אף במקום סכנה ולהתר תספורת אף ביחוד כמו שיוזכרו בגמרא ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא אלו הם:

הרבה ראינו שמתפלאים על שבזמנים אלו אין אדם נזהר מדברים אלו כלל ואנו כבר ביארנו עיקר כונת הספר על איזו אומה היא סובבת כמו שיעידו ימי אידיהן שהזכרנו שהם כלם לאמות הקדומות שלא היו גדורות בדרכי הדתות והן אדוקות ומתמידות בעבודת האלילים והכוכבים והטליזמאש שכל אלו וכיוצא בהן הם עיקרי ע"ז כמו שהתבאר ומ"מ לענין חשש איסור שבת וחשש איסור מאכלות ומשתאות כיין נסך וסתם יינם ושאר איסורין הדומים לאלו הן שנאסרו בהנאה הן שנאסרו באכילה הן מאותם שגזרו עליהם מחשש חתנות כל האומות שוות בו חוץ מאיסור הנאה בסתם יינם לדעת רוב מפרשים כמו שיתבאר במקומו במסכת זו ומעתה יהו דברים אלו מיושרים על לבך ולא נצטרך להשיבם בכל דבר ודבר אלא שתהא אתה בוחן באיזו אתה מפרשם על האמות הקדומות ובאיזו אתה מפרש על כלל הכל ובין ותדע:

הגוים והרועים בהמה דקה ישראלים שסתמם מתמידים בגזל ומשוקעים בו עד שנעשו בכך כפורקים מעליהם עול תורה אלא שלא מחמת פיקור הם עושים אלא מחמת ממון ומ"מ כל שבא להם ההיזק מאליו אין אנו מצווים להשתדל בהצלתם ואף בזו של גוים צריך אתה לבחון מה שהקדמנו באיזה גוי הוא אומר כן ר"ל שבעובדי האלילים נאמר שלא היו גדורים בדרכי הדתות ואדרבה כל עבירה וכל כיעור יפה בעיניהם וכבר אמר ראש הפילוסופים הרגו מי שאין לו דת הא כל שהוא מעובדי האלהות אע"פ שאינו מכלל הדת אינו בדין זה חלילה וחס וכבר ידעת בגר תושב והוא שקבל עליו שבע מצות שאתה מצווה להחיותו:

תד"ה עובדת כוכבים מניקה כו' יחיד בבית ביד מינקת עובדת כוכבים כו' עכ"ל ופירוש בבית ישראל ביד מינקת כו' אבל בדפוס חדש הגיה בבית מינקת עובדת כוכבים ואינו כן דברשות ישראל ודאי דנמי בעי כדקתני במתני' ודו"ק:

בא"ד ואפילו הם גדולים קצת כו' עכ"ל נראה מדבריהם דבגדולים לא שייך ש"ד ואנן תנן לא יתיחד אדם עמהן מפני ש"ד ובגדולים נמי משמע כדמוכחא כל הסוגיא ואפשר דלא שייך ש"ד בגדולים אלא ביחוד עצמו שלא בידיעת שאר בני אדם משא"כ הכא שנתנו לו התינוק בידו דלא שייך שיהרגו בידים אלא על ידי סם שלא ירגישו בו וזה לא שייך בגדולים אלא בקטנים כדאמר דשייפא ליה סמא לדד כו' ועיין קרוב לזה בתוספות לקמן (עבודה זרה דף כ"ט) בד"ה אבל לא בינו כו' וק"ל:

גמרא העובדי כוכבים והרועים עיין לעיל דף ד ע"ב תוספות ד"ה ש"מ ודף י ע"ב תוספות ד"ה חד:

אָמְרוּ לֵיהּ תַּלְמִידָא דִּיהוּדָה רַמָּאָה אַנְּתּ. הא דקרו ליה הכי כאלו פשוט הוא אצלם כך ח"ו, נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו בגמרא דשבת (שבת לז:) אמר ליה והא רב יהודה משהו ליה ואכיל? אמר ליה בר מניה דרב יהודה כיון דמסוכן הוא אפילו בשבת נמי שרי למעבד ליה, ופירש רש"י מסוכן רגיל לאחזו בולמוס וצריך לאכול מאכל מתוק טוב עיין שם. נמצא רב יהודה הוה רגיל לאחזו בולמוס ואלו הטפשים לפי דעתם הנפסד היו חושבים מה שאומר רב יהודה שאוחזו בלמוס תמיד ברמאות עושה זאת כדי שיביאו לו מאכלים רבים מתוקים וטובים ואינו אוחזו כלום ולהכי קרו ליה 'רַמָּאָה' ח"ו.

עָבִיד גְּנֵיבְתָא עֶשְׂרִין וְתַרְתֵּין שְׁנִין וְלָא אַצְלְחוּ נראה דאחר שעשו גניבה כ"ב שנה ולא הצליחו הבינו שזאת היתה להם בשביל שחטאו בכבוד רב יהודה וצריכין להיות בעסק קשה ומר זה ל"ב שנה כמנין כבוד ועתה כבר עבר כ"ב שנה כנגד כ"ב דכבוד ונשאר עליהם עוד עשר שנים כנגד ד' ו' ד'כב וד ' ואין ביכלתם לסבול עוד עשר שנים לכך אתו למשרי שמתייהו.

אַכְלֵיהּ אַרְיָא הא דלא הכישו חויא דרבנן דלית ליה אסוותא כמו שנאמר וּפֹרֵץ גָּדֵר יִשְּׁכֶנּוּ נָחָשׁ (קהלת, י ח) נראה היינו כדי לפרסם הדבר דלכבוד רבי יהודה נעשה לו כן כי יהודה נקרא אריה דכתיב גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה (בראשית מט, ט).