מסכת עבודה זרה דף י״א עמוד ב׳

מנשר משיר וחותך פרסות שני רגליה:

מן הארכובה ולמטה אבל מן הארכובה ולמעלה טריפה אלמא מדאסור לטרפה בבהמה טהורה עסקינן וטהורה מאי כלי תשמיש איכא:

בעגלה המושכת בקרון שיושב בו המלך דהיינו כלי תשמישו:

יום תגלחת זקנו והנחת בלוריתו יום שמגלח זקנו וכן בו ביום הנחת בלוריתו. יום שמגלח זקנו שער ומניח בלורית אפודלי"ץ מאחורי העורף לשם עבודת כוכבים:

והעברת בלוריתו לסוף שנה שמגלח אותה בלורית לבדה:

דתניא תרוייהו יום תגלחת זקנו והנחת בלוריתו יום תגלחת זקנו והעברת בלוריתו ותרתי מתני' נינהו ולאו גבי הדדי תניא להו:

עוד אחרת עוד איד אחרת יש להם לרומיים שאינה שנויה במשנה:

אדם שלם כנגד עשו:

תגלחת זקנו והעברת בלוריתו נראה דלהכי קתני תגלחת זקנו גבי העברת בלוריתו והנחתו לפי שבשתיהן היו רגילין לגלח:

מתקל זוזא פיזא וא"ת והא אמרינן בפ' הנזקין (גיטין דף נח.) תרין איסתרי פיזא נחית לעלמא חד ברומי וחד בכל העולם כולו ואסתירא אמרו בפרק בית כור (ב"ב דף קה. ע"ש) מאי אסתירא פלגא דזוזא וא"כ איך יש מתקל זוזא ברומי ונראה לי דתרין אסתרי לאו דוקא אלא ר"ל מועטת כדאמרינן בהאיש מקדש (קדושין דף מט:) עשרה קבין:

סך קירי פלסתר פ"ה שקורין יעקב קירי ולא נהירא שיקראו ליעקב אדון לכך פירש ר"ת זה יצחק שקורין קירי ולפי שהיה (זקינו) היו נוהגין בו כבוד כלומר הברכות שנתן ליעקב פלסתר הם ואף על גב שגם הוא אמר והיה כאשר תריד (בראשית כ״ז:מ׳) מכל מקום אינו נוטל עכשיו הברכות:

עטלוזא של עזה פ"ה שוק של עזה והוא חוץ לעיר ומוכרין בו בשר לשון נשחטין באיטליז ומיבעי ליה מי שרי לשאת ולתת עם בני עטלוזא ביום איד של בני עובדי כוכבים שבעיר או לא מי שריא מתני' בקרוב כ"כ או לא ורשב"ם פירש עטלוזא הוא שם עבודת כוכבים שמחוץ לעזה ועובדין אותה בני המגרש שמחוץ לעזה יום א' בשנה ומיבעיא אם מותר לשאת ולתת עם בני עזה ביום איד שחוצה לה וקשיא להר"ר אלחנן על הפירושים דאם העובד כוכבים אינו חשוב כמו הכומר לא ניחוש לדמי עבודת כוכבים ביד עובד כוכבים בין שיהיה העובד כוכבים משוק העבודת כוכבים ובין שאינו משוק העבודת כוכבים לכך פר"י דמיירי הכא בשוק שעושין לשם עבודת כוכבים ולא יום איד הוא לזה יש לחוש לדמי עבודת כוכבים ביד עובד כוכבים בתוכה ולפי זה א"צ לחלק מה שחלק רש"י בין העובד כוכבים שחוצה לה בין מבני העיר כי אפילו הוא מבני העיר לא חיישינן לדמי עבודת כוכבים ביד עובד כוכבים חוצה לה:

ואיזהו עיקור שאין בה טרפה המנשר פרסותיה מן הארכובה (ולמעלה) [ולמטה] תרגמה רב פפא בעגלה המושכת בקרון והוא יושב עליו שהיא כמו הסוס שהוא רוכב עליו:

יום תגלחת זקנו והנחת בלוריתו כולהו אסור אמר רב יהודה אמר שמואל עוד אחרת יש להם והיא יום אחד לע' שנה כלו' תשלום ימי חיי האדם כדכתיב ימי שנותינו בהם שבעים שנה והן ע' שנה גלות הראשונה מביאין אדם שלם ומרכיבין אותו על אדם חיגר פי' מפני שהיה יעקב צולע על יריכו עושין אותו כמו חיגר כלומר עשו שהוא שלם כבש יעקב שהוא חיגר ורוכב על צוארו ומלבישין האדם השלם בגדי של אדם הראשון ומניחין בראשו קרקפלו של ר' ישמעאל שפשטו אותו עם עור פניו הנעימים מעל ראשו ותלו ליה מתקל ארבע זוזי פיזי ומחפין השווקים באינך פי' אבנים טובות ומכריזין ואומרים סך קירי פלסתר פלסתר בלשון יון זיוף ופי' קירי אדון ופי' סך אחי הנה אחוה דמרא זייפי כלו' זה החיגר הוא יעקב אחי אדונינו עשו הזייף שאמר אנכי עשו בכורך ולא היה הוא עשו וכו':

פיהם הכשילם באומרם דמריה זייפנא שמשמע הדברים דמרי הוא הזייפנא כו' ודברים פשוטין הן ואומרים מה הועיל יעקב שלקח הברכות במרמה הנה הברכות נתקיימו בנו ומסיימין ווי לדין כד יקום דין פי' אוי לעשו כשיקום יעקב וכו' פשוטה היא:

הני מילי כלומר אלו ששנינו במשנתינו כגון קלנדס וסטרנלא וכיוצא בהן הני ימי אידיהן של רומאי. ימי אידיהן של פרסיים איזו הן ופשיט מוסרדי ומהרקני תיריסקי (מהרוז) [מוהרין] אלו ימי אידיהן של פרסיים ימי אידיהן דארמאי:

באלא איזו הן פי' עובדי כוכבים שבשדות ופשיט מהרקי ואקניתא כנוני ועיסרי באדר אמר [רב חנן בר רב חסדא] משום דרב ה' בתי עבודת כוכבים הן קבועין הן לעולם תמיד כל השנה פלחי להן ואלו הן בית בל בבבל בית נבו בבורסיף תרעתא שבמפוג צריפא שבאשקלון נשרא שבערביא.

כי אתא רב דימי הוסיפו עליהן נדבכה שבעכו נתברא שבעין בכי ואיכא דתני להו איפכא:

אמר שמואל בגולה אינו אסור אלא יום אידם בלבד וקיימא לן כוותיה ומקשי' וכי יום אידם אסור והא רב יהודה שרא לרב ברונא לזבוני חמרא ולרב גידל שרא ליה לזבוני חיטי בחגתא דטייעי הנה ביום אידם עצמו התיר להם לישא וליתן עמהן למכור ולקנות ופרקי' שאני חגתא דטייעי דלא קביעא:

מתני' עיר שיש בה עבודת כוכבים חוצה לה מותר היתה עבודת כוכבים חוצה לה תוכה מותר:

אמר ליה רב חנן בר רב חסדא מאי קבועים הם, אמר ליה הכי אמר אבוה דאמך שקבועין הם לעולם, כלה שתא פלחי לה. פירש רש"י ז"ל: כל ימות השנה עושין עובדיהן יום איד ומקריבין זבחים ואסורין במשא ומתן לעולם. ותמיהא לן דאם כן מילתיה דשמואל דאמר ובגולה אינו אסור אלא יום אידם בלבד, לא קאי אהני חמשה דקביעי, דאפילו שמואל הא קא מודה דבים אידם מיהא אסור, ואם כן למה באו דברי שמואל אחר דברי רב חנן בר רב חסדא, והלא לא היו צריכין לבוא דברי שמואל אלא קודם דברי רב חנן אחר שנתפרשו הני דמתניתין ולהתיר שלשה לפני אידיהם, אלא נראה (שהוא) לפרש דהאי דקאמא כולה שתא פלחי, בעבודת הקרבת זבחין וניסוכין, כדרך שעושין היום לפני ראש הטעות שמזבלין כומריה לפניו בכל יום, ומקצת העם הולכים ומודים לפניה בכל עת, וכך היו נוהגין באותן חמשה בלבד, מה שלא היו כן לכל השאר אלא יום אחד ואפילו כומריה, ולהני ה' (הני) היתה להן גם כן יום אחד בשנה או שנים לעבוד אותה הימוניא כל העם יחד, והיו עושין אותו יום איד. והשתא אתי שפיר, דכיון דכולה שתא פלחי לה, ובכל יום הם הולכים ומודים לה, מן הדין היה לאסור להתעסק עמהם כלה שתא, ואתא שמואל למימר דפילו הני דקביעי, אע"ג דכולה שתא אזלי ופלחי לה, בגולה שאנו מתייראין מהם ושאנו צריכין להם יותר, אינו אסור אלא יום האיד בלבד, שבאותו יום הם אדוקין בה יותר, ובודאי אזלי ומודו ואזלין ומקריבין אם מזבינינן להו מידי, אבל כלה שתא דאינן אדוקין כל כך וצריכינן להו מותר, כן נראה לי.

יש בנימוסין הקדומים של אדומיים יום איד אחד מלבד אותם שהזכרנו במשנה והוא שאחת לשבעים שנה היו מביאין אדם שלם לדמיון עשו שהיו מתיחסין לו ומרכיבין אותו על אדם חגר לדמיון יעקב שנאמר עליו צולע על ירכו ולהוראה שהם שולטין עליו ומלבישין את הרוכב בגדו של אדם הראשון שהיה גנוז אצלם והם בגדי עשו החמודות ומניחין קרקפלו של ר' ישמעאל בן אלישע כהן גדול בראשו שהיה מהרוגי מלכות ומתוך יפיו הפשיטה בת קיסר את עור פניו וחנטתו וגנזתו ותולין לזה הרוכב מרגליות בצוארו דרך שררה ומחפין את השווקים באינך ומכריזין ואומרים סך קירי פלסתר ר"ל חשבון האדון שקר כלומר טעה האדון ר"ל יעקב בחשבונו שחישב ליטול את הברכות מעשו ולא הועיל שהרי מדור לדור הם בידינו שהרי נעשה דבר זה משבעים שנה לשבעים שנה וי"מ אותו על יצחק שבירך את יעקב ואמר הוה גביר לאחיך היו אומרים אחוא דמרנא דיפלא הוא אחיו של אדננו עשו כזבן היה ולא הועיל בשקרותו ומעתה כל הרוצה לראות יבא ויראה שמי שלא יראה דבר זה עכשו לא יראנו לעולם שהרי לא יעשה פעם אחרת עד שיכלו שבעים ומ"מ אף הם מסיימים בה אוי לזה כשיקום האחר:

ימי איד שהוזכרו כולם של אדומיים בנימוסיהם הקדומים ובזמן שהיו עובדים לאלילים וכן היו ימי איד אחרים לפרסיים וכן לבבליים ודיניהם כדין אלו שהזכרנו וחמשה בתי ע"ז היו קבועים לעולם שהיו עובדים לה בכל יום ונמצא שאסור לשאת ולתת עמהם לעולם של בל בבבל של נבו בבורסי של תרעא במכוג של צריפא באשקלון של נשרא בערביא ודברים אלו כבר נשקעו וכבר בטלה אמונת האלילים ברוב העולם אלא בקצוות הרחוקות ומ"מ בכל יום איד שאינו כללי לכל בני העיר אלא לבני אומנות אחת אינו נקרא יום איד ואין אסור משא ומתן אלא לבני אותה אומנות:

בתלמוד המערב אמרו בסוגיא זו עיר שיש בה גוים וישראל הגבאים גובים משל גוים ומשל ישראל ומפרנסין עניי גויים עם עניי ישראל ומבקרין חולי גויים עם חולי ישראל וקוברים מתי גוים ומתי ישראל ומנחמים אבלי גויים עם אבלי ישראל מפני דרכי שלום אבל משתה של גוים אסור שכל שיש בו חשש ע"ז אין בו התר משום דרכי שלום והוא שאמרו בתלמוד המערב שאלו לר' אמי יום משתה של גוים מהו סבר משרי לון מן הדא מפני דרכי שלום אמר ליה ר' בא והא תניא ר' חייא יום משתה של גוים אסור אמר ר' אמי אלולא ר' בא היה מתיר לנו ע"ז שלהם וברוך שהרחיקנו מהם:

המשנה השלישית והיא חוזרת לענין ראשון עיר שיש בה ע"ז חוצה לה מותר היה חוצה לה ע"ז תוכה מותר מהו לילך לשם בזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום אסור ואם יכול להלך בה במקום אחר מותר אמר הר"ם פי' אמרו מהו לילך שישים אותה דרך לילך משם לזולתה לפי שאסור ליכנס לעיר שיש בה ע"ז כל שכן לדור בה וכל שכן לסחור בה:

אמר המאירי עיר שיש בה ע"ז והגיע יום איד שלה והיו חוצה לה כפרים שכל תשמישם עמה ומתבטלים ממלאכתם לצרכה ולכבודה ונכנסים בתוכה לספק להם כל צרכיהם כל שחוצה לה מותר לשאת ולתת עמהם בכפר שלהם ואפילו סמוך הרבה הואיל ואינו מכלל העיר וכן אם היה חוצה לה ע"ז אע"פ שהיא נערכת אצלם הרבה עד שמתקבצים בה ממקומות הרחוקים ובני אותה העיר הקרובה מתבטלים לכבודה תוכה מותר וזה ששאלו היכי דמי חוצה לה הוא מפני שהיה קשה לו היאך אפשר שבני העיר טפלים לחוצה להם והעמידוה בעטלוזה של עזה שהיא ע"ז נערכת אצלם הרבה על הדרך שפרשנו או שמא הכונה לסמיכותה שאע"פ שהיא סמוכה לעזה הרבה ונבלעה בתחומה עד שנקראת על שמה מותר והוא שאמר שתוכה מותר לשאת ולתת עמהם ואפילו ביום האיד וי"מ משנתנו בירוד ממה שאמרו בתוספתא ירוד שבתוך הכרך תוך הכרך אסור חוצה לה מותר ושחוץ לכרך תוך הכרך מותר והכל אחד שהירוד יום איד היה ומפני זה אמרו שם ירוד שנתנה מלכות או מדינה מותר אין אסור אלא של ע"ז או שמא מצד המכס וכן נראה מתלמוד המערב כמו שנבאר במעשה שאחר זו מהו לישראל לילך לשם ר"ל ליכנס בתוכה ביום האיד על דעת שלא לישא וליתן בזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום ר"ל שאין ממנה דרך לעיר אחרת שיהא ההולך בעיר אחרת צריך לעבור בתוך עיר זו לילך לאותה האחרת אסור שבודאי לאיזה צורך שיש לו בעיר הזאת הוא נכנס וחושדין אותו שמא לשאת ולתת הוא נכנס אבל אם אינה מיוחדת לאותו מקום אלא שיש מקומות אחדים שההולך לשם צריך לעבור דרך עיר זו מותר שאף הרואה אומר שלא לצרכו שבאותה העיר נכנס אלא לילך ממנה למקום אחר וי"מ בדרך אחרת אלא שלפי בריתא שהוזכרה בגמרא צריך לפרשה כן וכתבו קצת גאונים שאם היו ישראל דרים באותה העיר או שהיו לו בית דירה לשם או שאר עסקים ידועים מותר שאין כאן חשד והוא שאמרו בתלמוד המערב אכסנאי אסור בן עיר מותר וודאי אכסנאי שאמרו פירושו בשאין ישראל אחר גם כן לשם ובתוספתא אמרו עובר אדם בשיירה ממקום למקום ונכנס לכרך שהירוד לתוכו ונראה טעם הדברים שהשיירה מוכחת שברחוק מהם הוא רוצה לילך וכל שיש לתלות תולין:

זהו ביאור המשנה והלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בפרש"י בד"ה דתניא תרוייהו כו' ותרתי מתניתא נינהו ולאו גבי הדדי כו' עכ"ל לפי שיטתו שפירש דליכא תגלחת זקנו ביום העברת בלוריתו אלא ביום הנחת בלוריתו ע"כ דלא הוי חדא מתניתא דאם כן תרתי זימני תגלחת זקנו ל"ל כיון דגבי העברת בלוריתו לא היה תגלחת זקן כלל אבל לפי' התוס' שכתבו שבשתיהן היו רגילין לגלח שפיר מצינן למימר דחדא מתניתא היא וק"ל:

רש"י ד"ה דתניא תרוייהו וכו' ותרתי מתניתין נינהו וכו' נ"ל דכתב כן משום דקשיא הא דקתני יום תגלחת זקנו והנחת בלוריתו יום תגלחת זקנו והעברת בלוריתו יום תגלחת זקנו תרתי זימני בחד ברייתא למה לי לכך פי' תרתי מתניתין נינהו:

תוס' ד"ה תגלחת זקנו וכו' נראה דלהכי קתני תגלחת זקנו וכו' ר"ל ולעולם חדא ברייתא היא ודלא כפירוש רש"י:

ד"ה סך קירי פלסתר וכו' ואע"ג שגם הוא אמר והיה כאשר תריד וגו' מ"מ אינו נוטל עכשיו הברכות. פשוטו מבואר שר"ל מ"מ עכשיו שבני יעקב מקיימין התורה ואפ"ה אינם נוטלין הברכות אם כן הברכות שנתן לו יצחק פלסתר הן ויש לפרש ג"כ שר"ל שאע"ג שאמר יצחק והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צוארך היינו שלא יצטרך עשו להיות עבד ליעקב אבל מ"מ יעקב ג"כ יהיו לו ברכות ועכשיו בני יעקב אינן נוטלין הברכות כלל וכלל:

ד"ה עטלוזא של עזא וכו' לכך פי' ר"י דמיירי הכא וכו' נראה שזה הוא פירושו שכתבו התוס' בדף שאחר זה ד"ה דכוותה הכא וכו':

אַחַת לְשִׁבְעִים שָׁנָה נראה לי בס"ד כל דברים אלו שעושין הם סימנים לרעתם כי הם מתגאים באות עיין של חֲזִיר מִיָּעַר (תהלים פ, יד) דכוחם בזה האות כידוע והתורה שנדרשת בשבעים פנים מספר עין היא תבריתהון. ו' מְבִיאִין אָדָם שָׁלֵם ' כנגד עשו ומרכיבין אותו על חגר כנגד יעקב אבינו ע"ה זה הסימן הוא לרעתם דהתחתון יוכל להשליך העליון הרוכב עליו בכל מקום שירצה להאבידו אבל העליון אינו יכול להרע לתחתון. גם ' מַלְבִּישִׁין אוֹתוֹ לְבוּשׁ אָדָם הָרִאשׁוֹן ' זה הוא סימן שממשלתם תכלה בגמר תיקון חטא אדם הראשון ' וּמַנִּיחִין לוֹ בְּרֹאשׁוֹ קַרְקִיפְלוֹ שֶׁל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל ' שהוא היה גלגול יוסף הצדיק ע"ה רמז שהם נופלים ביד משיח בן יוסף שיבא בראשנה כמו שאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה עה, ה) אֵין עֵשָׂו נוֹפֵל אֶלָּא בְּיַד בָּנֶיהָ שֶׁל רָחֵל, ' וְתָלוּ בְּצַוָּארֵיהּ מִשְׁקָל אַרְבַּע זוּזֵי פִיזָּא ' רמז על התורה שיש בה ארבע חלקים של פרד"ס [פשט רמז דרש סוד] שהיא מכלה אותם מן העולם כמו שאמרו רבותינו ז"ל כש'הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב' אין 'הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו' (בראשית כז, כב) והתורה נמשלה לפז כידוע. ' וּמְחַפִּין אֶת הַשְּׁוָוקִים בְּאִינָּךְ ' רמז לפרענות שלהם שתהיה על ידי יתברך דכתיב הִנֵּה אֲדֹנָ‏־י נִצָּב עַל חוֹמַת אֲנָךְ וּבְיָדוֹ אֲנָךְ (עמוס ז, ז). וקורין ' סָךְ קִירִי פְּלַסְתֵּר ' קִירִי הוא עֵשָׂו [376] אדון שלהם שמתגאה במספר שמו שעולה שָׁלוֹם [376] דעל ידי כך יהיה לו שליטה בעולם ובאמת זה החשבון פְּלַסְתֵּר יען כי לעתיד יסתלק אות וא"ו מ'עֵשָׂו' וישאר 'עָשׁ' ויתקיים בו עָשׁ יֹאכְלֵם (ישעיה נ, ט) ואם כן גם עתה כאלו אין לו וא"ו דכל דעתיד ליגזז כגזוז דמי ואין בו מספר שָׁלוֹם. או יובן הכונה מה שחשב אדונם עשו לרמות את אביו להראות עצמו לפניו אדם כשר ששואל על מעשר התבן והמלח כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו (בראשית כה, כח) הנה זה מחשבתו פְּלַסְתֵּר דכל כונתו בזה היתה כדי שיברכהו ולבסוף פרח זימון מיניה שלא ברכו והברכות אשר חשב ליטול אותם בערמתו לקחם יעקב בחכמתו כמו שפירש התרגום 'בא אחיך בחכמתו ונטל ברכתך' כי זַיְיפָנָא קאי על יעקב שהוא אח לאדונם המזוייף ואם כן מַאי אַהֲנֵי לְרַמָּאָה עשו בְּרַמָּאוּתֵיהּ שהיה מרמא את אביו.

וּמְסַיְּימֵי בָּה הָכִי וַי לְדֵין כַּד יָקוּם דֵּין יש להקשות למה לא עירב תלמודא דבור זה עם שאר דברים שאומר המכריז? ונראה לי דהמכריז לא היה אומר 'וַי לְדֵין' אלא אחר שאומר 'מַאי אַהֲנֵי לְרַמָּאָה בְּרַמָּאוּתֵיהּ' אז כל האנשים ההולכים עמו מסיימי 'וַי לְדֵין כַּד יָקוּם דֵּין' כי מסתמא המכריז אומר דבריו בכל רחוב שנכנסים בו וההולכים עונים אחריו 'וַי לְדֵין' כדרך בעלי השיר שעושין שיר שאומרו אדם אחד לבדו ושאר בני אדם שעמו יש להם דבר אחד שעונים אחריו כן אלו דרכם שבראש הרחוב שנכנסים בו יכריז המכריז דברים הנזכר לעיל וההולכים עונים אחריו וַי לְדֵין וכו' ככה יעשו בכל רחוב ורחוב בפני עצמו. והנה פסוק וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו (בראשית כה, כו) בו נרמז מפלת עשו ותגבורת יעקב אבינו ע"ה עליו ופסוק זה יש בו י"ו אותיות ועל זה הפסוק אומרים וַי. ובזה יובן מאמר רבותינו ז"ל (בראשית רבה סג, ט) ששאל אותו הגמון לרבן גמליאל מי תופס המלכות אחרינו? הביא נייר וקלמוס וכתב לו 'וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אוֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו' והקושיא ידועה אמאי כתב, יאמר לו הפסוק בעל פה? ובזה ניחא שרצה לרמוז לו תיבת וַי אשר אומרים אחת לשבעים שנה היא על פסוק זה של 'וְיָדוֹ אוֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו' ולכך כתבו כדי שיכתוב אוֹחֶזֶת מלא בוא"ו שיעלו אז ט"ז אותיות וגם כדי לנקד נקודות על ט"ז אותיות אלו לרמוז עליהם. או יובן בס"ד אומרם 'וַי לְדֵין' כי היד יש בה טו"ב [17] פרקים עם פרק המחובר בכתף אבל עד הזרוע לא יש אלא וי [16] פרקים ואנחנו על ידי מצות תפלין שלובשים על אותו הפרק האחרון אנחנו מחברים זה הפרק עם הזרוע ונשלם בהם מספר טוב [17] מה שאין כן עשו לא אית ליה כהאי סימנא אלא ישאר פרק זה מחובר עם הכתב ונחשב עמו נמצא בידו יש אותיות וי [16] בלבד לכן אומרים 'וַי לְדֵין' זה עשו 'כַּד יָקוּם דֵּין' יעקב במצות תפלין כי אצלו נשלם מספר טוב [17].