מסכת עבודה זרה דף ט״ו עמוד ב׳

ומנא תימרא דהיכא דאיכא למיתלי במכירה דלפני עור תלינן לקולא דתנן כו':

לא ימכור לו פרה החורשת בשביעית ישראל החשוד על השביעית לא ימכור לו חבירו פרה המלומדת לחרוש משום לפני עור וגו':

אין אדם מצווה על שביתת בהמתו בשביעית הלכך ליכא למיגזר משום שאלה ושכירות ונסיוני ואי משום לפני עור לא תתן מכשול תלינן בשחיטה אבל גבי עובד כוכבים לענין שבת אדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת ואיכא למיגזר משום כל הני:

אדם מצווה על שביתת שדהו שנת שבתון יהיה לארץ:

לא ימכור לו לישראל החשוד על השביעית:

שדה ניר חרושה דסתמא לזריעה קיימא ועבר אלפני עור:

להובירה לעשותה שדה בור שלא יזרענה:

המחרישה וכל כליה דסתמייהו לעבודת קרקע והשתא לאו משום שתא דלקמיה הכא קא זבין להו שהרי כל שעה הן מצויין:

מי דמי התם אין אדם מצווה על שביתת בהמתו בשביעית פירש הקונט' הלכך ליכא למיגזר משום שכירות ושאלה ונסיוני ואי משום לפני עור לא תתן מכשול תלינן בשחיטה אבל גבי עובד כוכבים לענין שבת אדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת ואיכא למיגזר משום הני עד כאן לשון הקונטרס וקשיא דא"כ מאי קפריך והרי שדה והא לא שייך בה שאלה ונסיוני תדע דהא לא אסרינן מכירת שדה לעובד כוכבים מהאי טעמא כי היכא דאסרי' בהמה גסה לכך נראה לפרש התם אין אדם מצווה על שביתת בהמתו בשביעית פירוש לפי שאין האיסור תלוי בגוף הבהמה אלא בגוף הקרקע ואפילו השאיל פרתו לעובד כוכבים לחרוש בה בשביעית אין שום איסור שביעית על הבהמה דאין כאן גנאי ויש להתיר למכור לישראל חשוד מטעם תלייה דאימר לשחיטה זבנה אבל גבי שבת שהאיסור תלוי בגוף הבהמה ואיכא איסור לבעלים אם יחרוש בו העובד כוכבים לפיכך אין להתיר למכרה מטעם תלייה דשחיטה ופריך והרי שדה דאדם מצווה על שביתת שדהו וכשהוא ביד ישראל אחר יש בו איסור דאורייתא אם זרע בו הישראל ותלינן להיתרא:

והרי כלים כו' תימה ודקארי לה מאי קארי לה וכי לא היה יודע דשאני כלים משום שלא היה במה לתלות וכל מה שהתרנו אינו אלא מטעם תליית שחיטה והובירה ושמא י"ל דהוה ס"ד דמקשה דהכא נמי יש צד לתלות שלצורך שנה אחרת הוא קונה ואפי' הכי אסור:

והמזרה פ"ה שהוא רחת שהופכין בה התבואה וקורין אותה פל"א וקשיא דהא כתיב (ישעיהו ל׳:כ״ד) ברחת ובמזרה אלמא תרי מילי נינהו לכך פר"י דהוא כלי א' של מחרישה:

והדקר פ"ה הוא מרא שקורין פשויו"ר וקשיא לר"י דהא אמרינן (ביצה דף ז:) והוא שיש לו דקר נעוץ ואין דרך [מרא] להניחו נעוץ בקרקע לכך נראה לו שהוא כלי המחרישה שקורין קולטר"א ודרכו להיות נעוץ בקרקע:

רבה זבין חמרא לישראל החשוד למכור לעובד כוכבים ומפרש טעמיה דאיכא למיתלי דלישראל מזבין ליה וקשיא דהא רבה גופיה דחי לעיל טעמא דרב הונא דתליית שחיטה דפריך מי דמי וי"ל דלבתר דשמע מיניה קבלה איהו עוד י"ל דלא דמי דלעיל ליכא למיתלי כל כך בשחיטה דרובא לרדיא זבני ולספרים דגרסי לעיל רבא והכא רבה ניחא:

לעובד כוכבים מזבין ליה לישראל לא מזבין כו' ובמסקנא מסקינן דאסור למזבן לישראל חשוד וא"ת מאי שנא מלפני דלפני דלעיל (עבודה זרה דף יד.) וי"ל דהתם מיירי בעובד כוכבים שאינו מוזהר על לפני עור לפיכך אין אנו חוששין אם העובד כוכבים ימכור לחבירו אבל הכא דמיירי בישראל החשוד אנו מוזהרין שלא יבא שום ישראל לידי תקלה על ידינו הר"ר אלחנן ועוד דחד לפני הוא שלא יחטא ישראל בשאלה ושכירות ונסיוני:

רהיט בתריה אע"ג דלעיל תלינן אימור דלשחיטה זבנה הכא לא תלינן דלישראל מזבן לה שכך ימכור לזה כמו לזה:

רב הונא זבן פרה לעובד כוכבים א"ל רב חסדא מאי [טעמא] עבד מר הכי אמר ליה אימור לשחיטה קנאה דתנן בית שמאי אומר' לא ימכור לו פרה החורשת בשביעית ובית הלל מתירין מפני שיכול לומר לשחיטה מכרתיה.

אמר רבה מי דמי התם אין אדם מצווה על שביתת בהמתו בשנה שביעית. הכא אדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת.

אמר ליה אביי וכל היכא דמצווה אסור והתנן בית שמאי אומר' לא ימכור אדם שדהו נירה בשביעית ובית הלל מתירין מפני שיכול להובירה.

מתקיף לה רב אשי וכל היכא דאין אדם מצווה שרי והרי כלים דאין אדם מצווה על שביתת כלים בשביעית ותנן אלו הן כלים שאין האומן רשאי למוכרם בשביעית המחרישה וכל כליה העול והמזרה והדקר אלא אמר רב אשי כל היכא דאיכא למיתלא תלינן ואע"ג דמצווה היכא דליכא למיתלא לא תלינן ואע"ג דאינו מצווה:

רבא זבין חמרא לישראל החשוד למכור לעובד כוכבים אמר ליה אביי מאי טעמא עבד מר הכי אמר ליה אנא לישראל זבני אמר ליה והא חשוד הוא ואזיל זבין לעובד כוכבים. אמר ליה וכי לעובד כוכבים מזבין לעולם ואינו מזבן לישראל.

איתיביה אביי מקום שנהגו למכור בהמה דקה לכותים מוכרין מקום שנהגו שלא למכור אין מוכרין מאי טעמא אין מוכרין לכותים לאו משום דחשידי למכור לעובד כוכבים וכי תימא משום דחשידי ארביעה והתניא אין מעמידין בהמה בפונדקאות של עובדי כוכבים וכו' אבל מעמידין בהמה בפונדקאות של כותים זכרים אצל נקבות ונקבות אצל זכרים ואין צריך לומר זכרים אצל זכרים ונקבות אצל נקבות ומוסרין בהמה לרועה שלהן ומתייחדין עמהן ומתלוין עמהן ומוסרין להם תינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות.

אלמא כותים לא חשידי ארביעה אלא מאי טעמא מקום שנהגו שלא למכור לכותים בהמה דקה אין מוכרין להן דחיישינן דלמא מזבני אינהו לעובדי כוכבים.

ועוד תניא אין מוכרין להם כלי זיין ואין משחיזין להן זיין ואין מוכרין להן סכין ולא קולרין ולא כבלין ולא שלשלאות של ברזל אחד עובד כוכבים ואחד כותי וכי תימא ישראל אפשר דעביד תשובה כותי לא עביד תשובה והאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה כדרך שאסור למכור לעובד כוכבים כך אסור למכור לישראל החשוד למכור לעובד כוכבים רהט רבא בתריה דההוא ישראל החשוד תלתא פרסי בחלא כדי לאהדורי ההוא חמרא דזבין ליה ולא אדרכיה.

אלו הן כלים שאין האומן רשאי למוכרן בשביעית פירוש: לישראל החשוד על השביעית, והכי נמי מיפרשא ההוא דלעיל דפרה ושדה [ניר] בישראל חשוד. והקשה רבנו תם ז"ל (גיטין סא, א, תוד"ה משאלת) מההיא דתנן בשביעית (פ"ה מ"ט) וכן בפרק הניזקין (גיטין שם), משאלת אשה לחבירתה החשודה על השביעית נפה וכברה ריחים ותנור, והוא מפרק לה דהתם משום איבה שרי לה ומשום דרכי שלום, אבל הכא גבי מכירה ליכא משום דרכי שלום, שאם אינו רוצה למכור כליו מי יכוף אותו בכך. וכתב הרמב"ן נ"ר דאין זה נכון, דאין לך איבה גדולה יותר מן האומן שדרכו למכור כליו, ולכולי עלמא מזבין ולהאי לא מזבין. ופירש הוא נ"ר דהתם איכא למיתלא ותלינן, וכך פירש בירושלמי פרק ה' דשביעית (ה"ד), ר' זעירא בעי קומי ר' מונא מתניתין בסתם אבל במפרש לא, אמר לו וסתמו לא כפירושו, אני אומר נפה לספור בה מעות, כברה לכבור בה חול, ריחיים לטחון בה סמנים, תנור [לטמון] בה אונין של פשתין. ואם תאמר אם כן למה לי שאמר עליה (במתני' שביעית שם) מפני דרכי שלום, דהא בלאו הכי כל היכא דאיכא למתלי תלינן, יש לומר דשאלה כיון דלא מטא הנאה לידיה הוה אמינא לא נשאיל ולא ניקום בספק איסורא, אלא מפני דרכי שלום הוא דשרו רבנן.

רבא זבין חמרא וכו' ומסקנא דאסור למכור לישראל החשוד למכור לגוי. וכתב הראב"ד ז"ל ולאו לפני דלפני הוא אלא לפני עור ממש הוא, דהא ישראל מצווה על שביתת בהמתו בשבת, וגזירה משום נסיוני. ואי קשיא לך ליתלי נמי הכא שמא יחזיקנה לעצמו או ימכרנה לישראל, איכא למימר כיון דתגר הוא ליכא למימר יחזיקנה לעצמו, ואי אמרת שמא ימכרנה לישראל בכי האי גוונא לא תלינן, חדא, דכיון דישראל חשוד הוא למכור לגוי, לא שני ליה בין גוי לישראל כלל, מידי דהוה אמכירת בהמה לגוי דלא תלינן אלא בשחיטה, ולא אמרינן שמא לא יעשה בה מלאכת שבת, אלא אמרינן כיון דלא שני ליה לגוי בין חול לשבת לאו תליה היא והוא הדין פרה החורשת דלא תליא אלא בשחיטה, ולא אמרינן שמא לא יחרוש בה בשביעית, דכיון דחשוד הוא אי לחרישה זבנה לא שני ליה בין שביעית למוצאי שביעית, הכא נמי כיון דחשוד הוא למכור לגוי לא שני ליה בין גוי לישראל, ועוד דלא תלי אלא במידי דאית ליה הנאה בגויה כגון פרה לשחיטה כי שמא לבשר הוא צריך, וכגון שדה ניר, (שהמצייר) [שהמביר] שדהו הנאה יש לו, אבל הכא מאי הנאה אית ליה בין מכירת ישראל למכירת גוי, עד כאן.

מי דמי התם אין אדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת תמיה לי מילתא מאי קאמר אדרבא נהי דהתם אין אדם מצווה על שביתת בהמתו בשביעית איכא איסורא אחרינא והיינו איסורא דלפני עור והא חמיר שהוא איסור שבגופו טפי מאיסורא דהכא שאינו בגופו ומסתברא לי דה״ק דהתם כיון דליכא אלא לאו דלפני עור אין לאו דלפני עור אלא כשנותנו למי שיעשה בו עבירה ודאי ורבנן אסרו אפילו סתמו היכא שיש רגלים לדבר לחוש שיעבור בו זה עברה ועשו סתמו כפירושו וכל היכא דאיכא למיתלי לקולא דלאו לעברה בעי ליה אוקמוה רבנן הדינא והתירוהו אבל הכא שהוא מוזהרמן התור׳ על שביתת בהמתו כל היכא דאיכא חשש מלאכה חיישינן ואסרו רבנן ולא תלינן לקולא והיינו דאחמור ביה רבנן לאסור מכירה אתו שכירות שתחילת איסורו מן התורה בבהמתו אבל מן הספק הוא שיש לו ליזהר שמירה מעולה בבהמתו שלא לעשות מלאכה אפי׳ על ידי אחרים ואפילו בשנטלוה ממנו למידי דהיתרא כמו שהוא מוזהר על עצמו.

אמר ליה אביי וכל היכא דאדם מצווה מי אסיר והרי שדה דאדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית ותנן בית שמאי אומרים לא ימכור לו. כלומר לישראל חשוד שדה נירה בשביעית וב״ה מתירין מפני שיכול להובירה פי׳ והא הכא דאיתא תרתי איסורא דלפני עור ואיסורא דשדהו שהוא מצווה על שביתתה ואפילו הכי תלו ב״ה לקולא.

מתקיף לה רב אשי פי׳ לאתקפתא דרבה דלעיל וכל היכא דאין אדם מצווה מי שרי כלומר וכי טעמא דשרו ב״ה בפרה משום דאין אדם מצווה וליכא אלא לאו דלפני עור הוא והרי כלים דאין אדם מצווה על שביתתם בשביעית ותנן אלו הן כלים שאין האומן רשאי למכרן בשביעית כלומר לישראל חשוד על השביעית המחרישה וכל כליה העגל והמזרק והדקר פי׳ ואף ע״ג דאיכא קצת למיתלי למימרא דלשתא אחריתי בעו להו לא סגי לן ותלינן לחומרא לומר דאלו לשתא אחריתי בעו להו למה ליה למזבנינהו מהשתא ולעיולי נפשיה בחשדא אלא ודאי לעולם כל היכא דאיכא למיתלי כלומר שקרוב לודאי לתלות לקולא תלינן ואפי׳ היכא דאדם מצווה וכל היכא דליכא למיתלי כלומר דליכא למיתלי בענין דליהוי ביה אומדנא דמוכח לקולא לא תלינן אע״ג דאינו מצווה שאין הדבר תלוי אלא בדאיכא למיתלי שפיר או ליכא למיתלי ומקשו רבנן ז״ל אהא דתנן אלו הן כלים שאין האומן רשאי למכרן מהא דתנן התם בשביעית ומייתינן לה בגטין משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה רחים ותנור וכי תימא דהתם משו׳ דרכי שלום הוא דשריא כדאיתא התם הכא נמי אין לך איבה גדולה יותר מן האומן שדרכו למכור כליו ומוכר לכל העול׳ ואינו מוכר לזה ונישרי נמי משום דרכי שלום הא כבר תרגמה בירושלמי פ״ה דשביעית וכלשון הזה אמרו שם ר׳ זעירא בעי קומי רבי מונא מתניתא בסתם אבל במפרש לא א״ל וסתמו לאו בפירושו אני אומר נפה למנות בה מעות כברה לכבור בה חול רחים לטחון בה סמנין תנור לטמון בו אונין של פשטין ע״כ.

הרי שביררו בירושלמי זה דטעמא דשרינן התם משום דהנהו כלים אפשר למיתלי בהו דאע״ג דלמלאכה דהשתא בעי להו דעביד בהו מלאכה דהיתרא דהא הוי נמי למלאכה כהיתירה מיהו אצרכינן אכתי לטעמא דמפני דרכי שלום דכיון דשאלה הוא ולא מטיא ליה הנאה מיניה הוה אמינא דלא לישוי נפשיה בספק איסורא בכדי אי לאו טעמא דדרכי שלום אבל בכלי האומן שאסרו דאי למלאכה דהשתא בעי להו אי אפשר אלא לעשות בהם מלאכה דאיסורא דהני כלים לא מעלו אלא לעבודה כיון דליכא למיתלי לא שרינן מפני דרכי שלום.

והא אזיל ומזבין ליה לגוי פי׳ והא לא חשיב לפני דלפני כיון שהחשוד הזה מוזהר שלא למכור לגוים לגוי מזבין לישראל לא מזבין פי׳ בתמיה ואסיקנא דאסו׳ למכור לו ולא אמרינן לישראל מזבין ואע״ג דלעיל תלינן לקולא בשחיטה התם משום דכל היכא דבעי ליה לשחיטה הכי עדיף ליה אבל הכא מאי מרוח בין ישראל לגוי דניתלי בהכי כיון דחשוד ומוחזק למכור לגוי וליכא למימר דהכא נמי נתלי לקולא דילמא האי ישראל לנפשיה בעי לה ולא ימכרנה או שמא ימכרנה לישראל דהא כיון דתגר הוא אינו מחזיקה לעצמו ולישראל נמי לא מזבנה דכיון דחשוד הוא למכור לגוי ולא שני ליה בין ישראל לגוי אמאי מזבין לה לישראל טפי מגוי כיון דלית ליה הנאה במילתא דאילו באידך דלעיל דתלינן לקולא משום דאפשר דאית ליה הנאה בשחיטה טפי וכן בכולם.

מאי טעמא אילימא משום דמגנו עלייהו אי הכי חטי ושערי נמי לא נזבין להו דהא יהבינן להו חיותא אמר רב פפא אי אפשר הכי נמי. פירוש אי הוה אפשר בלא איבה דלא לזבוני להו חטי ושערי הכי נמי דלא הוה לן לזבוני כי היכי דלא ניתן להו חיותא הילכך בתריסין דאפשר בלא איבה לא מזבינן איכא דאמרי תריסין היינו טעמא דלא משום שפיכות דמים דכי משלים זיניהו קטלי בהו ויש אומרים מוכרין להם כדמשלי׳ זיניהו ערקי אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה הלכה כיש אומרי'.

כשם שאסור למכור לגוי כך אסור למכור לישראל החשוד למכור לגוי שהרי יש כאן נתינת מכשול ואין לומר אלפני מפקדינן אלפני דלפני לא מפקדינן שהרי הוא עצמו גורם להיות מוכרה לגוי ולהשאילה ולהשכירה ועובר על למען ינוח וכן שחזר החשש להיות ישראל שני עובר על לפני ואין לתלות שמא ימכרנה לישראל שהגוים מצויים לקנות בהמות אלו הרבה וישראל אין רגילין בכך ואין תולין ממצוי לשאינו מצוי:

זמנים הללו אין בהם חשש רביעה ומ"מ כל שנאסר מחשש מלאכת שבת במקומו עומד ואין לחלק בזה בין עובדי האלילים לשאר האמות שהרי לענין שמירת שבת מיהא אין לומר כן ואעפ"כ אין נזהרין בזמן הזה משאלה ושכירות ואין צריך לומר ממכירה ואין למנהג על מה לסמוך אלא שקצת חכמי צרפת מוסיפין בה דברים דרך עצה מהם מי שאמר שיפקירנה ערב שבת כדרך שאמרו במסכת שבת י"ח ב' בגגית נר וקדרה לדעת המחייב בשביתת כלים ובהפקר המספיק על הדרך שיתבאר בדין ההפקר במסכת נדרים פרק אין בין המדר וכמו שבארנו בשני של מציעא ומהם מי שאמר שיאמר לגוי הרי היא קנויה לך לגמרי ומהם מי שאמר שיתנה ויאמר על מבת שלא תעשה בה מלאכה בשבת ואח"כ מה שירצה יעשה ויש חולקים בכלם אלא שאף הם מניחין מקום מתורת הנח להם לבני ישראל וכו' ומ"מ לרכיבה מותר ובלבד שלא יהא שם טעינת משא ואף בטעינת משא מותר לדעת קצת מפרשים כמו שהזכרנו למעלה וכן ביציאה חוץ לשלש פרסאות שאין תחומין לבהמה שכל הלוך שבבהמה אין בו מלאכה ומכאן התירו קצת מפרשים בכל אלו בבהמה שסתמה לרכיבה וכן יש מתירין אף לגוף מלאכה בחול ובלבד שלא ישכור לימים אלא לשבוע או חדש ועל ידי הבלעה ואין זה כלום שלא הוזכרה הבלעה אלא במקום שאין שם גוף מלאכה ולענין התר נטילת השכר בדבר שאינו גוף מלאכה מצד עצמו של דבר כגון שכר למוד ושכר שמור כמו שהתבאר בפרק אין בין המודר אבל להתיר גוף מלאכה לא ועיקר הדברים שכל שבמכירה מותר לגמרי מטעם דמגנו עלן כדאיתא לקמן כדאי הוא טעם זה לבטל מפניו מה שאין בו גוף איסור אלא מחמת גזרה וכל שאנו נעזרים בהם במה שלוקחים ממנו הוא בכלל זה ושאלה ושכירות עיקר הדברים להקנותה להם או להפקירה או להתנות עמהם שלא לעשות מלאכה בשבת ואח"כ יעשה בה מה שירצה וכל שכן במקום שיש לתלות שאינו רוצה אותה אלא לרכיבה ושלא בשום משא שתולין בה כשם שתולין לשחיטה בבהמה הראויה לכך:

כותיים לא נחשדו על הרביעה ומתוך כך מעמידין בהמה בפונדקאותיהם אף נקבות אצל זכרים ומוסרין בהמה לרועה שלהם ומוסרין להם תינוק ללמדו ספר או אומנות וכן לא נחשדו על שפיכות דמים והילכך מתיחדין עמהם ומתלוין עמהם בדרך אבל גוים שבאותו זמן ודומיהם מאותם עובדי האלילים שנשארו בקצוות אין מוסרין להם תינוק ללמדו איזה חכמה או איזו אומנות מחשש רביעה או מחשש שמא יטהו למינות וכשם שביארנו עליהם שהם חשודים על הרביעה כך הם חשודים על שפיכות דמים והילכך אין מתיחדין עמהם ואין מתלוין עמהם בדרך וכן אין מוכרין להם מטעם זה לא זיין ולא כלי זיין ואין משחיזין להם את הזיין וכן אין מוכרין להם לא סכין ולא כבלים ולא שלשלאות של ברזל שכל אלו מאחר שאינם בעלי שום דת בעולם ואינם נכנעים תחת יראת אלהות אלא שמקטירים לצבא השמים ועובדים את האלילים אין נזהרין משום עבירה והרי הם מזיקים בהם ואפילו חתכת ברזל אם הוא ברזל הידוע שעושין ממנו חרבות והוא הקרוי כאן פרזלא הינדואה אין מוכרין אותו להם וכשם שאסור למכור לגוי כך אסור למכור ללסטים ישראל אע"פ שאינו לסטים גמור אלא שהוא מזיק וכשהניזק מתריס כנגדו הוא עשוי להרגו כדי להציל את עצמו וכן אסור למכור לכותי שמא יחזור וימכרם לגוי והוא הדין לישראל החשוד למכור לגוי אבל מוכרין להם תריסין שאינם עשויים אלא להצלת עצמם ולא להרוג בהם ובימי רבותינו התירו למכור כל אלו לפרסיים מפני שהיו שרויים בתוכם ומגינים עליהם וכל שאדם חוסה בצלו ראוי לעזרו כפי האפשר ואף אנו באלו ובכיוצא בהם ובכל הדברים אנו מתירין לעצמנו מאותו הטעם אף בקצוות שהעבודת אלילים נשארה לשם מפני שכל מלאכת ישראל נעשית על ידם וכל שאנו נעזרים בהם באותם הדברים שאנו מוכרין להם מותר כמו שכתבנו בהיתר מכירת בהמה גסה למעלה אלא שיש חולקין בבהמה שיש בה חשש מלאכת שבת אלא שבודאי ראוי הוא טעם זה לבטל מכחו כל שלא נאסר אלא מצד גזרה כמו שכתבנו למעלה:

ומה שאמרו כאן בענין מקום שאמרו להשכיר יתבאר למטה במשנה אחרונה:

ישראל ששכר פרה מכהן אע"פ שמזונותיה על ישראל אם יש לו כרשיני תרומה מאכילם לבהמת הכהן הואיל והיא של כהן אע"פ שישראל נהנה ממנה הרי היה הישראל יכול ליתנן לאותו כהן והרי הכהן נהנה בכך הרבה מתוך שדומה לו שהאכילה בריוח אחר שהן של תרומה עד שהדבר כאלו נתנן לכהן זה ובשליחותו של כהן האכילתם לבהמתו ומ"מ דבר הראוי למאכל אדם אסור אף לכהן עצמו ליתנה לבהמתו כמו שאמרו בספרי ילידי ביתו הם יאכלו בלחמו אבל בהמתו לא אבל כהן ששכר בהמה מישראל אין מאכילה כרשיני תרומה מפני שאינה קנין כספו ויש לטעון על שמועה זו קצת דברים וכבר כתבנום בשביעי של יבמות:

כשם שאסור לעבוד את הארץ בשביעית כך אסור לחזק ידי ישראל החשוד לעבוד אותה ומתוך כך אסרו למכור להם בשביעית כלים המיוחדים לעבודת קרקע כגון מחרישה וכל כלי העול והמזרה והדקר והוא כלי העשוי לחפירת הארץ אבל משאילין להם נפה וכברה מפני דרכי שלום כמו שהתבאר במסכת גיטין שכל שאין בו אלא תשמיש מועט יש במניעתו צד איבה ומותר ואע"פ שאין שם במה לתלות ומ"מ כל כלי העשוי למלאכה שאינה אסורה בשביעית אע"פ שאפשר להשתמש בו למלאכה האסורה בשביעית כל שבסתם מיהא תולין לקולא אבל לשאינו חשוד אף העשוי למלאכה האסורה בשביעית מוכרין שאפשר שקנאן לעשות מלאכה לאחר שביעית ומותר למכור אף לחשוד פרה החורשת שאפשר שלשחיטה קנאה ואין כאן מוכיח וכן מוכר לו שדהו אפילו נירה ומוכנת לזריעה שאפשר לו להבירה שאין שום אדם נמנע מלקיחת קרקע אע"פ שאין משתמש בו אלא לשנה האחרת:

זה שכתבנו בהתר השאלת נפה וכברה שהוא משום איבה י"מ אף באלו מפני שאין מיוחדים לעבירה ויש לתלות בהם לקולא כגון נפה למנות בה מעות וכברה לכבור בה את החול וכן היא שנויה בתלמוד המערב שבמסכת שביעית ולא יראה לי כן שאם כן לא הוצרכו לבא עליה מפני דרכי שלום אלא שלדעתי לא אמרוה כן בתלמוד המערב אלא שלא להתיר אלא בסתם שמאחר שיש כאן איבה תולין בה אף על צד רחוק כגון אלו שהזכרנו אבל מה שאין בו צד איבה אין תולין בו על צדדין רחוקים כאלו שאם כן אף במחרישה וחברותיה יש לתלות בהם לקצת דברים רחוקים אלא שכל שאין שם איבה אין תולין אלא בדברים המצויים ולשון תלמוד המערב מתניתין בסתם אבל במפרש לא ושאלו בה וסתמו לא כפירושו כלומר והרי אלו כלים המיוחדים לכך הם ותירץ שאני אומר נפה למנות בה מעות כברה לכבור בה חול כלומר ומאחר שיש שם איבה תולין אף בדברים שאין מצויים ומ"מ בחמישי של גיטין ס"א א' פרשנוה בשטה האחרת ויישבנו שם מה שהוצרכו לבא עליה מפני דרכי שלום:

בד"ה מי דמי התם כו' לא שייך בה שאלה ונסיוני תדע כו' עכ"ל לכאורה נראה מדבריהם דשכירות ודאי שייך בשדה אלא משום גזירה דשכירות לחוד לא אסרינן מכירת שדה לעובד כוכבים אך ממה שכתבו לעיל בבהמות שלנו דאין רגילין להשאילן ולהשכירם מיהו מאותן שרגיל לשכור קשיא כו' משמע דמשום שכירות לחוד נמי אסרינן שכירות לעובד כוכבים ונראה לומר דודאי שייך שכירות בשדה אלא דליכא לגזור מכירת שדה לעובד כוכבים [משום] שכירות שדה לעובד כוכבים כיון דהשכירות שדה לעובד כוכבים אסורה אף בחול כדלקמן בפירקין ודו"ק:

בד"ה והדקר פ"ה כו' ואין דרך מרא להניחו נעוץ כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה לעובד כוכבים מזבין כו' על ידינו הר"ר אלחנן ועוד דחד לפני הוא כו' עכ"ל הד"א כצ"ל:

ד"ה והרי כלים וכו' ושמא י"ל דהוה ס"ד דמקשה דהכא נמי יש צד לתלות וכו'. דברי התוס' הללו צריכין עיון משום דלפי זה לא משני רב אשי מידי דקאמר אלא אמר רב אשי כל מקום שיש לתלות וכו' הא לפי מה שכתבו גבי כלים נמי יש לתלות וק"ל וכבר הארכתי בזה בחידושי בדרכי הישיבה: