מסכת עבודה זרה דף י״ז עמוד א׳

והנאך ישר [הדבר] בעיניך:

לכהן גדול שפירש מביתו לפני יום הכפורים ללשכת פרהדרין ושם היו מתקנים לו כל צרכיו:

והרשות שולטנות שנותנין עיניהן בבעלי ממון להרגן וליטול ממונן:

ורבנן דלית להו האי דבר מינות דיעקב:

לבסוף היא נבזית בעיני כל ושוכרתן. והכי משמע מאתנן זונה קבצה קבצה מאתנן הזונה ובאתנן זונה ישוב להינתן:

ופליגא דרבי פדת הני ארבע אמות דרב חסדא:

אבי ידייהו בזרועותיהן:

אבי חדייהו חזה. דרך בני אדם כשיוצאין מבית הכנסת מיד הוא נושק לאביו ולאמו ולגדול ממנו בארכובה או בפס ידיו [משום כבוד]:

ויעקב איש כפר סכניא שמו צ"ל דאין זה יעקב מינאה דפרק אין מעמידין (לקמן עבודה זרה דף כח.) דרמא סמא לרבי אבהו דודאי אותו יעקב לא האריך ימים כ"כ אלא נראה דההוא שבא לרפאות את בן דמא (לקמן עבודה זרה כז:) אבל יעקב מינאה דרבי אבהו יכול להיות שהוא אותו דפרק כיסוי הדם (חולין דף פד.) גבי רבא:

מהו לעשות בית הכסא לכ"ג נראה דלאו מדאורייתא קא בעי דפשיטא דשרי דהא אפילו ריקועים דבית קדשי הקדשים הוה שרי אי לאו ריבויא דקרא בפרק כל הצלמים (לקמן עבודה זרה דף מו:) אבל מידי דהר הבית פשיטא דשרי דהא אפי' פרה אימעיטא פרק כל הצלמים מקרא דבית ה' פרט לפרה שאינה באה לבית:

הרחק מעליה דרכך זו מינות והא דאמרי' בפרק כל כתבי (שבת דף קטז.) דכמה אמוראי הוו אזלי לבי אבידן זהו להתווכח עמם ולא היה מקום מינות ממש אלא מקום ויכוח ומתקבצים שם חכמי עובדי כוכבים ונושאין ונותנים בדינים ומאן דלא הוה אזיל היינו מיראה שלא יהרגום וכן משמע דאמר רב נחמן אנא מינייהו ומסתפינא מינייהו ודלא כפ"ה שפירש בסמוך שהוא מקום עבודת כוכבים:

ופליגא דרבי פדת וא"ת ומאי פליגא דלמא לעולם אמרו רב חסדא ור' פדת שמן התורה אינו אסור אלא קריבה של גלוי עריות אבל מגזירת חכמים צריך להרחיק ד' אמות וה"נ קשיא פ"ק דשבת (דף יג.) על ההיא דאמר ואת אשת רעהו לא טמא ואל אשה נדה לא קרב מה אשת רעהו הוא בבגדו והיא בבגדה אסור אף נדה כן ועלה קאמר ופליגא דר' פדת דא"ר פדת לא אסרה תורה אלא קריבה של גלוי עריות בלבד ומאי קאמר וכי בא ר' פדת לומר דאשתו נדה הוא בבגדו והיא בבגדה שרי והלא שנינו במשנה (שם דף יא.) לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה לכך נראה לר"י דה"ק הכא והתם דמה שאנו דורשים מלשון קריבה הכא ארבע אמות והתם הוא בבגדו כו' פליגא דר' פדת דלר' פדת אין לשון קריבה בין בדברי תורה בין בדברי קבלה אלא גלוי עריות ממש ואפילו אסמכתא לעשות הרחקה ד' אמות אין ללמוד ממנה:

ופליגא דידיה אדידיה ומה שהיה מיקל לעצמו היינו משום דדמיין עליה כי כשורא כדאמרי' בריש פ"ב דכתובות (דף יז.):

לעלוקה לפי הפשט היינו גיהנם וכן יסד הפייט בזולת של חנוכה יקדו בהבהבי עלק ור"ת הקשה דבפ"ב דעירובין (דף יט. ושם ד"ה והאיכא) דחשיב שמות גיהנם לא קחשיב האי לכך נראה לו דשם חכם הוא כמו (משלי ל) לאיתיאל (ושם לא) למואל אבל אין לומר שהוא משמות שלמה כמו אגור וקהלת דבמדרש של ג' דברים קחשיב איתיאל בשמות שלמה ולא קחשיב האי בהדייהו:

עד שאנו מבקשים עליך רחמים לא השיבו לו כך אלא היה אומר בלבו שכך יוכלו להשיב א"נ שר של הרים היה משיב כן:

ממקום טנופת באו ולמקום טנופת חזרו כדכתיב מאתנן זונה קבצה ועד אתנן זונה ישובו והודה לו על דבר זה בשביל שנתיישר בעיניו ונהנה ממנו ונתפש על זה ואמר עברתי על מה שכתוב הרחק מעליה דרכך זו המינות והרשות ואל תקרב אל פתח ביתה זו זונה וכמה צריך להתרחק מפתח זונה ד' אמות:

ר' פדת הוה אמר לא אסרה תורה אלא גילוי עריות בלבד שנא' איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה:

עולא הוה מנשק לאחוותיה אבי ידיהו ופליגא דידיה אדידיה דהא הוא דאמר אפי' שום קריבה בעולם אסור משום לך לך אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב:

לעלוקה שתי בנות זו המינות והרשות כל באיה לא ישובון כל באי במינות לא ישובון ואם ישובו לא ישיגו אורחות חיים:

למימרא דכל דהדר ממינות מיית ואסיק' הני מילי ממינות אבל עוברי עבירה כגון ההיא דאתאי קמיה דרב חסדא ואמרה ליה בנה קטן מבנה גדול כלומר בא עליה בנה הגדול ונתעברה ממנו וילדה בנה קטן וכיוצא בה עוברי עבירה אם ישובו שיחיו:

למימרא דהחוזר מן העבירות יחיה והרי אלעזר בן דורדיא שלא הניח זונה בעולם כו' בשעת הרגל דבר שמע הוו אומרין אלעזר אינו מתקבל בתשובה כו' והיה נושא ונותן בדעתו אם אתחנן לשמים שיבקשו עלי רחמים הם צריכין שיבקשו אחרים רחמים עליהם שכתוב כך וכך וכן כולם עד אין הדבר תלוי אלא בתשובה מיד חזר בתשובה והניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו יצתה בת קול ואמרה ר' אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בשעה אחת כגון זה ולא דיו שנמחלו עונותיו אלא שקראוהו רבי מן השמים. והא אלעזר זה בעבירה הוה דביק וכיון דהדר ביה מית.

ופרקי' התם כיון דהוה אדיק בעבירה טובא כי מינות דמי:

אתנן זונה אסור לעשות ממנו דבר אף לבדק הבית אם נתן לה זהב באתננה אסור לעשות ממנו רקועי פחים בכל העזרה ולא סוף דבר מה שהוא בא לנויי הבית אלא אף דברים הצנועים כגון בית הכסא לכהן גדול בלשכת פלהדרין באותם שבעת ימים שהיה פורש לשם מביתו קודם יום הכפורים אסור ודוקא בגוף האתנן הא אם נמכר האתנן דמיו מותרים לכל דבר כמו שיתבאר במקומו:

אע"פ שבאיסור קריבה פרשה תורה לא תקרבו לגלות ערוה שהדבר מוכיח על קריבה שלא בכונת גלוי ערוה שמותרת מ"מ צריך אדם להזהר על כל קריבה שבעולם לך לך אמרינן לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב:

לעולם אל יתיאש אדם מן התשובה אפילו נתישן בעברה ונזדקן בעונות כל שהוא מפליג בתשובה ומת מתוכה קונה עולמו ועל כיוצא בו אמרו תשב אנוש עד דכא עד דכדוכה של נפש והוא שאמרו בכאן יש קונה עולמו בשעה אחת:

בד"ה ופליגא דידיה אדידיה ומה שהיה מיקל לעצמו כו' עכ"ל והספר לא חש לפרש כו' לשון התוס' פ"ק דשבת ע"ש וק"ל:

לִמְקוֹם הַטִּנּוֹפֶת יָשׁוּבוּ וְהִנְאַנִי הַדָּבָר צריך להבין מעיקרא איך ערב לו הדבר דאין זה הביאור של בית הכסא מתיישב בפשט המקרא שאמר 'עַד אֶתְנַן זוֹנָה יָשׁוּבוּ' (מיכה א, ז) ובית הכסא מאן דכר שמה הכא? ונראה לי בס"ד דידוע שלמה המלך ע"ה מכנה את פלונית שהיא נוקבא דקליפה בשם זוֹנָה וכמו שאיתא בספר הלקוטים גם מפורש עוד בדברי רבינו ז"ל בספר הלקוטים דכוחות הרע של הזנות שדבקים באדם להחטיאו הם ילדיה של פלונית וממנה נמשכים ובאים לאדם ואין באים מצד הזכר דקליפה גם מפורש עוד בדברי רבינו ז"ל בעץ חיים ומקומות אחרים דכוחות הרעות הנמצאים בבית הכסא הנזונים מן הטינוף הם באים מצד הנוקבא דקליפה שהיא הזונה הידועה הנזכר ולכן עבודה זרה של פעור שהיתה נעבדת על ידי טינוף גם היא היתה מצד הנוקבא דסטרא אחרא ולכך קאמר הפסוק 'כִּי מֵאֶתְנַן זוֹנָה קִבָּצָה וְעַד אֶתְנַן זוֹנָה יָשׁוּבוּ' ומפרש לה ממקום הטנופת באו שהיא פלונית דמכוחות הרע של פלונית שנקראת זוֹנָה שמזונה טינוף באו כי משם באים כוחות הרע שמחטאים בזנות 'עַד אֶתְנַן זוֹנָה יָשׁוּבוּ' הוא מקום הטינוף ששם נמצא מזון הזונה דהיינו 'אֶתְנַן זוֹנָה' כלומר הטינוף שהוא מזון הזונה פלונית ולכך ערב דבר זה לרבי אליעזר בביאור המקרא.

עוּלָּא כִּי הֲוָה אָתֵי מִבֵּי רַב, הֲוָה מְנַשֵּׁק לְהוּ לַאֲחָתֵיהּ אַבֵּי יְדַיְיהוּ וְאָמְרִי לָהּ אַבֵּי חֲדַיְיהוּ. פירוש על החזה. ונראה לי בס"ד טעם להנשיקה שם הוא כמו טעם של נשיקה על היד המפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות שהוא מפני ששורש חמשה גבורות הוא בפה שהוא סוד חמשה מוצאות הפה וביד ימין יש רמז לחמשה חסדים בחמשה אצבעות ולכן בנשקו בפיו על יד אדם הגדול עושה בזה מיתוק החמשה גבורות כשרשם בפה בחמשה חסדים הנרמזים בחמש אצבעות דיד ימין וכן הענין כאן כי מפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות בסוד הודוי שמכה בחמש אצבעות ימין על החזה ששם הלב מפני כי החזה ששם הלב הוא מקום אורות החסדים בגילוי ונמצא גם בזה הוא ממתק החמשה גבורות הרמוזים בפיו בחסדים שהם במקום הלב שהוא סמוך לחדייהו. נמצא היה מנהג אצל הראשנים בזמן חכמי התלמוד לנשק על החזה ולכן יש מנהג פה עירינו בג'דאד יע"א שהכלה בליל החופה כשתלך מבית אביה לבית בעלה תנשק בעת הלוכה קודם יציאתה מפתח בית אביה לאביה ולאחיה הגדולים על הבגדים שהם כנגד הדדים שלהם, ומה שנהגו בזה הנשיקה רק בעת שהולכת מבית אביה לבית בעלה בליל החופה רומזת להם אף על פי שאני יוצאה מן הבית שלכם והולכת לשכון בבית בעלי הנני עוד שוכנת בקרב לב שלכם ועודני דבוקה בכם וכמו שאמר אותו אהוב לחבירו שהלך למרחקים 'רחוק אתה מעיני וקרוב אתה בלבי ורעיוני'.

"לַעֲלוּקָה שְׁתֵּי בָנוֹת הַב הַב" (משלי ל, טו) הא דקרי לגיהנם בשם עֲלוּקָה נראה לי בס"ד דעלוקה היא תולעת המוצצת דם מגוף האדם שיש לו חולי והיא מוציאה ממנו דם הנפסד וכן גהינם מעשיה כיוצא בזה שמושכת הסיגים מן הנפשות הנידונים בתוכה לטהרם ולזכך אותם.

אָמַר מָר עוּקְבָא קוֹל גֵּיהִנָּם שֶׁצּוֹעֲקוֹת (משלי ל, טו). נראה הכונה דחד מפרש הבנות שהם המינות והרשות שהיו אומרים בעולם הזה 'הַב הַב' הם צועקין בגיהנם מרוב צערם ביסורי גיהנם, וחד מפרש גיהנם צועקת ואומרת הביאו לי שתי בנות שהם מינות ורשות שהיו אומרים בעולם הזה 'הַב הַב'. ויש להבין מאי בנייהו? ונראה לי בס"ד דאיכא דאמרי הראשון סבירא ליה דאלו הבני אדם בעלי המינות והרשות אחר שמתים תכף ומיד מוליכים אותם לגיהנם ונידונין בה דין קשה מאד לכן צועקים מר על קושי הדין והיסורין שנעשים להם בגיהנם אבל גיהנם אינה צועקת שיביאו אותם לה דהא מביאים אותם לה מיד ואיכא דאמרי השני סבירא ליה דאין מוליכים אותם תכף לגיהנם אלא מיסרים אותם חוץ לגיהנם יסורין קשים ומרים עשר ידות מיסורי גיהנם דאז צער גיהנם נחשב קל לגבי יסורים אלו והם צועקים מחמת קושי היסורין ואחרי זה כשמוליכין אותם לגיהנם לא יצעקו על קושי היסורין דנח להם בזה הצער לגבי צער ראשון אך גיהנם בזמן דאלו נדונין חוצה לה היא צועקת שיביאום לה כדי שתקיים בהם מצותה שהיא מצווה ועומדת ליסר כל אדם רשע ולבער הרע באש שלה. ונראה דרשות דנקיט הכא היינו אותם שהיו שולטים על ישראל להעבירם על דת לטמא הנפשות בר מינן.

וְהָא הַהִיא דַּאֲתַאי לְקַמֵּיהּ רַב חִסְדָּא וְאָמְרָה לֵיהּ קַלָּה שֶׁבְּקַלּוֹת עָשְׂתָה בְּנָהּ הַקָּטָן מִבְּנָהּ הַגָּדוֹל. קשא נהי דקריא לה קלה לגבי מינות דחמירה מינה אך איך קריא לה 'קַלָּה שֶׁבְּקַלּוֹת' דחושבת אותה מכלל עבירות הקלות, וכי יש בשאר עבירות עבירה חמורה כזאת שהאם תשכב עם בנה ותוליד ממנו ממזר? ונראה לי בס"ד מה שאמר ' קַלּוֹת ' לאו על קלות האיסור אלא על קלות הטורח במציאות שלה כי יש עבירות שהאדם טורח מאד עד שיוכל לעשותם דרך משל אם רוצה לשכב עם אשת איש לא תמצא לו בנקל ובכל עת שיתאוה לעשותה מחמת מורא שיש לו ולה מבני אדם וצריך לעשות כמה מרמות ותחבולות עד שימצא ויעשה מה שלבו חפץ, מה שאין כן עבירה זאת שהאם תשכב עם בנה זאת מצויה לה תמיד בכל עת שהאם ובנה הם ישנים יחד בחדר אחד לבדם ונכנסים בחדר אחד לבדם ואין אדם חושדם בשום דבר איסור, וכן יש עבירות כיוצא בזה שמציאותם ועשייתם הם בנקל הן בערוה דאח עם אחותו הן באשתו נדה ששוכבים ומתייחדים במקום אחד במחשך וכיוצא בזה, ולהכי קריא לה 'קַלָּה' לגבי מינות דחמיר איסור שלה מינה. ואמרה ' שֶׁבְּקַלּוֹת ' הכונה בעבירות שקלות מציאותם ומעשיהם שבנקל יוכל האדם להשיג תאותו בהם כל מה שירצה ואינו חושש ממראית העין או חשדות אחרים. ומה שאמר ' טִרְחוּ לָהּ בִּזְוַודְתָא ' ולא אמר 'עבידו לה זוודתא' היינו כונתו לומר כי זו היא עומדת על פרק הנסיעה שתמות עתה במהרה וצריך למהר בעשיית הזוודתא וכל דבר הנעשה במהירות יש בו טורח לעושהו עד שיגמור עשייתו.

אָמְרָה כְּשֵׁם שֶׁהֲפִיחָה זוֹ אֵינָהּ חוֹזֶרֶת לִמְקוֹמָהּ, כָּךְ אֶלְעָזָר בֶּן דּוּרְדַיָּא אֵין מְקַבְּלִין אוֹתוֹ בִּתְשׁוּבָה. נראה לי כי אלו הזונות שלוקחין אתנן הרבה המה נזהרין לעשות הכנה ותיקון לעצמן על ידי סימנים שלא יבואו לידי הפחה כדי שלא ימאסו בעיני המנאפים שלוקחים מהם אתנן הרבה וזו ודאי נזהרת בכך אך היא לא באה לה הפחה טבעית אלא באה ההפחה בגזרת שמים כדי שעל ידה יצמח קרן תשובה להאיש הזה והיא כשראתה ההפחה וידעה שאין זו טבעית מאחר שהיא עשתה לעצמה הכנה טבעית למנוע ולדחות ההפחה שלא תבא אך חשבה שהפחה זו היא מעשה שטן שרמז לו בזה כשם שההפחה אינה חוזרת כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה והגידה דבר זה לפניו כדי לחזק לבו במעשה הרע יותר ויתייאש מן התשובה מכאן ולהבא ואז יתמיד ברשעתו. נמצא היא חשבה לעשות לו חבלים חזקים בדבריה אלו כדי למשכו לעומק הקליפה אבל מן השמים נעשו לו חבלים אלו למשכו לצד הקדושה ונהפך לבו לטובה מן הקצה אל הקצה.

הָלַךְ וְיָשַׁב בֵּין הָרִים וּגְבָעוֹת פירוש כשבא להתפלל על תשובתו ותיקון עצמו נתכוון ונתיישב בדעתו לבטוח בזכות האבות שנקראו 'הָרִים' ובזכות האמהות שנקראו 'גְבָעוֹת' כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת (שיר השירים ב, ח) ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרמ"ז [הרב משה זכות] ז"ל ששם הוי־ה בנקוד צר"י וסגו"ל כזה יֶהֶוֶ־הֶ [ולמעלה לכל סגו״ל יש גם צר״י] מסוגל לבעלי תשובה ועולה מספרו רכ"ו [226] כי הנקודות הם מספר ר' והאותיות מספר כ"ו וזהו שאומרים [מנוסח הסליחות] 'כִּי יְמִינְךָ פְּשׁוּטָה לְקַבֵּל שָׁבִים' כי ימין במלוי כזה: יו"ד מ"ם יו"ד נו"ן [226] עולה רכ"ו כמנין שם הנזכר עד כאן דבריו. והנה ההפרש שיש בין מספר 'הָרִים' [255] למספר 'גְבָעוֹת' [481] הוא מספר רכ"ו [226] והוא מספר שם הוי־ה בנקוד צר"י וסגו"ל שעולה מספר רכ"ו שהוא מספר 'הֳ' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ' (בראשית לט, ג) שעולה רכ"ו כי על ידי הארת ה' הנזכר ה' מצליח ביד בעל תשובה ולזה אמר 'יָשַׁב בֵּין הָרִים וּגְבָעוֹת' כלומר ישב בהארת שם הוי־ה בנקוד הנזכר שהוא רמוז בהפרש שיש בין מספר 'הָרִים' למספר 'גְבָעוֹת'.

אָמַר אֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בִּי, הִנִּיחַ רֹאשׁוֹ בֵּין בִּרְכָּיו וְגָעָה בִּבְכִיָּה עַד שֶׁיָּצְתָה נִשְׁמָתוֹ. נראה לי בס"ד הטעם שעשה כן על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל דצלם שם הוי־ה מתפשט בפנימיות האדם והארת אותיות י־ה דשם הויה מאירים בראש האדם וידוע פגם הזנות מגיע לאותיות שם י־ה שהם בסוד הראש וידוע כי עון זה של הזנות יתייחס לברכים של האדם ולכן 'הִנִּיחַ רֹאשׁוֹ בֵּין בִּרְכָּיו' לרמוז שהוא צריך עתה לתקן עון שעשה בברית המעור שהוא עומד 'בֵּין בִּרְכָּיו' שהגיע הפגם שלו עד אותיות י־ה שהם רמוזים בראשו. או יובן לרמוז שהוא עושה התיקון בדברים שהם בפה שבראשו כדי לתקן מה שחטא בברית המעור שהוא 'בֵּין בִּרְכָּיו'. ומה שאמרו 'גָעָה בִּבְכִיָּה' רמז בזה שעל ידי כך הצנורות השפע שהם כ"ב כנגד כ"ב אותיות התורה מילא אותם אורות משם י־ה וזה נרמז בבכיה שהוא כ"ב י־ה. ועוד נראה לי בס"ד ד'הִנִּיחַ רֹאשׁוֹ בֵּין בִּרְכָּיו' רמז שרצה עתה לטהר עצמו לגמרי מכל חטאים שעשה קודם זה עד שיהיה על ידי תשובה זו נקי ובר מכל חטא ועון כאשר היה בזמן היותו עובר במעי אמו דהיה שם מונח ראשו בין ברכיו כמו שאמרו בגמרא דנדה (נידה ל:) על העובר בהיותו תוך בטן אמו שראשו מונח בין ברכיו.